לאמץ את האהבה

"אם מביאים בחשבון את ההיסטוריה של התרחבות החברה והצלחתה, הצוואה אכן מאוד לא הוגנת," הכריז בכבדות סטיבוס ואנו, עורך-דינו של אש, בדממה המבעבעת כשהוא נועץ עין זהירה בגבר הכהה הגבוה מאוד והבנוי לתלפיות שעמד מעבר למשרד.

אכרון דימיטרקוס, שנקרא אש בפי קרוביו ושהיה מיליארדר יווני שהקים את הענקית העולמית DT אינדסטריז, לא פצה פה. הוא לא בטח בקולו. על פי רוב שליטתו היתה מוחלטת. אך לא היום. הוא בטח באביו, אנגלוס, כפי שבטח בכל אחד, כלומר לא מאוד, אבל לרגע לא עלה בדעתו שהזקן ישקול לאיים על החברה שאש בנה בכוחות עצמו עם הפצצה שהצוואה האחרונה שלו הפכה להיות. אם אש לא יתחתן עד תום השנה, הוא יאבד חצי מהחברה שלו לאמו החורגת ולילדיה, שלפי תנאי הצוואה של אביו כבר זכו לירושה נכבדה. זה לא יעלה על הדעת; הדרישה היתה אכזרית בחוסר הגינותה, דבר שסתר את העקרונות המוסריים ואת הסטנדרטים הגבוהים שאש האמין פעם שהם יקרים לזקן. זה רק מוכיח – כאילו לאש היה אי פעם ספק בעניין – שאי-אפשר לסמוך על אף אחד, והאנשים הקרובים אליך והיקרים לך ביותר הם אלה שהכי צפויים לתקוע סכין בגבך ברגע הכי פחות צפוי.

"DT היא החברה שלי," טען אש מבין שפתיים חשוקות.

"אבל למרבה הצער לא על הנייר," הגיב סטיבוס בחומרה. "על הנייר אף פעם לא ביקשת מאביך להעביר את ההשקעה שלו אליך. למרות שאין עוררין על כך שזו החברה שאתה בנית."

אש הוסיף לשתוק. עיניים כהות קרות תחומות בריסים שחורים ארוכים במיוחד התמקדו בנוף הסוחף של קו האופק של לונדון שנשקף ממשרד הפנטהאוז שלו, תווי פניו הנאים הקודרים והרזים קבועים בקווים קשים ומאיימים של איפוק. "משפט ממושך כדי לחלוק על הצוואה יערער קשות את יכולת הסחר של החברה," אמר לבסוף.

"מבין שתי האפשרויות המרות, למצוא לך אישה בהחלט יהיה קל יותר," טען עורך-הדין בגיחוך ציני. "זה כל מה שאתה צריך לעשות כדי להחזיר את העניינים לקדמותם."

"אבי ידע שאין לי שום כוונה להינשא אי פעם. זו בדיוק הסיבה שהוא עשה לי את זה," סינן אש מבין שיניים חשוקות, זעמו מאבד רסן לרגע כשחשב על האישה המטורללת שאביו הטועה ציפה שתמלא את התפקיד. "אני לא רוצה רעיה. אני לא רוצה ילדים. אני לא רוצה שמשהו כזה יסבך לי את החיים!"

סטיבוס ואנו כחכח בגרונו ונעץ במעסיק שלו מבט אומד מוטרד. הוא מעולם לא ראה את אכרון דימיטרקוס מפגין כעס לפני כן, או בעצם כל רגש שהוא. הבעלים המיליארדר של DT אינדסטריז היה לרוב קר כקרח, ואפילו קר יותר, אם להאמין למאהבות הזנוחות שלו בכתבות הרבות בצהובונים. הגישה השקולה וההגיונית שלו, האיפוק וחוסר הרגש כבר הפכו לאגדה. לפי השמועות הפופולריות, כשאחת העוזרות האישיות שלו נתקפה צירי לידה במהלך ועידת פסגה, הוא אמר לה להישאר שם עד לסוף הפגישה.

"תסלח לי אם אני חסר רגישות, אבל אני חושב שנשים רבות יעמדו בתור כדי להתחתן איתך," העיר בזהירות בן-שיחו של אש כשחשב על אשתו שלו, שאיימה להתעלף אם אפילו ראתה את פניו של אכרון בדפוס. "יהיה מאתגר יותר לבחור ביניהן מאשר למצוא רעיה."

אש חשק את פיו כדי לעצור את תגובתו הארסית, כי ידע היטב שכל העניין גדול על היווני הנמוך והדובי ושהוא רק ניסה לעזור גם אם זה היה פשטני משהו לציין את המובן מאליו. הוא ידע שהוא יכול להכות באצבע צרדה ולהשיג רעיה באותן מהירות וקלות שהוא יכול למצוא אישה שתיכנס עמו למיטה. והוא הבין בדיוק מדוע זה קל כל-כך: הכסף היה מקור המשיכה. היו לו צי של מטוסים פרטיים ובתים בכל רחבי העולם, שלא לדבר על משרתים ששירתו אותו ואת אורחיו על ימין ועל שמאל. הוא שילם בעין יפה עבור שירות טוב. הוא היה גם מאהב נדיב אך כל אימת שראה סימני דולרים בעיני אישה, הוא חש סלידה קשה ומהירה. והוא הבחין יותר ויותר בסימני הדולר לפני שהבחין בגוף היפה, מה שהוציא את הסקס מהתפריט לעתים תכופות מכפי שהוא רצה. הוא היה זקוק לסקס כפי שהיה זקוק לאוויר לנשימה ולא הצליח להבין מדוע החמדנות והמניפולציה הנלווית אליה דחו אותו כל-כך. מסתבר שאיפה שהוא בתוכו, קבורה כה עמוק עד שהוא לא הצליח להתחקות אחר שורשיה, הסתתרה נטייה מתועבת לרגישות יתר.

העובדה שאכרון ידע בדיוק מה מסתתר מאחורי הצוואה היתה גרועה יותר, ולא נותר לו אלא להשתאות מאי-היכולת של אביו להבין שהאישה שלזרועותיה ניסה לדחוף את אכרון היתה מקוללת מבחינתו. שישה חודשים לפני מותו של אביו התחוללה סצנה גדולה בביתו של אביו, ואכרון נמנע מאז מביקורים, וזה היה פשוט עוד מסמר בארון הקבורה של הכלה העתידית המוצעת. הוא ניסה לדבר עם אמו החורגת על הבעיה, אך איש לא היה מוכן להקשיב לשכל הישר, בוודאי לא אביו, שהתפעל מיכולת המשחק של האישה מספיק כדי לקבוע שהצעירה שהוא גידל מילדות תהיה רעיה מושלמת לבנו היחיד.

"כמובן, אולי אתה יכול פשוט להתעלם מהצוואה ולקנות את חלקה של אמך החורגת בחברה," הציע עורך-הדין בערמומיות.

אש לא שידר התפעלות כשהעיף באיש המבוגר יותר מבט עוקצני. "אני לא אשלם עבור מה ששייך לי בצדק. תודה על הזמן שלך."

סטיבוס, שזיהה את נימת הביטול הברורה, נחפז לקום כדי לעזוב וגמר אומר ליידע מיד את עמיתיו במצב כדי להגות תוכנית פעולה. "אני אכנס את המוחות העסקיים הכי טובים במשרד כדי למצוא פתרון לאתגר הזה."

אש הנהן בלסת חשוקה וקשה כאבן אף שלא היתה לו תקווה לתוכנית הצלה. הניסיון לימד אותו שגם אביו ודאי נועץ בעורך-דין ולא היה מכניס סעיף מגביל כזה לצוואתו בלי להבטיח שהוא חסין בפני תקלות.

רעיה, הרהר אש בקדרות. הוא ידע מילדותו שלעולם לא יתחתן ולעולם לא יביא ילד לעולם. הגן האכפתי והאוהב דילג עליו. לא היה לו שום רצון שמישהו יגדל בדמותו או ילך בדרכו, והוא גם לא רצה להוריש הלאה את האפלה שהוא החזיק נעולה בתוכו. למעשה הוא אפילו לא חיבב ילדים, ומעט הקשר שהיה לו איתם אישש את דעתו שילדים הם רעשניים, מעצבנים ובעייתיים. למה שמבוגר שפוי כלשהו ירצה משהו שיש להשגיח עליו עשרים וארבע שעות ביממה ושגם פוגע בשנתו? בדומה לכך, למה שגבר כלשהו ירצה רק אישה אחת במיטתו? אותה אישה, לילה אחר לילה, שבוע אחר שבוע. אש נרעד מהמחשבה על סייג מיני כה חמור.

הוא הבין שעליו להגיע להחלטה וגמר אומר לפעול במהירות לפני שהחדשות על הצוואה המגוחכת הזאת יגיעו לשוק ויפגעו בחברה שסביבה נסובו חייו.

"אף אחד לא נפגש עם מר דימיטרקוס בלי פגישה וללא הסכמתו המוקדמת," חזרה ואמרה בקור פקידת הקבלה החטובה. "אם לא תעזבי, מיס גלובר, אני איאלץ להזעיק את אנשי הביטחון כדי לסלק אותך מהבניין."

בתגובה חזרה והצניחה טאבי את גופה הדק במושב המרופד שבאזור הקבלה. מולה ישב גבר מבוגר יותר ועיין במסמכים שהוציא מתיקו ודיבר בדחיפות בשפה זרה בטלפון הנייד שלו. הידיעה שהיא נראית זוועה לא תרמה לביטחון העצמי שלה בסביבה המפוארת אך היא לא זכתה לשנת לילה רצופה כבר תקופת מה, לא נותרו לה בגדים יפים והיא היתה נואשת. רק ייאוש היה מביא אותה ל-DT אינדסטריז בניסיון לפגוש את האיש המקולל שסירב חד וחלק לקחת אחריות על הילדה שטאבי אהבה בכל ליבה. אכרון דימיטרקוס היה חזיר אנוכי ויהיר ומה שהיא קראה על מעללי רדיפת השמלות שלו במגזינים המבריקים העוסקים בשערוריות ורכילויות של אחד הלקוחות שלה לא שיפר את דעתה. האיש שהיה לו יותר כסף מאשר למידאס הפנה את גבו לאמבר אפילו בלי להביע רצון להיפגש עם טאבי כשותפתו לאפוטרופסות או להתעניין בשלומה של הילדה הקטנה.

הטלפון של פקידת הקבלה אל אנשי הביטחון בוצע מיד בקול רם וברור שללא ספק נועד לסלק את טאבי לפני הגעת השומרים. היא נשארה במקומה בפנים נוקשות, גופה הקטן קשוי ממתח שעה שניסתה בקדחתנות לחשוב על תוכנית פעולה אחרת מפני שההתפלחות למשרדו של אכרון לא התנהלה כראוי. אבל זה לא שהיתה לה ברירה, אף שהיא הסכימה שהמצב אכן היה קשה מאוד אם אדם כה חסר רגש הפך לתקוותה האחרונה.

ואז הגורל ביצע תפנית בלתי צפויה והיא בזבזה שבריר שנייה בבהייה בגבר הכהה הגבוה מתמונות המגזינים שחצה את אזור הקבלה כשבעקבותיו שני גברים בחליפות. טאבי זינקה על רגליה ורצה אחריו. "מר דיבמיטרקוס... מר דימיטרקוס!" פתחה ואמרה, נתקעת בהברות של שם המשפחה המסובך המחורבן שלו.

ובדיוק כשהטרף הגבוה מאוד והסמכותי עצר ליד המעלית כשפניו עוטות הבעה של אי-אמון לנוכח התקרבותה, השומרים הופיעו בריצה ומלמלו התנצלויות קדחתניות באוזניו של הגבר שמולה!

"אני האפוטרופוסית השנייה של אמבר, טאבי גלובר!" הסבירה טאבי בחיפזון קדחתני כששני הגברים שהתלוו אליו לפתו לפתע את זרועותיה והיא נמשכה צעד לאחור ממנו. "אני צריכה להיפגש איתך... ניסיתי לקבוע פגישה אבל לא הצלחתי למרות שחשוב ביותר שנדבר לפני סוף השבוע!"

אנשי הביטחון זקוקים קשות לחידוד נהלים אם הם אפשרו לאישה מטורפת לדחוק אותו לפינה בקומה העליונה של הבניין שלו עצמו, חשב אש ברוגז. האישה הצעירה לבשה ז'קט קרוע, מכנסי ריצה ונעלי ספורט, שערה אסוף בקוקו גבוה, פניה המוצלות החיוורות חפות מאיפור. היא היתה קטנה ופשוטת מראה, מרחק שמים וארץ מהנשים שלרוב צדו את עיניו... אף שרגע אחרי שהוא החליט זאת, הוא הבחין בעיניה הכחולות המרשימות, שהיו בעלות גוון סגלגל יוצא דופן וחלשו על תווי פניה הלחוצים.

"בבקשה!" התנשפה טאבי. "אתה לא יכול להיות כזה אנוכי – אף אחד לא יכול להיות! אביה של אמבר היה בן משפחה שלך–"

"אין לי משפחה," הודיע לה אש ביובש. "תלוו אותה החוצה," אמר למאבטחים, שתפסו את מקומם של שומרי הראש שלו ואחזו בטאבי אף שהיא לא ניסתה להתנגד. "ותוודאו שזה לא יחזור על עצמו."

טאבי, שהופתעה לגלות שהוא לא מוכן להקדיש לה אפילו חמש דקות ושהוא לא הסגיר ברמז שהוא מזהה בכלל את שמה של אמבר, נאלמה רגע דום. אחר-כך גידפה אותו כמו מוכרת דגים והשתמשה בכעס בשפה שמעולם לא יצאה מבין שפתיה. בתגובה, עיניו הכהות הבורקות נצנצו בעוינות כעוסה שזעזעה אותה לרגע כי החזית הקרירה שהוא הציג ככל הנראה הסתירה מעמקים עכורים הרבה יותר.

"מר דימיטרקוס...?" קול נוסף התערב, וטאבי הפנתה את ראשה בהפתעה וראתה את האיש המבוגר יותר שישב לצדה באזור ההמתנה.

"הילדה – אתה זוכר את בקשת האפוטרופסות של בן-דודך המנוח, שאתה דחית לפני כמה חודשים?" מיהר סטיבוס ואנו להזכיר לאכרון דימיטרקוס בקול שקט ומכבד.

זיכרון מקרי עקצץ בירכתי מוחו החריף של אש וחיבר את גבותיו השחורות הישרות בקימוט מצח. "מה עם זה?"

"ממזר אנוכי שכמוך!" הטיחה בו טאבי, זועמת לנוכח חוסר התגובה שלו וההשלכות שאדישותו לגורלה של אמבר עתידות להביא על הילדה. "אני אפנה לתקשורת עם זה... אתה לא ראוי למשהו טוב יותר. כל הכסף המחורבן הזה ואתה לא יכול לעשות איתו שום דבר טוב!"

"סיופי! תהיי בשקט," אמר לה אכרון בחומרה ביוונית ואחר-כך באנגלית.

"ואתה ואיזה צבא תאלצו אותי?" סיננה לעברו טאבי מבלי להתרשם מדבריו כשרוח הלחימה שתמכה בה לאורך שנים רבות של אובדן ואכזבה נחלצת לעזרתה שוב כדי לחזק אותה.

"מה היא רוצה?" שאל אכרון את עורך-הדין שלו באנגלית כאילו היא לא שם.

"אני מציע שנדון בזה במשרד שלך," העיר סטיבוס ברמיזה טעונה.

חוסר סבלנות פראי אחז באש. לפני שלושה ימים בלבד הוא חזר מהלוויית אביו, ואפילו בלי לתת מקום ליגונו על מותו הפתאומי של האיש המבוגר יותר מהתקף לב, זה הפך להיות שבוע מתסכל מאוד. הדבר האחרון שהתחשק לו כרגע היה להתמודד עם דרמה בנוגע לאיזו ילדה שהוא מעולם לא פגש ושלא עניינה אותו. טרוי ואלטינוס, אוה, כן, הוא זכר עכשיו, בן-דוד שלישי שגם אותו מעולם לא פגש, שמת במפתיע ובכך ניסה להפיל את הדאגה לבתו התינוקת על אש. מעשה של אי-שפיות בלתי מוסברת, הרהר אכרון ברוגז כשנזכר באי-אמון באותו דיון קצר עם סטיבוס לפני חודשים אחדים. הוא היה גבר רווק ללא ילדים, בלי גיבוי משפחתי, שהרבה בנסיעות. מה לעזאזל מישהו חשב שהוא יעשה עם תינוקת יתומה?

"אני מצטערת שקיללתי אותך," שיקרה טאבי באומץ במאמץ להקים גשר ולזכות באוזן קשבת. "לא הייתי צריכה לעשות את זה."

"יש לך פה ג'ורה," לחש אכרון בקיפאון לפני שפנה אל השומרים, "תשחררו אותה. תוכלו ללוות אותה החוצה כשאסיים איתה."

טאבי חרקה שיניים, יישרה את הז'קט שלה והעבירה ידיים מהססות על ירכיה הדקות המכוסות ג'ינס. אש בחן בחטף את פניה האובליות, ותשומת ליבו השתהתה על פיה הוורוד המלא כשפנטזיה מינית נדירה הביאה אותו לדמיין אילו יכולות נוספות יש לפיה מלבד כג'ורה. ההתעוררות במפשעתו הכניסה אותו למצב רוח גרוע עוד יותר והזכירה לו כמה זמן עבר מאז סיפק את היצר המיני הבריא שלו. הוא ידע שמצבו גרוע מאוד אם הוא מגיב לנקבה כה בורה.

"אני אקדיש לך חמש דקות מזמני היקר," לחש אכרון בהסתייגות מקפיאה.

"חמש דקות כשחייה ואושרה של ילדה מונחים על הכף? כמה נדיב מצדך," השיבה טאבי בעוקצנות.

טינה שואגת תקפה את אכרון משום שהוא לא היה רגיל לגסות כזאת, במיוחד לא מנשים. "את לא רק בוטה, אלא גם חצופה."

"זה הביא אותי אליך, נכון? נימוס לא הביא אותי לשום מקום," טענה טאבי וחשבה על הטלפונים הרבים שהרימה כדי לבקש לשווא לקבוע פגישה. לגבי טענתו שהיא וולגרית וחוצפנית, האם הזיז לה בכלל מה חושב עליה איזה סנוב מפונק ונפוח עם טונות של כסף? עם זאת, מוחה כבר החל לנזוף בה על גישתה האגרסיבית ואמר לה שזה לא היה חכם. אם היא תצליח לחדור את החזית הקפואה שאכרון דימיטרקוס הציג לעיני העולם, הוא יוכל לעזור לאמבר, בניגוד אליה. מבחינת שירותי הרווחה היא לא נחשבה לאפוטרופוסית מתאימה לאמבר משום שהיתה רווקה, לא היה לה בית ראוי לשמו והיא היתה חסרת פרוטה.

"תתחילי לדבר," דחק בה אש כשסגר בדחיפה את דלת משרדו.

"אני זקוקה לעזרתך כדי להשאיר את אמבר בחסותי. אני האם היחידה שהיא הכירה אי פעם והיא קשורה אלי מאוד. שירותי הרווחה מתכננים לקחת אותה ממני ביום שישי ולהעביר אותה לאומנה מתוך תקווה לשלוח אותה לאימוץ."

"זו לא התוכנית הכי טובה בנסיבות הקיימות?" התערב עורך-הדין של אש, סטיבוס, בקול הגיוני מאוד כאילו הדבר המצופה הוא שהיא תוותר מרצון על הילדה שהיא אוהבת. "למיטב זיכרוני את רווקה וחיה על קצבה וילדה תהווה נטל גדול בשבילך – "

אכרון קפא ברגע שהמילה "אומנה" נשמעה באוזניו אך אף אחד מבני-שיחו לא שם לב. זה היה סוד שמור היטב שאש, על אף שאמו היתה אחת מהיורשות היווניות העשירות ביותר שנולדו אי פעם, בילה שנים מחייו באומנה, מועבר מבית לבית, ממשפחה למשפחה, וחווה הכול החל באכפתיות אמיתית דרך אדישות וכלה באכזריות והתעללות של ממש. והוא מעולם לא שכח את החוויה.

"לא חייתי על קצבה מאז שאמה של אמבר, סוניה, נפטרה. אני טיפלתי בסוניה עד שהיא מתה וזו הסיבה שלא יכולתי לעבוד," מחתה טאבי והעיפה מבט גדוש גאווה פגועה בדמותו הדוממת של אכרון. "תראה, אני לא סתם טפילה. לפני שנה היה לסוניה ולי עסק משלנו והוא נחל הצלחה עד שטרוי מת והיא חלתה. בעקבות זאת גם אני איבדתי הכול. אמבר היא הדבר הכי חשוב לי בעולם, אבל למרות שנבחרתי לאחת האפוטרופוסיות שלה, אין שום קשר דם בין אמבר לביני וזה נותן לי מעט מאוד חזקה אמיתית עליה בעיני החוק."

"למה פנית אלי?" שאל אש ביובש.

טאבי גלגלה עיניים. הגישה שלו הרתיחה אותה עד כדי חוסר אונים. "טרוי חשב שאתה כזה בחור נהדר – "

אש נדרך ואמר לעצמו ששום דבר ממה שהיא סיפרה לו לא עניינו, אולם המחשבה שתינוקת תמימה תועבר לאומנה עוררה בו מהומה של תגובות שהתבססו על זיכרונותיו שלו. "אבל אף פעם לא פגשתי את טרוי."

"הוא ניסה להיפגש איתך כי הוא אמר שאמו, אולימפיה, נהגה לעבוד אצל אמך," השיבה טאבי.

אכרון קימט פתאום מצחו, גבותיו השחורות הישרות מתכווצות כשזיכרונות ישנים התעוררו. אולימפיה קארוליס. הוא נזכר שהיא היתה אחת המטפלות של אמו. כשסוגיית האפוטרופסות עלתה, הוא לא הבין שטרוי היה בנה של אולימפיה משום שהוא הכיר אותה רק בשם נעוריה, אבל כשאימץ את זיכרונו הוא זכר במעורפל שהיא היתה בהיריון כשהפסיקה לעבוד אצל אמו. הילד הזה כנראה היה טרוי.

"טרוי היה לחוץ למצוא עבודה כאן בלונדון, ואתה היית המודל לחיקוי העסקי שלו," אמרה לו טאבי בקצרה.

"המה שלו?" חזר אחריה אש בבוז.

"חנופה שקרית לא תקדם את מטרתך," הכריז סטיבוס ואנו, שהרגיש הרבה יותר נינוח בפגישה הנוכחית מכפי שהרגיש בפגישה הקודמת, משום שהטיפול בעניין הצוואה ידרוש התעמקות רצינית בחוק.

"זו לא היתה חנופה וזה לא שקר," סתרה טאבי את דבריו בחדות, כועסת על עורך-הדין שנקט בגישה הזאת ומחזירה את תשומת ליבה אל אש. "זו אמת. טרוי התפעל מאוד מההישגים העסקיים שלך. הוא אפילו למד אותו תואר בעסקים כמוך. זה והעובדה שהוא ראה אותך כראש המשפחה שלו מסבירים למה הוא מינה אותך לאפוטרופוס בצוואה שלו."

"ואני לתומי חשבתי שזה רק בגלל שאני עשיר," אמר אכרון בעוקצנות, קולו העמוק והקודר מרטיט את גבה.

"אתה באמת חלאה דוחה ואטום!" הטיחה בו טאבי בזעם, רגש לוהט רושף בעיניה הסגלגלות. "טרוי היה גבר מקסים. אתה באמת חושב שהוא ידע שהוא עומד למות בגיל עשרים וארבע בתאונת דרכים? או שאשתו תחטוף שבץ כמה שעות אחרי שתלד? טרוי בחיים לא היה לוקח גרוש ממישהו בלי להרוויח אותו ביושר."

"ועם זאת, הגבר המקסים הזה השאיר גם את אלמנתו וגם את הילדה שלו חסרות כול," הזכיר לה אש בביקורתיות.

"לא היתה לו עבודה, וסוניה הרוויחה באותו הזמן מספיק כסף בזכות העסק שלנו. אף אחד מהם לא יכול היה לצפות ששניהם ימותו בטווח של שנה מכתיבת הצוואה הזאת."

"אבל זה לא היה הוגן למנות אותי לאפוטרופוס בלי לדון איתי קודם בעניין," ציין אכרון ביובש. "הנוהג המקובל הוא לבקש רשות קודם."

טאבי, שהיתה נוקשה מרוב מתח, לא הגיבה. היא ידעה שיש משהו בדבריו אך סירבה להתייחס לפגיעה הישירה.

"אולי תוכלי לומר לנו בלי להמשיך לבזבז זמן מה בדיוק את חושבת שמר דימיטרקוס יכול לעשות כדי לעזור לך?" התערב סטיבוס ואנו, שעמד בצד והיה נבוך ביותר מרמת העוינות החריפה שפרצה בין מעסיקו הרגוע מטבעו לבין המבקרת שלו.

"אני רוצה לבקש ממר דימיטרקוס לתמוך ברצון שלי לאמץ את אמבר."

"אבל האם זו מטרה מציאותית, מיס גלובר?" הגיב מיד עורך-הדין. "אין לך בית, אין לך כסף, ואין לך בן-זוג, והניסיון שלי עם שירותי הרווחה ועם תיקים של משמורת ילדים אומר לי שאת זקוקה לכל הפחות לסגנון חיים יציב כדי להיחשב כמועמדת מתאימה להיות הורה מאמץ."

"איך לעזאזל העובדה שיש לי או אין לי בן-זוג קשורה לעניין?" דרשה טאבי לדעת בהתגוננות. "בשנה האחרונה הייתי עסוקה מכדי לבזבז זמן בחיפוש אחר גבר."

"ועם הגישה שלך, זה ממילא עלול היה להתגלות כאתגר רציני," זרק אכרון ללא היסוס.

טאבי פתחה וסגרה את פיה הבשרני ברוגז והתקרבה בפסיעה רותחת אל המיליארדר היווני. "אתה האשמת אותי בחוסר נימוס? מה עם חוסר הנימוס שלך?" סיננה בזעם.

סטיבוס בחן את שני המבוגרים שלפניו שהתקוטטו והעליבו זה את זה כפי שילדיו המתבגרים נהגו לעשות. הוא הסיט את תשומת ליבו משניהם. "מיס גלובר? אם היה לך בן-זוג, זה בהחלט היה משפיע על המועמדות שלך. לגדל ילד היום זה אתגר, והאמונה הרווחת היא שבדרך כלל נוכחות של שני הורים מקלה על המצב."

"טוב, לצערי, בן-זוג הוא לא משהו שאני יכולה להקריץ בן לילה!" קראה טאבי והצטערה שהאיש הארור לא מצא לעצמו עיסוק אחר מלבד לנקב חורים במידת התאמתה לאמץ את אמבר. לא היו לה מספיק סיבות לדאגה?

נבט של רעיון מטורף קפץ לראשו של סטיבוס, והוא הפנה את מבטו הנבון אל אכרון ופנה אליו ביוונית. "אתה יודע, שניכם יכולים לעזור אחד לשני..."

אש קימט מצחו. "באיזה מובן?"

"היא זקוקה לבית יציב ולבן-זוג שיתמוך בבקשת האימוץ שלה – אתה זקוק לרעיה. עם מעט פשרה משני הצדדים והתדיינות משפטית מעמיקה, שניכם יכולים להשיג את מה שאתם רוצים ואף אחד לעולם לא יצטרך לדעת את האמת."

אכרון תמיד היה מהיר תפיסה, אך לשבריר שנייה הוא באמת לא האמין שסטיבוס השמיע את הנאום הזה, העז בכלל להציע רעיון מטורף כזה. הוא העיף מבט של בוז בטאבי גלובר ובכל חסרונותיה הברורים הרבים, וגבותיו השחורות התרוממו אל על. "כנראה יצאת מדעתך," אמר לעורך-הדין שלו בתדהמה. "היא בחורה עם פה מלוכלך שהגיעה מהרחוב."

"יש לך מספיק כסף כדי לשפר את הופעתה ולהפוך אותה לייצוגית," השיב האיש המבוגר יותר ביבושת. "אני מדבר על רעיה שאתה תשלם לה כדי להיות רעייתך, לא רעיה רגילה. אם תתחתן, כל הבעיות שלך בנוגע לבעלות על החברה ייעלמו – "

בדממה מהורהרת התמקד אכרון בבעיה הגדולה ביותר שלא תיעלם בתרחיש הזה – טאבי גלובר. כל דרישותיו המתוחכמות הכריזו בקול רם לא קורצה מחומר של רעיה, אך הוא גם חשב על מה שנודע לו על טרוי ואלטינוס ואמו המנוחה, אולימפיה, ומצפונו הציק לו בעניין זה. "אני לא יכול להתחתן איתה. אני לא מחבב אותה – "

"אתה חייב לחבב אותה?" שאל סטיבוס בשקט. "לא חשבתי שזה הכרחי כדי לעמוד בתנאים שנועדו להגן על החברה שלך. אתה מחזיק בבתים רבים. אני בטוח שתוכל לשכן אותה באחד מהם ובקושי להרגיש בה."

"כרגע הדבר הראשון שצריך לעמוד על הפרק הוא הילדה," טען אכרון והפתיע את עורך-הדין שלו. "אני רוצה לוודא שהיא בסדר. אני התרשלתי במילוי חובתי ומיהרתי מדי להתייחס אליה בביטול."

"תראו..." שעה שסטיבוס נעץ באש מבט מופתע לנוכח הפלישה הלא אופיינית הפתאומית שלו לשטח של רווחת ילדים, טאבי שילבה את זרועותיה בתסכול והזעימה מבט אל שני הגברים. "אם אתם מתכוונים להמשיך לפטפט בשפה זרה ולהתנהג כאילו שאני לא כאן – "

"הלוואי שלא היית," מלמל אש בקול משיי.

ידיה של טאבי התאגרפו. "אני בטוחה שלא מעט נשים כבר הספיקו לחבוט בך!"

עיניים מנצנצות כהות כשזיפי בר קראו אליה תיגר כשעל פניו החזקות הרזות עלה פתאום חיוך משועשע. "אפילו לא אחת..."

אמבר, הזכירה לעצמה טאבי בכאב וליבה נצבט מהמחשבה על הילדה שהיא אוהבת. היא הגיעה לכאן כדי לבקש את עזרתו של האיש למענה של אמבר, והצרכים של אמבר ניצבו בראש סדר העדיפויות, לא הסלידה שלה מהאיש המתועב. חיוכו הכריזמטי הכה בה כמו שטף של מי קרח. הוא היה חתיך מדהים, אפילו עוצר נשימה, והעובדה שהוא היה משועשע ממנה פגעה בה. כמובן, טאבי מעולם לא טיפחה אשליות רבות בנוגע לכוח המשיכה שלה כאישה. אף שתמיד היו לה ידידים רבים, היו לה רק חברים מעטים, וסוניה ניסתה פעם לרמוז בטקט שטאבי מסוגלת להיות חריפת לשון, עצמאית וביקורתית מכדי לקסום לגבר הממוצע. לרוע המזל, אף אחד מעולם לא הסביר לטאבי איך היא יכלה לשרוד את חייה המאתגרים בלי לרכוש את התכונות הללו שלכאורה היו לא נשיות.

"אתה רוצה לפגוש את הילדה?" סטיבוס מיהר להתערב לפני שהמלחמה תשוב לפרוץ בין השניים ועוד זמן יתבזבז.

חיוך פתאומי עלה על פניה של טאבי כמו קרן שמש, ואכרון בחן אותה בריכוז, סורק את תווי פניה העדינים, מבין שיכולה להיות אישה מושכת מתחת לחזות של תוקפנות קיצונית. הוא אהב נשים נשיות, ממש ממש נשיות. היא היתה חסרת תחכום ומוזנחת והאפוטרופוסית של נכדתה של אולימפיה, הזכיר לעצמו בעקשנות, מתאמץ להתרכז בגורם החשוב ביותר במשוואה. והגורם הזה הוא הילדה, אמבר. הוא קילל את העובדה שלא ידע על הקשר מוקדם יותר, קילל את הרתיעה הטבועה בו מכל דבר כובל שאינו קשור לעסקים. לא היו לו קרובי משפחה, לא היו לו מערכות יחסים אוהבות, לא היתה לו שום אחריות מחוץ לתחומי החברה שלו, וכך הוא רצה שיהיה. אך לא על חשבון הגינות בסיסית. והזיכרון שלו מאולימפיה, שהיתה תכופות אדיבה וידידותית אל ילד שכל האחרים ראו בו מטרד, נותר אחד מהזיכרונות הטובים המעטים שהיו לאש מילדותו.

"כן. אני רוצה לראות את הילדה בהקדם האפשרי," אישר אכרון.

טאבי הטתה את ראשה, מופתעת משינוי הגישה שלו. "מה שינה את דעתך?"

"הייתי צריך להתעניין אישית במצבה כשנודע לי על האפוטרופסות," אמר אכרון בקדרות, כועס לשם שינוי על מערכת התמיכה המורכבת והמגוננת מאוד שהקיפה אותו ווידאה שהוא לא יוטרד בפרטים רבים מדי שעלולים להסיח את דעתו מהעסקים. "אבל אני אכפר על ההזנחה הזאת, ואני רוצה שתדעי, מיס גלובר, שאני לא אתמוך בבקשתך לאמץ את הילדה הקטנה אם לא אגיע למסקנה שאת באמת מטפלת ראויה. תודה על עזרתך, סטיבוס, אבל לא על ההצעה האחרונה שהשמעת..." עיניים כהות עוקצניות פגשו במבטו הקודר של עורך-הדין. "אני חושש שהרעיון הזה לקוח מעולם הפנטזיות."