לאור היום

פצוע

בערב עמד הירש בין חברי הקיבוץ במפקד חגיגי לכבוד העצמאות המחודשת של ישראל. לנגד עיניו הונף דגל המדינה שאך נולדה למרומי התורן, ובאוויר הדהדו דבריו של בן־גוריון, ששודרו ברדיו מתל־אביב הרחוקה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, היא מדינת ישראל. אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה..."

מזכיר הקיבוץ דיבר בהתרגשות על כך שהמדינה קמה שוב על תִלה, כמו בימי בית ראשון וממלכת החשמונאים; ועל כך שהעם היהודי יבוא ויאחז במולדת העתיקה, אשר דורות רבים נשאו נפשם לשוב אליה.

הירש הרגיש כי אושר עולה ומטפס בחזהו. הנה הוא עומד במפקד חגיגי ושומע על תקומת מדינת ישראל. זהו רגע היסטורי. לא, הוא לא חולם ולא מדמיין. לצדו עומדים חבריו, חברי הקיבוץ ובהם ילידי הקיבוץ וחברי "הגרעין" שלו, הנוער שעלה ארצה אחרי השואה.

הטקס הסתיים בשירת "התקווה", שהדיה נישאו מעל פסגות הר החרמון המתנשא מעל לקיבוץ והתפשטו לכל העברים, עד שמי מרום המכוסים בכוכבים זוהרים. "להיות עם חופשי בארצנו..." בארץ ישראל.

אחרי המפקד התכנסו כולם בחדר האוכל של הקיבוץ לחוג את הקמתה של מדינת ישראל. הירש הרים כוסו. פניו להטו, התכסו סומק. קשה היה לו לזכור מה אכל באותו ערב; הוא זכר רק שהזיז עם חבריו את השולחנות וכולם יצאו בריקוד הורה סוער.

היריות נשמעו עוד בטרם עלה השחר החיוור. קולות הנפץ עלו כרעמים בין הרי החרמון להרי נפתלי. עשן שחור, סמיך, היתמר משדותיו המעובדים של הקיבוץ. "צבא ההצלה" של קאוקג'י היה רק ההתחלה. הצבא הסורי הצטרף אליהם בירי מקלעים ומרגמות, ואז רעמו התותחים: הרעשה כבדה נחתה על בתי המשק. הפגזים זרעו הרס.

הסורים ישבו על ראש התל כמו על אוכף של סוס צייתני, שולחים פגזים היישר על בתי הקיבוץ. צלפים ארבו לכל תנועה, מחופרים בין הטרשים ובין הנקיקים, ועל הגבנונים התלולים המבותרים, מונעים מאנשים צאת ובוא.

עם שחר פרצה קבוצת לוחמים מהשער כדי לכבוש את התל ולהדוף את ההתקפה הסורית מהגבול הצפוני של המדינה שאך קמה. השמים עדיין היו אפורים כאשר טיפסו חברי הקיבוץ בין סלעי בזלת שחורים. הלוחמים התחפרו בין האבנים ובין העשבים הגבוהים הרטובים. מדי פעם נשמע דרדור אבנים שפרע את דממת הבוקר.

הירש הביט בשמש העולה, המציפה בקרניים ארוכות את אבני הבזלת. הוא שוכב מחופר תחת עץ רחב צמרת. פתאום הגיחו משוריינים סוריים ופלטו המוני חיילים שהתקדמו בקומה שפופה, נחושים לכבוש את התל. אש תופת נחתה על ראשם. הירש נאחז בציפורניו בקרקע, רואה את הסורים מתקדמים ומבין שחלק מחברי הקיבוץ חשופים לעיניהם. עוד מבט, והנה חיילים סורים בטווח העין. אבנים מתגלגלות במורד המדרון. רעש, געש, דרדור אבנים וההד עולה באוזניו "דיר דיר דיר". הירש התקדם ואז הרים שוב את ראשו. החיילים הסורים המשיכו להתקדם, ופגזי מרגמה נפלו לפניהם ומשני עבריהם. כמה מהם פגעו בעץ הענֵף שבצִלו התחפר. ממקומו החדש עקב הירש בדריכות אחרי החיילים הסורים ואחר נפילת הפגזים. עתה חפר באצבעותיו בין אבני הבזלת, וחש צער אפילו על ענפי העצים המתרסקים ונושרים ארצה. למה צריכים גם העצים לסבול מהמלחמה?

עכשיו מניף קצין סורי צעיר דגל ופוקד על חייליו להסתער. הירש רואה אותו היטב: הקצין מתקדם עם הדגל בידו, כאילו אינו שומע את זמזום הפגזים ואת נפץ התבקעותם. הירש מכוון את הרובה הצ'כי לראשו של הקצין. בירייה אחת מדויקת יוכל לפגוע בראשו של הקצין. הוא מכוון בזהירות ולוחץ על ההדק. החיילים הסורים, שמפקדם נפל, פנו לאחור ונטשו את הקרב.

"הם בורחים, הם בורחים!" עלו קריאות צהלה מסביב. "הם נסוגים, נסוגים מכל התל!" עלו קולות שמחה של חברי הקיבוץ.

גם למחרת דיברו כל היום על הניצחון. אבל מפקד הנקודה הרגיע את הרוחות: המלחמה לא תמה, אמר. עוד יהיו הפגזות והתקפות. והוא צדק.

כאשר פגעו הסורים בצינורות המים וגרמו נזקים במטעים, וכאשר הייתה פגיעה ישירה בחדר האוכל, למרות ההקפדה על ההאפלה, הוחלט לצאת ולפגוע באויב בעמדות שמהן הפגיז את הקיבוץ. סוכם על פשיטת לילה.

אחרי חצות יצאה חוליה קטנה לפוצץ את העמדות המבוצרות של הסורים במורדות ההר. ארבעה לוחמים יצאו בחשכת הלילה בין בנייני אבן קטנים, חומקים דרך פרצה בגדר, מתרחקים בזהירות ובאטיות משטח המשק.

הירש אימץ את עיניו. חבל שאין לי זמן להתבונן בנוף המקסים, במישור המשתרע לרגלי ההרים... או להקשיב להמיית המים המפכים ממש ליד גדר הקיבוץ.

בעלטה, עמוסים בחומרי חבלה, פסעו הארבעה בהרים, התקדמו בתוך שדה פורח שביום זמזמו בו דבורים וצִרצרים, המפלסים דרך בתוך קוצים שגדלו מעל לגובה קומת אדם. הכול היה רטוב מן הטל.

לבו של הירש פעם בחוזקה. מבטו נשלח לאחור, אל הקיבוץ היושב על פלגי מים בין ההרים המקיפים אותו מכל עבר ומולו ראש ההר המכוסה בשלג לבן. עוד ועוד הלכו, וסביבם רק קולות הלילה. שמוליק הלך בראש, ועתה ירד לערוץ הנחל, והם אחריו, מתקדמים בשורה עורפית. הם עברו ליד בוסתן, ומאחוריו השתרעה אדמה חרושה, ישרה עד לרגלי ההר.

"צריך להיזהר שלא נעלה על מארב," אמר שמוליק טרם צאתם. "ובכל זאת צריך למהר – מוכרחים להגיע בחושך, לפעול במהירות ולרוץ בחזרה."

שמוליק דרוך, מקשיב לרחשי החשיכה. האדמה רכה, ודממת הלילה חרישית. הלב ניתר ממקומו עם כל רחש. הם יצאו מערוץ הנחל והמשיכו ללכת בקו ישר. עכשיו הסתופפו כל הארבעה תחת עץ, שעליו נעו ברוח הלילה. באופק רבצו הגבעות, גבנוניות ומחרישות. שמוליק כופף את גופו ואימץ את מבטו, בוחן את סביבתו בעיניו החקרניות, הערניות.

השלושה הלכו אחרי שמוליק, כפופים תחת נטל המשא, מתוחים, שותקים. השביל מתפתל בשלוחת ההר. לרגליהם מתגלגלים רגבי עפר.

"חבר'ה, הגענו. עכשיו לעבודה!" אומר שמוליק בלחש. הוא מתקדם בשפיפה היישר אל עמדות הסורים. איזה אומץ, חושב הירש; הנה הוא מתקדם כמה מטרים. עוד כמה צעדים...

ואז שמוליק חוזר. "חבר'ה, הערבים נטשו את המקום, נטשו את העמדות; נמשיך, פשוט יהיה מסוכן הרבה פחות..."

על פי התוכנית שהוכנה מראש מתחיל הירש לחבר את החוטים. חבריו מניחים את הדינמיט, ושמוליק צופה לדרך. הכול נעשה בזריזות.

"עכשיו להסתלק מהמקום. מהר, קדימה!" לחש שמוליק בקול כבוש.

שפופים עקרו מהמקום ועזבו בחיפזון את העמדות. ההתפוצצות רעמה בין ההרים, ומיד כששככה הופיעו מאי־שם חיילים סורים. הירש לא חשב הרבה: הוא שלף רימון־יד מחגורו והשליכו לעברם. רק אחרי־כן הרגיש את הכאב: קליע סורי פגע ברגלו.

נדמה היה לו שהאדמה רועדת. הוא נפל ארצה. שלושת האחרים אחזו בו וגררוהו מהמקום. הקליעים נהרו אחריהם ועמם מערבולת גרגירי אבק דקיק. כשהתרחקו מהמקום העמיסו את הירש על גבם. חסרי נשימה המשיכו לרוץ.

ראשו של הירש כבד, מיטלטל, והוא כמו מתעורר מתנומה בלתי־רצויה. רגלו מרוסקת, והוא חש עייפות וחולשה, כאילו כלו כוחותיו ונתפוקקו כל איבריו.

השלושה, כל עוד נפשם בם, רצו לכיוון הקיבוץ. ציוץ ציפורים לא נשמע ולא רשרוש עלים. הכול דמם, שתק. הירש שתת דם. כל הדרך לא צעק, אף לא גנח. בערוץ הנחל עצרו השלושה וניסו לחסום את העורק, אבל לא היה במה. הפצע היה עמוק מכפי שחשבו. רגע עמדו בנשימה עצורה, שרויים במתיחות קשה. בלית־ברירה חידשו את ריצתם, והירש על גבם. "עוד קצת, הרשל, עוד מעט, כבר רואים את בתי הקיבוץ," לחשו.

עכשיו התעורר חשש כי הנה יעלה השחר, והם ייחשפו לעיני האויב. "לא, אנחנו כבר קרובים הביתה," שמע הירש את קולו של שמוליק. כן, הנה תל אל־קאדי, ומאחוריו נחל דן שמימיו הקרים, הזכים, משקים אדם ובהמה וגם את שדות הקיבוץ.

הירש ראה את שני העצים, ונדמה לו שביניהם יושב הקאדי, החכם היודע לב אדם, ושופט משפט צדק... ונדמה שהוא רואה גם את הבאים להישפט בפניו. אולי יקשיב גם לו ויבין כי לא בא כדי להילחם, וכי אינו אויבו של איש. הוא בא לחיות, לבנות את הארץ, להקים משפחה, ליצור חיים חדשים... תכף יגיד לו: "קאדי, הרי איש נבון אתה ומבין שמגיע לי לחיות פה בשקט אחרי תלאות שנות אלפיים." והקאדי החכם יאשר את דבריו בניד ראשו.

שמוליק שלח מבט חרד בהירש וראה את עוויתות הכאב החולפות בפניו. "חבר'ה, מהרו," אמר שמוליק. "הירש," לחש, "כבר רואים את בתי הקיבוץ. נעבור את תל אל קאדי ואנחנו בבית. תחזיק מעמד, הרשל. כבר מגיעים."

בכוחותיהם האחרונים הגיעו למרפאה. "מהר, קראו לרופא!" צעק שמוליק.

השכיבו את הירש בחדר המרובע, המסויד בלבן. הירש פקח את עיניו הכחולות והביט ברופא שטיפל בפצעו. "הפצע עמוק, והוא איבד דם רב," אמר הרופא. "צריך אמבולנס שיביא אותו באופן דחוף לבית־החולים."

דלת האמבולנס נפתחת. שמוליק והרופא סייעו לנהג להכניס את הירש – והאמבולנס מיהר לצאת לדרך הארוכה. למה השמים שחורים? וכיצד זה שפורחים הכוכבים? ומתי עלה הירח? ולמה האפלה? דומה שהשמים יורדים, יורדים כליל, והוא יכול לגעת בהם בידיו... ופתאום כדור שמש ענקי, אדום, בוער כמו אש, וגשם של עופרת יורד משמים וניתך עליו ללא הרף. אבל הוא רץ קדימה עם רובה מכודן, מטפס מעלה־מעלה אל ראש ההר, והוא יורה ללא הרף לכל הכיוונים.

בעודו מטפס מעלה־מעלה באוויר הבוקר הרענן הוא שומע מנגינות, שירים מוכרים, המתערבבים אלה באלה. רגשות שמחה ממלאים את לבו. משהו זע בתוכו. פעם היה ילד, נער, בחור, ועכשיו הכול כה נהיר לו, והכול עולה בידו. הוא מבקיע דרך אל באר הזיכרונות ושואב ממנה. אוזניו כרויות לשמוע את הקולות, לראות את המראות ולהריח את המילים. והוא תופס הכול בחושיו ומפליג לעולמות נעלמים.

זיקוקים ואש אדומה נוהרת אל הניצוצות, ועל פני הרציף דמויות אפלוליות, נשים שמנות, כבדות, מושכות אחריהן ילדים בוכים. מישהו גרר בחריקה מכונת תפירה על פני הרציף, ואיש קטן ורזה נושא שקים מלאים חיטה וסלים מלאים מזון. פצצות נופלות מהשמים, רוכבי אופנועים עזי פנים דוהרים ויורים צרורות במקלעים. הקהל מבוהל ונמלט. הצבא נסוג והירש רודף אחרי החיילים, יורה לכל עבר, הכתף כואבת, נפוחה, אבל הוא ממשיך לירות.

היה אז יום חורף קר. מתוך השלג העמוק נשמעו צעדים כבדים על המדרגות. הצעדים התקרבו עוד ועוד. הירש הביט באיש הקרב אליו. עתה פקח את עיניו וראה את שמוליק מחייך אליו חיוך מנחם.

"בזהירות," אמר הרופא. "אל תזיזו את הרגל."

"יהיה טוב," אומר שמוליק. "אנחנו כבר בדרך לבית־החולים... עוד מעט. רק עוד קצת." אבל הדרך הייתה עוד ארוכה.

"מים. מים. אני צמא," ביקש הירש.

"אסור לו לשתות," אמר החובש. "טוב, תרטיב לו את השפתים," הוסיף למראה הכעס בעיניו של שמוליק.

שמוליק הנהן בראשו, מלחלח את שפתיו של הירש במקל עטוף בצמר־גפן.

הירש שמע דיבורים שקטים. תנועות זריזות נוגעות בגופו.

"שים לב לרגל," אמר קולו של שמוליק.

משהו נפתח, נסגר. בגד לבן הבהיק. אחיזה. גרירה.

"ישר לחדר הניתוח," אמר קול אדנותי.

תחושה מוזרה: נוזל מתפשט ושוקע בגופו, והוא צונח, מחליק מעל האדמה אל האפלה. הד דיבורים בלתי־ברור וצליל של מכשירים.

"הרגל. הרגל," השמיע בקול מעומעם. כואב.

"בוקר טוב," אמר שמוליק לאחות ליד הדלפק. "מה שלום הרשל?"

"הניתוח עבר בסדר גמור," אמרה האחות. "אבל הוא עדיין בחדר ההתאוששות."

"אני יכול להיכנס?" שאל.

"חכה לביקור הרופאים," ענתה האחות.

שמוליק התיישב וחיכה. סבלנות. שוב ניגש אל עמדת האחיות: "כמה זמן זה עוד ייקח?" שאל.

"אינני יודעת."

"אז מי יודע?"

"חכה בסבלנות," הוסיפה האחות.

"אולי אשאל את הרופא?"

האחות עצרה בעדו בתנועה נחושה. "לא. שב. נקרא לך."

בינתיים שכב הירש בחדר ההתאוששות, מתעורר ונרדם שוב לסירוגין. הוא לא הבחין בפרטי הדברים מסביבו. אנקות נשמעו מכל צד. הוא הרגיש כאב מייסר בירך, בבטן, בגב...

נדמה היה לו שראה את שמוליק. הוא ביקש: "תן לי יד, אני רוצה לקום." אבל שום מילה לא יצאה מפיו.

מבעד לערפל מאדים נראו פרצופים זועמים והם לא חדלו לצרוח. למה הם צועקים? מה הם רוצים? הוא לא הבין. והרי את היום ההוא זכר בבהירות. בלילה שלפני־כן שכב במיטתו בעיניים פקוחות, מביט לתקרה. מהרדיו בקעו הודעות בקול חמור שעליו להתייצב ללא דיחוי, על כולם להתייצב ולצאת להגנת המולדת שהגרמנים מאיימים לכבוש אותה.

הוא זכר את המפציצים הגרמניים שהגיחו מהמערב וזרעו הרס כבד. כאשר נעלמו המפציצים יצאו האנשים לרחוב, ולנגד עיניהם התגלו מחזות מחרידים. הבתים הקטנים בערו עדיין, להבות התנשאו לשמים, המונים מבוהלים רצו אנה ואנה מודאגים, מיואשים למראה רכושם העולה באש. והיה בכי הילדים המחפשים את הוריהם. אמרו שהממשלה הפולנית ברחה.

אנשים ברחוב עמדו המומים ולא קלטו מה שעיניהם רואות, מה שאוזניהם שומעות. אבל לא היה מי שייתן תשובה. זרם הזיכרון דילג על שנות המלחמה – ועל השנתיים שאחריה – עד שבא לישראל לקיבוץ; אבל גם כאן פרצה מלחמה. הוא נלחם להגנת הגבול הצפוני של הארץ. נכון.

הוא שומע אוושת עלים. ואז צעקות, יריות... האם המבצע עוד לא תם? מדוע יש מסביבו רוחות רפאים? עתה שמע רשרוש בגדים, צעדים, שיעול כבד, לחש. משהו האיר את פניו, והיו דיבורים בלתי־מובנים, ושוב שקט.

ניסיונו להתרומם נכשל. משהו מושך אותו מטה, מהדק אותו לאדמה, והקרקע רטובה מדמו שאינו חדל לזרום. ריח הדם עז מכול.

מישהו מעליו אמר, "ידיו משותקות."

השקט מקיף אותו. הוא שוכב דומם, בלי להניע איבר, מביט לשמים. שמי בוקר רחוקים נפרשים אל פאתי האופק. אמירי העצים והעננים מרחפים גבוה מעליו. הצמא מעיק – הוי כמה הוא צמא. רגע, בקרבת מקום עובר צינור מים. אם רק יושיט את ידו, ייגע בצינור וירווה את צימאונו. אבל ידו אינה נשמעת לו. נדמה לו שהוא טובע במצולות הים, נאבק במים סוערים גועשים המושכים אותו מטה־מטה אל התהומות. בכוחותיו האחרונים הוא עולה אל החוף. בגדה מנגד מתגלים לעיניו חברי הקיבוץ, מסתערים את האויב והודפים אותו.

"חכו לי, אני בא," קרא.

אבל למה ידיו ריקות? מדוע כוחותיו אוזלים? והרי הוא צעיר, בריא, חזק, חסון, רק בן עשרים ושלוש...