כתיבה תמה

לשמור מקום

 

אלו שכבר עלו התקדמו במעבר הצר, תרים אחר מקומות פנויים בחלקו האחורי של האוטובוס, והאחרונים בחוץ העמיסו מזוודות לתא המטען, מנסים לייצב מטריות כנגד הרוח המצליפה. בפנים היה חם. החלל, שריחו כריח צמר רטוב, נדחס תחת שאון הגשם הניתך על הגג. ממקומי ליד החלון התבוננתי דרך מסכי המים בצורות המטושטשות ברחוב. לפתע הבחנתי בזווית העין שהתנועה במעבר הואטה. מישהו עצר לידי. בלי להסיט מבט מהחלון העברתי את התיק הכחול מברכי אל המושב לצִדי, לסמן שהמקום תפוס. בטיול מאורגן אני תמיד מעדיפה לשבת לבד באוטובוס, ותמיד משלמת את המחיר הנוסף עבור הזמנת חדר נפרד במלון. מי שעצר שם במעבר זז, ותנועת הנוסעים המשיכה לזרום פנימה. אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש, אוושת חשמל סטטי נשמעה במיקרופון, ומילים בשפה לא מובנת, ודאי מפי הנהג, השתרבבו לספירה. שומעים? שאל המדריך במיקרופון, כולם לשבת במקומות, תיכף מתחילים לנסוע. הדלתות נסגרו בנשיפה.

הסרתי את המעיל. כשפרשתי אותו לייבוש על התיק הכחול ראיתי אותה לראשונה. בשורה שלי מצדו השני של המעבר, צמודה לחלון ומסתכלת החוצה. היא הזיזה לכאן ולכאן נרתיק מצלמה גדול שהיה קשור לחגורתה ברצועה וסידרה אותו על הבטן, שהתרוממה כגבעה מעל שוקיים עבות. תיק בד מצהיב ומימיה צבאית היו מונחים לצִדהּ. עד לרגע זה לא הבחנתי בה, לא בעת הטיסה ולא בשדה התעופה. אולי ראיתי אותה אך לא שמתי לב. היא לא נראתה שייכת לקבוצת הטיול שלנו. חולצת ג'ינס רחבה נתחבה מתחת לחגורתה, ובליטות התנפחו מהבד המקומט שאת קצותיו לא מתחה כלפי מטה. האם היא זו שנעצרה קודם, היססה אם להתיישב לידי והסיקה שהמקום תפוס? שׂערהּ האפור, המסורק למשעי, ירד על עורפה, חופשי ופשוט, שונה כל כך מן התסרוקות המוחזקות בגֶ'ל של רוב הנשים בקבוצה. מחשבה חלפה בי: זו התסרוקת שהיתה לה בילדותה, לא השתנתה מאז. ראש השֵׂיבה נע קלות, כאילו עקבה אחרי מכונית נוסעת. בלי לראות את פניה הייתי בטוחה ששביל בַּצד מפַסק את שערה וסיכת ראש מהדקת אותו. אחר כך התברר שצדקתי רק בקשר לסיכה. פס מתכת דק החזיק קווצת שיער ומנע ממנה לגלוש למצח. האם כבר ידעה, אחרי שהדלתות נסגרו, שאיש לא עומד לשבת לידי? אולי נעלבה, או כלל לא שמה לב. הציפורניים הכסוסות וכפות הידיים המחוספסות העידו שהיא, בניגוד לאחרות כאן, לא עשתה הכנות טיפוח מיוחדות לקראת הטיול, ומהכתמים הבהירים על מכנסיה אפשר היה לשער שלא כובסו לאחרונה.

האוטובוס עמד שעה ארוכה. הגשם פסק. טרטור המנוע של מיזוג האוויר התערבב ברעש הדיבורים, הקריאות וצהלות הצחוק. כמה אנשים קמו ופנו לשוחח עם היושבים מאחוריהם, נשענים על גב המושב. אחרים התהלכו הלוך ושוב במעבר, או סידרו חפצים ובגדים על המדף העליון. קול המדריך נשמע בקושי. לפתע זקפה את גבה, הרימה יד באלכסון למעלה ומתחה אצבע כתלמידה שמצביעה בשיעור, מתעלמת מהרעש מסביב. מתי יוצאים לדרך, זרקה לאוויר בקול רם, שהיה במפתיע דק יחסית לגופה הכבד, קול שורק בצד"י, כאילו הלשון התמהמהה בגג הפה. כשלא הגיעה תשובה ושום שינוי לא ניכר בחלל ההומה, חזרה ושאלה מתי יוצאים, בלי לחכות לרגע של שקט, עדיין זקופה אך הפעם ללא האצבע המצביעה, באותו קול רם ובאותה שריקה. נימה של תלונה, בכיינית וקצת ילדותית, ליוותה את המילים שהלכו לאיבוד ברעש הכללי. עקבתי מהצד אחרי כל תנועה שלה והתאמצתי לשמוע מה היא אומרת. הרעש באוזנַי נסוג לרקע. אחרי זמן קצר ריפתה את גווה הזקוף, התרווחה במושב ואמרה לעצמה, כמעט בלי להנמיך את הקול, בטח עוד מעט יוצאים. ארשת השלמה התפשטה על פניה, עד כמה שיכולתי לראות ממקום מושבי בצד, ללא סימן של רוגז או אכזבה. שוב הזיזה את המצלמה לכאן ולכאן, הוציאה מהכיס ממחטת בד וניגבה את מצחהּ, הידקה את סיכת השיער וחזרה להסתכל החוצה במה שנראה כשַלווה.

אחרי שעות ארוכות של סיורים בעיר הגענו למלון ונכנסנו ישר לחדר האוכל, בלי לחכות לפריקת המזוודות. רק סועדים מועטים ישבו בו בשעת הלילה המאוחרת. באזור שהוקצה לקבוצה שלנו התמלאו השולחנות במהירות. היא התיישבה ליד שולחן רחב, שכיסאותיו נותרו ריקים מלבד אלה של שני גברים שקועים בשיחה בצִדו השני. מבטי נמשך אליה בהֵחָבֵא. היא רכנה קדימה, מרוכזת בקערת המרק; מפעם לפעם התרוממה ולגמה לגימות גדולות מכוס מים גבוהה. כשקנקן הזכוכית שקרבה מאמצע השולחן התרוקן, הניפה אותו וסימנה למלצרית. נרתיק המצלמה השתלשל מחגורתה, תיק הבד והמימיה שלה היו תלויים על גב הכיסא. המלצרית התחילה להגיש מנות עיקריות. קול דק, שאולי אני היחידה שהבחנתי בו, הגיח מבליל הקולות המהדהדים. מתי נעשה היכרות, הפנתה שאלה לחלל האולם, לא לאדם מסוים. שני הגברים מולה המשיכו בשלהם, כלא שומעים, וגם בשולחנות אחרים לא ניכר שינוי. מתי ההיכרות, חזרה במין כמיהה אחרי כמה דקות. שוב אין עונה. הסקתי שזה לא היה טיולהּ הראשון; נראה שידעה שבטיולים מאורגנים מקובל לעשות סבב היכרות. למה חשוב לה לעשות היכרות, תהיתי, לאורך כל היום לא פנתה לאיש ולא הראתה ולוּ סימן קל של עניין במישהו. מבטה האטום רפרף על פני האנשים בלי להתמקד באדם מסוים. יתכן שמבחינתה זהו נוהל שחייבים לבצע בתחילת טיול מאורגן, חלק מסדר הדברים.

כשהגישו קינוחים קמה, הזיזה את הצלוחית בזהירות כדי שהלפתן לא יישפך עם מתיחת המפה, וצעדה לעבר המדריך שישב ליד השולחן המרכזי. אוזנַי היו כרויות לשמוע. היא נעמדה קרוב מאד מאחוריו, אולי יותר מדי קרוב. לרגע נרתע כשרכנה לעברו. מתי עושים היכרות, שאלה. בטיולי החברה שלנו אנחנו נוהגים לעשות סבב היכרות בערב השני, הדגיש המדריך כל מילה בנפרד. אבל, הגביר את מהירות דיבורו, אם האנשים לא יותר מדי עייפים, אפשר כמובן קודם, כבר הערב. כן, כן, ענתה מיד, כמי שהשיגה את מבוקשה. נִשָּׁאר אחרי הארוחה, הוא קם והודיע בקול רם, והביט סביבו כדי להבטיח שכל היושבים בחלק זה של האולם שמעו אותו. אחדים רטנו שהיה יום ארוך, שהם מעדיפים לעלות לחדרים, להתקלח ולנוח, שהמזוודות עוד לא הגיעו. הרוב, למרות שהשתתקו והסתכלו עליו, לא הגיבו. נִשָּׁאר כאן אחרי הארוחה חצי שעה ונגמור עם זה, פסק בנימה החלטית. הבעת פניה לא השתנתה והיא חזרה למקומה.

חשתי עייפות רבה. בלילה הקודם כמעט לא ישנתי, כי קמתי השכם בבוקר לטיסה. לא היה לי חשק עכשיו לשמוע מה אנשים מספרים על עצמם או להציג את עצמי, אך הבנתי שאין ברירה. לפחות שיהיה קצר. הייתי קצת סקרנית לגבי אחדים שמשכו את תשומת לבי במהלך היום, לא לגביה. לא חשתי צורך לדעת בת כמה היא, מה עיסוקה, מצבה המשפחתי, מִנַּיִן באה. היא נראתה לי מזַן אחר, כזה ששאלות כאלה לא מתאימות לו. אנשים גררו כיסאות מכל עבר וסידרו מעגל במרחב שהתפנה בין השולחנות. היא גררה את כיסאה עם התיק והמימייה התלויים על המשענת, והתיישבה לא רחוק מהמדריך. גם היתר תפסו מקומות, צמצמו רווחים והוציאו כסאות ריקים אל מחוץ למעגל. כשהשתרר שקט, פנה המדריך לאשה הממושקפת מימינו וסימן לה להתחיל. שמחתי שישבתי כמה כסאות אחרי אמצע המעגל ויעבור זמן מה עד שיגיע תורי.

"שמי נירה כץ, מורה", אמרה הממושקפת. שום מילה נוספת לא הפרה את הדממה.

"יוסי כץ, קבלן."

"גבי כהנא, עורך דין, גרים בפתח תקוה. תחביב: טועם יין."

"רותי כהנא, עורכת דין, פתח תקוה, אלא מה?" כמה חייכו; המבוכה החלה להתפוגג.

"גם אנחנו מפתח תקוה," זרק מישהו מצִדו השני של המעגל, אך סדר הסבב לא הופר.

"מטיילים עם בצלאל פעם שנייה. שמי דוד מושייב," גבר גבוה עם רעמת שיער אפורה וגבות עבותות הסתכל על המדריך, והלה הרים את אגרופו באגודל זקור והחזיר חיוך רחב. "דינה מושייב," הגבר הצביע על אשה חייכנית לידו, שגומות חן התגלו בלחייה התפוחות כשצחקה.

"בעלה של רונית לידי, שני בנים וארבעה נכדים, הוד השרון," אמר זה שישב באוטובוס לפני.

"אשתו, מה לעשות. שלושה נכדים, אחד מתוק בצרפת, ארכיטקטית."

כשהסבב התקדם נוספו ספירות והשוואות. "בינתיים השיא הוא שלנו: שבעה נכדים! בחמש וחצי שנים!" אמר גבר קֵרֵחַ וכבד גוף. השיא נשבר לתשעה, נשאלו שאלות ואנשים ביקשו עוד פרטים. צחוקים גלויים פוגגו את המבוכה המאופקת ששררה קודם. נשמעו מחמאות, כמו: "מבשלת מעולה וסבתא נהדרת," כשבעלה מצביע עליה. "אף פעם לא הקדיש לילדים שלו כמו שהוא מקדיש לנכדים," עקצה אשה ברעמת שיער אדומה את המשופם שהגדירה כבן זוגה לחיים. איש שמנמן נמוך גילה שהיה בתותחנים עם מישהו בצִדו השני של המעגל, "לא נגלה לפני כמה שנים," צחקק.

רק אני יכולתי לחוש ברעד הקל בקולי כשהצגתי את עצמי במילים ספורות. מיד הפניתי את ראשי בחדוּת ימינה כדי שהיושבת לידי תמשיך. עתה, כשהרפיון פשט בי, הקשבתי פחות, אך שמתי לב לְשופטת ששׂערהּ אסוף במהודק לפקעת, לְאחד בחולצה סגולה זרחנית מאריג מנדף זיעה, שהגדיר את עצמו כמכור לספורט, ולמבטא דרום אמריקאי כבד של מומחה יין נוסף. מלבדי, מלבד חנה ושלומית, שתי חברות שהגיעו יחד, ומלבדהּ, כולם היו זוגות.

חלק מהגברים פשטו רגליהם קדימה. אנשים כבר דיברו לרוחב המעגל, לא בתורם, התרווחו בכסאותיהם. מצב הרוח הפשיר. מפעם בפעם פרצו בצחוק רם. התגאו בהישגים, בנכדים, בתענוגות הפרישה. כשהגיע תורהּ, לקראת סוף הסבב, קרא מישהו בנזיפה: "שקט, תנו לשמוע!" היא הזדקפה לאט, מתחה אחורה את כתפיה הרחבות ונעצה מבט באריחי השיש ברצפה. בקול שונה מזה ששמעתי עד כה, ללא הצפצוף הדק, הפטירה בחומרה: "טוב. לא נשואה ואף פעם לא התחתנתי ושום ילדים," במהירות וכמעט בלי רווח בין המילים, לא נדבקת בעליצות הכללית. השתררה דממה. בלי להרים את עיניה ובאותו קול מונוטוני המשיכה, "עשרים ושמונה שנים במשרד הבריאות. השנה פרשתי. עוזרת בַּמשרד מפעם לפעם, כשמישהו חולה. בסניף אונו" ואז הֵאֵטה, מתקרבת לעצירה, "תחביב: צילום. טיול מאורגן תשיעי שלי." ואחרי שתיקה קצרה, "אה, שמי. ברנר רבקה. גרה במרכז תל אביב. כל החיים באותו בית."

רק שקשוק צלחות רחוק נשמע מכיוון המטבח, ודיבור של אחת העובדות. נראה שכולם היו המומים. היא התכופפה בזהירות, כמחפשת זווית שהתנועה לא תכאיב בה, התירה קשר בַּשׂרוך וקשרה מחדש, חזרה על כך בנעל השנייה, והזדקפה לאט בגב נוקשה, מבטה נעוץ עדיין ברצפה. איש לא אמר דבר. גם אני התבוננתי בנעליה, שעקביהם הרחבים היו משופשפים ודהויים. נמנעתי מלהִתקל במבטי האחרים כדי לא להיות שותפה לסוד שהחל להתרקם בתוך המעגל. רציתי לדחות את הרגע שבו התחושה, שידעתי שגם אחרים חשו, תהפוך למציאות מעיקה שתאפוף אותהּ, בלי שתדע. תוך זמן קצר נקום ונתפזר לחדרים. שוב הייתי מרוצה שלא חסכתי בכספי והזמנתי חדר לבד.

"ומה אתךָ? לא הצגת את עצמך," עורך הדין מפתח תקוה, שכבר הספקתי לשכוח את שמו, פנה למדריך. "בצלאל, יודעים," עורך הדין המשיך כאילו לא עמד בקצה הסבב רגע ארוך של שתיקה, "אבל מה עוד?"

"כן, כן" גם אחרים התאמצו להשתחרר מן האֵלֶם שאחז בהם.

"כבר הכרתם אותי, אני גר בגבעתיים," אמר בצלאל. הייתי בטוחה שעכשיו לא יאמר דבר על נישואין, ילדים, נכדים. לפי שׂערו הלבן יכלו להיות לו נכדים. הוא סיפר על העבודה כמדריך טיולים, הוא מתנדב בכמה ארגוני סביבה, ובלי להותיר שהות הודיע, "ארוחת הבוקר מחר בשמונה. בתשע בדיוק יוצאים. לא לשכוח מטריות, צפוי גשם. לילה טוב." כולם קמו באחת. חלק הלכו ישר לחדרים והיתר החזירו את השולחנות והכסאות לסִדרם המקורי.

למחרת הציג בצלאל את הרוטציה. כל בוקר, הודיע במיקרופון, מי שישב ביום הקודם בצד של הנהג יעבור ספסל אחד אחורה; מי שישב בצד השני יעבור ספסל אחד קדימה; ובשורה האחרונה יחליפו צד ויעברו לקדמת האוטובוס. חלק צחקו שזה כמו גן ילדים, אחרים אמרו שזה רעיון טוב: מניסיונם זה מונע מריבות, הרי בטיולים מאורגנים אנשים מתנהגים כמו ילדים. כמה זוגות קמו ועברו למקומותיהם החדשים. היו שלא זכרו בדיוק איפה ישבו אתמול, או לא רצו לזוז. לדעתם עדיף להתחיל את הרוטציה, נימת לגלוג נלוותה למילה, מחר. הרוב העדיפו להתחיל מיד. זכרתי שאתמול ישבתי איפשהו בקדמת האוטובוס, מאחורי הזוג שכבר הכרתי בתור רונית הארכיטקטית ובעלה מהוד השרון. מצאתי אותם והתישבתי מאחוריהם ליד החלון. את המעיל והמטריה הנחתי במדף העליון, ואת התיק הצבתי באופן בולט על המושב לצִדי. השקפתי החוצה על העצים, שעלוותם נצצה מטיפות הגשם, ועל הכביש הרטוב שהחזיר אור מסנוור.

"אפשר?" הקול הדק חדר מבעד לקריאותיהם של אלה שעדיין חיפשו איפה הם אמורים לשבת. היא ניצבה לידי, חוסמת את המעבר. נבהלתי. כבר נעשיתי מוּדעת לכך שבכל מקום שהיינו בו עד עכשיו התחמקתי ממנה, ובו בזמן חשתי את נוכחותהּ. הבוקר ויתרתי על אפרסק שרציתי לקחת לדרך כשראיתי אותה עומדת ללא תזוזה ליד השולחן שעליו הונחה סלסלת הפירות. אחר כך יצאה מחדר האוכל וצעדה במסדרון, רחוק לפנַי, צללית מלבנית מתנועעת שפרטיה מטושטשים באור הבוהק שחדר מבעד לפתח. כדי לא להשיג אותה עצרתי לבחון את הדוגמאות הארוגות בשטיח, כמחפשת עגיל שנפל, וחזרתי ללכת כשיצאה.

"אפשר לשבת לידך?" חזרה בפנים חתומות, מתרוממת מעלַי. ידית המושב לחצה על ירכהּ. אותה חולצת ג'ינס מאתמול התנפחה מעל החגורה. העומדים מאחוריה חיכו בסבלנות כדי שיוכלו לעבור ולא האיצו בה. "המקום שלי..." היססה וחיפשה מילים, "לא יודעת איפה..."

"כמובן, איזו שאלה!" פלטתי במהירות לפני שהספיקה להשלים את המשפט. מיד הרמתי את התיק והנחתיו על ברכַּי, ובכף ידי הקעורה טאטאתי פירורים בלתי נראים מאריג המושב שהתפנה.

פניה קרנו בהפתעה, כמו לא ציפתה לתשובה כזאת. לא נראה שהבחינה באיזשהו מתח מצִדי או באוטומטיוּת של תגובתי. רק בינתיים, עד ש... הסתובבה ומלמלה, הושיטה רגל עבה לרווח הצר שבין המושב והמשענת שלפניו וניסתה להתיישב. הסטתי מבט, היה מביך אותה לוּ הייתי מסתכלת בתנועותיה המסורבלות, והתקרבתי עוד יותר לחלון. בניסיון השני נצמדה קדימה למשענת וצנחה בכבֵדות למושב, מתנשפת. גופה הגדול והערֵמה על ברכיה — שקית בד, מצלמה, מעיל גשם מקופל ומטריה שחורה — חסמו את האוויר ביני לבין המעבר. אי אפשר לפתוח את החלון במזג אוויר כזה, נזכרתי בבהלה. ריח דק של זיעה, מהול בניחוח מתקתק שלא עמדתי על טיבו, כמו של סוכריית וניל, התפשט בנחירַי.

רונית נעמדה במקומה לפנַי והסתובבה לאחור. היא ניסתה להסתיר את הפתעתה למראה רבקה, הממלאת את החלל שקודם היה ריק. "את יודעת..." השתהתה והסיטה את מבטה ממני אליה וחזרה, "אֶה... אתן יודעות, יודעות אולי מתי יוצאים לדרך? שכחתי לקחת מטריה וחשבתי לרוץ לחדר להביא."

"תוכלי להתחלק אתי!", הזדרזה רבקה לענות, "המטריה שלי גדולה והבאתי גם מעיל גשם ארוך," הצביעה בעיניה על הערֵמה שעל הברכיים, כשמֵחה על ההזדמנות שנפלה לידיה.

"תודה, נחמד מצִדך. טוב, תודה, אני כבר אסתדר," רונית חזרה לשבת בלי להביט לעברי. מבעד לרווח בין שתי המשענות לפנינו ראיתי שהתקרבה לבעלה עד שכתפיהם נגעו ולחשה משהו באוזניו.

"לא אכפת לי להֵרטב," אמרה רבקה בקול חרישי, פניה מופנות קדימה. "תמיד אמרו עלי שאני לא עשויה מסוכר. בטיול לפני הקודם שלי, לא, בעצם בַּשני לפני הקודם, הראשון לפני הקודם היה ליוון וזה היה לפורטוגל, ירד גשם שוטף וכולם פחדו להוציא את האף." האוטובוס התחיל לנסוע. היא סיפרה שלא התכוננו לגשם, שבטיול ההוא היו הרבה מריבות, יותר מבְּזֶה שאחריו, ליוון, ועל המדריך שלקח אותם למסעדות יקרות והפסקת החשמל במלון והשַיִט בנהר שהתחיל מאוחר מדי. סיפור הוביל לסיפור, בצליל מונוטוני וללא הפסקה ביניהם. הנהנתי, ומפעם לפעם הפטרתי: באמת? או: מעניין. מצאתי זווית נוחה לראש, קצת באלכסון, שאִפשרה לי להביט החוצה, להקל על תחושת המחנק ויחד עם זאת לא להפנות אליה את הגב. עציצי פרחים אדומים וסגולים היו תלויים על העצים לאורך השׂדֵרות הרחבות. כשבצלאל כחכח במיקרופון והתחיל לדבר היא השתתקה. מיהרתי לתחוב לאוזנַי את אוזניות מערכת השמע. כשסיים לדבר העברתי את הכפתור לְמצב של נַגַּן מוזיקה ולא הסרתי את האוזניות עד שנעצרנו במגרש חניה מחוץ לרובע העתיק. היא קמה ויצאה, ואני נשארתי לשבת. כולם עברו על פנַי בעודי מסדרת את התיק, מזיזה שוב ושוב מסרק, ארנק, עט ומשקפיים מכיס לכיס. ירדתי אחרונה.

הסימטאות העתיקות היו צרות מלהכיל את כל הקבוצה, ולעתים נאלצנו להתפצל. בצלאל הלך בראש ונפנף בדגלון כחול בידו הפשוטה למעלה. שמרנו על קשר באמצעות מערכת השֵמַע. נוכחותהּ העיקה עלי ללא הרף, גם כשלא ראיתי אותה. חשתי בגופי אם היא לפנַי או אחרַי, באיזה מרחק ממני, מה מעשיה. לעתים הלכה לצִדי, שותקת. באווירה הנינוחה ששררה היו אנשים שכבר דיברו הרבה אחד עם השני, הצליבו מידע, הוסיפו סיפורים והתרשמויות, לעתים התלחשו. שמתי לב שהיו מתעכבים לרגע כשעברה לידם ומאפשרים לה להתקדם. לא ראיתי שאדם יחיד או זוג הזמינו אותה להצטרף. לעתים נראה שהזמינו רק אם היו לפחות ארבעה בחבורה, ולפעמים גם אז, למשל באולם הכניסה של המוזאון לטבע, צמצמו את המעגל כמבלי מֵשׂים כשהתקרבה, והיא נותרה מחוץ לו.

השמים התקדרו וגשם התחיל לטפטף. בצלאל הגביר את קולו והמשיך בהסברים. היא פתחה את המטריה והתקרבה במהירות לרונית, שעמדה רחוק בצד, שעוּנה על בעלה ומעילו פרוש על כתפי שניהם. בבת אחת התבהר בקרבי ההכרח לפעול והתגבש למחשבה ברורה וחדה: אם לא אעשה משהו מיד היא תמשיך לשבת לידי באוטובוס, תדבר ואני אהנהן, תעבור אִתי כל יום שורה אחת אחורה ואז לקדמת האוטובוס. היא תחכה לי ביציאה מכנסיות, תשתרך אחרַי כשנטפס במדרגות, תשמור מחוץ לדלת בשירותים ציבוריים, תתפוס לנו שולחן במסעדה.

זזתי באי שקט. קיפלתי את המטריה ונסוגותי אחורנית, מתחככת במעילים רטובים של המצטופפים סביב בצלאל. כשהתרחקתי המשכתי לשמוע אותו באוזניות, אך לא הייתי מסוגלת להתרכז. סיפוריו על המצור על העיר בתקופת המלחמה חלפו על פנַי. אני חייבת למצוא דרך לומר לה בהקדם האפשרי, חזרתי ואמרתי לעצמי בנחישות, לפני שמשהו בינינו, לדעתה, יתקבע, ואז לא אוכל לנפץ אותו או לנהוג כאילו אינו קיים. יהיה זה מאוחר מדי. נשענתי על עמוד מוקף בשלולית, מתעלמת מנעלַי הרטובות ומהסכנה להצטנן באוויר שהלך והתקרר. חיטטתי בתיק בקדחתנות, מחפשת ממחטת נייר לנגב את פני וצווארי שטופי הזיעה.

"מרגישה לא טוב?" שאל גבי כהנא שעמד לידי, "את חיוורת כמו קיר."

"קצת חם לי," עניתי, "אני בסדר." שאלות ישנות התרוצצו בראשי, למה אני נשאבת לעזור למי שנראה חלש, גם כשלא נחוץ, למה אני ממהרת לוותר, ומתחרטת, מה בפגיעוּת הזאת מושך אותי כבמגנט. עזבתי את הקבוצה והתחלתי לצעוד חזרה לכיוון מגרש החניה. כשעליתי לאוטובוס הנהנתי בראשי לנהג, שהקיץ מנמנומו על ההגה. היתר חזרו אחרי זמן קצר.

ברגע שצנחה בכבדות על המושב אמרתי, אני רוצה להגיד לך משהו. התאמצתי להפיק צליל יבש וענייני, וגם חברוּתי במידה מתונה, אך לא הצלחתי להשתלט על הרעד. אני אחת שמוכנה לשלם הרבה כסף, הוספתי, גם מעבר לאמצעים שלי, על חדר פרטי בטיול, וחייבת לשבת לבד, דהרתי בלי לעצור, כאילו זה עתה חשפתי סוד אפל. כמובן לא קשור אליה ולא בגללהּ, התכוונתי להמשיך, אך היא קטעה את דברַי.

"בטח בטח, מבינה," פלטה במהירות, כלמשמע דברים מובנים מאליהם, "גם אני מעדיפה לבד, יותר נוח כשיש מקום לשים את כל הדברים. התיישבתי רק בינתיים, כי תפסו לי את המקום," הוסיפה, כמסבירה את העובדות. היא הרימה את שרוול המעיל שנפל לכיווני, קיפלה ברישול והניחה על הערֵמה שעל ברכיה. "בהפסקה בצלאל יגיד איפה אני אמורה לשבת. תמיד יש אנשים שאוהבים לנצל את הבלגן ולשפר את מצבם על חשבון אחרים."

זזתי מהדופן לאמצע המושב. הלמות לבי הלכה ונחלשה, והמסכה הקשיחה שעטיתי על פנַי התרככה. יכולתי להניע את הפנים במעין חיוך. בסדר גמור, לא דחוף, אמרתי, כמעט בחביבות. לא ניסיתי להבין מתי דיברה עם בצלאל, אם בכלל, ומי ניצל את הבלגן. עד העצירה הבאה, מול המפרץ, שתקתי באפיסת כוחות. האוזניות נשארו תקועות באוזנַי, אך לא הדלקתי את כפתור המוזיקה. כשכולם חזרו, אחרי שצילמו מכל זווית את צריחי החומה שהשתקפו במים הכסופים, חזר בצלאל והסביר את שיטת הרוטציה. הוא ביקש מנירה ובעלה שיזוזו ספסל אחד אחורה, ומעורך הדין מפתח תקוה ואשתו שיתקדמו ספסל אחד קדימה. רבקה התיישבה ליד החלון בצִדו השני של המעבר, שתי שוּרות לפנַי. ממקומי יכולתי לראות רצועה מצהיבה משתלשלת מהספסל. היא הניחה את תיק הבד על המושב לידהּ, לסמן שהמקום תפוס.

האוטובוס עצר בפתח הפארק. ירדתי בין הראשונים וצעדתי לתוך המרחב הירוק בצעדים גדולים ומהירים. הפעם לא תרתי אחריה בעינַי וגם לא ניסיתי לשער איפה תתיישב כשנחזור. כבר לא היה אכפת לי שתשב לידי עוד זמן מה, כי ידעתי שזה זמני. חשתי קלילה ומשוחררת. "עבר לך!" אמר גבי כהנא שחלף לידי. הנהנתי. המשכנו ללכת יחד בשביל ושוחחנו על סוגי יין מקומי שהוא ממליץ להביא לארץ.

בימים הבאים חמקתי ממנה, אך לא הרפיתי מהמעקב בסתר, בלי להתכוון ולעתים אפילו כנגד רצוני. גם כשלא עמדה בקִרבתי ראיתי אותה בזווית העין, מחוץ לחבורת אנשים שהצטרפתי אליה, מאחורַי או קצת הצִדהּ. רוב הזמן צעדה לבד, לעתים במרחק לא גדול מאחד הזוגות, מעולם לא לצד חנה ושלומית, ולעתים ליד בצלאל ואלו שהקיפו אותו באופן קבוע.

במוזאון האתנוגרפי נצמדה למדריך המקומי, גבר רזה עם זקן מחודד במקטורן עור מרופט. מפעם לפעם הוציאה מכיסה פנקס קטן, שעפרון קשור אליו בחוט, ורשמה הערות בפתאומיות לא צפויה. למה לפעמים בחרה לכתוב ופעמים אחרות לא, תהיתי. אחרים רשמו ברציפות במחברות ובפנקסים כשהמדריך הפנה את תשומת לִבנו לפרט מסוים. למה כתבה על מלך אחד ולא על מלכים אחרים שהוזכרו, רשמה תאריך מסוים, או תופעת טבע, או דווקא מידע על קרב זה ולא על אחר. נדמה שניסתה לפענח השתלשלויות סתומות שרק היא זיהתה, או לגלות צירופי מקרים נסתרים. מתי הוא נולד? שאלה את המדריך המזוקן מול דיוקנו של אחד הבישופים, או של מצביא מסוים, וחזרה כשלא קבלה תשובה, והיכן זה צויר? אנשים החליפו ביניהם מבטים תמהים. מתי נבנה מבצר זה ומי בנה אותו, כמה אנשים מנתה הוועידה. רשמה בקפדנות ובארשת פנים רצינית, מסתירה את הכתוב בכף ידה השנייה, מעבירה דף אחר דף בפנקס. שאלותיה קטעו לפעמים הסברים או עיכבו אותם. המבוכה על פני המדריך העידה על חוסר אונים, כמי שלא יודע איך ראוי להגיב. עם ריבוי השאלות האקראיות פחות חשבתי שהתעניינה בתשובות או שלמדה מהן משהו; ששאלה רק כדי להיות נוכחת בשיחה ולדבר עם המדריך על נושאים חשובים. היא היתה נעצרת פתאום לפני פסל, לאו דווקא בולט או מוצב במקום מרכזי, מכוונת את המצלמה, מחפשת את הזווית והמרחק הנכונים. נדמה שניסתה ליצור מראית עין שהיא חוקרת נושאים שלִשמם נסעה לטיול, כאילו זה מביך, או נלעג, סתם לרצות להיות בחברת אנשים.

כשנכנסנו לבית הכנסת השמים היו עדיין בהירים, אך מבעד לחלונות המוארכים ראיתי שהם הולכים ומתקדרים. פרצופו הזועף של השומר אמר שהסיור שלנו מתארך יתר על המידה. הוא רצה ללכת הביתה. גשם שוטף ניתך כשיצאנו ורוח קרה נשבה. רוב הקבוצה הצטופפה תחת גגון ארוך וצר. רק בודדים שזכרו להביא מטריות הגיחו מבעד למסך הטיפות הסמיך שנתלה מקצות הגגון. היא ניצבה לצד הכביש, נבדלת מהשאר, תחת מטרייתה השחורה, מכורבלת במעיל שהתרומם מעל תיק ומצלמה. מפעם לפעם זינקה אחורנית כדי להתרחק ממתזי המים של מכוניות חולפות, ושוב התקרבה לכביש, נעה מרגל לרגל ותרה בעיניה אחרי האוטובוס המתעכב.

אני מקווה שהגשם לא יפריע לנו לנסוע דרך בית הקברות, ידעתי שאיש מלבדי לא שמע אותה בשאון הצמיגים הרטובים והמים הניתזים. כמה פעמים בימים האחרונים הזכירה בית קברות יהודי ישן, וסיפרה שלמרות שכל האזור הופצץ כמה מצבות נשארו ללא פגע. הראו לנו צילומים, סיפרה לרונית ולבעלה ולזוג עורכי הדין כשנצמדה אליהם במוזיאון העירוני, אף אחד לא האמין, אבל הצילומים הוכיחו זאת שחור על גבי לבן, הוסיפה. אתמול סיפרה שהניצולים שעלו לארץ היו נפגשים בימי שלישי כל כמה חודשים באולם הספורט בבית ספר סוקולוב, וגם היא באה לכל המפגשים, אלא אם לא יכלה בגלל עומס העבודה. קרובי משפחה שלה נקברו בבית הקברות הזה, דודה, סבא וסבתא, כמה תינוקות. מישהו נכנס לדבריה באמצע ושינה את הנושא, וכשחזרה לספר לא הצלחתי לשמוע עד הסוף. האוטובוס יגיע סוף סוף? זרקה את השאלה במה שנשמע לי הפעם כקול בוכים.

הגשם הלך והתגבר. צעיף הפשתן לא הספיק כדי לחמם אותי. אנשים כיפתרו את המעילים הקלים שלבשו, האריכו ומשכו שרוולים כלפי מטה והתעטפו בצעיפים ובמטפחות. מושייב (כבר זכרתי את רוב השמות) פרשׂ את המעיל שפשט על כתפי אשתו. נשמע צלצול טלפון. בצלאל הצמיד את המכשיר לאוזנו. אחרי שיחה קצרה הודיע שהנהג סוף סוף התקשר. העיר מוצפת, הרחובות פקוקים, כלום לא זז. הוא מתעכב, ייקח לו לפחות חצי שעה להגיע. נירה המורה ורותי מפתח תקוה התמרמרו. בעליהן התלוננו על רמת הארגון של הטיול. גם אתמול היו עיכובים, למה לא תכננו שהנהג יחכה ליד בית הכנסת בִּמְקום שאנחנו נחכה לו בקור כלבים כזה. אחרים הצטרפו. לא יישאר לנו זמן לנוח במלון לפני היציאה לבילוי בערב, רטנו בכעס. הטלפון של בצלאל צלצל שוב. הפעם כיסה את פיו בכף ידו כשהֵשיב.

מתחת לקצה הגגון היה פחות צפוף. אנשים העדיפו לא להֵרטב. עמדתי לא רחוק ממנה. סדר עדיפויות, מלמלה, כאילו לעצמה, התחשבות ברצונות שלנו, יצאתי לַטיול בגלל שני הדברים האלה, לרגע היה נדמה לי שדיברה למוט המטריה, כדי לעלות לקבר של סבא וסבתא, ולבקר בבית של אמא. לא אמרה אפילו אמא שלי, חשבתי. סבא וסבתא. בחברת הנסיעות אמרו שאי אפשר להבטיח במאה אחוזים, המשיכה, אבל מתוכנן שאחרי בית הכנסת עוברים ליד בית הקברות הישן ועוצרים שם. היא התבוננה בשלוליות שנקוו בין המדרכה לכביש. כבר בטח לא יסתדר, אמרה לעצמה במין השלמה עצובה. הרבה מקום נותר תחת מטרייתה הרחבה. יכולתי לצעוד שני צעדים קדימה ולעמוד לידה. יכולתי לעודד אותה לדרוש שניסע דרך בית הקברות למרות האיחור, או לומר לבצלאל שלעוד אנשים חשוב לבקר, ולוּ לזמן קצר, בבית קברות יהודי מלפני המלחמה, גם לי. הרי זה מה שנכלל מראש בתכנית הטיול. אבל נשארתי נטועה במקומי מתחת לגגון, קפוצה ושותקת. טיפות הגשם שתופפו עליו נזלו מקצהו בחוטי מים דקים. האוטובוס הגיע באיחור ניכר, והסיע אותנו ישירות לארוחת ערב בצירוף הופעת פולקלור במסעדה גדושת תיירים.

בבוקר ישבנו בכורסאות המפוזרות בלובי. אחדים המתינו באזור דלפק הקבלה, ליד דוכני הגלויות. מבעד לדיבורים שמעתי שאמרה כי בזמן הפנוי שהוקצב אחרי הצהריים תיסע לבית שאמא נולדה וגדלה בו. את סבא וסבתא ראתה רק בצילום הישן מאחורי הזכוכית של המזנון בסלון. אמא סיפרה על המרתף שבחורף שמרו בו בשר מעובד ומרקחות שהכינו מפירות הקיץ, על גינת הירקות בחצר האחורית ועל עצי האגס שצמחו ליד שער הכניסה. אנשים התעסקו עם מכשירי הטלפון שלהם, כמה דפדפו בחוברות המסודרות על המדף, אחרים בחנו את המזכרות המוצגות למכירה. כעבור רגע חזרה השיחה לקלוח, בלעדיה. בימים הקרובים חזרה וסיפרה חלקי סיפורים על משפחתה. גם הם לא זכו לתגובה. לעוד אנשים היו ודאי סיפורים דומים, חשבתי: הורים שנמלטו בזמן, או לא הספיקו, קרובי משפחה וחברים בצילומים מצהיבים, שהקדשות בכתב יד כתובות מאחוריהם באלכסון. מהאופן שבו סיפרה נוצר רושם שנחשף כאן סיפור יחיד במינו, שרק במשפחתה קרו דברים כאלה. ייחודיוּת משונה זו עשתה אותה עוד יותר פגיעה. אנשים כבר התרגלו לא לומר מאומה כשדיברה, להעמיד פני מקשיבים, או למצוא תירוץ לשנות את הנושא אחרי פרק זמן סביר, או להתרחק מהמקום.

כשנחזור למלון אקח מונית ואסע לשם, הודיעה, אם מישהו רוצה לבוא הוא מוזמן, המונית על חשבוני. ידעתי, בשקט שהשתרר, שהיא מקווה, לשווא, שמישהו, לא משנה מי, יצטרף אליה. לא מסובך להתמצא, אמרה, הנהג יחכה במונית ויש לי מפה. שמעתי שבלילה לא בטוח ברובע הזה, אבל נספיק לחזור באור יום. לא יותר מחצי שעה נסיעה, אולי קצת יותר בשעות העומס. אחד אחד קמו היושבים בכורסאות והתרחקו. המתח בקרבי גבר. מלבדה ומלבדי נשארו רק נירה ויוסי כץ, שדיברו ביניהם בלחש. בדמיוני ראיתי אותה, מימיה ומצלמה משתלשלות מחגורתה, משתרכת בצל בניינים אפורים שהטיח נקלף מעליהם, לאורך רחובות מוזנחים, טיפוסים אפֵלים חולפים על פניה, מפעם לפעם מישהו נועץ בה מבט ומתחיל לעקוב אחריה, מקיש בעקביו על המדרכה. המראה לפת אותי ועורר בי מועקה סתומה. רציתי שייעלם כלעומת שבא.

בערב לפני האחרון הגענו למלון בשעה מאוחרת. הפקיד המנומנם הצביע על שורת מעטפות על הדלפק ששמותינו רשומים עליהן, והמשיך לבהות במסך טלוויזיה ללא קול. במעטפה שלי מצאתי מפתח לחדרי בקומה 22, קומה אחת מתחת לקומת הגג. אספתי את חפצַי והשתרכתי לכיוון המעליות, מרוצה ממזלי הטוב.

המעלית היתה כמעט מלאה, ואחרי נדחסו עוד כמה שמרוב עייפות לא רצו לחכות למעלית הבאה. היא כבר עמדה בפנים, נשענת על הדופן ובוהה. רוב הכפתורים בלוח עד קומה 15 היו מוארים, וכל היתר מעליהם חשוכים. במקום לגשש מבעד למצטופפים ביקשתי ממושייב, שעמד ליד הלוח, ללחוץ בשבילי על קומה 22. אה, התעורר צחוק במעלית, גרה בחלונות הגבוהים, יש לך קשרים, קנטרו, מה היית צריכה לתת בתמורה. תשומת הלב הכללית שעוררתי הביכה קצת. היא לא הצטרפה לעליצות. פניה נטולות ההבעה לא גילו אם בכלל שמעה. המעלית עצרה בכל קומה, אנשים יצאו, ובהדרגה יכולנו להתרווח. היא יצאה בקומה 10. בדרך החוצה הפטירה, בלא שאפשר יהיה להבין למי מחמשת הנותרים כיוונה, "אם לא מפריע לכם, אז מחר לפני ארוחת הבוקר אני באה לצלם את העיר מגבוה." דלת המעלית נסגרה. הִבטנו זה בזה, משתוממים.

העיר על צריחיה ומגדליה נפרשה מבעד לקיר הזכוכית בחדרי, חצויה לאורכה על ידי הנהר הכסוף. האמנם אלַי ביקשה לעלות מחר בבוקר על מנת לצלם? לכאן התכוונה לבוא, לחדרי? הרעיון טלטל אותי. לא הייתי בטוחה ששמעתי היטב. אולי הסתפקה בקומה 15, או לחליפין תכננה לעלות לגג כדי לצלם את הנוף מהנקודה הגבוהה ביותר? והאם אני מוכנה להכניס אדם כלשהו, בייחוד אותה, למקום שבו טעם הפרטיות שלי, אחרי שהייה רצופה במחיצת אנשים במשך כל היום, כה חריף ומרוכז? רבים לפנַי נשמו את האוויר כאן, עמדו ליד קיר הזכוכית כשאריג הווילון נוגע בגופם, שכבו על המיטה, ישבו על האסלה ונגעו בידיות ובמתגים, אך עכשיו היה זה מקומי הפרטי. שום חפץ, מלבד שפופרות קטנות של סבון נוזלי ושמפו וכובע רחצה מקופל בקופסת קרטון זעירה, לא שייך לי, אך כשהשתרעתי באלכסון על הסדינים הצחורים בלי לרחוץ את כפות הרגליים, וצפיתי בטלוויזיה מוקפת בקליפות, עטיפות ריקות ופירורי ביסקוויטים, בגדַי מפוזרים בערבוביה על הרהיטים והשטיח, לא הייתי מסוגלת לדמיין אותה בחלל הזה.

למחרת התעוררתי במתח סתום כמעט שעה לפני צלצול השעון המעורר. התקלחתי והתלבשתי בקפידה יותר מבימים רגילים והתקשיתי לבחור בגדים מתאימים. קיפלתי בקדחתנות את הבגדים הזרוקים על הכורסה וסידרתי אותם במזוודה. מתחתי את כיסוי המיטה, למרות שהחדרנית שתנקה את החדר עוד כמה שעות תיטיב לעשות זאת ממני. בחדר השרותים סגרתי את הפקק של שפופרת משחת השיניים, ריכזתי את הקרמים בפינה והסתרתי ביניהם, למניעת שאלות מיותרות, את חפיסת האספירין שאני לוקחת מדי בוקר במצוות הרופא. אם כבר הרי היא רק תצלם מהחלון, ניסיתי להרגיע את עצמי, אך חרדתי מהמחשבה שאֵחשף בפניה באי הסדר שלי. גמרתי את כל ההכנות. יכולתי לרדת לחדר האוכל, שבשעה כזאת כבר היה פתוח. אם ארד עכשיו לא אהיה בחדר כשתדפוק על הדלת. הן לא התחייבתי להודיע שירדתי ולא הבטחתי לחכות לה. בכלל לא הייתי בטוחה שהתכוונה לבוא אלַי. בכל זאת התמהמהתי, חיפשתי מה עוד לסדר, משכתי את הזמן. שמץ גאווה על כך שאלַי בחרה לבוא נמהל בעצבנות שמילאה אותי, נדמה לי שגם קצת התרגשות. ניסיתי לקרוא, ישוּבה על הכורסה ליד החלון שאור אפור חדר דרכו, אך לא הצלחתי להתרכז. חיפשתי ערוץ דובר אנגלית בטלוויזיה וניסיתי לעקוב אחרי החדשות. למה דווקא מחדרי, תמהתי, הרי בצלאל הבטיח שהיום, למעשה עוד כמה שעות, נבקר במצפה מפורסם שמראה מרהיב של העיר וסביבותיה נשקף ממנו. ומה רואים מחדרי שלא רואים מקומה 14 או 15, אולי בכלל אל הזוגות בקומות אלו התכוונה לבוא כדי לצלם. הדקות חלפו באיטיות. כששמעתי דפיקה לא הייתי בטוחה בהתחלה אם באה מהפרסומת בטלוויזיה, אך כשחזרה ונשמעה קמתי מהכורסה בלב הולם, החבאתי את הספר מתחת למיטה ופתחתי את הדלת לרווחה, בלי לשאול who is it, כהרגלי.

בוקר טוב, אמרה באותה נעימה מונוטונית כבכל בוקר, מופנֶה לכול, כמו לא ידעה שאני כאן בלבד. צעדה ישר לכיוון החלון הגדול, מצלמה מתנודדת על חגורתה, לבושה מכנסי דגמ"ח וחולצת משבצות מהוהה, אחת משלוש שספרתי במשך הטיול (השתיים האחרות היו חולצת הג'ינס, והכותונת הלבנה בעֲרָבים), גם הסיכה תפסה את השיער באותו מקום עצמו. לא התלבשה או הסתרקה במיוחד לכבודי, כמובן. חששתי שתביט לצדדים ותתחיל לעשות השוואות בין החדר שלי ושלה, הרהיטים או גודל החלון. כל חיבור בין שתינו הפחיד אותי.

עמדתי בצד, מהססת אם להמשיך לעמוד או לשבת — ואם לשבת, אז על המיטה? בכורסה? ומה לעשות עם הידיים? האם לנהוג כמי שמארחת ידידה לקפה או כמי שהזמינה חשמלאי או שרברב, שכאשר הוא עובד אין צורך לעמוד לידו, ולפני לכתו תציע לו כוס מים? הכנתי תשובה למקרה שתבקש לצלם אותי על רקע הנוף: שאני לא אוהבת להצטלם. היא החליפה פילטרים ועדשות. רק תקתוקי מצלמה נשמעו בחדר. השעה קרבה לשמונה. רוב חברי הקבוצה ודאי כבר ירדו לארוחת הבוקר. נראה שסיימה לצלם. היא הכניסה לנרתיק את האביזרים שפיזרה על המיטה והתכוננה ללכת.

"אולי תרצי לשתות משהו?" פרצה מתוכי שאלה בלי שהתכוונתי. הצבעתי על מגש עם קומקום חשמלי וספלים בצד השידה. הייתי בטוחה שבחדרהּ יש מגש עם קומקום וספלים זהים.

"לא, תודה."

"אולי תה? הבאתי מהארץ קפה טורקי, רוצה? גם כמה תמרים." אחר כך חשבתי שייתכן שתחנונים נשמעו בקולי.

"לא שותה קפה, תודה. אשמור לך מקום בחדר האוכל," יצאה וסגרה את הדלת מאחוריה.