לא אהבה ממבט ראשון

NotMeetCute-2

פרולוג

לוטי

"הֵי, אחותי."

המממ, אני לא אוהבת את העליזות בקול שלה.

את הגיחוך על שפתיה.

את השימוש המופרז שלה בבושם הרעיל שחונק אותי.

"הי, אנג'לה," אני עונה בחשש זהיר כשאני מתיישבת ליד השולחן במשרד שלה.

היא מניפה את שערה הבלונדיני הבוהק מעל כתפה, מצמידה את ידיה ושפת הגוף שלה משדרת עניין, כשהיא רוכנת קדימה ושואלת, "מה שלומך?"

אני מעבירה את ידיי על החצאית האדומה הצרה שלי ועונה, "הכול טוב. תודה."

"נהדר לשמוע." היא נשענת לאחור ומחייכת אליי, אבל לא אומרת מילה נוספת.

אוווקייי, מה לעזאזל קורה כאן?

אני מביטה לאחור אל שורת הגברים בחליפות שיושבים זקופים בכיסאות עם קלסרים בחיקם, ומביטים באינטראקציה בינינו. אני מכירה את אנג'לה מאז חטיבת הביניים. החברות בינינו התנהלה לסירוגין, כשאני הקורבן למפגני הרעוּת הלא רציפים שלה. יום אחד הייתי הבסטי שלה, ולמחרת זו הייתה בלייר — שעובדת בפיננסים, או לורן — שעובדת במכירות, ואז החברות הייתה חוזרת אליי. היא כל הזמן מחליפה בינינו. מי הבסטי של השבוע? אני תמיד תוהה, ובצורה חולנית ומעוותת משהו, אני חשה שיהוק של התרגשות כשקלף הבסטי נוחת עליי.

למה להישאר בחברות רעילה, אתן שואלות?

יש לזה שלוש תשובות.

האחת — כשפגשתי את אנג'לה לראשונה, הייתי צעירה. לא היה לי מושג מה לעזאזל עושים ברכבת הרים מיטלטלת כזאת. פשוט נאחזתי בידיות כאילו חיי תלויים בהן, כי האמת היא שהיה מלהיב לבלות עם אנג'לה. שונה. לפעמים אפילו נועז.

הסיבה השנייה — כשהיא הייתה נחמדה אליי, כשהיינו חברות הרבה זמן, אלה היו התקופות היפות בחיי. כיוון שגדלתי בבוורלי הילס בתור "הענייה", לא זכיתי בהרפתקאות רבות, אבל בזכות החברה העשירה שהסתכלה מעבר לארנק הריק שלי וקיבלה אותי בברכה אל עולמה — כן, היה לי כיף. בטח תגידו שאני רדודה, אבל היה לי כיף בתיכון למרות העליות והמורדות.

הסיבה השלישית — אני חלשת אופי. אני שונאת עימותים ובורחת מהם בכל הזדמנות, לכן — הנה אני, השטיחון, לשירותכן.

"אנג'לה?" אני לוחשת.

"הממ?" היא מחייכת אליי.

"אפשר לשאול למה קראת לי לכאן ולמה האף־בי־איי יושב מאחוריי?"

אנג'לה מניפה את ראשה לאחור ופורצת בצחוק מעומק הלב בשעה שהיא מניחה את ידה על ידי. "אוי, לוטי. בחיי, כמה שאני אתגעגע להומור שלך."

"תתגעגעי?" אני שואלת וגווי מתאבן. "מה זאת אומרת, תתגעגעי? את יוצאת לחופשה?"

הלוואי שזה נכון. הלוואי שזה נכון. אסור לי לאבד את העבודה הזאת.

"נכון."

אוי, תודה לאל.

"קן ואני נוסעים לבורה בורה. קבעתי שיזוף בהתזה בעוד עשר דקות ולכן אנחנו צריכות להתקדם פה."

רגע, מה?

"להתקדם עם מה?" אני שואלת.

פניה העליזות מרצינות, מרצינות בצורה שאני לא רואה לעיתים קרובות אצל אנג'לה. כי, כן, היא אולי המנהלת של בלוג הלייף סטייל שלה, אבל היא לא באמת עושה את העבודה — כל השאר עושים אותה. לכן היא אף פעם לא צריכה להיות רצינית.

היא מזדקפת והלסת שלה נחשקת, ומבעד לריסים המלאכותיים העבים, היא אומרת, "לוטי, את חלוצה אמיתית של אנג'לופ. לאף אחד בחברה אין שליטה מאחורי המקלדת כמו שיש לך, וההומור שאת מביאה לבלוג הלייף סטייל המשגשג והרווחי שלי, הפך את הנסיעה לבורה בורה למציאות."

שמעתי נכון? בזכותי היא יכולה לצאת לחופשה?

"אבל לצערי, נצטרך לפטר אותך."

רגע... מה?

לפטר אותי?

כאילו, אין לי עבודה יותר?

כמו מכת ברק, שלושה מהגברים מופיעים מאחוריי ומאגפים אותי כמו מאבטחים. כשהכתפיים הכבדות שלהם חוסמות אותי, אחד מהם שומט קלסר על השולחן לפניי ופותח אותו כך שהוא חושף דף נייר. עיניי לא ממוקדות ואני לא מצליחה להעלות על הדעת לקרוא מה כתוב בו, אבל מניחוש פשוט, לדעתי מדובר במכתב פיטורים.

"תחתמי פה." האיש מושיט לי עט.

"רגע, מה?" אני מזיזה את ידו של האיש, אבל זו חוזרת מייד למקומה. "את מפטרת אותי?"

אנג'לה מתכווצת. "לוטי, בבקשה אל תעשי מזה סיפור. את בטח מבינה כמה זה קשה לי." היא נוקשת באצבעותיה ועוזרת מופיעה באורח פלא. אנג'לה משפשפת את צווארה ואומרת, "השיחה הזאת באמת התישה אותי. מים, בבקשה. בטמפרטורת החדר. לימון וליים, אבל תוציאי אותם לפני שאת מגישה לי." ובן רגע, העוזרת נעלמת. כשאנג'לה מסתובבת, היא רואה אותי ולופתת את חזה. "אוי, את עדיין כאן."

אה...

כן.

אני ממצמצת כמה פעמים ושואלת, "אנג'לה, מה קורה? הרגע אמרת שבזכותי את מרוויחה המון כסף —"

"באמת? אני לא זוכרת שאמרתי דבר כזה. בנים, אמרתי משהו כזה?"

כולם מנענעים את הראש.

"רואה? לא אמרתי דבר כזה."

אני חושבת... כן, מממ־הממ, מריחים את זה? המוח שלי עולה בעשן ועובד שעות נוספות בניסיון לא לאבד שפיות!

בנחת, ואני מתכוונת... בנחת, אני שואלת, "אנג'לה, את מוכנה בבקשה להסביר לי למה את מפטרת אותי?"

"אה," היא צוחקת, "תמיד היית כזאת חטטנית קטנה." העוזרת מביאה לאנג'לה את המים ואז ממהרת לדרכה. אנג'לה יונקת מקשית מיותרת, לוגמת ארוכות ואז אומרת, "ביום שישי תעבדי כאן בדיוק שנה."

"כן. נכון מאוד."

"ובכן, לפי החוזה שלך, כתוב שאחרי שנה, את כבר לא מקבלת משכורת מוגבלת, אלא את המשכורת המלאה שלך." היא מושכת בכתפיה. "למה לשלם לך יותר כשאני יכולה למצוא מישהי שתעשה את העבודה שלך בפחות? חישוב כלכלי פשוט. את מבינה."

"לא, אני לא מבינה." קולי גובר ושתי ידיים גדולות מונחות על כתפיי באזהרה.

אוי, בשם אלוהים.

"אנג'לה, אלה החיים שלי, זה לא סתם משחק. כשהתחננת בפניי שאעבוד אצלך אמרת לי שהעבודה הזאת תשנה את החיים שלי."

"וזה לא קרה?" היא פורשת את זרועותיה. "אנג'לופ משנה את החיים של כולם." היא מציצה בשעונה. "אוי, אני צריכה להתפשט בעוד חמש דקות. התור לשיזוף בהתזה לא יחכה." היא מסובבת את אצבעותיה אל הבחורים שמאחוריי.

"לסגור עניין, בנים."

ידיים לופתות אותי ומרימות אותי מהכיסא.

"את לא רצינית," אני אומרת ועדיין לא קולטת מה קורה. "את מורה לאבטחה לגרור אותי מהמשרד שלך?"

"זו לא בחירה שלי," אנג'לה אומרת בהיתממות מושלמת. "ההתנהגות העוינת שלך מאלצת אותי להשתמש במאבטחים."

"עוינת?" אני שואלת. "אני עוינת כי את מפטרת אותי בלי סיבה."

"אוי, מתוקה, אני לא מאמינה שאת מסתכלת על זה ככה," היא אומרת בקול מתנשא. "אין כאן משהו אישי. את יודעת שאני אוהבת אותך ומתכוונת להיפגש איתך מדי חודש לבראנץ'. זה פשוט ביזנס." היא מפריחה אליי נשיקה. "את עדיין הבסטי שלי."

היא יצאה מדעתה.

גוררים אותי אל הדלת אבל אני נועצת ברצפה את נעלי הג'ימי צ'ו שלי מלפני שתי עונות. "אנג'לה, באמת. את לא יכולה לפטר אותי."

היא נושאת אליי את מבטה, מטה את ראשה הצידה ומניחה את ידה על ליבה. "אוי, תראו אותך, נלחמת על התפקיד שלך. בחיי, את תמיד היית אגרסיבית," היא מפריחה אליי עוד נשיקה, מנופפת וקוראת, "אתקשר אלייך. תספרי לי על הבוסית האיומה שלך אחר כך. אה... ואל תשכחי לאשר הגעה למפגש המחזור של התיכון. בעוד חודשיים. אנחנו צריכים לדעת מי מגיע."

ובן רגע, התבוסה נוחתת עליי, רגליי קורסות בהלם מוחלט וגופי מתרפה. אני נגררת מבית השחי ברחבי המשרדים של אנג'לופ, בלוג הלייף סטייל המטומטם והמגוחך ביותר באינטרנט, מקום שבו בכלל לא רציתי לעבוד מלכתחילה.

עמיתים לעבודה מסתכלים עליי.

המאבטחים לא מנידים עפעף כשהם גוררים אותי עד לדלת הכניסה הגבוהה מזכוכית.

ולפני שאני מספיקה לנשום, אני מביטה בשלט הגדול מדי של אנג'לופ מחוץ למשרד, עם ארגז של החפצים שלי בידיים.

איך לעזאזל כל זה קרה?