כתיבת קיץ 2024

טיולים / אלה גורדון שלושה טיולים בזמן מלחמה עריכה: גלי אחיטוב אזהרות תוכן: מלחמת אוקטובר ברקע תגיות נוספות: חברות, ספרים, כלב, נחמה

אורך: 2314 מילים

איור מאת אלכס ברשטיין

הסיפור בהקראת אלה גורדון (12:37 דקות)

אירקה האריכה את טיול הערב למרות שאפיגרף כבר נראה כאילו לא יתנגד לחזור הביתה. גם היא, למען האמת, לא היתה מתנגדת לחזור במהירות לדירה השקטה ברחוב האגס, כי רק שם החרדה הרפתה מעט את לפיתת החנק המתכתית סביב בית החזה שלה. אבל כבר כמה שבועות שלא היו אזעקות והחדר של לב, שהיה גם הממ"ד, עמד ריק. אירקה החליטה שבמקום להמשיך לבהות בדלת הסגורה ובטלפון שסירב להציג סימני חיים, היא תהנה מהערב החמים שהיה בו אפילו שמץ של רוח ים.

אפיגרף האט עוד קצת את צעדיו ושרבב את לשונו. אירקה ליטפה את הראש המדובלל העצום.

"עייף, כיעור? אתה כזה כלב בלאי..." כינתה אותו בחיבה, ואז נכמרו רחמיה והיא פנתה אל הגינה הציבורית הקרובה. היא זכרה במעורפל שהיתה שם ברזייה פועלת בביקור האחרון שלהם בסביבה. בפעם ההיא הם יצאו יחד לטיול ערב של יום שישי, בעיקר בניסיון להנחית את עצמם בחזרה לקרקע אחרי ההתרגשות מחוויות הפסטיבל האהוב עליהם בשנה. לב סיפר בהתלהבות אופיינית על ספר מדע בדיוני חדש שקרא ועל זה שאמא שלו שוב לוחצת עם הלימודים, ואירקה חייכה ואמרה שדווקא יתאים לו דוקטור, והם עברו לדבר על פרקי חג מולד בסדרות. היא זכרה שהיה אויר סתווי אמיתי נדיר ואפילו נהיה לה קצת קר, והוא התנצל שאין לו ז'קט להציע לה באבירות, אבל היא תמיד יכולה לסחוב את אפיגרף על הידיים, זה כבר יחמם אותה, בטוח. והיא ניסתה את זה, ואפי היה מאוד מבולבל כי בטח מאז שהיה גור קטן איש לא ניסה להרים על הידיים את כל ארבעים הקילוגרמים שלו,

ושניהם צחקו כל כך הרבה עד שהיא באמת הפסיקה להרגיש את הקור. למחרת בבוקר הוא קיבל

את הטלפון.

עכשיו היא נכנסה לגינה השקטה והפעילה עבור אפי את הברזייה. כלב הרועים השחור העצום נשען

בכפותיו הקדמיות על קצה הבטון וליקק בהנאה את זרם המים המקושת. כשסיים, אירקה לגמה מעט בעצמה והתיישבה על ספסל סמוך, ואפי צנח על הדשא המצהיב לצידה באנחת רווחה קולנית. היא הביטה בטלפון שלה. הודעה אחת בקבוצה שלה עם קארינה ודאשה – תמונה שרובה תלתלים בלונדיניים, אבל תחתיהם אפשר היה לזהות את דימה, מצייר בשקדנות דגל ישראל. "הם כתבו מכתבים לחיילים היום ואני לא בטוחה מה להרגיש לגבי זה," כתבה קארינה ברוסית. אירקה הגיבה בפרצוף עצוב ובאימוג'י לב, ממאנת להיכנס לשיחה מילולית ארוכה. ועוד על... זה.

לא היו הודעות חדשות מלב. מאז שגויס היא שלחה לו בכל יום ציטוטים מספר ששניהם אהבו. אם היה לה מזל היה מגיב מייד, בדרך כלל בפרצוף צוחק ולפעמים בכמה מילים שגרמו לה לחייך. "זה בדיוק מה שהייתי צריך, אירקה." לעתים נדירות, כשהיה לו זמן פנוי, שלח ציטוטים משלו. הם סימנו עבורה היתר לשאול לשלומו. אבל רוב ההודעות נקראו רק לאחר שעות ארוכות. פעם ציטט לה את המחשבות של הנסיך אנדריי מבורודינו ואז נעלם ליותר מיממה. זה היה הדבר המפחיד ביותר שהיא יכלה להעלות על הדעת. במשך יום ולילה הרגישה שהאויר בריאותיה פוחת ופוחת, עד שנשימותיה הפכו שטחיות ומהירות והיא לא הצליחה להיפטר מהסחרחורת ומתחושת האסון המתקרב. עד שבבוקר למחרת כתב "סליחה שהבהלתי אותך, אני אהיה בסדר."

היא שמחה שהוא טורח לשקר לה.

הפעם, לפחות, הוא ידע מראש שלא יהיה זמין לזמן מה וביקש ממנה לא לדאוג ולוודא שגם אמא

שלו לא משתגעת מדי. היא הביטה בטלפון שוב. מאז שהתכתבו לאחרונה שלחה לו את סצנת האמבטיה שידעה שתצחיק אותו, ואת "עצביי האומללים!" כדי להבהיר לו שהיא דואגת, אך שומרת על מורל גבוה ועל מצב רוח מרומם, ממלאת היטב את הציפיות מהעורף החזק וכן הלאה. שתי ההודעות לא נקראו.

היא השעינה את ראשה לאחור ועצמה את עיניה. מייד הרגישה את אפי מתרומם מרביצתו ומניח את

ראשו המדובלל על ברכיה. היא ליטפה את אוזניו בהיסח דעת, מתמסרת לתחושת הפרווה הרכה בין אצבעותיה, כשקול שקט במבטא מוכר נשמע לצידה. "סליחה? אני יכולה אולי ללטף כלב שלך?"

אירקה פקחה את עיניה בלאות והביטה באישה שעמדה מולה ומוללה בין ידיה תיק בד בצבע בלתי

מוגדר. שמלה כחולה נתלתה רפויה מכתפיה והמבט בעיניה, שאדמומיות ניכרה בהן, היה

מבולבל וקרוב לייאוש. היא בכל זאת חייכה מעט כשאפי הטה את ראשו ושרבב כלפיה לשון

ארוכה ולחה

"הוא כלב מאוד-" היא קטעה את עצמה, כאילו לא הייתה בטוחה איך להמשיך. "נראה לי שאת מתכוונת – חמוד," אירקה חייכה אליה. "אתה באמת מאוד חמוד, נכון, כיעור?" אפי ליקק את ידה לאישור והאישה צחקה בשקט ומיד כיסתה את פיה, כמו מופתעת מהצליל שנפלט ממנו. "אני מדברת רוסית, אם את מעדיפה," המשיכה אירקה בזהירות, חוששת מעט שגאוותה של האישה תיפגע מההצעה, אבל היא רק נאנחה בהקלה והתיישבה בקצה הספסל מצידו השני של אפיגרף. הוא הניע את

זנבו מצד לצד, העלה ענן אבק צהבהב מהמדרכה ובלי להסס העביר את ראשו מחיקה של אירקה אל ברכיה של שכנתו החדשה. ארורה תהיי, בגידה פתאומית אך בלתי נמנעת, חשבה אירקה ואמרה ברוסית, "סליחה, הוא תמיד קצת ידידותי מדי לזרים. בוא הנה, מפלץ-"

"הוא לא מפריע בכלל," מיהרה האישה לענות, גם היא ברוסית, והתמסרה לליטוף הראש

המדובלל. אירקה רק חייכה. מעט מאוד אנשים הצליחו לעמוד בפני אפי כשהוא רצה בכך.

והוא תמיד רצה בכך, כמובן.

"לשלי קראו טימושקה," המשיכה האישה בשקט. "הוא היה הרבה יותר קטן, אבל גם כן מאוד חמוד." את המילה האחרונה אמרה בעברית, מגלגלת אותה לאט, קולה לח מדמעות שעוד לא נוצרו. ידה נחה עכשיו על ראשו של אפי בלי לנוע. "כבר שלוש שנים הוא איננו," ענתה לשאלה שהסתובבה לאירקה בראש, "קצת לפני שעשיתי עלייה." גם את המילה הזו אמרה בעברית מתורגלת, כאילו זו השפה היחידה שבה המילה הזו יכולה להתקיים.

אפי נאנח ורייר קצת על הברך שלה, ואירקה בלעה את המועקה שפתאום התמקמה לה בגרון, חוסמת

את השאלות המנומסות בדרכן החוצה. במקומן נדחפה שאלה שאירקה לא היתה מעלה בדעתה לשאול אדם זר בנסיבות אחרות. "את לבד פה?"

האישה נדה בראשה ואז הנהנה. "עכשיו לבד, כן. אחי הקטן במילואים." עוד מילה בעברית מאומצת.

אירקה התכווצה קצת. למה היתה חייבת לשאול. מה היא יכולה לומר עכשיו שלא יישמע מוזר או מביך?

"את רוצה אולי לבוא ל-" היא התאמצה למצוא את המילה ברוסית, אבל לא הצליחה לחשוב על המונח הנכון. "יום אימוץ?" התפשרה לבסוף ומיהרה להסביר, "זה יום כזה שאפשר לבוא להתנדב עם חיות ואפילו לאמץ כלב. העמותה שאימצנו ממנה את אפי מארגנת שוב בקרוב פה בעיר. רגע, אמצא לך את המספר."

אירקה הרגישה מדקרת חרטה. בדמיונה ראתה פתאום את האישה מגמגמת מילים לא מוכרות בעברית

ומנסה להשתלב לבדה בהמון נלהב של אנשים וכלבים ובלגן רועש, אבל עיניה של הזרה

נדלקו בזיק של עניין ופניה אורו בציפייה. אירקה מצאה עבורה את המספר וקיוותה שזה

יעבוד.

"תודה רבה לך," אמרה האישה וקמה בזהירות, מכתיפה את תיק הבד ומסדרת את השמלה

הכחולה. אפי צעד אחריה וניסה לתחוב את אפו אל כף ידה השמוטה לעוד ליטוף. האישה

חייכה אליו ואז לאירקה. "אני חושבת שאלך ליום אימוץ הזה." היא נשמעה מעוּדדת כשניסתה את המילה החדשה. "אולי נתראה פה שוב מתישהו. אני נדיה, דרך אגב."

אירקה קמה על רגליה גם היא, ומייד חזר אפי לעמוד לצידה, משעין את כל כובד משקלו על

ברכיה, כהרגלו. יצור עצלן. "זה יהיה נחמד, אפי ישמח." היא הושיטה את ידה ונדיה לחצה אותה באצבעות רכות וחמימות. "אני אירה."

כשהגיעו הביתה, הדירה היתה שקטה וחשוכה והטלפון עדיין שתק.

*

שבוע לאחר מכן יצאו לטיול צהרים מקוצר. למעשה, שקלה לדחות אותו לאחר השקיעה ולנסות

לסיים את הביקורת ל"גיקדום היום", שתאריך ההגשה שלה עבר כבר לפני יומיים. אבל רגע לפני שהתייאשה וחיפשה עוד דרך לדחיין את המטלה, צלצל הטלפון שלה. שמה של אמא של לב הסיח את דעתה מהכתבה, שאמנם צברה עוד משפטים בהדרגה, אבל כולם הכילו מילים בנאליות וחבוטות משימוש, ואף לא אחד מהם היה משהו שאירקה היתה רוצה לקרוא בעצמה.

"פריבט, דודה מאיה," ענתה אירקה לשיחה. היא ניערה קצת את ידה השמאלית, שאצבעותיה החלו

להתעייף מהכתיבה, וקמה להכין לעצמה תה. עלים בתפזורת, שחור וחזק, עם לימון, בלי סוכר. כמו שלב תמיד מכין להם. מאיה נשמעה מודאגת. אירקה לא הצליחה להיזכר מתי בפעם האחרונה היא לא נשמעה מודאגת.

"לא, שום דבר חדש, אבל את יודעת איך זה..." אפי הרים ראש ממרבצו ליד הכיסא שלה וזנבו היטלטל על הרצפה בעצלות, אדיש לכל הדברים שלא נאמרו משני הצדדים של השיחה. אמו של לב הציעה לאירקה לבוא בשבת. היא כבר הזמינה את עידו וחששה שהוא ירגיש לבד.

"בטח, אני אבוא." אירקה דמיינה את עידו במטבח המצוחצח אצל אמא של לב, מגמגם ברכת

שבת שלום ומשתתק מייד, במבוכה שנסוגה ממנו רק כשלב היה בסביבה. היא שמחה שתוכל

לארח לו חברה ולהרגיש קצת מועילה, לשם שינוי. "אביא גלידה. פקה בינתיים, דודה מאיה."

"אולי בכל זאת טיול, מפלצת?" שאלה את אפי, אחרי שהחליטה לתת לעצמה את התה כפרס

כשיחזרו אל המזגן מהחום המהביל שבחוץ. "בוא נתאוורר קצת. אבל רק בצל, טוב?"

כשהורידה מהמתלה את הרצועה עם הדפסי החלליות, כבר עמד אפי ליד הדלת ולא היה שום דבר עצל

בכשכושי הזנב הנלהבים שלו.

הם חצו את הכביש הלוהט. גינת הכלבים הקרובה היתה ריקה בשעת הצהרים החמה וכל העיר

נראתה קצת מנומנמת מהשמש. אפי דווקא שמח להשתולל קצת בין מתקני העץ, ואירקה ישבה

בצל המפוקפק של עץ הפיקוס וניסתה בכל זאת לעבוד על הביקורת. עצם המחשבה להתעסק

עכשיו בתמות ודימויים וחוויות בדיוניות הרגישה לא נוחה, כמו חולצה קטנה מדי. ממילא

אנשים לא קוראים עכשיו ביקורות תרבות. או צורכים תרבות. או עסוקים במשהו שהוא לא

לשרוד את ה"תקופה" הזו, עד כמה שבכלל אפשר לקרוא לה ככה - כי גם אם המלחמה תיגמר, ולמלחמות, גם הגרועות ביותר, היתה נטייה כזו, המציאות לא תחזור להיות רגילה ופשוטה כמו קודם.

הודעה מלב, ראשונה מזה כמה ימים, הסיחה את דעתה מהמערבולת המבלבלת בראש שלה. "לא

תאמיני מה מצאתי פה," כתב, והיא נאנחה בהקלה גם כיוון שהוא יצר קשר וגם כי הזדמן לה תירוץ לא לחשוב על העבודה לעוד כמה רגעים. בתמונה שצירף נראתה כריכה צהבהבה עם שלושה איורים כהים בטור אנכי: פנתר שואג, דמות שמנמנה עם מדחף מחובר לגבה ודובון מתעופף על בלון. אירקה הניחה את אצבעותיה על המסך ונתנה לטיפת הנוסטלגיה שנקוותה בבטנה לגדול ולהתמלא בזיכרונות, עד שהרגישה אותה מאיימת לזלוג מתוך עיניה. היא מיהרה להתנער ולענות ללב, לפני שייעלם שוב ללימבו של חוסר זמינות.

"אני באמת לא מאמינה! מאיפה השגת את זה??"

"נראה לי מישהו שכח פה. יש גם הקדשה בפנים."

היא הגדילה את התמונה והבחינה בכתב קירילי מסולסל בעט כחול עבה: "לחברינו למסע

מתחת למפרשים."

היא עצמה עיניים לרגע, בניסיון לדמיין למי שייכות המילים האלו ולמי הן נועדו. אפי נבח

קצרות על שקית ניילון סוררת שהשתרכה על האדמה החמה, ואירקה הקלידה: "תביא את

זה כשתחזור? אולי נצליח למצוא את מי ששכח את זה." היא לחצה על 'שלח' לפני שתתחרט על ההפרה הזאת של ההסכם הלא כתוב ביניהם. לא מדברים על החזרה של לב. גם לא על האפשרות האחרת. זו היתה ביצת יאוש טובענית והם פילסו את דרכם סביבה בזהירות. הוא ודאי לא רצה לעורר בה תקוות שווא, והיא לא רצתה להעמיס עליו בגעגועיה. הוא יחזור כשהוא יחזור. לדבר על כך לא ישנה דבר.

כך חזרה ואמרה גם לעידו שלא גויס, כשהתקשר אליה בקול רועד, לא מסוגל יותר לשאת את

הבלי-לב שלו. שניהם ניסו לשמור על חזות נטולת דאגות כמו בסיפור אנגלי ישן וטוב. העורף חזק, המורל גבוה, אין לך מה לדאוג לנו. שניהם גם ידעו שלב לא באמת קונה את זה, אבל לא הצליחו לחשוב על משהו טוב יותר לעשות.

"רעיון טוב," הגיעה תשובה מהירה. "בינתיים קורא. אירקה, שכחתי שקיפלינג מושלם. אותו דם אנחנו, את ואני."

הנה התשובה שלה, חשבה, והגוש המלוח בגרונה התכווץ מעט. לב קורא. הוא שם, בין כל הדברים

הנוראיים שאת לא יכולה לדמיין, ועדיין יש לו מחשבות על קיפלינג. היא שלחה לו תמונה של אפי משתרע על גבו, משרבב לשון ומניף את כפותיו העצומות באוויר.

"מלך הג'ונגל," הוסיפה וקיבלה חזרה שורת פרצופים צוחקים.

"תגרדי לו את האוזניים בשמי! חייב ללכת עכשיו."

"ציד מוצלח," ענתה, ומיד קצת התחרטה על יותר מדי משמעויות שאולי היו בציטוט הזה

עכשיו. אבל הוא רק שלח לב ירוק והשתתק.

כשנכנסה הביתה מצאה בית קריר ושקט, אבל טעם התה שהמתין לה היה מריר מדי.

*

כמה ימים מאוחר יותר תכננה אירקה את טיול הבוקר כך שיסתיים בדיוק בשעת הפתיחה של

"דום קניגי". היא אהבה לבקר בחנות הספרים השכונתית בתחילת הבוקר, כשהמהום המזגן היה הצליל היחיד שהפר את השקט בחנות המוארת בת שני החדרים. אפי התמקם על הרצפה לצד הכניסה והביט בה בעיניים של מי שהשלים עם גורלו, והיא צעדה לבדה במבוך המדפים הצפוף.

לב לא ענה לה מאתמול בערב. ההודעה האחרונה ששלחה לו השבוע היתה צילום מסך של כותרת

הפרק "כיכר המלכים". זה היה הפרק האהוב עליו, וגם היא תמיד הרגישה את התקווה מניצה בה כשקראה על פגישתם המחודשת של גיבורי ילדותה. אבל ההודעה לא נקראה והטלפון נשאר דומם.

אירקה הרימה יד לברך לשלום את דריה, המוכרת הקבועה במשמרת הבוקר, שכבר הכירה אותם היטב

מהביקורים התכופים. אפי, ללא כל בושה, טופף בנחת אל הדלפק לקבל ליטופים. הוא ידע שדריה לא יכולה לעמוד בקסמיו ולא תגרש אותו. אירקה ניגשה לבדוק מה התחדש בשולחן המרכזי ואחר כך מיהרה לצלול אל מדפי המשומשים, שם תמיד חיכו לה אוצרות חבויים שגם אם לא קנתה, הפגישה איתם היתה מותירה בה שמחה עוד ימים. היא לא היתה בטוחה כמה זמן החליקה במבטה על הכרכים, שולפת ומעלעלת באחדים מהם, כשצליל הפעמון המיושן מעל הדלת בישר שהם כבר לא לבדם בחנות. אירקה הרימה את עיניה מעותק מרופט מעט ברוסית של "פשיטת הבקר של קולי" וראתה אישה בשמלה רפויה, אוחזת תיק בד בצבע בלתי מזוהה, ניגשת אל הדלפק. אפי, כמובן, קם מייד לברך את האורחת ואירקה מיהרה אליהם כדי לקשור אותו ברצועה לפני שהלקוחה תיבהל. אבל האישה הניחה יד בין אוזניו והסתכלה סביב, עיניה תרות אחרי הבעלים ושאלה את דריה דבר מה בקול שקט.

אירקה התקרבה ושמעה את שתי הנשים משוחחות ברוסית.

"אני מצטערת, אין לנו את זה, אבל אני יכולה לנסות לחפש כל אחד מהם בנפרד אם את רוצה," אמרה דריה.

נדיה, שאירקה זיהתה עכשיו, נדה בראשה בעצב. "לא... אני מחפשת את הספר הזה, הוא היה

של אח שלי ואבד לו, זה מהילדות שלנו." היא חייכה אל אירקה חיוך שבקושי הרים את זוויות פיה. "שלום לך ולכלב החמוד."

אירקה נשענה על הדלפק. ליבה הלם בקול פתאום והיא לא ידעה למה. "אני יכולה אולי לעזור? יש לי הרבה ספרים ישנים בבית, אולי מה שאת מחפשת-"

נדיה הושיטה לה את הטלפון שלה שהיה סדוק לכל אורכו. למרות זאת אירקה זיהתה את הספר

בקלות. היא הביטה בכריכה המוכרת ורצתה כל כך לחבק את לב עד שכאב לה בין השכמות, במקום שנהג לשרטט באצבעותיו מעגלים קטנים. היא הניחה את ידה על ראשו של אפי. אצבעותיה נגעו קלות באצבעות של נדיה. לרגע הן ליטפו אותו יחד, ואז אירקה חייכה.

כשחזרו הביתה, מצאו דירה שטופת אור בוקר מהחלונות הגדולים שבמזרח. תיק צבאי ישן ומטונף שכב ליד דלת הכניסה ופכפוך של מים זורמים נשמע מהמקלחת. על שולחן המטבח שכב ספר ישן בכריכה צהבהבה ועליה שלוש דמויות כהות.

* פריבט, פקה - היי, ביי (רוסית)

* בורודינו - קרב מכריע במלחמת 1812 בו רוסיה נחלה כישלון מול צבאות נפוליאון, לב מתייחס לסצנה מ"מלחמה ושלום" מאת לב טולסטוי

* סצנת האמבטיה - סצנה קומית מתוך "מות אכילס" מאת בוריס אקונין ובה הגיבור טובל באמבטיית קרח

* עצביי האומללים! - ציטוט של גברת בנט מתוך "גאווה ודעה קדומה" מאת ג'יין אוסטן

* הספר שלב מוצא - מהדורה סובייטית ישנה שמכילה את ספר הג'ונגל, קרלסון על הגג ופו הדוב

* כיכר המלכים - פרק מתוך "20 שנה אחרי" מאת אלכסנדר דיומא, בו המוסקיטרים לשעבר נפגשים שוב אחרי פרידה ארוכה

* דום קניגי - רשת חנויות ספרים רוסית בישראל

* "פשיטת הבקר של קולי" - אפוס קלטי, "האיליאדה האירית"