כתר הדרקון
אורי אורלב
₪ 39.00
תקציר
מָאִילִילָה, יורשת העצר של ארצות הטוב, והנסיך עַקְרָטָן, בן ארצות הרוע, נפגשו במקרה. עד אז לא ידע הנסיך השחור מהו צחוק, והנסיכה בת־הפרחים לא ידעה מהם כלי נשק ואכזריות. המלך והמלכה הטובים ממהרים להרחיק את בתם מהנסיך האכזר, והמלך השחור מקפיד להזכיר לנכדו שמטרתם לכבוש את ארצות הטוב, לא להתיידד איתן. הכול משתנה כאשר הנסיכה נחטפת. המלך הטוב ואנשיו אינם יודעים להילחם, והנסיך האכזר הוא תקוותם היחידה. למזלם, לנסיך יש סיבות טובות לצאת בעקבות הנסיכה: נבואה עתיקה מבטיחה לו כוח עצום אם יהרוג דרקון וייקח את כתרו, והדרך אל הנסיכה מובילה גם אל הדרקונים…
בעוד משלחת ההצלה עושה את דרכה בעמק נסתר, שורץ מפלצות ויצורים פלאיים, על הנסיכה להתמודד עם מפלצות אנושיות. האם יספיק הנסיך להגיע אליה בזמן? ואולי היא כלל לא זקוקה להצלה?
אורי אורלב, מגדולי הסופרים הישראלים, היה גם מראשוני הסופרים הישראלים שכתבו ספרות פנטזיה לנוער. כתר הדרקון הוא סיפור חכם על טוב ועל רע, ועל הקו הדק שעובר ביניהם. כעת מוגשת יצירה נדירה זו לקוראים במהדורה מחודשת, בעריכתו של הסופר איתמר אורלב, ובליווי ציוריו מלאי התנופה והדמיון של המאייר שקד יטיב.
“כתיבתו של אורלב מצטיינת ברמה ספרותית גבוהה, בכנות ובהומור, ולעולם אינה נסחפת לרגשנות.” מנימוקי השופטים בוועדת הפרס על שם הנס כריסטיאן אנדרסן
ספרים לנוער
מספר עמודים: 256
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: כתר הוצאה לאור
ספרים לנוער
מספר עמודים: 256
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: כתר הוצאה לאור
פרק ראשון
פרק א
פגישה גורלית
שני רוכבים דהרו בין העצים בעקבות יצור בעל שש רגליים, מכוסה פרווה, שנס על נפשו. המרחק בינו לבינם הלך והצטמצם. הרוכב הראשון נראה כילד בן שתים־עשרה, אף שלאמיתו של דבר עדיין היה בן תשע. הוא היה קשור בצורה מתוחכמת אל האוכף ודרבן את סוסו בעזרת דורבוֹנוֹת זהב חדים. בידיו החזיק קשת מתוחה ושילח את החץ.
"פגעת!" צעק הרוכב המבוגר.
הילד לא השיב. הוא עצמו ראה שפגע ולא היה זקוק לאישורו של המשרת, וכדי להביע את אי־שביעות רצונו מן ההערה המטופשת הוציא חץ נוסף מאשפת החיצים התלויה על גבו, ובחיוך מרושע שילח אותו במלווהו. זה כיסה את פניו בשתי כפותיו, אך החץ לא היה מכוון אל הפנים. הוא חבט בחזהו של המשרת ונפל לארץ.
"תביא לי את החץ ואת החיה!" ציווה הילד.
"מייד, כבוד הנסיך."
גופו של המשרת היה מכוסה כולו מעל לבגדיו בציפוי גמיש ושקוף, זה היה שריון יצוק עשוי מחומר פלסטי שנועד להגן עליו משיגיונותיהם של הנסיך הקטן ושל סבו הזקן, אך לא מאז ומתמיד עטו המשרתים שריון. הנסיך הקטן הצטער על כך, אולם סבו הסביר לו שעוד בטרם נולד לא נותרו משרתים באחוזת הארמון, ושוב לא הורשה איש מתושבי הארץ לבוא ולשרת בארמון המנודה, יהיה השכר גבוה ככל שיהיה. ואז נמצאה הפשרה – המשרתים עטו שריון, ואדוני הבית המשיכו לירות בהם, ליידות בהם סכינים ולהכותם בכל הבא ליד. רק פניהם נשארו חשופים, ועל אלה היה עליהם להגן בכוחות עצמם.
ופעם, כאשר הסתתר מאחורי דלת המטבח, שמע הנסיך הקטן גם גרסה אחרת. הוא שמע את הטבחים מסבירים את סדרי הארמון לנער שוליה חדש שהגיע לעבודה. כך נודע לו שהסיבה האמיתית למעטה השריון של המשרתים הייתה אימו, שהובאה לארמון נגד רצונה, ועוד לפני שנודע למלך השולט בארץ דבר חטיפתה, היא ילדה אותו ומתה מאוחר יותר. גם את אביו לא הכיר הנסיך הקטן. לפי השמועה, מת אביו בכלא שבעיר הבירה, אחרי שנתפס כשניסה לחטוף ברחוב צעירה אחרת שתהיה לו לאישה. כך לפחות סיפרו המשרתים, כשהתלחשו בינם לבין עצמם בלי לחשוד כלל שהנסיך מסתתר באחד הארונות ושומע את שיחותיהם. הם השתמשו במילים מוזרות כמו "טובת לב" או "יפה", אך לא היה איש בארמון שיכול היה להסביר לו מה פירושן של המילים האלה. על המשרתים נאסר הדבר באיסור חמור, והסב היה פוטר את רוב שאלותיו בצחוק גס ומרושע. לא, הנסיך הקטן לא חשב שהצחוק של סבו הוא גס או מרושע כי לא שמע מעולם צחוק אחר, והצחוק הזה היה עבורו הצחוק של סבא, או אפילו הצחוק בכלל. על המשרתים נאסר לצחוק, ולכן נדהם הילד כאשר פתאום, בשעה שדהר על סוסו, הגיע לאוזניו צחוק מצלצל ועדין. הוא הגיע מרחוק, ומייד אחריו נשמע צחוק של גבר שצלילו לא דמה כלל לצליל צחוקו של סבו. צחוק עליז ונעים לאוזן. קצת כמו קולות הציפורים הגדולות, חשב הנסיך. מי זו החיה הקטנה ששרה בקול הדומה לצלצול כפיות כסף? חשב בפליאה.
המשרת כבר עמד לידו, החץ והחיה בידיו, כשהילד פקד עליו לעלות מהר על הסוס, ובלי להמתין למלווהו דהר בכל כוח סוסו לעבר הקולות שכמותם לא שמע מימיו.
הארמון המנודה, או "הארמון השחור", כפי שכונה בפי הבריות בגלל בגדיהם השחורים של דייריו, הוקם על גבעה קטנה בתוך יערות שנכרתו ויצרו שדות מרעה לעדרי הבקר והצאן של בעלי הארמון. האזור כולו היה ריק מתושבים והשתרע על כמאה קילומטרים מרובעים. השטח היה מוקף חומה, שישה עד עשרה מטרים גובהה, ודבר לא צמח משני עבריה במרחק של עשרים מטרים מבחוץ ועשרים מטרים מבפנים. לא פעם היה הנסיך הקטן רוכב עד לגבולות נחלתו, עוצר את סוסו לרגלי החומה ומאזין בשקט. אז הרגיש הרגשה דומה לזו שחש כשהיה מתגנב אל אגף המשרתים בארמונו ומקשיב לשיחותיהם של המשרתים, להתלחשויותיהם ולקרקורים המוזרים שהיו משמיעים לפעמים, כאילו נחנקו ממשהו, קרקורי צחוק שהנסיך לא ידע לפרשם.
אל החומה היה בא כדי לשמוע את קולות הציפורים ולהתבונן בהן מרחוק, ולפעמים גם ניסה לפגוע בהן, אם אחת הציפורים התעופפה מעל החומה, או עברה אותה והתיישבה על ענף של אחד העצים. כאשר הצליח הנסיך לצוד בעל כנף, הוא היה דורך עליו בזעם, מפני שהוא עצמו לא היה מסוגל להתעופף כמוהו. אך הפעם הזאת היו אלה קולות שדמו יותר לקולותיהם של בני אדם שכמותם לא הכיר מימיו.
הנסיך עצר את סוסו מול פרצה שנפערה בחומה. המשרת הגיע אליו בדהרה. לא ייאמן, החומה התמוטטה והתפזרה גושים גושים, אולי בגלל סחף קרקע או רעידת אדמה קלה. דרך הפרצה הוא ראה אנשים אחרים שלא היו משרתים, והבין שזו הפעם הראשונה בחייו שהוא רואה את תושבי הארץ, את ה"לבנים" –כפי שלפעמים כינה אותם הסב בבוז – החיים מחוץ לנחלה שלהם. ואמנם, האנשים לבשו בגדים בהירים מעוטרים בקישוטים צבעוניים. היו שם חמישה רוכבים. הסוסים היו ללא רסן וללא מושכות, אך בכל זאת עמדו במקומם, והיה שם גם ילד אחד קטן מאוד, בעל שערות זהב ועיניים גדולות, והוא התבונן בו בתדהמה לא פחותה מזו שלו. ליד הילד הזה עמד איש שכמותו לא ראה הנסיך מעולם, לא רק בשל שערו הארוך ובגדיו הרפויים, אלא גם בגלל הבליטות המוזרות שעל חזהו, ומשום שפניו היו חלקים מאוד. נוסף על שני אלה היו שם שלושה רוכבים בעלי זקן וללא נשק, אפילו לא סכיני ציידים קצרים. הנסיך לא נפרד מהסכין שלו, גם לא בשנתו.
באופן מוכני לגמרי משך הנסיך הקטן חץ מתוך אשפתו, דרך את הקשת וכיוון את החץ לעבר אחד הרוכבים שהיה בעל זקן אדום, אך המשרת מיהר לעצור את הנסיך עוד לפני שהזרים הבינו מה הילד מתכנן לעשות, ואמר לו:
"כבוד הנסיך, צר לי לעצור בעדך, אך אלה הם המלך, המלכה והנסיכה הקטנה."
הנסיך שכח את כעסו.
"מי המלכה?" שאל הנסיך.
"האישה, הוד מעלתו."
"מי זאת האישה? הנער הקטן או זה עם הבליטות על החזה?"
"הנסיכה היא זאת שהוד מעלתו מכנה בשם 'הנער הקטן', והאישה, שהוד מעלתו אמר שיש לה 'שתי בליטות', היא המלכה."
"למה היא חיוורת כל כך?"
"לפי השמועה היא חולה, אך אודה להוד מעלתו אם לא ימשיך לשאול אותי שאלות, כי גם על הדברים שאמרתי עד עכשיו הנסיך הזקן עלול להוריד לי את הראש."
"לא אספר לו שדיברת," אמר הנסיך.
המשרת הרכין את ראשו לאות תודה. לפעמים היו מתגלות בנסיך מחוות של התחשבות, אולי בזכות אימו ה"לבנה".
לפתע קרה דבר שהדהים את הנסיך יותר ממראה עיניו. הנסיכה הקטנה קראה לעברו בקול מצלצל ועדין, כפי שהיה קודם לכן צחוקה:
"מי אתה, ילד?! ולמה אתה לובש בגדים שחורים?!"
שני הוריה רכנו כדי לומר לה משהו, אך היא התקדמה על סוסה לעבר הפרצה.
"את לא יודעת מי אני?! אני בעל האחוזה הזאת, האחוזה שיוריש לי סבי כשימות סוף־סוף!"
ופתאום התכווץ ליבו מצער, והוא הפנה את סוסו והסתלק משם בדהרה. אך מראה האנשים האלה – המלך בעל הזקן האדום, היצור המכונה בשם "אישה" (כך היה סבו מכנה את אימו) והנסיכה הקטנה שבוודאי תהיה גם היא אישה כשתגדל – הם ומלוויהם נחרתו עמוק בליבו. רק כשהיה רחוק משם, והשמש החלה לשקוע מאחורי הארמון, הבין פתאום שזה היה המלך שכלא את אביו והוא אשם במותו. היה עליו להרוג אותו מייד, חשב הנסיך, וזה באמת מה שרצה לעשות למראה המלך, אבל המשרת עצר בעדו. נכון, הוא הבטיח למשרת שלא יספר לסבו על שיחתם, אך לא הבטיח שלא יספר שהמשרת מנע ממנו לדרוך את הקשת, המשרת ייתן על כך את הדין!
נסער כולו, דרבן הנסיך את סוסו עד כלות כוחותיו, אף על פי שידע שהסוס עלול להתמוטט בדרך. המשרת לא הפציר בו להאט, לא היה טעם בכך. רגע לפני קריסתו של הסוס משך הנסיך ברצועה אדומה, מיוחדת, כדי להשתחרר מן האוכף, וקפץ ארצה, והסוס נפל על ברכיו ואחר כך על צידו.
"נפגעת, הוד מעלתך?"
"לא נפגעתי!" התרגז הנסיך, "רד!"
המשרת מסר לו את המושכות. הנסיך עלה בעזרתו על סוסו והתרחק, ואילו המשרת רץ בעקבותיו.
כבר מרחוק הניף את זרועותיו ואותת לחיילי המשמר שיורידו את הגשר. הוא דהר פנימה עד לפתח האורוות, זרק לסייס את המושכות, ולא התפנה לבעוט בנער כהרגלו, אלא רץ ישר לתוך הארמון. שם חיכו לו המשרתים שתפקידם היה לרחוץ אותו ולהחליף את בגדיו לארוחת הערב, אך הנסיך הקטן לא הניח להם לעוצרו. הוא חטף מעל אחד הארגזים חרב גדולה שבקושי הצליח להרים בשתי ידיו, והכה את מי שעמדו בדרכו. לבסוף זרק אותה והמשיך לרוץ במסדרונות גבוהי התקרה והריקים, באולמות הענק המהדהדים את צעדיו המהירים, עלה לקומה העליונה והגיע אל המגדל המרכזי, שבו נהג לשבת סבו.
"סבא! סבא!"
הוא פרץ לחדרו של הנסיך הזקן כרוח סערה. סבו ישב, כהרגלו, ליד שולחן עבודתו, קרא משהו בשקיקה וצחקק. גיבן היה ומצומק, בעל זקן לבן קצר ועיניים טרוטות. הוא הציץ בזעף בילד.
"סבא, ראיתי את המלך, את המלכה ואת..."
"שקט!"
הנסיך הקטן השתתק.
"זה קרה מוקדם משציפיתי," אמר הנסיך הזקן לאט־לאט, "בוא הנה."
הילד ניגש אליו בחשש. חששו היה מוצדק. הוא התכבד בסטירת לחי מצלצלת.
"עכשיו לך והתלבש, נדבר בארוחת הערב."
"טוב, אדוני," אמר הילד ויצא זועף וחפוי ראש.
גור חתולי־זאב, שקיבל מאחד הציידים, קפץ לקראתו בהתרגשות כשהגיע לחדרו, אך הנסיך הקטן בעט בכוח בחיה בעלת שש הרגליים ופרוות הכסף, והיא ברחה מהחדר ביללות. אז פרץ הנסיך בבכי וטרק אחריו את הדלת הגדולה. והרי מאז יום הולדתו החמישי נאסר עליו הבכי באיסור חמור. לאחר שנרגע, מחה את דמעותיו ורחץ את פניו. רק אז צלצל למשרתים לבוא, ובעוד הם מלבישים אותו ומכינים אותו לארוחת הערב עם סבו, הוא הלם בהם מדי פעם באַלָה קצרה ששמר לשם כך בחדר ההלבשה. אך מחשבותיו נדדו למקום אחר, ועל כן היו החבטות קלות ולא הטרידו במיוחד את המשרתים.
הנסיכה הקטנה רכבה חבוקה בזרועות אימה, והסוס שלה צעד בעקבותיהן.
"מה הוא החזיק ביד, אימא?"
"חץ וקשת," הסבירה לה האם. "זהו כלי נשק עתיק היורה מקלות מחודדים. באחוזה המנודה עדיין שומרים על כלי נשק, אלה מכשירים שבעזרתם היו פעם האנשים פוגעים זה בזה וצדים בעלי חיים. ראית בוודאי משהו כזה במוזיאון."
"הוא רצה לפגוע בנו?"
"אני חושבת שכן," השיבה האם.
האב התקרב אליהן ורכב בדומייה על סוסו, מקשיב לשיחתן. שני המלווים התרחקו מהם כדי להניח למשפחה המלכותית לנהל את שיחתה בחופשיות.
"והוא היה עושה לנו פצע?" המשיכה ושאלה הילדה בתדהמה.
"לצערי כן," השיבה האם.
"למה אי אפשר לשלוח אותו למחנה לתיקון מידות, אבא?"
האם הציצה בבעלה ואמרה:
"הגיע הזמן לספר לה על דיירי האחוזה, יקירי."
"אמנם זה מוקדם מדי," אמר המלך, "אבל הפגישה שינתה את הכול. תספרי לה את, בבקשה."
"את מכירה את האגדה על ראשית ארצותינו," פתחה האם.
"על האנשים שבאו בספינות אל היבשת שלנו מכוכב שקוראים לו 'ארץ'? בטח שאני מכירה! אני אוהבת מאוד את הסיפור הזה."
"מדוע?"
"אני אוהבת לחשוב על אנשים שבאים מהכוכבים. את אמרת לי פעם שזה סיפור אמיתי, נכון?"
"פחות או יותר," השיבה האם, "אם כי לא ידועים לנו כל הפרטים. למשל, איננו יודעים אם הספינות באו ממקום אחד על פני כדור הארץ או משני מקומות, אבל התכוונתי לסיפור אחר – סיפור החלוקה."
"כן, אגדת המלך הזקן ושני בניו," אמרה הילדה.
"לכך התכוונתי," אישרה האם.
זה היה סיפור אגדה שלעיתים נהגה האם לספרו לבתה בערבי החורף הארוכים. האגדה סיפרה על מלך זקן ושני בניו אשר שנאו איש את אחיו. מובן שהמילה "שנאה" הייתה גנוזה, כמו כל שאר המילים שלהן משמעות רעה הנוגדת את חוקי המדינה. אפשר היה לומר "לא אהבו", אך המילה "שנאה" – כמו המילים "רע" או "מכוער" וכדומה – נמחקה מהשפה המדוברת לפני כמה דורות. סיפור האגדה נפתח בתיאורו של מלך זקן וחולה, אשר קרא אליו את שני בניו כדי למסור להם את המלוכה, אלא שאז התברר לו טיב היחסים בין שניהם. על כן חילק המלך את היבשה לשני חלקים שביניהם הפרידה בקעה, זו הנקראת "בקעת הערפל", ושאותה אי אפשר לחצות. ארץ אחת נקראה "ארצות המזרח", כי מצד זה זרחה השמש, והארץ השנייה נקראה "ארצות המערב", כי שם שקעה השמש בערבים, ואלה שמותיהן עד עצם היום הזה.
לפי הסיפור הנהיגו שני המלכים הצעירים, כל אחד בארצו, חוקים שונים מאוד. בארצות המזרח היו האנשים חייבים לאהוב איש את רעהו, לעזור זה לזה ולהתנהג זה עם זה ברחמים ובדרך ארץ. ארצות המערב, לעומתן, היו ניגודן הגמור של ארצות המזרח.
הילדה התייחסה לסיפור כאל אגדה ככל שאר האגדות, ולכן נדהמה מדברי האם:
"הילד שראית הוא צאצא של נסיך ארצות המערב, יקירתי."
האגדה גירתה תמיד את סקרנותה, ועתה היא הפכה למשהו ממשי ומפחיד, כאילו מישהו בישר לה שרוחות רפאים אינן פרי הדמיון, אלא יצורים של ממש.
"אבל איך זה יכול להיות!" קראה.
"זאת עובדה, יקירתי. עובדה לא משמחת, אך אין לה כל משמעות לגבינו – לפחות כך אנו מקווים – וזה דורות רבים שלא היה כל קשר בינינו לבין הארצות ההן, חוץ מאבי־אבי־סבו של הילד שראית."
"אז באמת היה פעם מלך זקן שחילק את היבשה? ובאמת קיימת בקעת הערפל? אבל איך הצליח הנסיך הזה לעבור!? והדרקונים? באמת יצרו אותם המלומדים של המלך הזקן, כדי שאף אחד לא יוכל לעבור ביערות?"
האם הפסיקה את שטף השאלות.
"במציאות שאנו מכירים היום," אמרה האם, "הדרקונים חיים ביערות, כפי שלמדתם בבית הספר, ובאמת הם אינם עוברים אף פעם את גבולות המדינה. ישנם ה'שתקנים', התושבים הקדומים של היבשה, שבוודאי ראית ציורים שלהם בספרים שלך. וישנה גם בקעת הערפל שאיש אינו יכול לעבור דרכה חוץ מהשתקנים, וגם הם יכולים לעבור רק בתנאים מסוימים מאוד ומוגבלים מאוד. ומובן שקיימות ארצות המערב שאיננו יודעים עליהן דבר, למעט מה שמסופר באגדה, ומה שסיפר לנו הנסיך שהגיע משם לפני כמה דורות. אלה הן העובדות, בתי."
"אבל האגדה..." הצטערה הילדה.
"האגדה מנסה להסביר בדרך עממית את ראשיתם של הדברים, יקירתי. אבל איננו יודעים את האמת. כפי שכבר אמרתי לך, אנחנו לא יודעים אם פעם היינו עם גדול אחד, ורק לימים נחלקה היבשת, או שמלכתחילה יישבו את היבשת שני עמים שחוקיהם ותרבותם היו שונים אלה מאלה. איננו יודעים גם אם הייתה בקעת הערפל קיימת עוד לפני ההתיישבות, או שנוצרה באופן מלאכותי, היא ויערות הדרקונים."
"אז האנשים שם פוגעים ומכאיבים זה לזה, אימא?"
"כן, יקירתי. לפחות כך זה היה כשהנסיך בא הנה."
"והוא סיפר איך עבר את בקעת הערפל, אבא?"
"כן, הוא אמר שהשתקנים העבירו אותו אחרי שערפלו את חושיו. אך אנו גם יודעים שלא דיבר אמת, ככל בני ארצו, יקירתי."
"ואתה יודע איך אפשר לעבור שם, אבא?"
המלך רכב רגע בדומייה, ואחר כך השיב בבוחרו את המילים בזהירות:
"זהו סוד מדינה, בתי, הסוד היחיד והשמור ביותר. רק אני ושלושה מורים שומרי המורשת יודעים משהו על כך."
"איך אתם יודעים?"
"אנחנו מקבלים את הסוד במקדשם של השתקנים הלבנים," אמר המלך ברצינות רבה, "וגם את תקבלי את הסוד הזה בדרך של הַתְנָיָה בבוא היום."
"מה זאת 'הַתְנָיָה'?"
"אספר לך פעם. בכל אופן, זאת דרך טובה לשמור על הסוד, דרך שאין טובה ממנה."
"את יודעת למה הסוד הזה שמור כל כך, יקירתי?" התערבה המלכה ושאלה.
"איך אני יכולה לדעת?"
"תארי לעצמך שהדבר ייוודע לאנשים ההם בארצות המערב, והם יבואו הנה לארצותינו."
"אל תפחידי את הילדה," התערב המלך. "הדבר לא יכול להיוודע לאיש, לא מפינו ולא מפיהם של השתקנים, אבל את בכל זאת תדעי את הסוד כאשר תירשי את כיסאי ותוכתרי למלכה."
"אני לא רוצה לרשת את מקומךָ ולהיות מלכה," לחשה הילדה.
"את לא רוצה לגדול?" צחקה האם.
"לא," לחשה הילדה, "אני רוצה להישאר תמיד ילדה."
האם נאנחה. דברי הילדה הזכירו לה משהו רחוק ונשכח.
"למה לא גירשתם את הנסיך מהמערב? זאת אומרת, למה לא גירשו אותו אז, כשהגיע לכאן?"
"אבי־אבי־סבך, יקירתי, חתם על אמנה, על מעין הסכם, בינו לבין הנסיך השחור."
"קראו לו ה'שחור'?"
"כן, בגלל צבע בגדיו," אמר המלך.
"בגדים שחורים!" קראה הילדה, "גם הילד לבש בגדים שחורים."
"כן, כך הם נוהגים להתלבש עד עצם היום הזה, וגם לפגוע בכל יצור חי."
הילדה נאנחה.
"מה היה כתוב באמנה, אבא?"
"אבי־אבי־סבך מסר לו את האחוזה. ועוד נקבע באמנה שהשטח ההוא יהיה מחוץ לתחום לגבינו, כמו מדינה עצמאית, והוא יכול לעשות שם ככל העולה על רוחו, בתנאי שאין הדבר פוגע במדינתנו, במלך שלנו ובנתיניו."
"אבל הוא יכול היה לגרש אותו חזרה."
"זאת הייתה עסקה, בתי."
הילדה לא הבינה.
"הנסיך סיפר לנו על ארצות המערב, וזו הייתה עדות חשובה, אם כי לא אמינה מאוד. עד אז לא שמענו מאיש על הארצות ההן. את כל מה שידענו שאבנו מהאגדה שאת מכירה מאז ילדותך."
"האם באמת רק מפני שסיפר על ארצות המערב, הניחו לו להישאר כאן ונתנו לו את כל האחוזה הזאת וחתמו איתו על אמנה שׁתְקֵפָה ללא הגבלת זמן ועד קץ כל הדורות?" התפלאה המלכה.
"מוזר שמעולם לא חשבת על כך," אמר המלך וחייך.
"גם אני ראיתי את הילד הזה לראשונה," אמרה.
"יש סיבה נוספת, ואפילו חשובה יותר, שהביאה את אבותינו לחתום על האמנה הזאת," אמר המלך, "אך לא אוכל להרחיב על כך את הדיבור."
"אני יודעת," התערבה הילדה.
"מה את יודעת?" חייך המלך.
"הילדים בבית הספר אומרים ששומרים אותם כאן, כדי שיהיה לנו איש אחד הכי לא טוב לדוגמה."
האם צחקה, והמלך הגיב בחיוך סתמי על דברי הילדה.
"אבל למה הנסיך השחור רצה להישאר אצלנו? הוא לא נולד כאן, ובטח כל המשפחה שלו נשארה בארצות המערב," תהתה הילדה בקול רם.
"אנחנו לא יודעים באיזו מידה חשובים להם שם יחסי משפחה, יקירתי," אמרה המלכה, ואז פנתה לבעלה וחזרה על שאלתה של בתה: "באמת, מדוע רצה להישאר? גם על כך לא חשבתי מעולם."
"פרט זה איננו מוזכר באמנה," אמר המלך, "אבל מסמכים עתיקים מספרים על נבואה שהנסיך השחור שמע מפי מגדת עתידות, ולפי הנבואה הזו עתיד אחד מצאצאיו למלוך על ארצות המזרח."
"אצלנו?!" קראו האם והבת יחד.
המלך צחק.
"לא צריך להתייחס לדברים אלה ברצינות רבה כל כך," אמר, "אמנם הייתה זאת שתקנית זקנה וקדושה, אך לא תמיד מתגשמות נבואותיהן, לפחות כך אנו מקווים. בכל אופן, הנסיך השחור האמין בנבואה, ונראה שהיא הפכה למסורת, וזאת הסיבה השלישית לחתימת האמנה. אם באמת יש משהו בנבואה, כדאי לשמור את מתחרינו בהשגחה מתמדת," סיים המלך וצחק.
זאת לא מחשבה מוסרית, חשבה המלכה, אך לא העירה דבר.
הם המשיכו לרכוב בדומייה, והמלך התרחק מעט, שקוע בהרהוריו. צעדתו הקצובה של הסוס הרדימה את הילדה. היא חלמה וראתה בחלומה את יערות הדרקונים ואת בקעת הערפל המסתורית. אחר כך ראתה את הנסיך לבוש בגדים שחורים, רוכב על נחשים ארוכים וצבעוניים ודוהר עליהם לקראתה, והקשת עדיין דרוכה בידו. הנסיכה התעוררה בבהלה.
"חלמת משהו?" שאלה האם.
"כן, אימא, משהו... לא טוב."
"את יודעת, יקירתי, שאין חלומות לא טובים, בוודאי לא אצל ילדה טובה כמוך."
"אני יודעת, אימא."
היא הייתה מנומנמת ושכחה שאסור לה לחלום חלומות לא טובים, בדיוק כמו שאסור לה לחשוב מחשבות לא טובות. ואמנם היא השתדלה מאוד, אלא שלא תמיד הצליחה, ואז הייתה שומרת את זה בסוד. כמו אבא, חשבה, ששומר על הסוד שלו.
"איפה אימא שלו?" שאלה.
"חלמת על הנסיך הקטן?" שאלה האם.
"כן."
"אימו נאספה אל אבותיה כשהיה בן חמש," אמרה המלכה.
והילדה ידעה שלא הכול היה טוב בארצותיהם, אך כמו המחשבות או החלומות הלא טובים, גם על כך אסור לדבר. פשוט אמרו: "נאסף אל אבותיו" ולא הוסיפו דבר. איך נאסף? מי אסף אותו לשם? איך קיבלו אותו אבותיו באותו מקום? איפה המקום הזה, ואיך הוא נראֶה? פעם העזה הנסיכה ושאלה, ואז הסביר לה המורה שרק נפשו של אדם נלקחת, כי גופו נשרף בטקס האשכבה ואפרו מפוזר. אבל גם תשובה זו הותירה שאלות רבות. האם הנשמה רואה ומדברת? האם היא מרגישה שהיא "היא"? האם היא עשויה ממשהו כמו אוויר או כמו אור? האם היא נושמת? אך הנסיכה לא העזה מעולם לשאול את השאלות האלה.
"והאבא של הנסיך השחור?" שאלה הנסיכה.
"אבא שלו הפר את האמנה," אמרה האם, והבעת פניה החמירה, "והוא גורש אל יערות הדרקונים."
"מי גירש אותו?"
"אבא."
"למה?"
"הוא לקח מהעיר שלנו אישה נגד רצונה," הסבירה המלכה, "ובכך פגע בהסכם, שהרי פגע בנתינה שלנו."
"היא לא רצתה לבוא איתו?"
"לא."
"אבל," אמרה הנסיכה אחרי מחשבה, "איך נולד הנסיך הזה? גם אימא שלו באה מארצות המערב ועברה דרך בקעת הערפל?"
"לא, יקירתי. אימו של הנסיך הייתה בת ארצותינו, אך היא הסכימה לגור בארמון המנודה. קשה להבין את זה, אבל בכל דור ודור הייתה אישה כלשהי שהסכימה לגור שם זמן־מה, עד שנולד לה תינוק. לפעמים היא נשארה שם כדי לגדל את הילד, אך מעולם לא לזמן רב. אחרי שאימו של הנסיך הקטן נאספה אל אבותיה, ניסה אביו להביא אישה אחרת לארמונו, אבל אף אחת לא נענתה להפצרותיו, ואז קרה מה שסיפרתי לך, הוא חטף אישה נגד רצונה."
"והילד – הוא גר שם לבד, בארמון?"
"לא, הוא גר שם עם סבו הנכה. זהו איש קטן וגיבן, והוא מגדל את הילד להיות כמוהו לכשיגדל."
"גיבן כמוהו?"
"לא," צחקה האם, "לא טוב כמוהו."
"ובאמת יש בארמון אלף חדרים?"
"איש לא יכול לבדוק זאת, יקירתי."
"את חושבת שנוכל אי־פעם לבקר אצלם?"
"לא," אמרה האם, "לעולם לא."
"חבל," אמרה הילדה.
"מדוע חבל?"
"הייתי רוצה לשחק איתו," אמרה הילדה.
"מה יש, חסרים לך חברים למשחק?"
"לא כאלה."
"למה את מתכוונת, יקירתי?" שאלה האם.
"ראית שהוא לא חייך? וראית את העיניים המבריקות שהיו לו? ואיך שרצה לזרוק עלינו את המקל המחודד... הוא היה אחר. אני חושבת שהיה לי מעניין לשחק איתו."
"הוא היה מרביץ לך," אמר המלך.
הילדה הזדקפה בבת אחת. היא הרימה את עיניה והציצה באביה ששוב רכב בסמוך אליה. היא הרהרה רגע בדבריו. היה מרביץ לה? זאת אומרת שהיה מרים את ידו ומצליף בה בחוזקה או משהו כזה? לא יכול להיות.
"הוא לא היה מעז," אמרה מהורהרת.
האב חייך אליה והתרחק. האם רכנה מעליה ואמרה:
"עלייך ללמוד עוד דברים רבים, כדי שתוכלי למלוך כיאות."
"ללמוד להרביץ?"
"חס ושלום," נבהלה האם, "אבל עלייך לדעת דברים שילדים אחרים לא יֵדעו לעולם, וגם שנאסר עליהם לדעת."
"באמת הייתי רוצה לדעת איך הוא היה מרביץ לי," אמרה הילדה.
"לדעת ולהרגיש אלה שני דברים שונים בתכלית," אמרה המלכה.
"זה כואב?"
"מכה חזקה כואבת מאוד."
"והייתי יכולה להרביץ לו חזרה?"
"ששש..." אמרה המלכה והציצה בבעלה, אך הוא היה רחוק מכדי שישמע את דברי הילדה. פתאום הייתה מודאגת. האׅם בליבה של הילדה נולד החטא, רק משום שראתה מרחוק את הנסיך הזה? והרי היא גם חלמה חלום לא טוב, עליה להיוועץ ברופא המשפחה, החליטה. המלך צדק, הבינה, זו הייתה פגישה בטרם עת.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.