כתום – שמונה סיפורים ונובלה

"ואל תשכח את האפטר שייב"

"תראה, תראה את כל הנשים האלה, אחרי שהרגו את בעליהן הן מתענגות על החופש שנפל בחלקן", אמר אביו לנוריאל בביקורו האחרון בבית האבות. הוא הפנה אצבעו כלפי הנשים היושבות ממול והוסיף במרירות:

"כמעט ולא תראה אצלנו גברים מסתובבים... רק אמך מתה לי. ככה פתאום, השאירה אותי לבד עם כל הנקבות האלה, האוחזות בשארית חייהן בשיניהן התותבות".

משום מה, נדמה היה לנוריאל שיותר משהצטער אביו על מות אמו, כעס על שהותירה אותו לבדו. בכל הזדמנות שב וקונן על חורבן ביתו והפגין את חוסר רצונו להסתגל להווי החיים החדש שנכפה עליו בבית האבות.

עד יומה האחרון, שבו נפטרה וִידָה שלו מדום לב, לא חדלה מלהרעיף על דַּרְיוֹ, בעלה, את כל הפינוקים שנהנתה להעניק לו ולמשפחה, אם כי דריו שלה עמד תמיד בראש דאגותיה.

בינו לבינו הודה נוריאל שהביקורים אצל אביו גורמים לו מועקה, ולא רק מפני שהמסתופפים הדועכים שם נראו כממתינים בתחנתם האחרונה, אלא גם בשל הריח הדוחה שנדף מכל פינה. גם כשהתייסר על שאינו מבקר את אביו לעתים קרובות חש הקלה על שהוא גר רחוק מבית האבות, והרגיע את עצמו בכך שאחותו הגדולה נושאת ברצון ברוב נטל ההשגחה על אביו, עד לשיחת הטלפון הבהולה שלה מהבוקר.

"צריך לקחת את אבא דחוף לרופא. עוד היום", פתחה אחותו הגדולה, מלכה, את השיחה הטלפונית בקול מצַווה מלֻווה בנימת חרדה. היא הבהירה לו שהיום אין היא יכולה ליטול על עצמה את משימת הביקור אצל הרופא.

זו השנה החמישית שאביו שוהה בבית האבות, ועדיין לא השלים עם אורח חייו שם. חש עלבון צורב ובלתי נסלח על שאילצוהו להינתק מביתו, מחבריו ומעירו. עד כדי כך שהחרים את בנו בכורו, שבו ראה את היוזם העיקרי לרעיון "הגלייתו" מירושלים שלו אל בית האבות שבעיר החוף. מאז, הוא מסרב לפגשו. פה ושם שקל שיקול נקמני – להדירו מהירושה. הוא לא שוכנע מן הנימוק שבבית האבות הזה יהיה קרוב יותר לשתי בנותיו ולבנו הבכור. אלה חזרו והבטיחו לבוא לבקרו בתכיפות הראויה, ולהשגיח שיקבל טיפול מסור וטוב.

"ואל תשכח את האפטר שייב לאבא", חתמה אחותו את השיחה מהבוקר עם נוריאל.

רק כשהתיישב במכוניתו ונהג לכיוון בית האבות, התפנה נוריאל לחשוב על עניין ה"אפטר שייב" שציינה אחותו. הוא כעס על עצמו על שהניח הבוקר את השפופרת מבלי לברר עם אחותו את העניין לאשורו. משום מה הזכירה לו בקשת אחותו למי הגילוח את חנות הַגָּלַנְטֶרְיָה הצבעונית של אביו, שהייתה ממוקמת בזמנו בלב שוק "מחנה יהודה". באותם ימי ילדות רחוקים המתה חנות כלי הסדקית בעיקר מנשים, שקנו מדי יום ביומו אביזרים כמו כפתורים, חוטים, מחטים, סרטים, דברי צמר, צעיפים, מסרגות, מסרקות, מכבנות וסיכות ראש רגילות ומצועצעות, תכשירי איפור, שפתונים, אבקות איפור למיניהן, בשמים ותמרוקים שריחם הנעים מילא את חלל החנות הפתוחה והיה מושך פנימה עוברים ושבים כבמטה קסם. בין הקונות והקונים המרובים נמנו גם בני התשחורת. אלה קנו מכשירי גילוח בקמעונות וגם מן הברילנטין שבבקבוקים הצבעוניים והגדולים. לכך צירפו כובעי שֵׂעָר שחורים ומרושתים כדי להחליק את שערם במיטב האָפנה של אלילי הקולנוע ולנטינו, קלארק גייבל וטיירון פאואר, שכיכבו על המסכים באותם ימים. את בקבוקוני מי הגילוח הריחניים קנו המהדרים ובעלי הממון, ואילו האחרים הסתפקו באבן המלח הלבנה לחיטוי ולספיגת הדימומים הזעירים שצצו אחרי הגילוח.

באותן פעמים נדירות, משהתרוקנה החנות מקונים וכשהיה אביו יוצא את החנות ומשאירו לבדו, היה נוריאל ממהר ופותח את הבקבוקונים ושואף מלוא נחיריו את ריח הניחוח החריף. באותן הזדמנויות היה גם מוריד את כובע הברט שחבש ומושח את שער ראשו בשמן הברילנטין. יושב היה במשך שעות בחנות, ונהנה לראות את אביו מחייך לנשים שמילאו אז את חנותו בדרכן לשוק או בצאתן ממנו, עמוסות בסלי קניות. לא פעם שמע אותו מייעץ להן בבחירת תכשירי איפור ותמרוקים ומונה בכנות את שבחם. הנשים החשיבו את דעתו מפני שהיה גבר נאה, חייכן והגון. הוא זכר את מצחו הגבוה של אביו. המגבעת שחבש דרך קבע הוסיפה לו מכובדות ונוי, ולמצחו – עוד ממד של גובה. פניו הרחבות, בגוון שנהב עמום, הבליטו את עיניו הירוקות והגדולות; עיניים שהביעו טוב לב שגבל בנדיבות יוצאת דופן, בעיקר כלפי נשים שחמדו תמרוק או תכשיט שלא היה לאל ידן לשלם את מלוא מחירו.

דומה שאורח החיים השגרתי והשלו הופר ביום בהיר אחד. היה זה כשבא אביו לארוחת הצהריים היומית שלו וסיפר לאמו את שהתרחש באותו יום בחנותו.

יום יום היה בא אביו לסעוד בביתו את ארוחת הצהריים בחברת אמו ובחברת שאר בני המשפחה ששהו באותה עת בבית. לאחר הארוחה היה שב אביו אל חנותו. בימי שישי, עם שובו מבית ־הספר, מביא היה נוריאל אל חנות אביו מדברי המאפה והבורקס של אמו שיצאו זה עתה מהתנור של מנשה האופה. בצד דברי המאפה הוסיפה גם סלט ירקות טרי מתובל בלימון ובשמן זית, שהרי בעיקר בימי שישי המתה החנות מקניות של הרגע האחרון שלפני כניסת השבת. אף לא סוחר אחד בשוק יחמיץ שעות ברוכות אלה, שהתמשכו ממש עד סף הישמע תרועת השופר המבשרת על כניסת השבת.

בצהרי אותו היום הבחינה אמו שמשהו מטריד את רוחו של בעלה, ופלטה לעברו:"קֶה פָּאסוֹ הוֹי, דריו?" – "מה קרה היום, דריו?"

דומה היה שאביו חיכה לשאלתה כדי להשיח בפניה על מה שקרה באותו היום בחנותו. הוא כה נחפז לספר לה עד שלא נתן דעתו על בנו הקט, היושב ומאזין לכל מילה.

"תשמעי, וידה, הבוקר נכנסה אליי לחנות אישה נאה מאוד", פתח ואמר דריו, והבחין באשתו הנדרכת ממשפט הפתיחה שלו.

"ומה שהיה מוזר בעיניי", המשיך דריו, "שהיא מדדה הרבה צעיפים, במשך זמן רב מדי, לטעמי. ממש לפני צאתה התעטפה ברדיד האדום היקר ביותר בחנות. בזמן מדידותיה הניחה את תיקה המסוגנן ליד הקופה. כשלרגע הסחתי את דעתי ממנה, השיבה את הרדיד למקומו ויצאה במהירות מן החנות..." כאן נעצר, כשהוא עורך סדר במוחו לגבי המשך האירוע.

"אז מה כל ־כך מוזר כאן?" שאלה וידה בתמיהה.

"אה, כן", חזר דריו אל הסיפור. "היא כל כך נחפזה לצאת עד ששכחה בחנות את התיק. רצתי אחריה עם התיק, אבל היא נבלעה בהמון האנשים בשוק ולא הצלחתי להדביקה..."

"ועדיין אני לא מבינה מה כאן כל כך מוזר?" חזרה ושאלה אמו בקוצר רוח מופגן: "הרי באיזשהו שלב, ואפילו כבר בקנייה הבאה שלה בשוק, היא תיזכר ששכחה את התיק בחנותך ותשוב לקחתו".

"לא, וידה. גם אני חשבתי בהתחלה כמוך, אבל כיוון שעברו יותר משעתיים והיא לא חזרה החלטתי לפתוח את התיק, בתקווה למצוא סימן מזהה כלשהו. להפתעתי מצאתי בתוך התיק רק לימון גדול וצהוב... וכשפתחתי את כיס הרוכסן הפנימי, התפלאתי למצוא בתוכו שבעה גרעיני חמנית ארוזים בתוך נייר כסף. תודי, וידה, שזה נראה די תמוה..." נאנח באי נוחות מופגנת על שהעז לחטט בתיקה של אישה זרה.

נוריאל הבחין בפניה המתכרכמות של אמו, שהטיחה כלפי אביו בכעס מופגן:

"אני מצטערת להגיד לך, דריו, שבעיניי זה בכלל לא נראה מוזר וגם לא תמוה. אני מתפלאה שסוחר ממולח כמוך אינו מבין את הרמזים המפורשים שהיא השאירה לך בתיק שכביכול שכחה. לדעתי היא לא שכחה את התיק אלא השאירה אותו במכוון, כדי שתבין את הרמזים המאוד ברורים שבתוכו..."

דריו קטע את דבריה והתפרץ בכעס לעברה:

"תודה לאל, וידה, יש לי היום כבר חידה נוספת... איני מבין את מה שאת אומרת".

"תגיד לי, דריו, אתה עושה עצמך תמים או שאתה לוֹנְסוֹ – טיפש? אל תגיד לי שאינך מבין מה משמעות גרעיני החמניות והלימון שהאישה הזאת השאירה לך בתיק?!"

נוריאל זקף את אוזניו בסקרנות כדי לשמוע את אמו מפענחת לאביו את חידת גרעיני החמניות והלימון. הייתה זו לו הפעם הראשונה שראה את אביו נבוך ואת אמו כה נסערת.

"אני נשבע לך, וידה, פּוֹר דְיוֹ סַנְטוֹ – בשם האל הקדוש, שאינני יודע על מה את מדברת", אמר בטון נרגז, "ואם את כל כך חכמה וכל כך יודעת, אז אולי סוף סוף תגידי גם לי!"

לפתע אזרה אמו ביטחון, ומתוך תחושת ניצחון אמרה בטון לעגני:

"בעלי היקר, בשבעת גרעיני החמניות היא סימנה לך את כתובתה המדויקת. דהיינו: 'אני גרה ברחוב החמניות מספר 7'. ויותר מזה, כיוון שחשבה שאולי לא ראית לאחרונה מראה של חמנית, היא הוסיפה לך ליתר ביטחון גם את הלימון, ולא כדי שתברך עליו בהבדלה של מוצאי השבת הקרובה, אלא כדי שתדע מתי לבוא – לוח זמנים צהוב וציורי... אם לא הבנת עד עכשיו..." עצרה כאן וידה בטון כעוס.

ומשראתה את הבעת ההפתעה על פני אביו, הוסיפה בקנטרנות:

"אני מאוד מקווה שהבנת גם את עניין הלימון".

דריו ההמום נראה סחוט כסחבה. בשארית העוז שעוד נותרה בו, פלט לעברה בקול חלוש:

"לא, וידה, באמת התורה, אין לי מושג קלוש על משמעותו של הלימון".

ברגע זה עברה אמו משפת הלדינו לטורקית, שפה שבה דיברו גם דודותיו ודודיו כשרצו שהילדים לא יבינו במה הם שחים. היא התבוננה בבעלה ממושכות ופלטה משפט או שניים בטורקית. נוריאל ניחש שאמרה לאביו משהו בנוסח: 'אפילו הילד יבין, אם רק תשאל אותו את השאלה הנכונה על משמעות הלימון'. שניהם העתיקו מבטם אליו. רק כשהתבלבלה במעבר משפה לשפה פלטה פתאום בתערובת של לדינו וטורקית:

"כן, אַשְׁקָרֶה, אַשְׁקָרֶה, החצופה הזאת מזמינה אותך לבוא אליה, ועוד לאור היום, אשקרה..." שבה והטיחה בו, ועזבה בכעס את השולחן.

כשבועיים לאחר מכן, שעה שהמתינה לו לארוחת הצהריים, שלח אביו להודיע לה, עם אחת השכנות שקנתה בחנותו, שהיום לא יבוא לארוחה עקב עיסוקים דחופים... או אז התירה אמו את סינרה הפרחוני, השליכה אותו בזעם על שולחן האוכל, סיננה מטר קללות בטורקית ומיהרה ונטלה את ידו של בנה בידה. מרגע שיצאו את הבית, שיננה לו בדיוק את שעליו לעשות:

"אתה תדפוק על דלת אחד הבתים שאראה לך, ואל תפסיק. תחכה עד שיפתחו לך את הדלת ואז תגיד: 'אני הבן של דריו, אימא שלי מבקשת שאבא יבוא לאכול ארוחת צהריים בבית', ואל תלך משם עד שאבא שלך יֵצֵא משם. אנחנו נלמד היום את הכלבה הזאת לקח... וגם את האבא שלך..." המילה "אנחנו" שפלטה אמו בשעת כעסה, מילאה את נוריאל בתחושת שותף לסוד.

הראש הבלונדי הנאה של האישה, שנגלה לו מעבר לדלת לאחר ההקשות החוזרות ונשנות, העלה בשפתיו של נוריאל חיוך ביישני. בדיעבד הוא שמח שאמו, שהסתתרה מעבר לקיר בפינת הבית שברחוב החמניות 7, לא חזתה ביופייה של האישה ההיא.

דקות אחדות לאחר מכן יצא אביו מביתה של האישה. הוא ואמו צעדו סמוכים זה לזה בעוד אביו משתרך מבויש אחריהם, מבלי שאמו תפנה את ראשה לאחור. כשהגיעו סמוך לשוק סטה האב ימינה, וקרא לעברם:

"אני הולך לחנות..."

"וָה אָל גִ'יהֵנֶם בּוּגָ'נִינָה – שתלך לגיהינום הרחוק שברחוקים..." קראה לעברו בבכי.

הייתה זו הפעם הראשונה ששמע את אמו מדברת בסגנון כה זועם ובוטה כלפי אביו.

"לא היית צריכה לערב את הילד בכל הסיפור הזה", קרא לעברה לפני שפנה לסמטה המובילה לשוק.

"גם אתה לא היית צריך להיות היכן שהיית", השיבה לו, כשהדמעות ממשיכות לזלוג מעיניה.

בראש מושפל נכנסה לביתם המרווח שבשכונה, לא לפני שחזרה והשביעה את בנה לא לספר לשום איש בעולם את מה ששמע וראה היום:

"אפילו לא לאחיך, לא לאחיותיך וגם לא לדודיך או לדודותיך", והוא הבטיח לה בלב נכמר ובתחושה של שותף לסוד, שאכן ימלא את בקשתה.

באותו ערב, משנכנס בפתח הבית, פלט דריו בקול רפה את ברכת ה"בואנס נוצ'ס" שלו מבלי להביט לעברה. ואילו היא, כצפוי, לא השיבה על ברכתו. הגישה לו את ארוחת הערב בדממה רועמת ובלי להסב עמו לשולחן. נוריאל הבחין שעדיין לא נעלם מעיני אמו אותו זיק רושף שהיה עֵד לו היום בשעת כעסה, והיה בו כדי להרתיע כל מי שיעז לעלוב בה. הזעם האיר את פניה הנאים באדמומית בהירה. דומה שלידותיה לא פגמו בגופה החטוב והנשי, והשנים הנוקפות לא נתנו בו אותותיהן. שערה השחור, הבוהק, הגולש דרך קבע על גבה, שיווה לה מראה צעיר ומצודד. באותן פעמים שבהן חיבקה את נוריאל חש בריחות תמרוקיה, בבשמיה ובמלאות אבריה.

ברור היה לו שהסערה תפרוץ עוד באותו לילה, כיוון שידע שעל העלבון הנורא שעלב בה אביו, לא תוכל אמו לעבור לסדר היום. באותו לילה שלחה אמו את אחותו הגדולה לישון אצל דודתו, אחות אמו הבכירה, באמתלה כלשהי. היה זה מעין הסכם סודי בין האחיות כשרצו לילה שקט לעצמן בחברת בעליהן...

נוריאל ידע שכשאמו נסערת עדיף שלא להימצא בקרבתה, לא רק בגלל שוט לשונה אלא בעיקר בגלל עיניה הרושפות. מול אביו הרך והחייכן הייתה היא בעלת מזג חם, עם מצבי רוח משתנים. לא פעם מתבדח היה אביו על התנהגותה, באמרו:

"אימא – היא כמו מזג האוויר: פעם חם, פעם קר, פעם ככה ופעם ככה..."

עתה, בשכבו ער על משכבו, שמח נוריאל שמפאת גילו הם לא הביאוהו בחשבון כנוכח וכשומע. להפתעתו, דיברה אמו אל אביו בטון שקט, שלא כמנהגה. עובדה זו הפתיעה לא רק אותו אלא גם את אביו. הוא שמע את אמו אומרת בבירור שעל אף כל מה שעולל לה היום היא מוכנה לסלוח לו, אבל בתנאי אחד ויחיד:

"תשבע לי, דריו, ברגע זה, שלעולם, לעולם לא תעליב אותי כמו שהעלבת אותי היום, ואם חס ושלום זה יקרה שוב, אלך מיד אל שכננו, הרב הדיה, ואבקש גט..."

הוא שמע את אביו המופתע שב ונשבע לה בקולו הרך והמתרפס ובכל השבועות שרק עלו בראשו, ובלבד שיפיס את דעתה. הוא אף הודה לה ברִגשה על הסליחה שהיא מעניקה לו. הוא שמע את אביו לואט בהתרגשות:

"לעולם לא, וידה, מִי אַלְמָה – נשמתי, לעולם, לעולם לא אעלוב בך שוב..." לאחר מכן נשתרר לפתע שקט...

במשך נסיעתו לבית האבות כדי לבקר את אביו, הציפו את נוריאל זיכרונות. גם היום, ממרחק המקום והזמן, הופתע להיווכח עד כמה מעסיקה אותו הקלות שבה סלחה אז אמו לאביו וההתפייסות הסוערת שבאה מיד לאחריה. כיוון שבשנים האחרונות התמקד עיסוקו האקדמי של נוריאל בחוקי התורשה ובהשפעת הגֶנים על עיצוב תכונות דור הצאצאים, מופלא היה בעיניו עד כמה מתקשה הוא עצמו לסלוח. בניגוד לאמו, קשה לו מאוד להתפייס עם אלה שעלבו או שפגעו בו, ביודעין ובלא יודעין. הוא תהה בכאב איך היו נראים חייו היום לוּ סלח אז, לפני עשור, לימימה אשתו, כשסיפרה לו בתום לב על אותם שלושה ימים ושלושה לילות שבילתה במחיצת חברהּ לעבודה.

זה היה בזמן הטיול למדינת ירדן, הטיול המאורגן הראשון שיצא לשם לאחר חתימת חוזה השלום בין ישראל לממלכה הירדנית. נוריאל לא יכול היה אז להצטרף לטיול בגלל עבודת הדוקטורט שהיה עליו להשלים בדחיפות, כדי לזכות בקביעות במוסד האקדמי שבו לימד. הוא לא האמין לה, גם כשחזרה ונשבעה לו שלא קרה מאומה בינה ובין אותו חבר... הרי מדובר בידיד ותיק של שניהם וחבר לעבודה משנים, שרק מטעמי נוחות השתבצו באותו חדר; אלא שהוא לא האמין לה ולא סלח לה.

מאז נפרד ממנה לפני עשור הוא עדיין חי בגפו, ממלא בקפידה אחרי כל תג בהסכם הגירושים שביניהם, בעיקר בכל הנוגע לשני בניהם, ודואג למזער את הפגיעה בהם. פה ושם אמנם נקרו נשים על דרכו, אלא שעדיין לא נמצאה זו הראויה לאמונו והמתאימה להיות שותפה לחייו.

כשהרהר באופן שבו השתלשלו חייו מאז גירושיו הכואבים החליט שהיום, לאור הזיכרונות שהציפוהו, ישאל את אביו, בעיתוי המתאים ובנימה של הומור, על סיפור גרעיני החמניות. הוא אפילו יתנצל בפניו באווירה בדוחה על שהפריע לו אז... אבל יותר מכול ביקש לשאול אותו מה היה קורה לוּ לא סלחה לו אמו בלילה ההוא...

משהגיע אל בית האבות, הבחין באנשים מתגודדים. ביניהם זיהה את אחותו דומעת, את אחיו הבכור וכמה מקרובי המשפחה, שעמדו ליד החדר של אביו בפנים חתומות. לידם עמדה קבוצת זקנות מדיירות המוסד, דוממות ומבוהלות. אחותו ניגשה אליו ובכתה חרש על כתפו. משהחלה לדבר על אביהם בלשון עבר, הבין שאחר את המועד.

"בזמן האחרון הפסיק אבא לאכול, וגרוע מזה, הוא סירב להתרחץ", ציינה בדמעות. "בפעם האחרונה שלקחתי אותו לרופא – הרופא כעס על שאבא לא רחוץ, והתלונן על הריח הלא נעים שנדף ממנו... תאר לך: אבא שלנו, שתמיד הדיף סביבו ריחות נעימים... כששאלתי אותו למה לא מרח לפחות מעט אפטר שייב, ענה לי בסתמיות: 'נגמר לי'. מאחר שגם אתמול לא הצלחתי לשכנעו להתרחץ לפני הביקור אצל הרופא, חששתי לקחתו. לכן החלטתי לבקש ממך, ולמקרה שגם אתה לא תצליח לשכנע אותו להתרחץ, רציתי שתביא לו את האפטר שייב שאהב..." משהרפתה אחותו מחיבוקה, פתח את הבקבוקון שהביא עמו. וכמו אז, בחנות התמרוקים של אביו, שאף את הריח במלוא נחיריו והזליף ממנו בנדיבות סביבו. ועם הדמעות שלחלחו את עיניו, הוא חש שהניחוח הנעים המתפשט באוויר מהווה מנחת זיכרון לאביו...