כשתגדלי תדעי

“…באחד מהערבים המופלאים בהיותי בת שש הופרעו משחקי הדמיון שלי בהכרזה מהדהדת בחלל. היה זה אורי חברי לחדר ששבר את הדממה ואמר בקול חודר: ‘יש מישהו בחדר הזה שההורים שלו הם לא באמת ההורים שלו’…

‘מה אמרת? אתה חייב לספר לנו את הסוד’, הפצרתי באורי בחדר הילדים בקיבוץ מרחביה…”

אותה שיחה לפני השינה שינתה את מהלך חייה של אילנה מילמן שהתעקשה לחקור ולחשוף את נסיבות הולדתה ואת שורשיה במסע חיפושים חובק עולם. בשנות השלושים לחייה נדמה היה שהשלימה את החיפוש אחר מקורותיה וזהותה, אך היא גילתה שחלקים נוספים בפאזל חסרים.

“כשתגדלי תדעי” היו המילים ששמעה בכל פעם שעלה “הסוד הגדול” של ילדותה.
כשתגדלי תדעי הוא סיפור חייה המרתק של אילנה–הלנה, ילדה מאומצת בקיבוץ, המנסה למצוא בכל דרך אפשרית את אימה הביולוגית. באומץ ובנחישות היא מתירה את סבך הסודות והשקרים שאפפו את חייה שהחלו במחנה העקורים “ברגן־בלזן” בגרמניה. מנבכי הנפש ובכנות סוחפת היא שוזרת את סיפור חייה שלה ואת סיפור חייה של אימה, ניצולת גטו ורשה, וחושפת אמת מטלטלת שהתרחשה בכורח נסיבות החיים ורוח התקופה.

אילנה מילמן
מוזיקה, מחול ואומנות זורמים בעורקיה.
בוגרת סמינר הקיבוצים “אורנים” וסמינר הקיבוצים בתל אביב בתחום ההוראה, בתנועה ובמחול, בוגרת “לסלי קולג'” בבוסטון ובעלת תואר שני בתֵּרַפְּיָה באומנויות.
לימדה תנועה ומחול יצירתי, לימדה בטורונטו בבית הספר “ביאליק”, עבדה עם בני נוער מאומצים וקבוצות נשים, הכשירה מורים והנחתה סדנאות רבות בקנדה, באירופה ובישראל באמצעות שילוב אומנויות.

ניתן לרכוש ספר מודפס מאילנה מילמן
Elanamilman@gmail.com

פרק 1. קצה החוט

באחד הבקרים של סתיו בשנת 1975 שכבתי בחדרנו על הגבעה בקיבוץ מרחביה, מרחק צעדים ספורים מחדר ההורים שלי שבו עברה עליי ילדותי. זה שבוע שאני בשכיבה כמעט מוחלטת, קמה רק לשירותים ולמקלחת, שומרת בקפידה על פרי בטני, שאמור להיוולד במאי, ומעבירה את הימים בקריאה ובמחשבות. זה עתה סיימתי לקרוא ספר על טיפול בילד חריג בשם טוד. הספר מציג את מחקרם המרתק של שני חוקרים, גלן דומן וקרל דלקטו, לשיפור איכות חייו של טוד בעזרת שיטה שפיתחו. בהשפעת הספר עלתה בי אותה משאלה שוב ושוב, שבני הגדל ברחמי ייוולד בריא ושלם. החלטה נחושה הדהדה בראשי לא לוותר על זכותי כאימו ואם שני אחיו, לדעת מהי המורשת הגנטית שאני מורישה לילדיי.
השעה הייתה רבע לארבע אחר הצוהריים – שעה שאני יוצאת ביום רגיל, לאחר מנוחת צוהריים קצרה בחדרי, לאסוף את הילדים מבית הילדים לגן השעשועים, לביקור אצל הסבים או לטיול לרפת וללול. באותו יום סיכמתי עם דובי בעלי שייקח את בתנו בת השבע ואת בננו שפי בן הארבע לטייל. ידעתי שהוריי צריכים להגיע בכל רגע. ליבי הלם מהתרגשות, הינה אני שומעת את צעדיהם מתקרבים לדלת. אימי נכנסה ראשונה ובידיה קערת פירות. היא שאלה לשלומי וניגשה הַיְישֵׁר למטבח הקטן. ה”מטבח” שכן בפינת המרפסת שנסגרה בשני חלונות הזזה ויצרה מעין כוך צר של כיור ופיסת שיש קטנטנה, שיש בה מקום אך בקושי לקרש חיתוך ולקומקום.
“את רוצה שאכין לך סלט פירות או רק לחתוך לצלחת?” שאלה בקול מעבר למסגרת החלון הפתוח שמשני צדדיו קירות צרים המפרידים בין המטבח לסלון.
“אשמח לסלט פירות”, עניתי בחופזה מתוך המיטה הזוגית, התקועה במעבר הצר שבין הסלון למקלחת. המחשבה שלי הייתה שעליי להרוויח זמן, כי היום זה יקרה, היום אשבור את השתיקה.
אבי התיישב על המיטה סמוך לרגליי, ליטף את ידי שבצבצה מעל השמיכה ושאל: “איך את מרגישה ננצ’יק, אכלת משהו במשך היום? את רוצה שאביא לך לשתות?”
“אני בסדר, מעבירה את הזמן בקריאה ונהנית מהשקט שיש לי במשך היום”.
אבי הציץ בספר שמונח לצידי ולקח אותו בידיו המרושתות בעורקי דם בולטים בצבע כחול כהה. אצבעותיו המחוספסות דפדפו בספר כמבקשות לדעת את תוכנו של הסיפור השזור בין הדפים. “אז מי זה טוד?” שאל.
“טוד הוא ילד שנולד עם פגם שכלי מוטורי, ובזכות אימו העקשנית ומשפחתו המסורה הפך לפרויקט חייהם של רופאים, שהאמינו בשיטת טיפול הכוללת הפעלת גוף חיצונית. הם הקימו מערך טיפולי אינטנסיבי, שכלל משמרות מטפלים ומפעילים, וביחד הצליחו לשפר את איכות חייו ולקדם את תפקודו”, עניתי.
הבנתי שיש לי פה הזדמנות לפתוח את הנושא ולהגיע לשאלה שתמיד רציתי לשאול ולא העזתי. “אתה יודע, השאלה הכי מסקרנת אותי היא הקונפליקט שחוו ההורים מעצם הידיעה הכואבת שהם הורישו לבנם את הפגם, ושאין ביכולתם לשנות זאת. הכי מרגש, מבחינתי, שמתוך התסכול הנוראי הם הפכו את העולם ומצאו דרך לעזור לו”.
עוד אני מדברת ואימי הגיעה עם סלט הפירות. הודיתי לה וביקשתי ממנה לקחת כיסא ולהצטרף אלינו. היא הגישה לי את הצלחת בידיים בלתי־יציבות.
מזה זמן הבחנתי בתופעת הרעידה בידיה, ככל הנראה כתוצאה מלקיחת תרופות מפחיתות דיכאון שהרופא רשם לה. זכרתי את הרעידות מנעוריי, כאשר נעדרה מן הבית ונאמר לי שהיא בבית החולים “העמק” בעפולה, לא ידעתי אף פעם בדיוק למה. לא אשכח כיצד פעם אחת בילדותי אבי ואני צעדנו מהקיבוץ לבית החולים, מרחק של חצי שעה הליכה בדרך עפר. משער בית החולים פנינו בשביל למדשאה שהיו בה עצים וספסל. הבחנתי באימי יושבת בחלוק ובנעלי בית והופתעתי מאוד. אם היא חולה למה היא בגינה? אם היא בגינה למה היא בחלוק ובפיג’מה?
פעמים ספורות בלבד ראיתי אותה בפיג’מה. היה זה בדרך כלל כשהגעתי אל חדר ההורים בשבתות חורפיות בבוקר ונכנסתי אליהם למיטה החמה. לרוב היה זה אבי שהאריך את שהותו במיטה. אימי השכימה קום, וכשהגעתי הייתה עסוקה בדרך כלל בהכנת ארוחת בוקר זריזה.

זמן קצר לפני כניסתי להיריון השלישי, נראתה קצת אפאטית ודיברה לאט. עיניה נצצו, פניה היו נפוחות, היא העלתה במשקל והתנהלה בכבדות על מדרכות הקיבוץ. למרות מצבה הקפידה יום־יום להשכים לעבודה במתפרה. היא נהגה לצעוד מדי בוקר מחדרם בשיכון החדש מול חדר האוכל, לחצות את “החצר הגדולה” ולהיכנס למתפרה בבניין עם הקשתות, שכונה בפי כול “הבית הגדול” (הבית עם החצר המרובעת שרד מתקופת הקואופרציה בשנת 1911, אז החלה ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל).
“את יודעת אימא”, אמרתי בקול: “כרגע סיפרתי לאבא על טוד, גיבור הספר שאני קוראת, וחשבתי לעצמי שאני בעצם לא יודעת שום דבר על התורשה הגנטית שלי. יש לכם כבר שני נכדים מקסימים, ילד שלישי ברחמי, והדבר שאני הכי רוצה בשבילו ובשביל כולנו הוא שנדע מאיפה באתי. מי האם שילדה אותי”. שקט השתרר בחדר.
הפעם לא אוותר להם, חשבתי לעצמי, לא אסתפק בתשובה המוכרת “כשתגדלי תדעי”. אני כבר גדולה. “אתם בטח זוכרים – כשהייתי בת תשע, במבצע “קדש” ובימים הקודרים שלפני המלחמה, אמרתם לי שאם יקרה לכם משהו יש מסמך חשוב בשבילי במגירה השמאלית בארון הבגדים. לא מצאתי שם שום דבר. מה זה היה?”
השתיקה המעיקה בחדר נקטעה בדבריה של אימי. לעולם לא אשכח איך השפילה את עיניה לרצפה, לא הישירה מבט לעברי ואמרה בקול רועד וחותך: “קראו לה פרנסיסקה לוינסקה, את נולדת ב־17 בינואר 1947”.
אבי החוויר, סובב באחת את פלג גופו העליון לעברה במבט מופתע ומודאג ואחר כך הסב את ראשו אליי בעיניים עצובות ובחיוך אוהב. ידו ליטפה שנית את גב כף ידי. “עכשיו את כבר יודעת”, אמר בקול רך ושקט.
קפאתי כמשותקת והתבוננתי בשניהם, מתקשה להאמין. אימי יצאה למטבח וחזרה עם כוס מים בידה. היא שבה והתיישבה, לגמה מהכוס כשידיה רועדות בחוזקה. אבי לקח את הכוס מידיה, שם את ידו על ברכה השמאלית, זו שנגעה בברכו, במחווה פיזית אינטימית ומרגשת. הוריי לא הרבו במחוות של חיבה זה כלפי זה בנוכחותי. היה זה רגע תומך ומכבד מצידו של אבי. אימי הישירה מבט לתוך עיניי, נשמה עמוק ואמרה בשקט: “האישה שמסרה אותך לידי בנמל חיפה נתנה לי פתק שבו היה כתוב השם שלה ותאריך הלידה שלך. את נולדת בגרמניה”.
לא בכדי אמרה “השם שלה”. אני בתה יחידתה, עומדת ללדת את נכדה השלישי, בעוד כמה חודשים ימלאו עשרים ושמונה שנים לאותו יום שחיבקה אותי לראשונה ובכתה מאושר, שם, בנמל חיפה. כל אותן שנים קינן בה הפחד המאיים שיום אחד האושר הזה יסתיים, שיום אחד אותה פרנסיסקה תמצא אותי.

אימי ואבי, מרץ 1932
קבוצת בחורות ירדה מרכבת העמק, שעשתה דרכה מנמל חיפה לעפולה בבוקרו של ה־18 במרץ 1932. הן ירדו כתיירות בנמל חיפה עם 366 נוסעים נוספים לאחר הפלגה ארוכה ומייגעת באונייה רעועה ששמה “דציה”. הצעירות מתנועת “החלוץ” הגיעו חדורות מוטיבציה לבנות את ארץ ישראל ביישוב ספר חקלאי. חלקן היו אמורות להמשיך בדרכן ביום המוחרת לאחר לינת לילה ראשונה בארץ בקיבוץ מרחביה לקיבוץ נווה איתן שבעמק בית שאן. חולדה הייתה ביניהן. כמה שעות קודם לכן, כשהבחינו על הסיפון בקו החוף המעוטר בכתר הרי הכרמל, מיהרו להחליף את בגדי המסע המפרך בשמלות שארזו באמתחתן לקראת המפגש המרגש עם חלוצים ותיקים בני עירן, שאמורים לקבל את פניהן בתחנת הרכבת בעפולה ולאסוף אותן ללינה בקיבוץ. רבות מהן, אם לא כולן, קיוו למצוא בין אותם בחורים את האחד עימו יקימו בית במולדת החדשה.
בתאה הקטן באונייה לא חסכה חולדה מזמנה בהכנות לקראת המפגש. היא משחה את שערה השחור והעבות בטיפות שמן ריחניות, סירקה את שערה לאחור כך שכל קצותיו נאספו בעיגול סימטרי הדוק שהונח בצנעה בשקע העורף. קומתה הייתה זקופה וחטובה להפליא, חיוכה חשף טור שיניים צחורות שהבליטו את גון עורה הכהה ואת עיניה החומות היוקדות. מרשימה ומושכת פסעה בחינניות על אדמת העמק לצד חברותיה הנרגשות. שלושה בחורים צעדו לקראתן. עיניה נמשכו אל הבחור הנמוך מבין השלושה. חזותו הייתה מוכרת לה היטב, אך לבושו ומראהו עברו שינוי ניכר מאז פגשה אותו בירוסלב והעלו בה ספק. ככל שהתקרבה הבחינה במצחו הגבוה ובשיער השחור שכיסה את ראשו. פניו היו שזופות וגופו מוצק. לרגליו נעל מגפיים שחורים ושולי מכנסיו החומים צמודים ומוסתרים בתוכם. חולצתו הלבנה הוכנסה ברישול למכנסיו, שרווליה קופלו עד למרפק ובידו אחז מחברת קטנה חומה.
חולדה הסיטה לרגע את מבטה כדי לשאול את חברתה רוש’קה, אם היא מזהה את הבחור הנמוך. לפתע שמעה אותו קורא בשמה: “חול’קה?” וכשהפנתה את ראשה ראתה אותו ניצב מולה.
“את חול’קה שטיינבך?” שאל.
“אתה מוכר לי”, ענתה.
“את לא זוכרת אותי? לפני שש שנים, זמן קצר לפני שעליתי ארצה, היה כנס גדול של תנועות הנוער בירוסלב ונפגשנו שם בחבורה. החלפנו כתובות ולא הצלחנו להיפגש שנית לפני שעזבתי”.
“כן, אני זוכרת”, ענתה ולחייה הסמיקו. חולדה התאפקה לא להתפרץ ולומר לו שתמיד קיוותה לפגוש בו שוב. ליבה פעם מהתרגשות, היא לא האמינה שהוא עומד לפניה.
אליעזר רוזנפלד (הבחור הנמוך) השתדל להנעים את שהותה של חולדה במרחביה באותו הלילה. למוחרת היום גמלה החלטה בליבה להישאר במרחביה ליד אליעזר, ולא לחבור לקבוצת הבנות בנווה איתן. עד מהרה ניצתה בלב שניהם האהבה, וכעבור זמן קצר עברו להתגורר יחד באוהל משותף בחצר הגדולה של הקיבוץ. יחד עימם חלקה את האוהל חברה נוספת, אשר בסלנג המקומי כונתה “פרימוס”, על שם המכשיר לחימום ולבישול שבער על נפט. ה”פרימוסים” היו הרווקים, שלנוכח הנסיבות נאלצו לשכון עם זוג אוהבים, ולהיות נוכחים-נפקדים כרגל שלישית מיותרת בשעת ההתעלסות בחשכת האוהל האפל. אימי נחשבה בת מזל. חברותיה קינאו באהבה שניצתה מחדש ברגע שכף רגלה דרכה על אדמת ארץ ישראל.
חייהם של החלוצים הצעירים בקיבוץ היו אז סוערים ומלהיבים. בימים עבדו ומדי ערב תכננו את יום המחר, שיבצו את החברים בסידור העבודה ואיישו את מקומות העבודה. בסוף הערב התפנו לשירה ולריקודי הורה סוערת. סיפורי אהבה רבים נולדו סביב המדורה ועל הגורן בשדות. חולדה הגישה בקשה להתקבל כחברה בקיבוץ, ותוך שבעה חודשים התקבלה בו כחברה שוות זכויות. חייה היו מלאי פעילות ועשייה מתוך אידאל ליישב את הקיבוץ ולבנות אותו בעמל כפיים. עם הנץ החמה התייצבה לעבודה בסלילת כבישים ובסיקול אבנים. עבודה זו הייתה קשה ומעייפת גם לגברים חזקים ממנה. לאחר זמן קצר שובצה חולדה לעבודה בגן הירק ובלול התרנגולות המאולתר שנבנה במרכז החצר הגדולה. בשנים הראשונות לא היה לה מקום עבודה קבוע. בעונת הבציר נשלחה לעבוד בכרם הענבים ותקופה קצרה עבדה כמטפלת בפעוטות. רק לאחר מספר שנים מצאה את מקומה הנכון בחיי העבודה עת הצטרפה לצוות התופרות במתפרת הילדים. ההצטרפות לצוות התופרות הייתה מבחינתה מעין סגירת מעגל. אחרי שנים אחדות של עבודה חלוצית קשה מנשוא חזרה למקצוע התפירה שאותו למדה במשך שלוש שנים בנעוריה.
בשנים הראשונות להצטרפותה לקיבוץ התקשתה להתרגל לסדר היום העמוס ולעבודת הכפיים הקשה, במיוחד בימי הקיץ, בחום הכבד של עמק יזרעאל, שלעיתים הגיע לטמפרטורה של ארבעים ושלוש מעלות. יום העבודה של כולם – החלוצות והחלוצים – החל עם הזריחה, ולאחר ארוחת הצוהריים פרשו למנוחה בחדריהם הקטנים שהיו ללא שירותים וללא מקלחת. בשש השנים הראשונות שלה בארץ ישראל תהתה בינה לבינה אם כל זה היה שווה. ימי ההכשרה בפולין לא הכינו אותה לאורח החיים הסגפני, לתנאי המגורים חסרי הנוחיות, לחום הגדול וליתושים שמצצו ממנה את שארית כוחותיה. היא פחדה להתלונן בפני חברותיה ובאוזני בעלה הטרי, שנחשב לוותיק ולמחושל. שתים־עשרה שנות חלוציות יישרו אצלו את קצות הזיכרונות ומחקו את הגעגועים ואת הרצון להתרפק על המקום שעזב.
לאחר שש שנים התבשרו חולדה ואליעזר כי ביתם החדש על הגבעה, דירה אחת מתוך חמש יחידות דיור בבניין קטן, הגיע לשלבי הבנייה האחרונים. באותו היום, למרות החום הכבד, הרגישה לראשונה תקווה ואופטימיות. היא לא הצליחה לעצום עין במנוחת הצוהריים. חיכתה בקוצר רוח שהשעות תחלופנה ודמיינה את הרגע בו יעלו במעלה הגבעה לראות את הדירה. הרגשת רווחה והתחדשות קיננה בליבה אף על פי שבכל שמונת הבניינים החדשים שנבנו על הגבעה לא היו חדרי רחצה ולא שירותים, אלא רק כיור לצחצוח שיניים במרפסת קטנה. היו אלה דירות חדר עם שני כיווני אוויר ששימשו למגורים ולאירוח. חדרי הרחצה והשירותים היו בשני מבני הציבור שנבנו משני צידי הגבעה – מצפון ומדרום.
בשבועות שנותרו לפני כניסתם לדירה החדשה הרהרה לא פעם במשמעות המילה “בית”, ומחשבותיה נדדו למחוז ילדותה בעיירה רָָבְרוּסְקָה בפולין. בימים הטובים, לפני האסון בו נפטרה אימה בילדותה, נהגו הוריה יוסף ושרה שטיינבך לצאת עם המשפחה לפיקניק ליד הנחל ולחגוג את חגי ישראל סביב שולחן ערוך בכל טוב. כל הילדים שיחקו יחד תחת השולחן או בחורשה הסמוכה. בחופשות נהגו לנסוע לעיר ירוסלב הסמוכה לבקר את דודתה גיטל (אחות אביה) שהקימה עם בעלה, יואל גרף, משפחה ענפה. משפחת גרף גרה בבית גדול ומפואר כראוי למשפחה בת תשעה ילדים. דוד, חולקה, בלה, רבקה, שוניו, חנקה, אשר, שנקה ושמואל – כולם היו בני הדודים האהובים שלה. פעמים רבות סיפרה לי על משחקי המחבואים המשעשעים באין־סוף החדרים ובינות הכוכים הנסתרים שבעליית הגג, על משחקי הבנות שהתחפשו במלבושים המגונדרים של הדודה ועל הארוחות הטעימות סביב השולחן הענק בחדר האורחים.
אימי לא תיארה לעצמה באותן שנים מאושרות כי תמצא את עצמה עוד לפני גיל הנעורים כבת עשירית בבית הדודה גיטל. אביה, יוסף, היה סוחר טקסטיל מצליח, שנעדר לעיתים תכופות מהבית, ואימה שרה ניהלה משק בית באופן עצמאי. כשהייתה אימי כבת תשע, נפטרה אימה ממחלה ממושכת. באבלו, עבר אביה להתגורר בירוסלב וחילק את ילדיו בין בתי הדודות. בשובו ממסעותיו נהג לקבץ את ילדיו בביתו לסופי שבוע. עד מהרה נשא אישה והקים משפחה חדשה. בשלב זה, סיפרה לי אימי, הביקורים בביתו הלכו והתמעטו, עד אשר כמעט לא התקיימו.
אחת הטראומות הגדולות בחייה של אימי התרחשה זמן קצר לאחר שהגיעה לגור בבית משפחת גרף. כילדה מחונכת היטב רצתה לעזור בבית וניסתה להבעיר אש בתנור הנפט. בעודה רכונה נשמטה צמתה השחורה והיפה של אימי והחלה לבעור. הדודה, שהייתה עסוקה לצידה בהכנות לשבת, השליכה עליה מגבת וחנקה את האש. ריח עז של שיער חרוך התפשט בחלל. פניה של אימי לא ניזוקו, אך החוויה הנוראית נצרבה בה לעד.

***
אימי לא הכניסה לביתה מעולם כיריים של גז, אך הפחד מהאש לא מנע ממנה להכין מאכלים שונים שאהבתי ובעיקר עוגות ועוגיות. את הבלילה לעוגות שהכינה היה אבי שופך בקפידה באמצעות לקקן לסיר פלא (סיר עם חור בצורת קונוס), ומעמיד על פתיליית הנפט במקלחת (לא היו אז בחדרי החברים תנורי גז או חשמל). אימי לא העזה להיכנס למקלחת כל עוד בערה שם האש. על השיש במטבחון שלהם עמדה “פליטקה” חשמלית עגולה עם ספירלות מתלהטות, שעליה בישלה וטיגנה.
אהבתי גם את עוגת ה”ציקר ליאקעך”, עוגת הסוכר והביצים, שאפתה לקראת שבת. כבר בפתח הבית אפשר היה להריח את ניחוח העוגה שבישרה על פעמי ערב שישי. התענגתי גם על עוגת הקוקוס עם פירורי השוקולד, אהבתי במיוחד את עוגת השטרודל המסורתית עם הבצק הדק ואת ה”מָאקָאגִיגִי” (בוטנייה) שהכינה עם אבי. אבי רב התושייה הכין בנגרייה מגש מעץ עם דפנות, שאליו היו שופכים את מרקחת הבוטנים, הדבש והסוכר בעודם רותחים, לא לפני שהיו מרפדים את קרקעיתו בנייר פרגמנט שנשטף ונשמר מחבילות מרגרינה “בלו בנד”. את התערובת הרותחת יישרו מלמעלה בכף (שנטבלה במים קרים מפאת הידבקות הבלילה הצמיגית), כיסו בנייר פרגמנט משוח במים והידקו במערוך. לאחר שתי דקות הסירו את הנייר וחתכו בזריזות לפני שהתערובת התקשתה. התוצאה הייתה תאווה לחך. הכנת הבוטנייה ומתיחת הבצק לעוגת שטרודל תפוחים דרשו תיאום ותכנון מדויק של העוסקים במלאכה, מי עושה מה ומתי. ברגעים אלה זכור לי מתח בין הוריי. אבי, ששאף לשלמות בכל עשייה, הורה לאימי מה לעשות, העיר לה בחוסר סבלנות ולעיתים ממש נזף בה. אימי נעלבה, אך לא ויתרה על עזרתו.
המאכל האהוב עליי מכול היה הביצייה המיוחדת שלה. אבי הכין בנגרייה לוח עץ עם חור המותאם לספל פח בעל ידית שחורה. אימי נהגה להרתיח מים בקומקום ולהניח עליו את הלוח במקום המכסה שלו ואז זרקה לתוך הספל קוביית חמאה. בשעה שהחמאה החלה מבעבעת נהגה לשפוך את הביצים המקושקשות ולערבב ללא הפסק עד שהביצה התקשתה בדפנות הכוס. לאחר מכן הורידה את הלוח עם הספל מהקומקום, המשיכה לערבב בתוספת מעט מלח והגישה את הביצייה הרכה בצלחת. גם היום, שנים לאחר שהלכה לעולמה, אני ממשיכה להכין את “הביצייה הרכה של סבתא חולדה” עבור ילדיי ונכדיי, שמבקשים אותה לפרקים.
אבי לא סיפר דבר על בית הוריו ועל ילדותו. את המעט שאני יודעת אמר כבדרך אגב תוך סיפור על שנות נעוריו כחבר ב”שומר הצעיר” בירוסלב. הוא סיפר על הדיונים הסוערים שהתקיימו סביב הפעילות וחזון העלייה, על תקופת ההכשרה שעבר עוד טרם בואו לארץ ישראל, וכמובן, על מה שעבר עליו לאחר שהגיע ב־1926 (בעלייה הרביעית) כעולה צעיר לפלשתינה – א”י.
אליעזר, בנם הבכור של שושנה ומשה רוזנפלד, נולד ב־12 בפברואר 1906 בעיר טורקה בפולין. הוריו לא היו בני המקום והגיעו, ככל הנראה, לעיר בדרום-מזרח המדינה, זמן קצר לפני הולדתו. קרבתו של היישוב לגבול ההונגרי ומסילת רכבת ראשונה שהגיעה למקום בשנת 1903 הפכו את טורקה לעיר תוססת, שהיו בה שלוש קהילות נפרדות: יהודית, נוצרית מקומית-עממית ובני מעמד האצולה הפולני. היהודים חיו תחת מרותה של מועצה משותפת ושוויונית וזכו לרישום כקהילה מוכרת באימפריה האוסטרו-הונגרית של הקיסר ירום הודו.
בילדותו של אבי היו רחובותיה של טורקה מלאים בחנויות קטנות, רובן המכריע בבעלות יהודית. סבי משה היה סנדלר, וממנו למד אבי את מקצוע הסנדלרות. על אף מתיחות ואלימות מצד הצבא הרוסי במהלך מלחמת העולם הראשונה שבה ושגשגה הקהילה היהודית במקום. ב־1916 היו בטורקה מפלגות יהודיות חדשות, בית ספר עברי, פעילויות סעד וארגוני עזרה הדדית מטעם הקהילה. גם הציונות הגיעה לטורקה באותם הימים, וסניף של תנועת “השומר הצעיר” נפתח בידי אבא שנלר (לימים אבא חושי, ראש עיריית חיפה). כבר בגיל עשר היה אבי “שמוצניק” נלהב. בשנת 1922, לאחר שמשפחתו עברה להתגורר בירוסלב, הצטרף אבי לתנועת “החלוץ”. בגיל עשרים, לאחר שסיים ארבע שנות לימוד בגימנסיה המקומית, עבר הכשרה לעלייה במשך חצי שנה בחווה חקלאית. בספטמבר 1926 עזב אליעזר הנלהב וחדור האידיאולוגיה את פולין ועשה את דרכו אל היעד הנכסף – להקים בארץ ישראל חברה קיבוצית המושתתת על שיתוף ועל שוויון.
אבי עלה לארץ מטורקה כחלק מקבוצת בוגרי “השומר הצעיר” ושהה חודשים מספר במחנה האוהלים “ג’ידרו” (בסמוך למחנה הצבאי “כורדני” באיזור הקריות). משם עבר עם אחדים מחבריו לבת גלים שבמפרץ חיפה והצטרף לקבוצה בת כשישים שמו”צניקים – כך כינו את חברי תנועת “השומר הצעיר” – חלוצים צעירים מגליציה, שהגיעו לארץ כבר בעלייה השלישית (בשנת 1920 ובשנת 1922) ונדדו בעקבות העבודה מתל אביב לקריית ענבים, לזיכרון יעקב, לנווה שאנן, לג’ידרו ולמחנה החלוצים בבת גלים. הם עבדו בסלילת כבישים, בבנייה, העמיקו את אפיק הקישון והשתלבו בעבודות מזדמנות באזור. הם המתינו בקוצר רוח לרגע בו יוכלו להקים קיבוץ.
מאיר יערי, המנהיג ההיסטורי והאידאולוגי של “השומר הצעיר”, שהצטרף לקבוצה, גיבש את ההחלטה לקבל את הצעת מוסדות ההתיישבות ולהקים קיבוץ בחצר הקואופרציה במרחביה, הנקודה הראשונה שהוקמה בעמק יזרעאל. מי שרצה להצטרף אליהם התבקש להגיש מועמדות, ובחלוף שישה חודשים והצבעה התקבל באופן פורמלי כחבר בקבוצת מרחביה. במרץ 1927 הגיש אבי בקשה להתקבל כמועמד לחברות בקבוצה. יחד עימו הגישו בקשה עוד כעשרים חברים מקבוצתו ובהם: צבי ורדי, טוביה וייץ, מלה טיטלבוים, טוביה יערי, מנחם לבבי, סוניה לבבי, משה מן, צביה צמרי, יעקב פרנס, מנחם שניר, אליעזר פראי, שלום צימרמן, איצ’ו רנד, שמחה שרר, יעקב שוצברג, יחזקאל שטויר וישראל הללי. בספטמבר 1927 התקבלו כחברים מן המניין. שנתיים לאחר מכן במוצאי החג השני של ראש השנה, 20 בספטמבר 1929, התכנסו במרחביה חברים ואורחים עם אברהם הרצפלד (מראשי מפלגת מפא”י) לציין את העלייה לקרקע.
השנים הראשונות במרחביה היו קשות ומחשלות. אבי סיפר שהמעיטו בשינה והרבו בעבודה. הוא מעולם לא התלונן על קושי או על געגוע לבית הוריו בפולין, ששמר עימם על קשר מכתבים רציף וקרא להם שוב ושוב להגיע לארץ ישראל. מאמציו נשאו פרי, ובשנת 1933 הגיעה לארץ אחותו הצעירה הניה במסגרת הכשרה שייעדה אותה לקיבוץ במפרץ חיפה. לאחר זמן קצר החליטה הניה, הצעירה מאבי בשנתיים, לעזוב את חבריה. היא בחרה לצאת לעבוד ולחסוך כסף שיסייע במימון עליית ההורים ובת הזקונים סימה. וכך בשנת 1934, שנה לאחר הגעתה של הניה, עלו לארץ סבי וסבתי, משה ושושנה רוזנפלד, עם בתם הצעירה (האח בנימין, המבוגר מסימה, התגייס לצבא הפולני ועקבותיו לא נודעו, ככל הנראה נספה במלחמת העולם השנייה). לאחר שנת ניסיון התקבלו הוריו של אבי כחברים במושב כפר יהושע שבמערב עמק יזרעאל, ואף הוקצתה להם חלקת אדמה לבניית ביתם. אחד הסיפורים החביבים על אבי היה כיצד העמיס קרשים וכלי עבודה על סוס ועגלה ונסע עם חבריו איצ’ו רנד (הנגר), יצחק חרותי וקובה פרנס, לבנות בית להוריו בכפר יהושע.
משה היה אדם נאה, גבוה ואהוב על הבריות. הוא עבד כסנדלר בכפר במשך עשר שנים, עד שהתחילו להיכנס לשוק נעלים מוכנות במידות סטנדרטיות. הנעליים התעשייתיות גזלו ממנו את פרנסתו, והוא נותר מחוסר עבודה. במכתב רשמי שכתב לוועד המושב זמן קצר לפני שנפטר מדלקת ריאות ביקש להתחשב בפרנסת משפחתו ולאפשר לו להמשיך במקצועו ללא תחרות. לאחר מותו ביקש אבי מסבתא שושנה להצטרף למרחביה, אך היא סירבה. דודתי הניה, בעלה יוסף ובתם שרה עזבו את חיפה ועברו לצריף בכפר יהושע. לא הייתה זו החלטה קלה. ליוסף הייתה משרה קבועה ורווחית כמהנדס אוניות בנמל חיפה, והוא נאלץ לנסוע מדי יום ביומו מכפר יהושע לחיפה ובחזרה. לאחר פטירתה של סבתא ב־1960 עברה משפחתה של הניה לקריית עמל. דודתי סימה נישאה לאברהם ויינשטיין, והם ניהלו משק ברמת השרון וגידלו בו תותי שדה, מטע נשירים ותרנגולי הודו.
הביקורים בכפר יהושע זכורים לי כחוויה נעימה, הצצה לעולם שונה לחלוטין מהקיבוץ. בית דובר יידיש, מריח מבישולים וממעדנים שלא הכרתי בחדר האוכל הקיבוצי: גפילטע-פיש, צ’ולנט, חזרת, בורשט וכדורי פרג עם שומשום שהיו תאווה לחך. אהבתי לשחק בבית של סבתא בעיקר עם בני הדודים – שרה הגדולה (בתה של הניה), שרה הקטנה ומשה (ילדיה של סימה). נהגנו לקפוץ על הכסת הענקית והאוורירית שהביאו עימם מפולין ולמצוא בה מסתור במשחק המחבואים. סבתא לא הייתה מרוצה תמיד ממעשי הקונדס, אך אני התעלמתי ועברתי הלאה בחיוך רחב שמחק מפניה את הכעס והעלה בת שחוק על שפתותיה.
בכל שנותיה בארץ לא הצליחה סבתי ללמוד עברית ודיברה יידיש גם כשידעה שלא מבינים אותה. לא אשכח כיצד הגענו לביתם בערב פסח וגיליתי שני דגי קרפיון שוחים באמבטיה. בעודי רוכנת על ברכיי ומתבוננת בדגים השוחים להנאתם במים, הגיעה סבתי מהמטבח, מתנהלת בכבדות, קטנה ועגלגלה. היא מלמלה משפט ביידיש, רכנה ותפסה במיומנות את אחד הדגים. נבהלתי נורא. לא הבנתי מה קורה. צעדתי אחריה למטבח שם ראיתי לחרדתי כיצד דפקה בפטיש על ראשו של הדג המפרפר. לילדה הצעירה והתמימה שהייתי לא היה מושג כי הדג עתיד להפוך לאחת ממנות שולחן החג. רצתי החוצה משוועת לעזרה וצעקתי: “היא הורגת את הדג!”. למטבח כבר לא חזרתי ואת הדג לא אכלתי.
אבי שמר על קשר קרוב עם משפחתו ופעמים רבות אירחנו אותם בקיבוץ או התארחנו בכפר יהושע. שמחתי במיוחד בחברתה של שרה הגדולה. הרגשתי שאנחנו קשורות כמו שתי אחיות שגדלות במרחק זו מזו. טיילנו יחד ברחבי המושב, ביקרנו בבית חנקין שהיה מלא פוחלצים של בעלי חיים, ובתחילת גיל ההתבגרות אף בילינו יחד במסיבות בבית העם. הפרש הגילאים הקטן בינינו (שנתיים) תרם לנושאי שיחה ולמשחקים משותפים. לעיתים הייתה שרה מגיעה לביקור בקיבוץ ללא הוריה. הוריי שמחו בה עד בלי קץ, פינקו אותה ודאגו לה. ברור היה לה כי לא תוכל לחדור למסגרת קבוצת “סנונית”, המלוכדת והסגורה מפני זרים. בשעות שהייתי שקועה בהן במשימות ובמטלות שלי, היא העסיקה את עצמה. כשבגרנו סיפרה לי שאהבה במיוחד את חדר האוכל ואת החגים הקיבוציים שנחגגו באווירה מיוחדת. כשהתחלתי לחקור את נסיבות האימוץ שלי פניתי אליה וביקשתי לדעת אם הכירה את הסיפור, אם יש לה מידע כלשהו. שרה הגיבה בתדהמה. היא לא ידעה דבר.
משפחתו של אבי נמלטה מציפורני הנאצים ברגע האחרון, אך גם הקרבה אליהם לא הביאה את אבי אל מחוזות הנוסטלגיה. לעיתים נדירות סיפר דבר מה על חייו בפולין. לאחר משחק כדורגל בקיבוץ סיפר לי שהיה שחקן כדורגל בנבחרת בית הספר שלו. עם חבריו יחזקאל שטויר וקובה פרנס יצר במרחביה מסורת של תחרויות ספורט ומשחקי כדור. פעם בשנה נערך יום ספורט בקיבוץ שנמדדו בו תוצאות במקצועות אתלטיקה כמו קפיצה לגובה, הדיפת כדור ברזל ואחרים. אבי לקח חלק גם בארגון טורנירים של משחקי כדור שונים כמו כדור-עף וכדורגל.
עולם המוזיקה תפס מקום נרחב וחשוב בחייו. אבי ניגן במנדולינה, בכינור ובגיטרה. הוא ידע גם לשיר היטב, וקול הטנור שלו השתלב במקהלת הקיבוץ. כשבגרתי שרנו יחד במקהלה. אני זוכרת את החיוך שהיה נסוך על שפתיו כשהאזין לקטעי הסולו שלי. בילדותי האזנתי לרוב למוזיקה קלסית שבקעה ממקלט הרדיו בחדר ההורים. כך למדתי לראשונה להכיר יצירות של באך, ויוולדי, מוצרט, בטהובן, צ’ייקובסקי רוול וחצ’טוריאן.
הרדיו של הוריי היה קופסה מלבנית עשויה מעץ חום הצבוע בלכה מבריקה. בחופשות בית הספר נהגתי לבוא לחדרם ולהאזין לתסכיתי רדיו. את הסיפורים המרתקים ששמעתי סיפרו השחקנים יוסי ידין וחנה מרון. לא פעם נהגתי לרקוד לצלילי המוזיקה הקלסית. הוריי מספרים כי בפעם הראשונה ששמעתי את “אגם הברבורים” רקדתי כשעה ללא הפסקה. מאוחר יותר אני זוכרת את עצמי רוקדת ומדמיינת שאני מופיעה על במה, שבויה בקסם הצלילים וחולמת להיות פרימה בלרינה.
אימי, כאמור, הגיעה לעבודה במתפרת הילדים רק לאחר שנים מספר בקיבוץ. לעומתה, הידע של אבי היה נחוץ בדחיפות בסנדלרייה במרחביה. מהיום שהגיע לקיבוץ עבד כסנדלר עם חנצ’ה. בהמשך הדרך עבר לעבוד בכרם ובמטעים, אך חזר לסנדלרייה בימות החורף הגשומים או בתקופות לחץ לקראת חילופי העונות. לקראת החורף היה ביקוש רב לנעליים גבוהות שנקשרות בשרוכים, ועם בוא האביב היה ביקוש לסנדלים.
אהבתי לבקר אותו בסנדלרייה. ריחות הדבק והעור היו עבורי כסם משכר. אבי נהג למשוך שרפרף לצידו כדי שאוכל לשבת. הוא הגיש לי כפיס עץ שטוח טבול בדבק סנדלרים צהוב וצמיג ולימד אותי למרוח את סוליית העור הבהירה. הוא הקפיד שאמרח היטב בכל הפינות, שלא תיוותר נקודה אחת שאינה משוחה בדבק. לאחר מכן הניח את הנעל הראשונה ועבר לסוליה השנייה. כשסיים למרוח אותה בדבק חזר לנעל הראשונה, אותה הידק עם סוליית העקב התחתונה. למוחרת התאים את האימום מברזל לגודל הנעל, הפך אותה, תוך שהוא מביית ומהדק אותה היטב בין ירכיו ושתי ברכיו. משולחן העץ המרובע אסף כמה מסמרי עץ שבצידם האחד חוד ובצד השני קונוס רחב יותר. את המסמרים שם בין שפתיו, ממש כמו שלמד מאביו. בידו הימנית החזיק פטיש ברזל עגול בעל ידית עץ. בידו השמאלית לקח בזה אחר זה את המסמרים מפיו, ותקע בחורים שבשולי הסוליה, תוקע ודופק תוקע ודופק בקצב אחיד שנשמע כליווי ריתמי מוזיקלי במקצב של שלוש דפיקות – הפסקה. אהבתי לצפות ברגע הקסום בו הוריד את הנעל מהאימום לאחר שהתייבשה. הרגע הזה הזכיר לי תמיד את הסיפור על הגמדים שעבדו כל הלילה והכינו לסנדלר העני הפתעה לקראת בוקר. משאריות העור הכין לי אבי קלמר ותיק קטן לשמור את אבני המשחק “חמש אבנים”. התיק שמור אצלי עד היום הזה, עם מנקב החורים וסרגל העץ ששימש אותו במדידות.
אהבתי גם להתלוות אליו לעבודה בכרם הענבים שניטע בשנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים, בצד הדרום-מערבי של חדר האוכל. אני זוכרת את חברי הקיבוץ שעבדו שם איתו: קובה, שרר, פלשנר, טוביה, יפה ויטקה. בחופשות מהלימודים נהגתי לצאת איתו לכרם, שם לימד אותי בסבלנות כיצד לבצור ענבים. למדתי כיצד לפרוש את נייר האריזה הדק בתחתית ארגז העץ, כך שמחציתו תבלוט כדי לכסות את האשכולות בתום האריזה. את האשכולות הכניסו בסדר מופתי לארגז: זה ליד זה כשגבעולי האחיזה שבקצה האשכול פונים כלפי מעלה.
אני זוכרת את עצמי פוסעת בעקבותיו בין שורות הגפנים, ובידי מזמרה שחורה בעלת שפיץ דק וחד. הקשבתי בדריכות למוצא פיו: “אחזי את האשכול בעוקץ התלוי על ענף הגפן קרוב מאוד לענבים וקטמי את קצהו העליון”. התגייסתי למשימה, אחזתי בקודקוד הגבעול, קטמתי אותו כמו שלימד אותי, אבי ו…האשכול בכובד משקלו נפל על האדמה וענביו התפזרו לכל עבר. מייד שמעתי זמזום של דבורה ואחריה באו עוד ועוד. זינקתי ממקומי והתרחקתי בריצה מבוהלת. כשעצרתי והפניתי את מבטי לאחור ראיתי את אבי צועד לקראתי וחיוך על שפתיו. הוא חיבק אותי ואמר: “דבורה עוקצת רק שהיא חוששת מסכנה, לכן בפעם הבאה אל תפחדי, נסי לא לזוז עד שהיא תעוף לדרכה, גם אם היא מאוד קרובה אלייך”. מאותו רגע לא פחדתי יותר מדבורים.
ביליתי עם אבי שעות ארוכות במטע הנשירים, שנטעו בצד הצפון-מזרחי של המשק, והן חקוקות בליבי. מדי בוקר, כשיצא לעבודה, עטה על כתפיו מעיל חאקי בעל כיסים גדולים בצדדים וכיסים קטנים שהיו צמודים לחזה ושנתפרו במיוחד. אבי היה פדנט ואהב סדר וניקיון. כל דבר במקומו ולכל חפץ בית משלו, כך שאפשר למצוא כל דבר בלי לחפש. למדתי לגזום את העצים כך שהנוף יהיה מאוורר ופתוח, וענפיהם יקטמו מעל העין המובילה את הבד המלבלב מהמרכז החוצה. עזרתי לו להוציא “חזירים” (ענפים רכים ושוטים שצומחים סביב הגזע), שהעזו לפרוץ מן האדמה. שימשתי יד ימינו בשעה שעשה “הרכבה”, ולימים לימד אותי את התורה כולה.
ביקור אחד משותף במטע אני זוכרת לפרטי פרטיו. יצאנו אבי ואני מוקדם בבוקר, מלטפים במבט רך את טיפות הטל הנוצצות על העלים בהבזק קרני שמש ראשונות שצובעות בקסמן את ברק הטל בשלל גוונים. באפינו עולים ריחות בוקר טריים ונקיים, כה שונים משגרת האבק המחניק, הרובץ עלינו במהלך היום. נשמתי עמוק לתוך ריאותיי את ריח העשב שנמהל בלחות הלילית ובישם את האוויר בארומה בלעדית, שאפשר לאצור ולשמור רק בשאיפת בוקר במפגש בין טללים לאבק עלים ורגבים.
בדרך אל עץ האפרסק שסומן בסרט לבן, הסביר לי אבא שהרכבה עושים כאשר רוצים להשביח את הזן, או כאשר העץ סרח ועל גזעו היציב מרכיבים את אותו הזן. בהגיענו לעץ המסומן השתופף אבי ופרש למרגלותיו יריעת בד שכיסתה את הרגבים הספוגים לחות מצינת הלילה. מכיס מעילו הוציא ערכת “ניתוחים” מגולגלת בנרתיק עור (שהכין במו ידיו בסנדלרייה) שהיו בה תאים תואמים לכל פריט ששימש אותו במלאכת ההרכבה. מכיסו השני הוציא מספר רוכבים (ענפים) שגזם יום קודם ושמר בבית הקירור הצמוד לסככת האריזה. אבי פרש אותם זה ליד זה על מצע הבד, סידר את הסכינים החדים, התחבושת, המשחה, השקיות ותגיות הפלסטיק עם השרוך, שעליהן ירשום את תאריך ההרכבה ויתלה על הענף.
“עכשיו אנחנו מוכנים”, אמר. “ראשית, אני ממשש את הקנה, הענף שעליו ארכיב את הרוכב”, הסביר לי תוך שהוא בוצע בזהירות שקע מלמעלה כלפי מטה, כך שהליבה של הענף תיחשף מתחת לקליפה. “שנית, אני משחיז את קצה הרוכב עד לליבה הבהירה ומשאיר לפחות שלוש עיניים מעל השפיץ המושחז. אחר כך אני מצמיד את הרוכב לקנה באופן שליבה תישק ליבה. בואי, תהדקי חזק את הענף, ואני אחבוש את התחבושת מסביב”. הסתכלתי בידיו הזריזות והמיומנות ונזכרתי בבלהה האחות, שחבשה לי פצע בברך.
“העץ בוכה כשכואב לו?” שאלתי בתמימות של ילדים.
“את יודעת, לפעמים כשאני בודק את מקום ההרכבה אני מגלה טיפות בודדות מסביב”, ענה לי ואחר כך שאל: “אז מה את חושבת?”
“שכן, רק שאנחנו לא שומעים, העץ חי רק שהוא לא יודע לדבר”, עניתי.
כשסיים לקשור את התחבושת הוציא מקל שטוח ומרח משחה שחורה סביב החתך. לאחר מכן כיסה את הכול בשקית הפוכה, קשר למטה בסרט ושם תגית סימון. “עכשיו הם הולכים לישון למשך חודש בחושך ובלחות. כשיגמרו לישון נוריד את השקית ונגלה שהענף מלבלב”.
במטע הנשירים הקסום הזה בשלל זני עצי התפוחים, השזיפים, האפרסקים והאגסים למדתי את טעמם של פירות שנקטפים ישר מן העץ, הכרתי את נוף צמרתם בכל עונות השנה וידעתי את שמותיהם המשונים: קלסי, מטלי, סנטה רוזה, סמיט, גולדן דלישס, יונתן ועוד.
השעות הרבות שביליתי בחברת אבי שהִִרבה להסביר, לתאר, ללמד ולשיר נראו לי לא פעם כהשלמה, אולי אפילו כפיצוי, לאופייה המסוגר של אימי. אימי המעיטה בדיבור והייתה אדם שקט, כנוע, עושה מה שצריך. תמיד נעזרה באבי שהכין והגיש, הדליק וכיבה, ערך וחיסל ודאג שהכול יהיה במקומו נקי ומסודר. במתפרה הייתה פועלת טובה והספקיה היו משביעי רצון. אחרות הכינו את הגזרה ואת חלקי הבד החתוכים, והיא ישבה ותפרה. תמיד צייתה, לא הפריעה. עשתה את מה שאמרו לה לעשות.
לתחושתי, אימי העבירה את חייה בקיבוץ “ליד” החיים עצמם. חיי היום־יום בעמק יזרעאל היו כה שונים מהיום־יום בו גדלה והתחנכה. בית הדודה גיטל היה בית של משפחה מסורתית ואמידה. הונה של משפחת גרף הגיע ממסחר בפרוות ובעורות. ביתם היה הומה אדם, ילדים, משרתים ומטפלות. לא חסר דבר. כשסיימה את בית הספר היסודי למדה תפירה במשך שלוש שנים. כצעירים יהודים רבים הצטרפה לתנועת “החלוץ” המקומית, ובמשך ארבע שנים בילתה בכל קיץ בחווה חקלאית מחוץ לעיר כהכנה לחיי החלוציות בקיבוץ.
היו לה מספר חברות בקיבוץ, שעימן ודאי קיימה שיח אינטימי, שיחה דו־כיוונית לשיתוף פתוח ומשחרר פינות כואבות של געגועים, קשיים ותסכולים. עם זאת רוב הנשים בקיבוץ נתפסו בעיניה כקשות וחלקן אף כרעות. לא פעם ניכרו בה התסכול והעלבון שספגה מהערות פוגעניות במתפרה, מקום שבו לא חדלו לפטפט גם מאחורי גבה במשך יום העבודה. במבט לאחור לא קשה לזהות שסבלה מחוסר סיפוק, תסכול ומרמור. מעשיה והתנהגותה רמזו לא פעם, לא במפורש ולא בקול, “לא לזה פיללתי”. אף אחת מחברותיה לא התקדמה מבחינה מקצועית בקיבוץ מלבד השתתפות בקורסים מזדמנים.
התפקידים נקבעו על פי היררכיית ה”מצוינות” שנקבעה על ידי דעת הקהל ומחלקי התפקידים. האישיות, כוח ההשפעה והחמולה הקיבוצית (משפחה “נחשבת” או שולית) אליה שוּיַּכְתׇּ. כולם הכירו את כולם, המעגלים החברתיים והמקצועיים התערבבו, והכול באווירה שבה הפנקס פתוח והיד רושמת. בעלי התפקידים נבחרו בשיחת קיבוץ בהצבעה דמוקרטית גלויה. לכאורה, הכול נוהל על פי אמות מידה של רוח ההתנדבות וההתאמה, אך בעין בוחנת ניתן היה לזהות את הלוביסטים, השתדלנים, אלה שניהלו את הפנקסנות. לפעמים היה ברור וידוע שהמשחק מכור מראש.
רגעי השיא בחיי השגרה האפורים של אימי היו הביקורים של בני משפחתה. שישה מתוך עשרת בני הדודים שגדלה עימם עשו את דרכם לארץ ישראל, כמוה, עוד בטרם מלחמת העולם השנייה. אימי עשתה מאמץ לשמור על קשר עם כל בני המשפחה ברחבי הארץ ואפילו עם קרובים רחוקים שעזבו למדינות אחרות. כל משפחת אימה נספתה בשואה, יחד זכרו והתאבלו על אלה שאבדו.
היום לילדים בני חמש כבר יש טלפון נייד בתיק הגן, אך בילדותי היו בקיבוץ שני מכשירי טלפון בלבד. הראשון היה טלפון ציבורי שנתלה בכניסה לחדר הדואר מתחת לחדר האוכל, והשני בחדר המזכירות. במשך היום ניתן היה להשאיר הודעה אצל הטלפנית במזכירות. בדרך כלל ההודעה הגיעה ליעדה, אך הדרך המקובלת והנפוצה לקשר הייתה כתיבת מכתבים. אימי מעולם לא הייתה רהוטה בעברית. כתב ידה היה לא ברור ומשופע בשגיאות כתיב. לחברותיה בארץ כתבה ביידיש. עם בן הדוד מוניו שחי בארגנטינה התכתבה בפולנית.
לא פעם הפתיעו את הוריי אורחים שהגיעו ללא הודעה מוקדמת לשערי הקיבוץ. השמחה לבואם של האורחים הייתה גדולה, והבית היה מוכן תמיד לארח, מסודר ונקי עם ריח של דברי מאפה טריים. מעולם לא עזב אורח את ביתנו בידיים ריקות. אבא טרח וארז מבעוד מועד קופסת אגוזי פקאן מהעץ הענק שבגינה או שהכין סלסלה מפירות העונה. לעיתים היה שוזר זר פרחים מהגינה. המתנה היפה מכולן הייתה בקבוק יין שהכין בעצמו ב”יקב” המאולתר שמתחת לבית.
את היין הביתי הכין מענבים, אשכוליות, שזיפים, רימונים או כל פרי אחר שניתן לסחוט. גם כאן היה יסודי ומסודר. לא פעם נעזר בי ולימד אותי את המלאכה. השותפות שלי התחילה בתהליך הסינון, משלב החמצון עד לזיכוך, לאחר שהיין נשאב מחבית התסיסה לבקבוקים בפעם הראשונה. תפקידי היה להסיר את התחבושת ספוגת הלכלוך מפיית הבקבוק, לשלשל צינורית לתחתית ולינוק מהקצה השני שלה עד שהנוזל הרטיב את שפתיי. בזריזות כופפתי את קצה הצינורית ולחצתי חזק. הפניתי את פתחה לבקבוק נקי, ושחררתי את זרם היין הקולח. המבחן הגדול למיומנותי היה לדעת מתי הרגע הנכון לחסום שנית את פיית הצינורית, לפני שהיין העכור מקרקעית הבקבוק הישן יזרום לבקבוק החדש. לסיום כיסיתי את פיית הבקבוק הגדול בתחבושת לבנה וצחורה וליפפתי אותה בגומייה עד השפייה הבאה. התהליך נמשך שבועות אחדים ובמהלכו נערכו מספר סינונים, עד שהיין היה נקי ממשקעים. פעמים רבות צפיתי באבי מעקר את הבקבוקים במים רותחים. יחד שאבנו יין מחבית ההתססה הגדולה לבקבוקים המעוקרים. בשלב האחרון ניגבנו את הבקבוק והדבקנו תוויות של סוג היין, תאריך וברכה.