לא יכול לבד

 

1 האתגר

לא קל להיות רווק. לא קל להיות רווק דתי. וכמובן, לא קל להיות רווק דתי בעולם הפתוח. אני לא כותב כי אני יודע משהו שאחרים אינם יודעים, ואני לא כותב בשביל לחדש משהו. לא, זה הרבה יותר פשוט: אני כותב כי אני לא יודע איך להתמודד עם המציאות שיצרתי לעצמי.

אני גבר או נער או ילד או בחור – לכל אחד הרשות להגדיר – בריא לחלוטין ויש לי הצורך לאכול, לישון וליחסים אינטימיים כמו כל אדם. אני כותב כי בחרתי להרעיב את עצמי ולמנוע ממני את אחד מהצרכים האלו. לפני שאפרט חשוב לי לשאול: אם אחליט להפסיק לאכול עד שאמצא את המזון הכי בריא או טעים עבורי, או שאחליט להפסיק לישון עד שאמצא את המיטה הכי נוחה בעולם, מה יקרה?

התשובה ברורה, נכון? השאלה אינה הגיונית.

אז למה הצורך האחרון שמניתי, הצורך ליחסים אינטימיים, מורכב כל כך?

אני אדם די בינוני. אין בי תכונה מיוחדת וגם אינני מהבולטים. לא ניסיתי להאריך שיער בתיכון, לא השתכרתי ולא הענישו אותי בצורה חמורה. כולם בכיתה היו חברים שלי. אבל מכיוון שלא בלטתי, או שלא היה בי רצון לבלוט, לא תמיד הוזמנתי להרפתקאות השמורות לבני העשרה. גם לא זכיתי בפרסים, במדליות או בתחרויות פופולריות. בטיולים התמקמתי לרוב באמצע האוטובוס. מרצון. הציונים שלי היו ממוצעים מספיק כדי שלא ישימו לב שאני לא משקיע. הייתי התלמיד שהמורים לא הצליחו לזכור את השם שלו, או לשים לב בכלל שאני תלמיד שלהם.

הדבר היחיד שגרם לי לרצות להיות יותר מסתם ילד בינוני היה כדורסל. גם בזה לא הייתי הכי טוב בכיתה, אך הייתי מוכן לעשות הכול בשביל לבלות במגרש.

גיליתי כמה אני עקשן כשהתחלתי לשחק. המגרש היה הבית השני שלי, ביליתי שם שעתיים או שלוש בכל יום. אם היו במגרש אנשים שיחקתי איתם. אם לא, הייתי מתאמן על הזריקות שלי או משפר את הכושר שלי או עושה תרגילים. גם אם היה גשום הייתי הולך, אבל בסנדלים. קל יותר לרוץ איתם מאשר בנעליים ספוגות במים. לא הפריע לי שנרטבתי או שהכדור היה כבד יותר וקפץ אחרת בגלל המים – הלכתי על כדורסל עד הסוף. זאת הפעם הראשונה ששאפתי לעשות משהו עם עצמי.

אני זוכר יום מסעיר במיוחד בתקופת החופש הגדול שרבתי עם ההורים שלי. אמרתי להם שאני הולך לישון אצל חבר. לקחתי את התיק ויצאתי למגרש להתאמן עד שכבו האורות בחצות. לאחר מכן צחצחתי שיניים בברזייה וישנתי על הספסל מחובק עם הכדור. חייכתי כל הלילה. בבוקר זרקתי עוד קצת לסל.

אז אולי לא הייתי הכי טוב בכדורסל, אבל תמיד הייתי מוכן לשחק ולהילחם עד לשנייה האחרונה. לא חשבתי שיש שחקן בגיל שלי ששיחק חזק יותר ממני.

בעקבות הכדורסל, העקשנות ליוותה אותי גם מעבר למגרש. לדוגמה, רציתי לפתור קובייה הונגרית שחבר הביא לבית הספר. שיחקתי איתה בהפסקה, ללא הצלחה, אז הכנסתי אותה איתי לשיעור והתרכזתי בה במקום להשתתף. החבר רצה להראות לי מהלכים לפתור את הקובייה, אבל סירבתי. מה העניין אם לא אפתור אותה לבד? בסוף היום שאלתי אותו אם הוא יכול להשאיל לי את הקובייה. "תן לי עוד קצת זמן לפתור, בסדר?"

לקחתי אותה איתי למגרש הכדורסל וניסיתי לפתור אותה בין המשחקים. בקושי ישנתי באותו לילה. עד שראיתי את החבר יום למוחרת הצלחתי לפתור רק את השורה הראשונה.

"אני יכול עוד קצת זמן עם הקובייה?" שאלתי אותו. "אני חייב לפתור את זה."

"בטח," הוא אמר. "למען האמת אני בקושי משחק בה. תחזיר לי אותה כשיימאס לך."

המשכתי לשחק בה בכל דקה פנויה שהייתה לי. לאחר שבועיים הצלחתי לפתור את שתי השורות התחתונות. למטה הקובייה הייתה לבנה, ושני פסים בצבעי הקשת סבבו אותה בהרמוניה. רק השורה העליונה הייתה מבולגנת כמו מגירת הגרביים שלי, אבל בכל פעם שניסיתי לפתור את השורה השלישית והאחרונה, איבדתי את כל ההתקדמות שלי והייתי צריך להתחיל מהתחלה. זה היה כמו לבנות ארמון חול ליד הים: בכל התקדמות שלי עוד גל הגיע והחריב את הארמון.

בסופו של דבר הפסקתי לנסות לפתור את הקובייה, אבל לא כי היה לי קשה והתייאשתי. להתייאש – לא אהבתי את המילה הזאת. היא עשתה לי בחילה. כל היום סובבתי את הקובייה, את צד שמאל ואז את צד ימין, למטה ולמעלה, הלוך חזור, ומרוב הניסיונות לפתור אותה היא התפרקה בידיים שלי.

הקובייה התייאשה. לא אני.

באותו רגע הבנתי משהו על עצמי: קשה לי להפסיק כשאני באמצע משהו. זה לא אומר שאצליח תמיד, אבל העיקר שנתתי את המאה אחוז שלי. או שאנצח או שהשני יתייאש. אהבתי את המחשבה הזאת.

גם בצבא קרה לי מקרה דומה. הצבא... אני מרגיש שזה היה לפני המון זמן.

כמה חודשים לאחר שהתגייסתי לתפקיד לוחם סבלתי מכאבי רגליים. עשיתי מגוון בדיקות, אבל התשובה תמיד הייתה שלילית ולא הצליחו למצוא את הבעיה. אחרי כמה המלצות מרופאים אזרחיים על צילום MRI, ביקשתי מהרופאה הצבאית שתיתן לי הפניה לבדיקה.

"נועם," הרופאה אמרה, "אני יודעת שאתה סובל. אבל MRI היא בדיקה יקרה מאוד. כואב לך, אבל אנחנו לא חושבים שהבדיקה תגלה משהו ותעזור לך. הרופאים האזרחיים אולי ממליצים, אבל הם לא משלמים על הבדיקה אז קל להם להגיד שתעשה אותה."

הייתי חייל טוב, ממושמע. קיבלתי את מה שאמרה, אבל הבעיה הייתה שעדיין לא הרגשתי טוב. ומכיוון שלא הייתה סיבה רשמית להגביל אותי, הייתי צריך להמשיך את האימונים כרגיל. הרגשתי שהמפקדים שלי לא מאמינים לי שאני נותן את המאה אחוז שלי. המצב רק היה מחמיר אילולא הייתי עושה משהו קיצוני להוכיח שאני לא משקר. הדבר היחיד שחשבתי עליו היה לא לצאת מהאוהל כל השבוע.

זה היה ביום שני בערב. לא יצאתי מהאוהל, חוץ מלשירותים, בזמן שהיו חיילים סביבי, אפילו לא לחדר האוכל כי הוא היה רחוק. לא רציתי שיתייחסו אליי בתור חייל בעייתי, ובשביל להוכיח את המרד שלי אמרתי להם לא להביא לי אוכל כי הוא ייזרק לפח. צמתי עד שיצאנו הביתה ביום חמישי.

וכאן העניין. הצלחתי לא לאכול כמעט שלושה ימים, אבל האם הייתי מצליח לתקופה ארוכה יותר? אני בספק. הגוף חייב לאכול והגוף חייב לישון. בלי הדברים האלו אתרסק. כל אחד יתרסק. וכאן השאלה שלי: האם התנזרות מיחסים אינטימיים שונה? ואני מדבר לא רק על יחסים עם בת זוג במקרה שלי, אלא גם עם עצמי. ביהדות קוראים לזה להוציא זרע לבטלה. כתוב שזה אסור, מלמדים אותנו שזה חטא ומחנכים אותנו להתרחק מזה כמו מפצצה או מנחש צפע. אולי אני טועה, אבל אני חושב שהעניין הזה הוא צורך בסיסי כמו אכילה ושתייה ושינה. אולי לא צריך את זה בתדירות יום־יומית, אבל זה משהו שטבעי שהגוף ידרוש.

יכול להיות שיש נזירים שמתנתקים מכל העניין הזה, אבל אני לא נזיר. אני לא חי ביער רחוק מהעולם המודרני. אני לא רוצה לוותר על השאיפות הגשמיות שלי בשביל הרווח הרוחני. אני אפילו לא מאמין בזה. אז למה היהדות דורשת ממני להתנהג ככה?

עכשיו אני רוצה לדבר על האהבה הראשונה שלי.

קוראים לה אלה. אלה הייתה יפה. כל דבר שעשתה נדמה בעיניי כמו קסם: איך שהיא דיברה, איך שהיא הלכה, איך שהיא הסיטה את השיער מאחורי האוזן שלה. דמיינתי שיש לה כנפיים מאחור. בעיניי היא הייתה מלאך. לא מלאך – אלא אלה.

עד שראיתי אותה הייתי בטוח שאתחתן עם כדורסל. הייתי מהבנים שתמיד עסוקים בשלהם, ולא חשבתי על בנות יותר מדי. מי יודע, אולי זאת הסיבה שהחברים לא הזמינו אותי להרפתקאות שלהם. הם ידעו שאעדיף לצאת למגרש מאשר להכיר בחורות. לא התחלתי עם אף אחת, והייתי מרוכז מדי בעצמי מכדי לראות או אפילו להעלות על דעתי שמישהי מעוניינת בי. אם מישהי יפה הייתה בטווח הראייה שלי ובטווח הגילים שלי, הפכתי לאדם מוזר – מגמגם בשקט, מנסה לחייך וראשי מושפל. ואם היא הייתה ממש יפה או ממש קרובה אליי, גם טון הדיבור שלי היה עולה. לכן העדפתי לעשות דברים שעשו לי טוב ולא לחשוב על בנות.

הייתי בן שבע עשרה כשראיתי עולם חדש ומופלא בעיניים שלה, עולם שרציתי ללכת בו לאיבוד.

הדרכים שלנו הצטלבו לראשונה ביום הראשון שלי בסניף בני עקיבא מחוץ ליישוב שלי. הייתי בכיתה י"ב והם חיפשו מדריך שיתנדב למשך השנה. לא חשבתי שאתחייב להם, זאת הייתה השנה האחרונה שלי בתיכון, ולא ידעתי אם התנדבות מחוץ ליישוב שלי תהיה הדרך הכי טובה לנצל את הזמן. ואז ראיתי אותה.

היא הייתה הקומונרית של הסניף. בפעם הראשונה שביקרתי שם היא ישבה על שפת המדרכה, ידיה שלובות בידיה של ילדה בכיתה ה' או ו', והן דיברו. לא היה בה משהו מיוחד. היא לבשה את החולצה הלבנה של בני עקיבא וחצאית ג'ינס. היה לה שיער שטני מתולתל ומשקפיים שהסתירו את עיניה.

החלטתי שאני מתחייב.

בחודשים הראשונים שלי בתור מדריך לא ידעתי איך להתקרב אליה. פה ושם החלפנו כמה מילים, אבל לא הצלחתי לגרום לשיחה להתארך כך שתיווצר אינטימית מספיק כדי לבקש ממנה לצאת איתי. הייתי משאיר את הארנק או את הספר שלי בסניף ושולח לה הודעה שתשמור לי עד לפעם הבאה בשביל ליצור עוד הזדמנות. היה נדמה שהיא מחייכת כשדיברנו.

המפגש איתה העיר אותי, ובאותה תקופה הייתי אומר שהיא שינתה את חיי. מובן שעבור תיכוניסט גם לצפות בסרט טוב יכול להיות אירוע משנה חיים. אף על פי כן, בזכותה רציתי להיות אדם טוב יותר. רציתי להיות הגרסה הכי טובה של עצמי. הייתה לי תחושה שהבנתי למה נבראתי. אפילו שהייתי משחק כדורסל כל הזמן, אחרי שהכרתי את אלה נכנסתי עוד יותר לכושר ורזיתי. הציונים שלי הרקיעו שחקים. עמדתי זקוף יותר. הייתי הולך לישון שמח. "לילה טוב לאלה, ולכל העולם," הייתי לוחש בחיוך.

אבל לא ידעתי אם מדובר בהתאהבות או באהבה. חינכו אותנו שיש הבדל גדול בין ההגדרות, שהתאהבות היא מה שבני נוער מרגישים, ואהבה זה מה שמרגישים רק אחרי חתונה. במבט לאחור, אני חושב שכל הרגשות שלי נבעו מכך שנמשכתי אליה בעיוורון נעורים ולא ידעתי מה זה אומר. עם זאת, מה שהרגשתי בתקופה הזו היה אמיתי. לא הפריע לי להיות עיוור.

לא ידעתי איך לגשת אליה. ביקשתי ממנה שתמליץ לי על שירים שהיא אוהבת ושיננתי אותם בעל פה, אבל כשזמזמתי אותם לידה, היא לא זיהתה אותם. הייתי מתקשר לבקש ממנה עצות על הפעולות שלי או על בעיות עם החניכים שלי, אבל בפעמים הנדירות שהיא ענתה התשובות שלה היו קצרות וענייניות. כשנשארתי להדריך בסופי שבוע, השתדלתי ללכת קרוב אליה אחרי הפעולה בשישי בערב ולצחוק מהבדיחות שלה. אם היה נודע לי שהיא תהיה ביישוב באמצע השבוע, הייתי מתכנן פעולה עם החניכים שלי כך שאוכל לראות אותה בסניף.

אבל זה לא הספיק כדי להתקרב אליה, והייתי מסנוור מדי מכדי לחשוב שהיא לא מעוניינת.

ככה חלפה השנה האחרונה שלי בתיכון. משחֵק כדורסל, מדריך בסניף ומפנטז שאקבל הודעה מאלה. כמה ימים לפני החופש הגדול, בערב פרדה למדריכים היוצאים, רציתי להציע לה לצאת איתי, או לפחות לקבל ממנה סימן שהיא מעוניינת.

זאת הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי אותה בלי משקפיים. ניסיתי להתקרב, להיות שותף לשיחות שלה, אבל היא תמיד הייתה ליד החברות שלה, גם כשהצעתי ללוות אותה חזרה הביתה.

יום למוחרת התקשרתי אליה בצוהריים. היא לא ענתה. לאחר מכן היא שלחה לי הודעה:

נועם, עכשיו שאנחנו לא בצוות הדרכה, אני לא בטוחה שזה רעיון טוב שנהיה בקשר בינתיים, בסדר?

זה שימח אותי. חשבתי שהיא מעוניינת בי, אבל התזמון מוקדם מדי. הרי רק סיימה את התיכון. היא רצתה שנשמור מרחק עד שהקשר בינינו יהיה רלוונטי מבחינתה. ככה זה אצל דתיים, חשבתי, מחכים עם מערכות היחסים עד שאפשר להתחתן.

עד שהכרתי את אלה לא חשבתי על החיים אחרי התיכון. החיים שדמיינתי לעצמי בתור מבוגר היו פשוטים עם משפחה וחברים, עם מגרש כדורסל באזור לערבים הפנויים. החלום היחיד היה להפוך למאמן. שישלמו לי להיות סביב המשחק שאני אוהב? אני בעד. אבל היא גרמה לי לחשוב על העתיד שלי ועל מקומי בתור איש נשוי. המחשבה הזאת שחררה אותי מתחושת הדחיפות והסערה שבהתאהבות שלי ונתנה לי להתמקד בצעד הבא שלי אחרי התיכון: ללכת לישיבה ולהתחזק מבחינה דתית.

בישראל הגיוס הוא חובה ולכן אחרי התיכון מתגייסים לצבא, ורק לאחר מכן הולכים ללמוד באוניברסיטה. אצל דתיים־לאומיים יש עוד שלב: ישיבה, ששם לומדים תורה תקופה מסוימת, בדרך כלל כמה שנים, לפני שמתגייסים כדי "לבנות יסודות של עולם תורני."

לפני אלָה לא חשבתי על לימודים בישיבה כי חשבתי שזה יהיה בדיוק כמו בתיכון: הרב ילמד תורה ואנו נקבל שיעורי בית. לא עניין אותי להישאר תלמיד. רציתי להתגייס כמה שיותר מוקדם בשביל לסיים את השירות כמה שיותר מוקדם. אם אתגייס מייד, אוכל להיות חופשי ומאושר מהר יותר. ולא רק זה, גם לא היו לי שאיפות לקריירה צבאית. תכננתי להתגייס למקום שבו הצבא יראה שאני מתאים בלי להיאבק על תפקיד מסוים. אבל עכשיו, חשבתי, יש מישהי שמחכה לי. לכן החלטתי ללכת לישיבה לפני הצבא.

החודש הראשון בישיבה הפתיע אותי לטובה. כל העניין הוא שנלמד תורה, שנתקרב לעולם היהודי ולעולם הפנימי שלנו. מותר לעשות מה שרוצים, והרגשתי שמכירים בנו כבוגרים. הם מציעים מסגרת וסומכים עלינו להתנהל על פיה. אם צוות הרבנים יראו שתלמיד לא מגיע לשיעורים או שהוא נעלם, הם יבדקו למה. אין עונשים. אם התלמיד לא רוצה ללמוד בישיבה, אין מישהו שכופה עליו.

כן, בימים הראשונים צריך להתרגל שהשגרה היא לשבת על כיסא כל היום וללמוד, אבל התרגלתי לזה מהר. בשבילי זה היה כמו בית ספר לפיתוח עצמי. לומדים תורה, נכון, אבל חלק גדול מהלימודים הוא לשפר את עצמנו. קוראים ספרים על החיים ועל העולם ועל העצמה. בסופי שבוע, כשחזרתי הביתה, מצאתי את עצמי מחכה לחזור לשגרה של הישיבה ולהתפתח. הרגשתי טוב, והרגשתי משמעות.

לאחר כחודש בישיבה, ביום ראשון, לאחר שכולם חזרו מביתם לישיבה, כל תלמידי שנה א' התבקשו להגיע לשיחה. היו שם שלושה רבנים בכירים.

"טוב, רבותיי," אמר ראש הישיבה, "אנחנו רוצים לתת לכם אתגר."

שמעתי את המילה "אתגר" והתיישרתי במקום.

"אני וצוות הישיבה חושבים שזה יכול לקדם אתכם רוחנית. האתגר הוא קשה, לכן אנחנו לא מצפים ליותר מאחד או שניים שיצליחו בו."

בשלב הזה הייתי קרוב לקצה של הכיסא. חיכיתי שיגיד על מה הוא מדבר כמו ילד המחכה לפתוח מתנת יום הולדת.

"שלב גדול עבור תלמיד חכם הוא להגיע למצב שהמחשבות שלו טהורות," ראש הישיבה אמר. ראיתי את הרבנים האחרים מסתכלים על הרצפה, ידיהם שלובות והם מהנהנים. "לכן אנחנו רוצים מכם, לפחות מאחד, לשמור שלא תוציאו זרע לבטלה. אנחנו בטוחים שעד סוף השנה נמצא מישהו שיעמוד באתגר."

אף על פי שזה משהו טבעי לחלוטין, ושכמעט כל ילד נחשף אליו ומתנסה בו בשלב מסוים בהתבגרות שלו, העולם התורני לא מקבל את זה. עוד שם להוצאת זרע לבטלה הוא "פגם הברית". מחנכים אותנו שאדם הפוגם בברית בעצם מרחיק את עצמו מהשם ומקדושה. לכך נלוות רגשות אשמה, והניסיון "לתקן" את הפגם הוא באמצעות חזרה בתשובה.

בחברה הדתית כל העניין הזה הוא טאבו. אנשים לא רוצים להודות שהם פוגמים בברית ובעצם להודות שהם רחוקים מבורא העולם, לכאורה.

ברגע שהרב אִתגר אותנו, המחשבות שלי התחילו להשתלט עליי. קשה להיזכר מה עוד נאמר באותו היום. הרבנים שלי – המורים שלי – רצו שאפסיק לעשות משהו שגם ככה אני התביישתי בו. בחברה דתית כל העניין של זרע לבטלה הוא משהו שלא מדברים עליו עם מבוגרים, וכל פעם שעשיתי את זה הרגשתי שאני חוטא. חשבתי שהולכים לקרות לי דברים רעים בגלל זה. לפני כן ניסיתי להפסיק והצלחתי לתקופות קצרות בלבד. אבל עכשיו ראש הישיבה אמר שזה אפשרי להצליח. האמונה חזרה.

במבט לאחור אני לא יודע מה הם מצפים מילדים בני תשע עשרה לעשות עם האתגר הזה. עד מתי הרבנים ציפו שלא נעשה את זה, עד שנתחתן? החברים שלי בכלל חשבו על חתונה בגיל הזה? הרוב בטח לא הקשיבו לאתגר או התייחסו אליו ברצינות. זה כמו שאר הדברים שהמורים אומרים והתלמידים לא מקשיבים, כמו: "אסור לעמוד על השולחנות", או "אל תעתיקו במבחנים, ודרך אגב, אל תחשבו על אינטימיות בשנות העשרים שלכם, עד שתתחתנו."

אבל אני? אני עקשן. אני אוהב אתגרים. חשבתי שהאתגר נוצר בשביל אדם כמוני.

הוא נתן לי חזון – אאתגר את עצמי בלי לדבר על זה עם אף אחד. אתמודד לבד למרות הקושי, ובסוף השנה אבוא לראש הישיבה לשיחה – כמו שהבנתי שהוא נוהג לעשות לתלמידים שלו. הרב ואני נדבר על ההתקדמות שלי, על התוכניות שלי לשנה הבאה, על החיים. ואז, בדיוק לפני שאצא מהמשרד שלו, אומר לו מילתא אגב אורחא, כאילו שאנחנו חברים ותיקים: "אה, הרב, זוכר מה אמרת לנו בתחילת השנה? אתגר שרק אחד, אולי אחד, יצליח בו? ובכן, הצלחתי. תודה שהאמנת בי." ואז לפני שהוא יחמיא לי אצא מהמשרד שלו בראש מורם.

כשהייתי בתיכון נתנו לנו אתגר דומה. המחנך שלי אמר שקולה זה לא בריא והוא רוצה שכל אחד ינסה לא לשתות למשך חודש. שתיתי קולה כל החיים שלי. אומנם להפסיק פתאום הפחיד אותי, אך אחרי כמה ימים התרגלתי ולא שתיתי קולה מאז. חשבתי שהחוויה של האתגר תהיה דומה.

לא רציתי את תשומת הלב או את ההערכה שאקבל מהחברים או מראש הישיבה אם אצליח באתגר, אבל היה לי טוב בישיבה, שם התחלתי לרצות מעצמי יותר והרגשתי שאני מסוגל. זה יהיה מיוחד אם אצליח לתקן את הברית מהשורש. אם הם האמינו שזה אפשרי, גם בעיניי זה היה אפשרי. למה אני לא יכול להיות "האחד"?

אחרי חמישה שבועות נכשלתי באתגר. החזון נמס כמו קוביית קרח על המדרכה בקיץ.

לא התכוונתי להיכשל. פשוט מעדתי. לא חושבים על ההשלכות לפני או ברגע החטא. רק לאחריו. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה בסדר – להיכשל זה חלק מהחיים. למדתי את זה מהכדורסל: אי אפשר לנצח בכל משחק, אך מכל משחק, בין שמנצחים ובין שמפסידים, אפשר ללמוד ולהשתפר לפעם הבאה. מה שהכאיב לי, מה שנתן לי אגרוף בבטן, הוא שהכישלון שלי היה בלתי הפיך. זה לא כמו דיאטה שאפשר להתחיל מהתחלה; החזון שלי לא יכול להתקיים. נכשלתי באתגר. לא אוכל להגיע לראש הישיבה בסוף השנה ולומר: אני "האחד". הם הציבו את האתגר לפני חמישה שבועות, וגם אם הייתי עומד בו מאותו רגע שכשלתי, לא אוכל לומר שלא הוצאתי זרע לבטלה כל השנה.

בתחילה חשבתי שהאתגר של הרבנים והאתגר של הקולה היו דומים: להתרחק ממשהו שאני נהנה ממנו. אבל גיליתי במהרה שטעיתי. אם רציתי לשתות קולה יכולתי לנסות לספק את הצורך בעזרת מים או משקה אחר, ואז הצורך היה חולף. היה לזה תחליף. וכאן השאלה שאני נאבק בה עד היום, שהנשמה שלי זועקת ומבקשת פתרון לה: מה התחליף ליצרים שלי? לכל אדם יש צורך לאכול ולשתות ולישון. אי אפשר להרעיב את עצמנו לחלוטין. אולי יש אוכל בריא ואוכל לא בריא, אולי יש שינה שטובה לנו ושינה פחות טובה. אבל מה אעשה עד שאתחתן?

ואם הוצאת זרע לבטלה הוא לא צורך בסיסי כמו אוכל ושינה, אם לא יהרוג אותי להפסיק, למה קשה לי כל כך להפסיק? למה אני נכשל כל הזמן? אני אדם בריא עם משמעת עצמית. מה הבעיה איתי?

אחד הדברים שאהבתי בישיבה הוא שיכולתי להשאיר את הנייד שלי בחדר בזמן שלמדתי. זה היה לפני הטלפונים החכמים והמדיה החברתית, אבל אם הייתי משאיר אותו קרוב אליי הוא עדיין היה מצליח להסיח את דעתי עם ההודעות והמשחקים שבו. כל מה שהייתי צריך היה בישיבה – חברים, אוכל, מגרש כדורסל. הראש שלי עבר תהליך של ניקוי כי היה לי הרגל להסתכל בטלפון לעיתים קרובות ולבדוק אם קיבלתי הודעה. אם הייתי צריך להתקשר, הייתי מחכה לערב.

אהבתי לחזור לחדר בערב ולבדוק את כל ההתראות שלי. בדרך כלל ההודעות שקיבלתי היו מהמשפחה, אבל אפקט הציפייה וההפתעה של שיחה או הודעה ממישהו לא צפוי ריגש אותי כל ערב.

ואז קיבלתי הודעה מאלה.

קפאתי.

אתה תהיה בישיבה שבוע הבא?

"כן!" עניתי בקול רם.

בטח. למה? את תהיי באזור?

היא לא ענתה באותו הערב. התלבטתי אם לשלוח לה עוד הודעה, או אולי אפילו להתקשר אליה. נזכרתי כמה היה לי טוב כשהיינו מתראים. רציתי שוב להירדם עם חיוך, לומר לכל העולם לילה טוב, אבל העיניים לא נעצמו. כל החושים שלי היו ממוקדים בטלפון.

היא לא שלחה עוד הודעה, אבל עצם המחשבה עליה עודד אותי. לאחר שהתאכזבתי מעצמי שנכשלתי באתגר, התעודדתי שאוכל לחדש את הקשר עם אלה. במילים מדויקות יותר, להתחיל את הקשר איתה.

באותו הלילה נדרש לי הרבה זמן להירדם, וזה נתן לי זמן לחשבון נפש.

החלטתי שאני לא נותן לכישלון שלי להפיל אותי. כן, נכשלתי באתגר, אבל אוכל לחזור לעניינים ולהתחיל מההתחלה. אנסה את האתגר שוב. הרי אני לא מוותר. אני לא אחד שמתייאש. אולי החזון שלי כבר לא יתממש, אבל תמיד יש את שנה הבאה. אוכל לבנות את המשמעת שלי עד אז.

יצאתי מהמיטה בחמש וחצי. החלטתי לקום השכם בבוקר לתפילה הראשונה, לראות את הזריחה ולהיות מהראשונים שמגיעים לבית המדרש, וזה ייתן לי מוטיבציה להתרכז עוד יותר בלימודים, בתפילות ובעבודת השם שלי. בישיבה הם קראו לזה "להעיר את הציפורים". בזמן שכולם מתעוררים וקמים מהמיטה להגיע לבית המדרש, אני כבר אהיה אחרי ריצת בוקר, ובזמן שהם אוכלים ארוחת בוקר, אהיה בבית המדרש אחרי שעה של לימוד.

ההשכמה בחמש וחצי אפשרה לי שני דברים. הדבר הראשון: היה לי זמן בצוהריים ללכת למקום סודי מאחורי הישיבה בשביל להתפלל על האתגר. הקצבתי לעצמי עשרים דקות ביום לשבת ולחשוב על הקושי האדיר שקיבלתי על עצמי. הדבר השני: להיות מותש בערב. חשבתי שאם אקום מוקדם יותר, אוסיף אימון ולא אנוח בהפסקות בין השיעורים, אהיה עייף מדי בשביל לחשוב על היצרים שלי, וככה אצליח.

היום הראשון היה טוב. בתפילה ראיתי את המבוגרים בעלי הזקנים הלבנים מסתכלים עליי. הם לא רגילים לראות תלמידים צעירים קמים כה מוקדם, חשבתי. וכמו שתכננתי, הייתי עסוק כל רגע במשך היום. הרגשתי שאני מתחזק, שאני בונה את עצמי. כשהגעתי לחדר שלי בערב מותש, בדקתי את הטלפון. קיבלתי הודעה מאלה.

כן. איך הולך בישיבה? יש לנו טיול בסוף שבוע הבא לירושלים ורציתי להחזיר לך ספר שהבאת לי שנה שעברה. אתה תהיה?

שמחתי. לא הייתי מפסיד את זה לעולם. חשבתי שזאת ההזדמנות השנייה שלי. הפעם לא איכשל.

אני כאן כל הזמן. תגידי לי כשאת באזור?

נותרו עוד שבוע וכמה ימים עד שאראה אותה, ובינתיים המשכתי את השגרה החדשה. ההודעה מאלה ליבתה את תחושת המוטיבציה שלי ואת האמונה בדרך החדשה. וככה בניתי לו"ז קשוח ותובעני כמו בסרטים לפני הקרב מול האויב המפחיד. לא התכוונתי לתת לדבר להפיל אותי.

אחרי כמה ימים, באותם עשרים דקות שהייתי הולך למחבוא ומתפלל, משהו השתנה. ניסיתי להתפלל, אך התחלתי לבכות. תוך שניות מצאתי את פניי בתוך ידיי, לא מסוגל להפסיק. בכיתי כמו אחרי שאיבדתי את הצעצוע האהוב עליי ברכבת כשהייתי בן שבע.

הדמעות נמשכו גם בימים הבאים. בכל פעם שהגעתי למחבוא להתפלל, הייתי מרכין את הראש וכל הרצפה הייתה הופכת לשלולית. מאיפה כל הרגשות הגיעו? מצאתי ספר על עבודת המידות והיה כתוב שדמעות הן התיקון להוצאת הזרע לבטלה, ושאין שלם מלב שבור. אז נכון שהייתי עצוב, אבל זה היה סימן שאני בדרך הנכונה באתגר.

אני חושב שבשלב מסוים אפילו הצלחתי לסלוח לעצמי שנכשלתי באתגר ושאכזבתי את ראש הישיבה. נפלתי ועכשיו קמתי חזק יותר. חשבתי שעם השגרה שיצרתי לעצמי ועם המוטיבציה שלי – אעמוד באתגר לא רק השנה אלא עד שאתחתן.

ככה עברו עשרה ימים. אלה לא יצרה קשר ולכן שלחתי לה הודעה בערב לפני היום שהיא קבעה איתי:

את מגיעה מחר? רוצה להיפגש?

היא לא ענתה לי. כל הלילה.

בבוקר לקחתי את הטלפון איתי לבית המדרש, הפעם הראשונה שעשיתי זאת בזמן שאני בישיבה. ידעתי שזה לא מקובל, אבל זה היה מקרה חירום בשבילי. חוץ מזה, הרבנים יעירו לתלמיד רק אם הוא מכניס את הנייד לעיתים קרובות או מסיח את דעתם של האחרים. כל חצי שעה בדקתי אם היא יצרה קשר, אם היא כאן, אבל כלום. המסך היה ריק כל היום. באותם צוהריים, לראשונה זה ימים רבים, לא בכיתי, אך גם לא התפללתי. ראשי היה טרוד: בכל רגע היא יכלה לשלוח הודעה שהיא באזור שלי. לא רציתי שהיא תתפוס אותי נרדם בשמירה.

אבל הטלפון היה שקט. בהיתי בו כל הזמן.

לא רציתי להתאכזב, לא רציתי להרגיש רע. ניסיתי לחשוב על הסברים אפשריים, אבל שום דבר לא סיפק אותי. למה היא לא דיברה איתי? בערב התקשרתי אליה והיא לא ענתה, אבל אחרי כמה דקות קיבלתי ממנה סימן. כמה כיף לראות את שמה על המסך שלי. היא שלחה הודעה:

מצטערת, הייתי ממש עסוקה. לא הצלחתי להעביר לך את הספר. אבל לא נורא. בהזדמנות, בעזרת השם

אני מגיע הביתה לשבת. תרצי שאקפוץ אלייך לקחת את זה?

שוב אלה לא ענתה.

חשבתי עליה כל סוף השבוע בבית עם המשפחה. במהלך השבת התלבטתי אם ללכת אליה. לא קבענו, אבל רציתי לראות אותה, את החיוך שלה, ויותר מזה, תקווה – אילו הייתי רואה אותה, הייתי נזכר בימים הטובים שבהם הייתי מאוהב.

במוצאי שבת נכנסתי למכונית ונסעתי אליה בלי שקבענו להיפגש. במהלך הנסיעה התקשרתי אליה, אבל הטלפון שלה היה סגור. לא נבהלתי, הנחתי שהיא מהאנשים שמכבים את הטלפון שלהם לפני שבת. התכוונתי לחכות לה בעיר שלה. בסופו של דבר היא תענה ואומר לה שיצאתי לסידורים. אוכל לעצור אצלה "על הדרך".

חניתי בתחילת הרחוב שלה כדי שהיא לא תראה אותי. התקשרתי שוב והפעם היא ענתה.

"שבוע טוב, אלה, איך הייתה השבת?"

"מעולה ברוך השם, נועם. מה שלומך?"

"אני גם אחלה. שמעי, לגבי הספר, בדיוק יצאתי לחברים ואני באזור שלך. רוצה שאעצור אצלך לאסוף אותו?"

"זה רעיון טוב, אבל אני לא בבית. עשיתי שבת אצל חברות בצפון."

מרחק כמה שעות ממני. לא אראה אותה הלילה.

"אוקיי," אמרתי, "התבאסתי שפספסתי אותך השבוע."

היא לא ענתה מייד, ושמעתי אותה זזה, כאילו הלכה למקום אחר בשביל לדבר. "נועם, אני יכולה להתקשר אליך עוד כמה דקות?"

"ברור. אני זמין."

הסתובבתי לחזור הביתה. לא היה טעם לחכות לה. נהגתי לאט, אולי כי הייתי מופתע. חשבתי, כמה אפשר לחכות? קיוויתי לראות אותה בקרוב.

בדרך חזרה לביתי נסעתי דרך שדרה שעצי פיקוס צומחים משני צידיה. עצי הפיקוס האלה מיוחדים: השורשים שלהם צומחים דרך הענפים עד שהם מגיעים לקרקע, ואז מתעבים והופכים לגזע נוסף. אפשר לראות שהם זקנים, שנטעו אותם החלוצים לפני קום המדינה, ולמרות גילם המופלג אני יכול לראות את השורשים הקטנים שלהם גדלים מהענפים, כאילו רק אתמול נולדו. הייתי חושב שלעץ כזה ישן יהיו שורשים סודיים עמוקים מתחת לאדמה, מחוץ לטווח הראייה שלי, אבל לא העצים האלו. את השורשים שלהם אני רואה.

כל מה שרציתי היה לראות את אלה.

היא חזרה אליי. נתתי לטלפון לצלצל כמה פעמים בשביל שלא תקבל את הרעיון שאני מחכה לה.

"נועם, תקשיב, רציתי להגיד לך. אני יודעת שאתה חושב שאנחנו מתאימים. ואתה חמוד באמת." היא לא נתנה לי להגיב והמשיכה כאילו הקריאה משהו שהיא כתבה מראש. "אבל אני לא יודעת אם אני בגיל הנכון לחשוב על דייטים עכשיו." ואז קצב הדיבור שלה הואץ, כאילו שהיא הניחה את הנאום שלה בצד. "כן הייתי רוצה לצאת, אבל אני עדיין רוצה לבנות את עצמי, יש לי הרבה חלומות ודברים שאני רוצה לעשות. מצד שני אני כן מעוניינת בלצאת, שלא תבין אותי. הכי הייתי שמחה לעבור את זה עם עוד מישהו."

"אלה, זה ממש בסדר, אני יכול לחכות פשוט רציתי–"

היא קטעה אותי. "–זהו, אני לא רוצה שתבין לא נכון. אני לא בשלב של לצאת, אבל אני כן חושבת שזה יקרה עוד מעט. אבל, נועם, גם כשאני אתחיל לצאת, אני לא ארצה לצאת איתך."

אני זוכר את הרגע הזה בבירור גם אחרי עשר שנים. לבשתי את החולצה האהובה עליי בצבע כחול בהיר. הסתכלתי בשעון שעל היד שלי לראות מה השעה, אבל הוא לא היה עליי. היו לי שבעה עשר אחוז בסוללה של הטלפון. ראיתי עלה צהוב מהפיקוס נוסק מטה. הרגשתי שהגוף שלי מתחיל להזיע.

"בסדר?" היא שאלה.

"סבבה. את יכולה לשמור את הספר, אני לא באמת צריך אותו."

"אתה רוצה להמשיך לדבר?"

"הכול טוב, אלה. שיהיה שבוע טוב."

ניתקתי.

שמתי את הטלפון בחדר בפנימייה דבר ראשון שהגעתי לישיבה למוחרת מאוחר בבוקר, ואז הלכתי ללמוד בבית המדרש. בפעם ההיא לא כעסתי על עצמי שהוצאתי זרע לבטלה. קיוויתי שזה ישכך את הכאב, וזה עבד. ראש הישיבה יכול לחפש "אחד" אחר, לא רציתי ממנו כלום. הרגשתי שחלק ממני נעלם, שנוצר חלל שחור בלב שלי. הייתי עצוב. הלכתי לשחק כדורסל ושם הרגשות היו חולפים. ואם לא, המשכתי ללכת עד שהרגשתי טוב יותר. העדפתי להתעלם ממה שהכביד עליי. זה תמיד היה ככה, וזאת עוד סיבה שאהבתי כדורסל. יכולתי להיכנס למגרש עם הר געש של רגשות ומחשבות, אבל ברגע ששמעתי את הרעש של הרשת, ברגע שהכדור עבר דרכו, זה היה כמו נקישת אצבע של מהפנט והכול היה נעלם. שיחקתי עד ששכחתי למה הייתי עצוב מלכתחילה.

במהלך היום לא הייתי מרוכז. החברים שלי היו צריכים לחזור על מה שאמרו, כי הכול היה מעומעם בזמן שטבעתי בתוך המחשבות שלי. לא הבנתי איך יש בי כאלה רגשות כלפי אלה ושזה היה חד־צדדי כל הזמן הזה. במקום לאכול ארוחת צוהריים עם כולם הלכתי לחדר לישון. בערב לא התקשרתי להורים שלי. לא רציתי שישאלו אותי מה העניינים. לא רציתי לחשוב מה העניינים. לא רציתי לבכות. רציתי ללכת למגרש ולשכוח מהכול.

למוחרת ישבתי עם שני חברים ללמוד גמרא ולהתכונן לשיעור. בזמן ששניהם התווכחו על מה שהיה כתוב בגמרא, ניגש אלינו אחד הרבנים הבכירים מהישיבה. גם הוא היה בשיחת "האתגר". התפקיד שלו, למיטב ידיעתי, היה כמו יועץ בתיכון. הוא היה אחראי לדעת מה קורה עם התלמידים ועל ההתקדמות שלהם בישיבה. הוא היה אדם גבוה, בוודאי קרוב לשני מטרים, וכשהלך בבית המדרש כולם הבחינו בו. כשהוא התקרב אלינו בהיתי בגמרא כאילו אני מרוכז בסוגיה.

"בוקר טוב לתלמידים היקרים," הוא אמר לשלושתנו. ענינו בחזרה בוקר טוב ואז הוא הסתכל עליי. לא הצלחתי להסתכל לו בעיניים ליותר מרגע. לא רציתי שהוא יראה שאני לא עומד באתגר. אבל אם הוא רואה אותי, באמת רואה אותי, אולי הוא יכול גם לראות את מה שהיה עם אלה? אולי תהיה לו עצה?

"נועם היקר," הוא קרא לי. זאת הפעם הראשונה שהוא דיבר איתי. הייתי צריך להרים את הראש לתקרה כדי לראות אותו. "מה שלומך? איך אתה מרגיש?"

הסתכלתי ימינה ושמאלה על החברים שלי. זה היה כאילו שהוא יודע שאני עובר תקופה קשוחה ובא לדבר איתי. התביישתי להיפתח אליו מול החברים שלי. "אני סבבה," אמרתי והנהנתי, ונזכרתי שהייתי צריך להוסיף עוד משהו. "ברוך השם."

"איזה כיף לשמוע. אני שמח. יש לי רשימה של כל שנה א' ואני רוצה לבדוק אם כולם בסדר."

"תודה," אמרתי.

הוא חייך חיוך רחב וסימן בעט בדף שהחזיק.

אני בסדר, נכון?

רציתי להאמין שאני בסדר. חזרתי ללוח הזמנים הנוקשה שלי, אבל עם שינוי קטן – במקום לבכות בצוהריים, אישאר בבית המדרש ואישן על השולחן במקום שלי. הייתי מסדר את כל הספרים בצד ונרדם לחצי שעה עד שכולם חזרו מההפסקה. המנוחה הזאת נתנה לי יותר כוח במהלך היום, וככה יכולתי לשחק כדורסל בערב.

עם כל יום שעבר שמתי לב שפיזית נהייתי כבד. כאילו כל בוקר הוסיפו עליי עוד משקולות. נהיה קשה לי להתעורר בבוקר או לעלות במדרגות, ובערב כשהייתי משחק היה נדמה שפתאום השחקנים רצים מהר יותר. כבר לא שמרתי על השחקן הכי טוב בקבוצה השנייה.

בסופי שבוע, במקום לחזור הביתה, נשארתי בישיבה. הייתי מותש ולא ראיתי את עצמי הולך עד לתחנת האוטובוס עם התיק הכבד שלי. רציתי לישון משישי ועד מוצאי שבת. החולשה גברה. לבסוף זה החמיר ונשארתי בחדר במקום ללכת לבית המדרש. אני חולה. אני צריך לחזור הביתה, חשבתי.

גם בבית הייתי מרותק למיטה. לא הצלחתי לתאר את החולשה שלי, אבל זה כאילו שהיו לי אבנים בבטן. לא היה לי תיאבון. כך זה המשיך עד שלילה אחד לא יכולתי לישון מרוב כאב, ואימא שלי לקחה אותי לחדר מיון. לפי הצילומים הרופא במיון אמר לנו שלא הלכתי לשירותים כבר כמה ימים ולכן הכאבים. "נראה שיש לנועם אולקוס. אני ממליץ לשנות את התזונה, ובעיקר להפחית לחץ."

לא הבנתי על מה הוא מדבר. חשבתי, לחץ? איזה לחץ? אין לי חשבונות לשלם, אני לא בצבא. אני בישיבה ויש לי הכול שם – אוכל, מיטה חמה. אני בלחץ?

הודעתי לישיבה שאני נשאר בבית לשבועיים לנוח עד שאחלים וארגיש טוב.

השבועיים שהוגדרו למנוחה עברו יחסית מהר. הוריי הניחו לי להיות לבדי בחדר, וחוץ מארוחות לא נדרשתי לדָבָר. ישנתי המון, יצאתי להליכות בערבים, וראיתי כל מיני סדרות שלא הספקתי לראות במהלך התקופה בישיבה. בתקופה הזו שמתי לב לדברים הקטנים שאדם צריך לוותר עליהם בשביל ללמוד תורה. טלוויזיה, מוזיקה לא תורנית, האפשרות להישאר במיטה בבוקר ולא לקום לתפילה.

בתום השבועיים מצאתי את עצמי בוהה בדלתות הישיבה. מה עכשיו? לא אצליח לשרוד בשגרה התובענית שסיגלתי לי. אמצא את עצמי שוב במיון תוך שבועות אחדים. הייתי חייב לשנות משהו. איך, בשם השם, אצליח להפסיק לחשוק באינטימיות בלי להעמיס על עצמי? אני לא רוצה להיכשל יותר.

דפקתי בדלת של הרב היועץ בישיבה. גם כשהוא ישב הוא היה גבוה.

"הרב, אני חושב שאני צריך עזרה."

הוא לא שאל אותי כלום, כאילו שהוא חיכה לי. "אנחנו עובדים עם מישהו שיכול לעזור, אביא לך את המספר שלו."

בה בעת החלטתי לחפש ישיבה אחרת. אם אשנה מקום אולי אשנה את המזל שלי. נסעתי באוטובוסים לצפון ולדרום וביקרתי בישיבות אחרות בשביל להרגיש את האווירה – אולי שם אהיה פחות לחוץ. הגעתי לישיבה נחשבת בדרום. ביקשתי לקבוע שיחה עם ראש הישיבה, ואחרי עשר דקות שסיפרתי לו מה אני מחפש הוא הסתכל עליי במבט רך. "אתה מחפש תורה," הוא אמר. "כאן אתה תמצא תורה." רשמתי את זה במחברת שלי.

שבוע לאחר מכן נסעתי צפונה, וגם שם שוחחתי עם ראש הישיבה של המקום. הוא היה קשוב אליי. "נראה שאתה מחפש שמחה," הוא אמר, כמעט באותה הדרך ששמעתי כבר. "כאן אתה תמצא שמחה."

לא חיפשתי שמחה ולא חיפשתי תורה. רציתי להרגיש שאני נושם.

הלכתי לפסיכולוג שהרב היועץ המליץ עליו. המשרד שלו היה בדירה בקומה השנייה של בניין ישן בשכונת קטמון. הגעתי מוקדם. תיארתי לעצמי שאולי הוא באמצע טיפול ולא רציתי להביך את המטופל כשהוא יוצא, לכן עמדתי בסוף המסדרון, מעמיד פנים שאני גר בבניין. בשעה המדויקת של הטיפול דפקתי בדלת. אחרי כמה דקות הפסיכולוג פתח את הדלת ואיש לא יצא משם.

הוא הסתכל עליי במבט קצת מאוים, כאילו אני אדם שעשה משהו ממש לא בסדר. הרכנתי את הראש. "שלום, נועם, בוא היכנס בבקשה," הוא אמר.

עצרתי אחרי כמה צעדים. לא ידעתי היכן לשבת – על כיסא העץ או על כורסת העור בצד השני של החדר. לא ציפיתי שיהיה מרחק כה גדול ביניהם.

הוא התיישב בכורסה והזמין אותי לשבת. הסתכלתי מאחוריי וראיתי שעון גדול על הקיר מעליי. הוא הוציא פנקס. "רוצה לספר למה אתה כאן?"

לא ידעתי מאיפה להתחיל, ולא ידעתי אם קודם צריך לבסס מערכת יחסים איתו. אבל הוא המשיך להסתכל עליי כאילו בדיוק השתחררתי מהכלא, ואז התחלתי. "קיבלתי אולקוס לא מזמן, והבנתי שזה נובע מלחץ נפשי. היו לי כמה משברים לאחרונה, אבל אני לא חושב שזה מצדיק את האולקוס."

חיכיתי שהוא ינסה לפרום את קצות החוט שנתתי לו ושנחשוב ביחד על שורש הבעיה, אבל הוא ישב בשקט. שיחקתי באצבעות שלי, מחכה שידבר, והוא הסתכל עליי משחק באצבעות.

הלכתי אליו לשלוש פגישות, והוא תמיד היה קר. הוא היה מסתכל עליי בלי להוציא מילה, בזמן שחיכיתי שישאל אותי משהו, שיתעניין בי. הרגשתי שהוא משחק איתי שחמט. אבל חשבתי שהפסיכולוג יוביל ויאמר לי מה הבעיה איתי, או לפחות ינסה למצוא אותה יחד איתי, בדיוק כמו שאני הולך לרופא המשפחה שיאבחן למה אני חולה. אבל זה לא מה שקרה עם הפסיכולוג. הוא פשוט ישב שם, הסתכל עליי או על השעון שמאחוריי, וגרם לי לרצות ללכת למגרש הכדורסל ולשכוח מהכול.

בסוף הפגישה השלישית עם הפסיכולוג הבטחתי לעצמי שאני לא חוזר אליו. הבטן שלי כאבה כל פעם שדפקתי על דלת הקליניקה שלו. לא רציתי לראות אותו שוב. אפילו לא העזתי לדבר על הנושא של אתגר הרבנים. הוא היה דתי, או לפחות הייתה לו כיפה, ולא רציתי להסתכן לדבר על זה ולהיפגע אם אחשוב שהוא שופט אותי.

כן דיברנו על אלה. הוא לא עזר לי להתגבר עליה, הוא רק הקשיב והסתכל עליי. זה גרם לי להרגיש שאני מטומטם שהתאהבתי במישהי שלא מעוניינת בי. למדתי מהפגישות איתו שהדרך היחידה שיש לי להפסיק לחשוב עליה היא להיות עסוק מאוד או להתאהב במישהי אחרת. רציתי שהוא יוביל את השיח, אבל כנראה הפילוסופיה שלו היא רק להקשיב.

"אני יודע מה אני צריך לעשות," אמרתי לו בפגישה האחרונה.

הוא הנהן ונגע במחברת שלו.

לא חיכיתי שהוא ישאל אותי מה אני חושב. "אני צריך להתגייס."

"למה?"

"בגלל שאני צריך להתגבר על אלה. באמת הדרך הכי טובה להתגבר עליה זה להתאהב במישהי אחרת. אבל אני לא רוצה את זה עכשיו. אני לא רוצה לחשוב על חתונה, נכון? אם אמצא מערכת יחסים אצטרך להתחתן ואין לי עבודה עדיין. אז בשביל שאוכל להרגיש שאני מוכן להכיר מישהי חדשה, אצטרך להתכונן לקריירה."

הכרתי אותו. ידעתי שאין מה לצפות לתגובה על הרצון שלי לעזוב את הישיבה והמשכתי בנאום שלי.

"תראה אותי, סיימתי תיכון ואני עכשיו בישיבה. הלכתי לכמה ישיבות אחרות ולא מצאתי את שחיפשתי, וזה ברור לי למה – אני לא רוצה ללמוד. אני רוצה עצמאות ולא לבקש מההורים שלי שישלמו עבורי על הישיבה. אני לא רוצה לבוא אליך עם כסף שהייתי צריך מאבא שלי. אני לא אוהב לבקש מההורים שלי, ואולי זה מה שמפריע לי."

"אתה לא יכול לעבוד עכשיו?" הוא שאל. הפתיע אותי שהוא דיבר.

"אני לא יכול. זה חלק מהמסגרת של הישיבה. אם המדינה תתפוס אותי עובד, הם יגידו שאני צריך להתגייס בגלל שאני דוחה שירות בשביל לעבוד ולא ללמוד תורה."

"בסדר."

"אז אם אלך לצבא, אקבל כמה דברים. הראשון הוא שלא אהיה נטל כלכלי ולא אצטרך לבקש כסף מההורים שלי. ככה אם אכיר מישהי ונתחתן, לפחות תהיה לי משכורת." התחלתי להתרגש מהרעיון. נשענתי קדימה וזאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי פרצת דרך בחדר שלו. "בנוסף, אהיה ממש עסוק אז לא אחשוב על אלה." עצרתי את עצמי מלומר שאהיה עסוק מדי בשביל להיכשל באתגר. "והסיבה האחרונה היא שבצבא ארגיש שאני מתקדם לקראת החופש מהמערכת. אני לא רוצה להיות ילד."

ראיתי שהוא רוצה להגיד משהו ולכן לא המשכתי לדבר.

"נועם, תראה, נגמר לנו הזמן. אנחנו נחזור לזה שבוע הבא, בסדר?"

ישבתי עוד רגע לסדר את המחשבות שלי. היה לי עוד מה לומר, אבל בשלב הזה לא הפתיע אותי שהוא עצר אותי. אמרתי לו שזה רעיון טוב, אבל ידעתי שלא אחזור אליו.

במקום לקחת את האוטובוס לישיבה הלכתי שעה ברגל. בזמן הזה העמדתי פנים שאני ממשיך את השיחה איתו, מלטש את הפרטים של הרעיון שלי. הגעתי למסקנה שהישיבה היא לא המקום בשבילי, לפחות לא במצב הנפשי הרגיש שלי. כדי להישאר בישיבה הייתי חייב לפתור את הצורך הקיומי שלי באינטימיות. בחיים לא נגעתי בבחורה וכן חשבתי על זוגיות. אבל להתחתן? בשביל ללמוד בישיבה? לא רציתי להתחתן עם מישהי בשביל ללמוד בישיבה. יש אנשים שדווקא מוכנים לעשות את זה. אני לא אחד מהם.

כששאלו למה עזבתי את הישיבה עניתי תשובות שונות. פעם אמרתי שרציתי כבר להיות חייל, פעם אמרתי שלא מצאתי ישיבה שמתאימה לי, ופעמים אחרות אמרתי שרציתי להתקדם בחיים, שאם הייתי נשאר בישיבה הייתי מרגיש "תקוע", כי הישיבה הרגישה כמו התיכון. האמת היא שלא הצלחתי לפתור את הצורך שלי ביחסים אינטימיים, אבל לא גיליתי לאף אחד.

הודעתי לישיבה שאני עוזב וזה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי. זה היה כמו להפסיד במשחק, או גרוע מכך, לוותר. אמרתי לראש הישיבה שאני עוזב ולא יכולתי להסתכל לו בעיניים. הוא לא הבין למה אני קשה כל כך עם עצמי. הוא שם יד על הכתף שלי. "תסתכל עליי, נועם," הוא אמר, אבל כמה שניסיתי לא יכולתי. "אם זה מה שאתה באמת רוצה, יש לך את הברכה שלי. לך קדש שם שמיים. תגן עלינו ותחזור הביתה בריא. רק תרים את הראש, נועם," הוא התכופף ודיבר בעדינות, "זה בסדר לעזוב את הישיבה אם זה מה שאתה רוצה."

בניגוד אליו, הרב היועץ רצה שאישאר בישיבה ושאתגבר על המשבר. שולחן העבודה שלו היה עמוס בגמרות ובספרי מפרשים. הוא המשיך לשבת כשנכנסתי למשרד, ולמרות זאת היינו באותו גובה. גם כלפיו הרגשתי יראת כבוד והרכנתי את הראש.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה לחשוב על זה עוד קצת?" הוא שאל. "בוא תשב."

התיישבתי אבל המשכתי להסתיר את הפנים שלי. "אתה יודע, לכולנו יש תקופות קשות בישיבה. התחלת טיפול. אתה תראה שכשתסיים תרגיש טוב יותר." בשלב הזה כל מה שרציתי היה לצאת מהישיבה ולחזור הביתה. לא נעים להיות במקום שבו ויתרתי. הקשבתי לדברים שאמר, אבל לא התכוונתי לתת לו לשכנע אותי. אני חושב שהוא קלט את זה.

"בסדר, נועם. אני מבין," הוא אמר והזיז את הספרים שלו שעל השולחן לקצה. "אתה החלטת. אני רואה שלא אצליח לשכנע אותך ושהשיחה הזאת חסרת משמעות. אז תן לי לומר לך את זה, נועם. אתה עושה טעות." הוא נשען קדימה. "אין לך שום מושג איזה אתגרים ישנם בצבא. זאת לא סביבה תורנית ואתה לא מוכן. לא למדת מספיק. אתה הולך להתחרט על ההחלטה שלך ואתה עוד תחזור לישיבה לבקש את העזרה שלנו. את העזרה שלי."

הסתכלתי לו בעיניים.

"ואתה יודע מה, נועם?"

הוא חיכה שאענה לו, אבל נתתי לו לסיים.

"אם תעזוב עכשיו אתה תחזור לבקש ממני עזרה. אבל אני לא אעזור לך."

קמתי. "תודה רבה, כבוד הרב."

עזבתי את המשרד שלו ועזבתי את הישיבה.