לאבד רומן

התחלה

דלת ביתי ניצבה לפניי במעלה שלוש המדרגות, זקופה, יפה, חזקה ואוטמת. כך רציתי אותה כשבניתי לי בית לקראת בוא הזִקנה.

גם מר קבליירו התרגש במעמד הפרידה מיצירתו האחרונה.

"רק עוד הדלת הזאת", הכריז כשהזמנתי אותה, "ורק למענך". הוא הידק את כובעו על פדחתו, הושיט לי יד מברכת ונפרד ממני, "הלוואי שהדלת הזאת תגן עלייך מפני רוחות החוץ".

חפנתי את ידו הרועדת מעט בשתי כפות ידיי.

"רוחות החוץ כבר לא מפחידות ולא מרגשות אישה בגילי", עניתי.

האיש הזקן חייך והחל לגרור את כובד רגליו לכיוון השער. ואז, כנזכר לפתע בדבר מה חשוב, הִפנה ראש וחצי גוף לעברי ואמר, "רוחות החוץ מנשבות כל החיים". לאחר מחשבה הוסיף, "לפעמים הן מצליחות לחדור ולהביא עמן משבים מרעננים גם אל מעֵבר לפתחים אטומים".

חייכתי לשמע דברי הפיוט מפי הנגר הזקן. כשפתח את דלת מכוניתו הישנה, שוב סובב את ראשו וצעק לעברי, "אני אזכיר לך אחת לשנה למרוח עליה שכבת הגנה".

אחרי לכתו עמדתי עוד כמה דקות מול דלתי והוספתי תפילה משלי.

מאותו יום עברו למעלה מחמש שנים, שבהן הזנחתי גם את דלת ביתי. שקעתי בשגרה יומית צפופה של גמלאית וסבתא. כשפרשתי ממעגל האנשים העסוקים באמת, תקפתי את שעות הפנאי הארוכות באמצעות סימון משבצות היומן ב"כל מה שרצית וחלמת לעשות ולא היה לך זמן לכך". שיבצתי את השבוע עם מיטב המרצים באולמות מלאים לקניית דעת מהירה ולא מחייבת, נידבתי כמה שעות שבועיות לזולת והרגשתי אישה מצפונית, דיברתי ארוכות בטלפון מדי יום בשיחות חשובות על חברים ומעשיהם בעיתות פרישה, אכלתי ארוחות מובחרות עם חברות, וארוחות שניצל וצ'יפס או מקדונלד'ס עם הנכדים והנכדות.

בלילות צנחתי לתוך תרדמה טרופה לאחר הצגה שנייה של עוד סרט עטור כוכבים.

למשאלות הלב כמעט שלא נותר לי זמן, וכשהן עלו בשעות של חושך ובדידות, מיד נדחו הצידה, ולמחרת התרסקו על מסלול הריצה היומית של עוד יום חולף.

שכנעתי את עצמי ואחרים בחגיגת העצמאות שלי, ביכולת של אישה לבד לחגוג את החיים.

ולעיתים, ברגעים של שקט, כשעלו געגועים ממעמקים דחויים, ידעתי לסלקם תוך שאני שוקעת בדף של ספר המספר על אהבות של אחרים.

נראה היה לי שהשלמתי עם המחשבה שחיי האהבה שלי נגמרו. חייתי בצורה סבירה ומספקת בארץ הלבד, שאליה הוגליתי על ידי הגורל. השלמתי בעצב מצטבר עם גופי המזדקן. הפסקתי להתבונן במראה ולהעריץ את מותניי הצרים. הפסקתי להניע את גופי בקצב של ריקוד כשמוזיקה קצבית התפרצה מתוך הרדיו. הפסקתי לחלום על התרפקות בזרועותיו של גבר. הפסקתי לחפש את האהבה.

באותן שנים נדמה היה שדלתו של הנגר קבליירו שומרת עליי ואוטמת את דרכן של הרוחות אל ביתי, אבל אני לא סכתי את קרשיה שדהו בחומר מגן.

בצהרי יום קיץ לוהט חיפשתי את בית העלמין של העיירה הדרומית. תחילה לחצתי את יד בתו של מר קבליירו, ואחר כך עמדתי מול קברו, זרה ובלתי מוכרת בין פחות ממניין קשישים/ות שכולם הזילו דמעות. עשיתי כמיטב יכולתי להסתיר את חיוכיי שעלו ללא שליטה, כשדמותו הקטנה והמוצקה של קבליירו הופיעה לנגד עיניי, עומד לפני דלתי, מזקיף את גבו הכפוף וכמו נוזף בי.

כבר בדרכי הביתה, בתוך צינת המכונית הממוזגת, החלטתי שמחרתיים בבוקר, ביום שנאמר בו פעמיים "כי טוב", ללא דחיות ותירוצים, אסע להאנגר הגדול המציע הכול לטיפול ולאחזקת הבית ואתייעץ על חומר משובח למריחה על עץ דהוי.

ביום שלישי, בבוקר לוהט ודביק של חודש יולי, זרקתי על גופי המיוזע חולצת טריקו שנשלפה ראשונה מן הערימה והתנעתי את המכונית. רק שם העפתי מבט מיואש במראה הקטנה. סירקתי את שערי באצבעותיי והרכבתי מהר זוג משקפי שמש גדולים להסתיר עפעפיים צונחים של עיניים עייפות. עם פתיחת התיק גם הבחנתי שבחפזוני השארתי על שולחן המטבח את הנרתיק עם משקפי הקריאה. החלטתי שלא לשוב על עקבותיי, שלא להזמין אליי את המזל הרע.

כעבור כחצי שעה כבר עמדתי אחרונה בתור המשתרך לפני אחת הקופות, מחבקת בזרוע ימין, קרוב לחזי, קופסת של שלושת רבעי ליטר של "לכה פוליאוריטנית שקופה, צבע עץ", ומחזיקה בכף ידי מברשת צבע בשיער צפוף וכמה גיליונות נייר לטש עדין מרקם. קצת באיחור הבחנתי שכמו תמיד, כמו בגזירת גורל, בחרתי גם הפעם בתור המתקדם לאט, ולפניי שורת עגלות עמוסות ב"הכול לבית".

הרמתי עיניים מיואשות וכנראה גם מלמלתי משהו. נשימתי נעצרה כשקלטתי את אבחת מבטו מפלחת אותי מהמקום האחרון שבתור הסמוך. היה שם גם חיוך קטן ומסתורי. כמעט בניסיון בריחה, הרכנתי ראש נבוך, מתעלמת ממה שראיתי, או נדמה היה לי שראיתי. וכשעינינו שוב נפגשו, הוא חייך ואמר, "עושה רושם שבתור שלי מתקדמים מהר יותר".

שלא כדרכי המתלבטת תמיד, עברתי תור בקלות ומצאתי עצמי נחבאת מאחורי חולצת הטריקו הלבנה של גב רחב השייך לגבר ארוך גפיים. ניסיתי להתעמק בטקסט העוין על קופסת הצבע, כשהאותיות המטושטשות שכנעו אותי להרים ראש. תפסתי אותו מבחין בקשיי הקריאה שלי, מציע לי את משקפיו לעזרה. בזרימה טבעית של שיח נמשך בין מכרים, שמעתי את עצמי משתפת אותו בחסרון משקפי הקריאה שנשכחו בבית. אחר כך הוספתי בנימה ידידותית הערה מתחכמת, "גם אם אצליח לקרוא את הטקסט המקצועי, לא בטוח שאדע לתרגמו לעשייה ממש".

"אוכל לעזור לך", נשמעה הצעה עניינית בטון ישיר.

נוצר קשר עין. במבט חטוף ראיתי גבר גבוה ורזה שבלורית סמיכה ומאפירה עד לובן מכתירה את ראשו.

משום מה לא שלפתי הפעם מפי את ה"לא תודה" המתגונן שלי, וגם לא הכרזתי "נראה לי שאסתדר". בחרתי להתעלם מההצעה בשתיקה.

לא נאמרו יותר מילים. התקדמנו לאט לכיוון הקופה. לאחר התשלום הוא אסף לתוך שקית פלסטיק אדומה גדולה את צבעי הקיר, את שתי המברשות ואת הרולר שקנה, ועצר וחיכה, כמו בן זוג מחויב.

כאילו במין שותפות עסקית חדשה, צעדנו שנינו יחד לכיוון היציאה.

בפינה מוצלת של סככת היציאה הוא מושיט יד ומבקש ממני את קופסת הצבע. משהו בעמידתו ובתנועת ידו המושטת לעברי גורם לי למלא פקודה. כשהוא מקרב את הקופסה למשקפיו ומתחיל לקרוא לי בקול ובהטעמה את הוראות השימוש, אני מבחינה ברעד קל חולף באצבעותיו הארוכות והחיוורות.

כשהוא מציע בטון ענייני ובשבריר חיוך, "אם את רוצה, אוכל לבוא לראות כיצד השלמת את המלאכה", אני עונה, "אם אתה רוצה..."

באיטיות וברעד אצבעות קל, הוא מקליד לתוך המכשיר הקטן את מספר הטלפון שלי. אני בוחנת בזווית עיניי את מתאר גופו: מכנסי החאקי המגוהצים היטב וחולצת הטריקו האיכותית מעידים על פשטות מבוקרת.

אנחנו נפרדים ב"שלום" חפוז ומהוסס, אבל מוצאים את עצמנו צועדים במקביל לאותו כיוון ללא דיבור.

מתברר שמכוניותינו חונות זו ליד זו. חייכנו.

אחר הצהריים אני מחכה לרגיעת חום היום, ואז, בהתקף אתגרי של חריצות, עולה מהר על סמרטוטי בגדים ומתנפלת על דלת ביתי, נחושה להשיב לה את נעוריה.

עליי לעשות עבודה נקייה, מסתננת מחשבה לא מוזמנת למוחי. עושה רושם שהוא איש קפדן ודייקן.

אור זהוב אחרון של שמש מאיר את הדלת כשאני מסיימת לעטות עליה את צבעה החדש. אני משאירה אותה פתוחה לרוחות הערב המייבשות, ומדי פעם יוצאת לבדוק מה יפוּ פניה.

רק כעבור חמישה ימים הוא מתקשר.

"רציתי לתת לך מספיק זמן לחשוב אם את רוצה את עזרתי בצביעת הדלת".

"כבר צבעתי אותה".

"יפה, ואיך יצאת מן הצביעה?"

"תוכל להיווכח בעצמך", החליק לי בקלות משפט ישיר, הזמנה לאיש זר.

בצעדים מכוונים, מתעכב מעט בהנחת כף רגלו הימנית הגדולה על השיש הלבן, הוא עולה במדרגות.

רק כעבור רגע ארוך אני פולטת מעין "שלום" מופתע, כאילו לא חיכיתי לבואו. נראה שהוא קולט את המבוכה שמשתקת אותי ושולח אליי את מבטו הישיר היציב עם תוספת חיוך קטן.

בכל זאת עוד רגע ארוך אנו ממשיכים לעמוד ללא מילים.

"אני רוצה לראות אותה מקרוב".

"את מי?" חולפת מחשבה זרה בראשי.

"עדיין אור, אוכל לראות אם הצטיינת בעבודת הצבע".

הדלת ניצבת לפניו צבועה, איתנה, מוכנה לעבור את מבחן עיניו הבודקות. הוא מושיט לעברה כף יד גדולה פרוסת אצבעות, ובתנועה סיבובית מלטף את קרשיה, מתקדם לאורך גופה, בוחן את חלקת אבריה, מרים מבט אל המשקוף, מתעכב באצבע ממששת על גבשושית אבק שדבקה בה ולא נרגע עד שהוא מתכופף ונוגע גם בחלקי הלוחות התחתיים, הקרובים לרצפה. כמו תלמידה בשעת מבחן, אני עומדת מאחוריו ועוקבת בעניין אחר תנועות שכמות גבו מבעד לחולצת הפולו הלבנה.

"עשית עבודה יפה", הוא מסנן לעברי חיוך רך, קצת מתגרה, ונשמע כמפרגן.

על שולחן המרפסת אני שמה שתי מפיות בד אדומות ומניחה עליהן ספלי חרסינה לבנים ומגשון זכוכית עם עוגיות. לא מן המובחר.

הוא בוחר בשקית של תה ירוק ומעיר שטעמה של התפזורת הירוקה עדיף, בעיקר כשהיא חלוטה בכלי הנכון ובזמן הנדרש. "אין צורך בהרבה עלים, רק חשוב שיהיו מובחרים". בלי משים, אני מבטיחה לקנות לפגישה הבאה את התפזורת המובחרת.

אני מתיישבת מולו, נרגשת. אוחזת היטב בידית הספל, מקרבת ומרחיקה את שפתיי, לא מסוגלת להחליט לשתות ממנו. מבקשת להרוויח זמן, להתרכז ולמצוא משפט פתיחה. נראה שהוא אינו מוטרד כלל מהשתיקה שמשתררת בינינו. עיניו משוטטות בסקרנות גלויה על הסביבה החדשה: בוחנות את יציבות קירות הבית ואת צבעו הנועז של הטיח, מודדות את גובה קומתם של עצי הפרי מסביב, מתעכבות על הפריחה של שיחי הנוי, פוסחות עליי.

הכנסתי זר לתוך ביתי, ערכתי לו שולחן, בלי לדעת אפילו את שמו...

שאלות היכרות ראשונה, ספק נימוס ספק סקרנות, שוברות לאט את השתיקה בינינו, וכבר אני נחקרת ועונה. כבר בדקות הראשונות של התשאול הוא מצליח לדלות מתוכי כמה פרקים גלויים מחיי בעזרת רצף שאלות ממוקדות של איש המקטלג עובדות במספרים.

כשהגיע תורי לשאול הוא מחליף זווית הישענות על כיסא הקיץ, מגיב לשאלותיי בחוסר נוחות.

"בשנים האחרונות אני בעיקר יושב וחושב, ואחר כך נותן עצות לאחרים".

נראה שקלט את שדר פניי הקפואים לשמע המשפט הסתום. הוא משעין את זרועותיו על השולחן ומתחיל לדבר בקול נמוך, כאילו חושש שעוף השמיים יוליך את קולו. במשפטים קצרים ומדויקים, באוצר מילים הלקוח מעולם זר שאינו מוכר לי, הוא מתחיל לתאר פרויקטים של בנייה רחבת היקף, ומרתק אותי לתיאוריו. אני נסחפת למסע המילים שלו, המוביל אותי במקומות שונים בעולם, לשיכונים משמימים בפרברי ערים, שנהרסו כדי להקים במקומם בתים עם חלונות גדולים המשקיפים למרחוק. וכשהוא מזכיר בקתות אפורות בכפרים נידחים שהורמו על כלונסאות, אני רואה את צמרות הג'ונגל הירוק האין־סופי שנשקף ממרפסת פתוחה אל שלוש רוחות השמיים. הוא שוב משתתק ומתחיל להתפתל בכיסאו בחוסר נוחות, נראה נבוך.

"דיברתי יותר מדי", הוא אומר כמתעורר מתוך חלום.

"אני רוצה לשמוע עוד..."

"אין לי מה להוסיף, פשוט רציתי לתת לאנשים ההם בית יותר יפה ונוח ממה שהיה להם".

נראה היה לי שחתם את דבריו, אבל כעבור שניות שלח אליי חיוך עייף והוסיף, "אבל היום... אני רוצה שלווה. יש דברים שאני לא רוצה יותר לחשוב עליהם".

באור הגווע של דמדומי הערב אני מציעה אבטיח, וההצעה מתקבלת בקריאת שמחה של ילד הזוכה לממתק היומי. תוך כדי נגיסות נהנתניות באבטיח, עולים זיכרונותיו מקרנבל סוער באחד האיים שבאוקיינוס השקט, שם ביקר לפני חודשים מספר. הוא מתאר בפרוטרוט את שמחת העניים שהציפה בים של צבע וצלילים את הרחובות המלוכלכים של האי המסומם. תמונות ממחול החצאיות הרחבות שנעות בקצב הסמבה על אגני ירכיים נשיים, גמישים וזוהרים באור שמש משוונית קופחת, תמונות של כתרי נוצות צבעוניות המתנשאים לגובה ומעטרים במלכוּת ראשים, שהיו רק אתמול שפופים, תמונות של גברים זריזי רגליים, המרקדים בזיעתם בחליפות מהודרות שנתפרו בשארית כספם, צמודים לנערות שחומות עור המנענעות את גופן החשוף התמיר לאורך קילומטרים על נעלי סינדרלה גבוהות עקב, המון עַם חוגג, תינוקות מחופשים נישאים על כתפיים מרקדות וזקנים פורסים ידיים מצומקות לאלי השמיים – כל הקולות והריחות של קרנבל רחוק מציפים אותי. גם ניגון קולו... שרק ימשיך וידבר.

"הלכתי במשך שעות איתם, בעקבותיהם, עד שעייפתי, עייפתי מאוד..." הוא עוצר, חוכך בדעתו אם להמשיך. החשיכה עוטפת אותנו, וקולו משתנה פתאום. "לצערי, הפסדתי את הלילה של השיא". הוא מספר על לילה שטוף זיעת חולים, המרטיבה את סדיני הפשתן במלון הזר, על קולות השמחה החודרים מבעד לחלונות האטומים ומהדהדים בראשו הקודח, ועל ההכרה המתבהרת במוחו: שוב לא ירקוד בקרנבלים.

האם לא נוכל גם לרקוד ביחד? מסתננת לראשי מחשבה חדשה.

כשקמתי להדליק אורות הוא מתנצל: "נסחפתי בסיפורים שלי. מדוע לא הפסקת אותי? את בטח רעבה".

אני מציעה ירקות, גבינה ולחם חי, והצעתי מתקבלת ברצון. הוא נושא את אחד המגשים אל המרפסת.

כשהחושך עוטף את המרפסת במעטה סמיך והביל של ליל קיץ, אני כבר יודעת שהוא עזב בית בדרום, אישה, בנים ובנות בוגרים, "החיים העיקו עליי שם שנים רבות, עד שנפרדנו". רק עכשיו הוא מתחיל להסתגל להמולת העיר הגדולה, ורגעי הגעגועים לשקט השבילים סביב הבית ההוא הולכים ופוחתים.

עוד סיפור מאותם סיפורים מוכּרים מחיי הגברים "הפנויים", אני מחייכת לעצמי.

בבועה המוארת של מרפסת ביתי, האיש הזר ואני משוטטים בדיבור שוטף בין נושאים שונים, כמעט ללא הפוגה. פוחדים מהשתיקה, מגששים עמדות על פי כותרות בעיתון ששנינו קוראים, מעמיקים דיבור על סרט שדעותינו חלוקות עליו, בודקים במוסווה את טעמינו בקריאה. אנחנו מדברים בהתלהבות, נושא רודף נושא. בהסכמה אילמת שנינו נזהרים מלגעת ישירות בָּאישי ובָעמוק שלנו. עוקפים מהמורה של שאלה העלולה לחשוף, פוחדים לפגוע ברגעי החסד. כשאני מביאה מהמטבח קנקן תה צמחים ושאריות מעוגת השבת, אני מרגישה את עיניו הבורקות עוקבות אחריי ובוחנות את צעדיי, רושמות כל תנועת גוף שלי בקובץ החדש שנפתח במוחו על שמי.

אני רואה שהוא מחפש תנוחה אחרת לרגליו הארוכות, מבקש לפרוס אותן למנוחה. אני מבחינה בכיפוף לא מוגדר שלהן, כאילו אינן מעזות להתמסר למגעה התומך של רצפת השיש במתיחה נינוחה ובטוחה לפנים. ידיו שלובות בחוזקה על חזהו כמגינות על גופו.

משהו מהוסס בישיבתו, כמי שאינו בטוח שהגיע אל המקום הנכון.

משכתי את רגעי טקס הנחת ספלי התה ונספחיהם, והארכתי מבט בצדודית פניו שמופנית כעת אליי. גוון הזית של עורו, הזוויות החדות של פניו, נטיית צווארו המתארך, משקע הלחיים החיוור, הערוצים לאורך לחייו והמבט הכהה – כל אלה אמרו לי: איש מיוסר יושב מולי.

לקראת חצות העיף מבט זריז ומופתע במחוגי שעונו. האוויר סביבנו דחוס וחלקיקיו מפעימים את ליבי.

אני הולכת בעקבותיו לכיוון הדלת, משהה מבט בוחן בעצמות הרחבות של השכמות שלו, ומציינת לעצמי שהיה, כנראה, פעם ספורטאי. לפני היציאה מהבית הוא נעצר בפתח חדר העבודה שלי. ארון הספרים שם מושך את עיניו. הוא נכנס לחדר ונעמד מול המדפים העמוסים. עיניו משוטטות על הכריכות ומתעכבות לפענח שם של ספר. הוא שולף אותו ממקומו ומאוורר את דפיו, עובר למדף אחר, סוקר את ההיצע, ונראה ששכח אותי ושכח גם ששעת חצות כבר הסתלקה מזמן.

כשהוא יורד את מדרגות הבית, נדמה לי שאני מבחינה בצליעה קלה.

כעבור שלושה ימים, במסעדה קטנה עם ריחות רחוקים ועדינים, הוא יושב נשען בידיו על שולחן פינתי, גוו נטוי קדימה, וצופה בנכנסים. יש משהו מן הגמל בישיבתו, סבלני ועיקש... כשאני מתקרבת אליו מבליח זיק של אור בכהוּת עיניו, ואני קולטת את מבטו המעריך את תנועות גופי. רגעי המבחן האלה אינם נעימים לי. שוב אין לי כוח ועניין לעמוד במבטים בודקים, כמעט חצופים. כבר מזמן החלטתי לפרוש בראש זקוף ממגרש משחקי החיזור. גם עכשיו עדיין לא מאוחר לשוב בכבוד על עקביי הגבוהים ולברוח אל השלווה שמאחורי דלת ביתי. אבל אני ממשיכה להתקדם לעבר שולחנו, משתדלת להפעיל את שרירי הבטן כדי לדחוק פנימה שכבות של שומני גיל המסרבים להשתטח כמו פעם, זוקפת גֵו, מרימה ראש, מורידה כתפיים ועושה מאמץ להליכה נכונה לקראתו.

הוא מקבל את פניי בחיוך רחב ובמחמאה מלטפת אגו. דווקא נעים לי.

המלצר הצעיר עט עלינו בטרם הצלחתי להפשיר לעמדה נינוחה של דיבור. אני מתוודה על הבּוּרוּת והחוסרים הגסטרונומיים שלי במטעמי יפן, מותירה את הבחירה לטעמו, ומתמסרת בינתיים לסקירה נוספת של פרצופו. אין ספק, החלק העוצמתי ביותר בפניו הן עיניו: שחורות, עזות, ובמידת מה מתריסות. סנטרו ישר ונחרץ ומשדר חוזק, וקמטי הרוחב שבמצחו וסביב עיניו טווים חוטים של עצב ורצינות ומעידים על עבר עשיר.

הוא מתחיל לדבר בשִבחן של המנות שהזמין, מונה תכונות של מזונות בריאים, קלילי עיכול, ומוסיף גם את האסתטיקה של ההגשה. טוב שהנושא הראשון העולה לשיחה בינינו הפעם הוא אוכל, נושא שווה לכול, שמשחרר אותנו מיד ממבוכת הפגישה החדשה.

במיומנות של אנשי המזרח, מכוונות אצבעותיו הארוכות את מקלות העץ אל גלגלי הסושי, בוחרות אחד עם ליבה ורודה ומובילות אותו שלם ומתעגל לתוך פיו הפעור. מימיי לא הצלחתי להזיז מזון מצלחתי בעזרת מקלות, ולבושתי אני תוקעת גם עכשיו את שיני המזלג במעטפת הירוקה העדינה.

האיש מולי מביט בי ומחייך, כמו כמקבל בהבנה עוד פיגור התפתחותי של ילד.

"אל תדאגי, עוד אלמד אותך... אני מבטיח שתדעי".

בינתיים הוא דואג בפטרונוּת אחראית שספל התה הקטן שלי לא יישאר ריק.

גם הפעם אנו משוטטים בעולם, בזיכרונות מטיולים על פני כדור הארץ, כל אחד מאיתנו בדרכו. היום אני הדוברת הראשית, שולפת בהתלהבות תמונות ממקומות רחוקים, מקווה להרשים: לינה בבקתה מבוּדדת בחברת עכברושים כדי לראות עם בוקר זריחה ייחודית בהרים הגבוהים, ים ירוק של צמרות עצים, המשתרע עד האופק מתחת לגשרים המתנדנדים מעל הג'ונגל האמזוני, מפגש־של־חירשים עם ילידים שדופי שמש בפאתי שוק צבעוני – עושה מאמץ להוביל אותו למקומות שחוויתי בשנות עצמאותי הארוכות. אני מרגישה שדבריי נופלים על אוזניים קשובות. הוא מאזין לי בעניין אמיתי, שואל לפרטים, וחוזר ושואל.

"אז את מטיילת רצינית", הוא מחמיא לי, ואני מצטנעת, "רבים כמוני מטיילים. עכשיו, כשנסללו גם דרכים רחוקות, נפתחו אשנבי הצצה לעולם גם בפני הקשישים". וממהרת להוסיף, "יש עוד כל כך הרבה מקומות שאני רוצה להגיע אליהם".

שנינו מסכימים בנימה של הרהור פילוסופי, המודע לשעון החול של הזמן האוזל, שיש לממש במהירות חלומות על מקומות רחוקים, כל עוד אפשר.

"למשל", אני אומרת, "מדבר הקרח הצפוני הגדול, לפני שקרחוניו יימסו".

שני כרטיסי האשראי שלנו מכסים את מחיר הארוחה. על יד המכונית שלי הוא אומר: "יש לך שפתיים יפות". בחשיכה הוא אינו יכול לראות את הסומק שמציף את פניי.

אם האנטנות הנשיות שלי, אמנם משומשות מרוב שנים, עדיין קולטות תשדורת של חיזור – הן מאותתות לי בהבהובים של קצב לב שהאיש מבקש את קרבתי. ומשהו אי־שם אצלי בפנים לוחש ומתעורר בהצתה מהססת. שירה על הדשא, טיפוס על הר במדבר, מסע עמוס תרמילים מים לים, לחשושים משק שינה אחד לשני, טבילות ליליות בים שחור עם ירח מלא – אותו רחש לב צעיר שנשחק ונדם כבר שנים, הולך ומשתלט עליי שוב.

רק בשבת בצהריים נפגשנו.

"אני נוסע בקרוב", הוא מציין בשלב האחרון של הארוחה וממשיך בלי להרבות בפרטים: "עליי להשלים עניינים שנותרו פתוחים בארצות הברית". ליבי מאיץ פעימותיו. "אשהה שם כחודשיים, ואולי יותר". נדמה לי שגרוני נחסם. "ואם יוותר זמן אולי אטייל בשלכת האדומה של ההרים הירוקים, וייתכן שאגיע אפילו למדבר הקרח הגדול". אני שותקת.

רק כשאנו עומדים להיפרד על מפתן דלתי, כלאחר יד, באמירה די מתחמקת, אני בכל זאת ממלמלת משהו על מדבר הקרח הגדול. אבל הוא רק אומר "שלום, עוד נדבר". ושולח לעברי את חיוכו המסתורי.

כנפי החלום שלי להגיע אל הנופים הקרים של הרי הקרח דווקא בקיץ הזה מתקפלות, ואני נוחתת על רגליים מציאותיות.

אולי באמת כבר לא כדאי להסתכן בגילי באהבה חדשה.

מעבר לים, בשעות הלילה שלי, ובצהרי היום שלו, מגיעות אליי שיחות בין־יבשתיות ארוכות, בלי חשבון של זמן אוויר.

פטפוט קליל לא מחייב משמח את לילותיי. הוא מעדכן אותי באופן כללי על שלבי הסיכום בעבודתו, על תחושות סוף הדרך ופרידה.

אני נרעדת למשמע קולו ומחכה לשעות הלילה של המחרת, אולי יתקשר שוב.

כעבור כמה שבועות של דיבור אלחוטי צפוף, הוא מעלה את האפשרות של טיול משותף בארץ הקרח. ההצעה שלו עניינית וכוללת קביעת מסלול קצר, משך זמן קצוב ונקודת מפגש שנוחה לו. אין בה מילים מיותרות צבועות בצבע חם. אני נרתעת מן הטון המעשי המצומצם.

סימני שאלה רבים שאינם נאמרים בקול מונעים סיכום דברים. וכי אנחנו, בני תשחורת קלי לב, המשתעשעים במשחקי התקשרות ופרידה בדרכנו לטיול משותף? איך שניים כמונו, עם מטען שנים והרגלים כזה, נפליג יחדיו למרחקים בטרם צעדנו יחד במסלול ניסיוני קצר?

"לא אוכל להגיע במועדים שאתה מציע", אני מתבצרת בדבריי באחת השיחות. וממחסן התירוצים שיש בהם גם מן האמת, אני שולפת עובדות על מחסור ויוקר של כרטיסי טיסה בעונה הבוערת וגם על חובות משפחתיים שאי אפשר לדחות.

אני כואבת, קצת כועסת ואפילו נעלבת. למה הוא לא מפציר ודוחק בי לבוא? למה אינו מרגיש כמוני, החמצה של הזדמנות?

במשך כמה לילות קיץ לוהטים נוספים, אני שותפה אילמת, מקנאה ומנומסת ללבטים שלו על מסלולי טיול ותחבורה בארץ הקרח. לפעמים אני שואלת שאלות כדי להאריך שיחה ולהאזין לגוון קולו השטוח, למבחר המילים שלו המבקש לדייק בנאמר. כנראה עדיין מקווה שיאמר בקול ברור, "בואי אליי, בואי עכשיו".

נדמה לי אפילו שרוח קרה ולא מזמינה נושבת מדבריו, ואולי ממה שלא אמר.

ה"לא" שלי מהוסס ומתלבט, והוא – מתחשב, מבין ומקבל אותו.

כל יום חולף של קיץ מתמשך ומעיק נמחק מלוח השנה שעל המקרר באנחת רווחה.

מה זה קורה לי? איך זה קורה לי? ללא ציפייה, ללא תכנון, ללא שליטה על המתרחש וללא מאזן מוקפד של בעד ונגד, מוקפת בחומות ההגנה שהקמתי לי, הצליחו להנץ לבלובים ירוקים.