לא לישון לעולם

1

השוער נכה.

על מכתבת עץ האלון הקטנה שלפניו עומד רק מכשיר טלפון, ומבעד למשקפי שמש זולים הוא בוהה נכחו בלא ניע. אפרכסת אוזנו השמאלית נתלשה מן הסתם בַּפיצוץ שגרם לנכותו, או אולי נשרפה בהתרסקות מטוס. שרידי האוזן נראים כמו טבּוּר מעוּות ואינם מעניקים משען לזרוע המשקפיים.

".Professor Nummedal, please יש לי פגישה איתו."

"Goodday, sir. אני לא יודע אם פרופ' נוּמֶדַל נמצא."

האנגלית שלו נשמעת איטית, כאילו היתה גרמנית. הוא משתתק ואינו זז.

"אתמול קבעתי פגישה עם פרופ' נוּמֶדַל דרך המזכירה שלו, להיום בעשר וחצי."

מוּכנית אני מציץ בשעון היד שלי, שאתמול, בבואי לאוסלו, כיוונתי אותו לפי שעון הקיץ הנורווגי. עשר וחצי.

רק עכשיו אני רואה שמעל לראשו של השוער תלוי שעון חשמלי, וגם הוא מראה עשר וחצי.

כאילו כדי לא לעורר באיש המעוּות אפילו צל של חשד שאני מרמה אותו, אני מוציא את המכתב שנתן לי פרופ' סיבֶּלֵיי באמסטרדם, ומוסיף:

"התאריך, אגב, נקבע עוד קודם."

זה מכתב מנוּמֶדַל לסיבֶּלֵיי, שבו הוא נוקב את היום הזה, יום שישי, 15 ביוני, כמועד אפשרי לפגישה. אני מאחל לתלמידך דרך צלחה לאוסלו. על החתום: אֶרנוּלף נוּמֶדַל.

אני פותח את המכתב המקופל ומציג אותו לשוער, הפוך, מלמטה למעלה מנקודת מבטי. אבל ראשו לא נע, רק ידיו.

ביד שמאל שלו אין אצבעות, ובימִינו נותרו לא יותר מגדם חסר־ציפורן אחד, והאגודל. האגודל שלם בלא פגע, עם ציפורן נקייה ומטופחת. כמעט נראה כאילו אין זה האגודל שלו. לא נותרה אפילו אצבע אחת לטבעת נישואין.

שעון היד שלו סגור במכסה מתכת, שהוא פותח בלחיצת ציפורן האגודל. מתחת למכסה אין זכוכית.

השוער ממשש את המחוגים בגדם נטול הציפורן ואומר:

"יכול להיות שפרופ' נומדל בחדר שלו. שתי קומות למעלה, הדלת השנייה מימין."

בפה פעור אני תוחב את המכתב לכיסי.

"Thank you."

איני יודע על מה בעצם הודיתי לו. הוא התנהג, לעזאזל, כאילו הייתי איזה ארחי־פרחי שנכנס במקרה, בלי לתאם מראש.

אבל אני כובש את זעמי. אני מוכן לזַכות אותו באותה מידת רחמים בדיוק שחש כלפיו כנראה המנהל שלו, אם הוא משאיר אותו בתפקיד גם אם אינו מסוגל אפילו למטלה פשוטה כמו קבלת פנים הולמת למבקר. גם אם אל כל מי שצריך להימצא כאן הוא מתייחס כאילו מצדו הוא יכול להתפגר.

אגב כך אני סופר את המדרגות: עשרים ושמונה בכל גֶרם, ובין גרם לגרם שמונה צעדים. מן המדרגה האחרונה אל הדלת השנייה מימין חמישה־עשר צעדים.

אני דופק על הדלת. מתוך החדר מישהו צועק משהו שאיני מבין. אני פותח את הדלת, חוזר במגומגם בראשי על מה שעלי לומר.

Are you professor Nummedal… Have I the pleasure… I am…

…Where are you, professor Nummedal?

החדר הוא אולם ספון עץ אלון. עיני תרות אחר הפרופסור ומאתרות אותו מאחורי מכתבה בפינה הרחוקה ביותר. אני עובר בין שני שולחנות מכוסים במפות גיאוגרפיות מגולגלות למחצה. ליד הדמות האפרורית הקטנה היושבת מאחורי המכתבה מתנוסס המשטח הלבן של שולחן שרטוט.

"Are you professor Nummedal?"

"Yes?"

הוא עושה ניסיון לא לגמרי משכנע לקום על רגליו.

מלמעלה מתלכסן אור שמש על עדשות משקפיו האטומות מרוב עובי. הוא מושיט את ידו אל המשקפיים והופך כלפי מעלה את זוג העדשות הנוסף שמחובר אליהם בציר. עכשיו מכוּונות אלי ארבע מראות קטנות ועגולות.

אני מתקרב עד לקצה המכתבה ואומר באנגלית שהתקשרתי אתמול למזכירה שלו, ושהיא אמרה לי לבוא לכאן היום בשעה הזאת.

"המזכירה שלי?"

רק במאמץ רב אפשר להבחין בין האנגלית שלו לבין נורווגית, שפה זרה לי, וקולו זקן כמו שיכול להיות רק קול שכבר אמר הכול:

"אני לא זוכר שהמזכירה שלי סיפרה לי עליך, אבל אולי התכוונה לספר.

Where does you come from?"

"מהולנד. אני הסטודנט של פרופ' סיבֶּלֵיי. אני נוסע לפינמַרק עם התלמידים שלך, אַרנֶה יוֹרדַל וקְוִיגסטַד."

ידי נכנסת אל הכיס הפנימי שלי ושבה ומציגה את המכתב שכתב נומדל לסיבּלֵיי.

אני שם לב שאני פותח את המכתב, כמו שעשיתי בנוכחות השוער.

"Well, well. You is a Nedherlander, you is…"

אני צוחק כדי לאשר את דבריו, וגם כדי להבהיר לו עד כמה נגע ללבי שביטא את המילה "הולנדי" כמעט כמו שמבטאים אותה בהולנדית.

"ההולנדים!" הוא ממשיך באנגלית, "אנשים חכמים. חכמים מאוד. אתה מבין אותי? או שאתה מעדיף שנדבר גרמנית?"

"לי... לי זה לא משנה," אני אומר באנגלית.

"ההולנדים," הוא משיב בגרמנית, "הם אנשים אינטליגנטים במיוחד, הם יודעים את כל השפות. פרופ' סיבּלֵיי כותב לי מכתבים בתערובת של נורווגית, דנית ושוודית. אנחנו קוראים לזה סקנדינבית. שֵב."

אני אומר באנגלית:

"תודה."

אבל הוא ממשיך בגרמנית.

"אני מכיר את פרופ' סיבּלֵיי כבר הרבה שנים. מתי פגשתי אותו בפעם הראשונה? נדמה לי שזה היה עוד לפני המלחמה, בכינוס בטוקיו. כן. בשנה שהרציתי על התובנות שלי, תובנות שאני יכול לומר שנהפכו מאז לקלָסיות, על האזור המילוֹניטי בוֶרמלַנד ועל ההמשך שלו בנורווגיה. Vielleicht kennen Sie die kleine Arbeit!2"

הוא שותק לרגע, אך לא שתיקה ארוכה דיָה לחלץ ממני הודאה שאיני מכיר את המחקר שהזכיר. הוא ממשיך בעליצות בסיפורו.

"בזמנו סיבֶּלֵיי התווכח איתי על זה. הרוחות התלהטו. הוא לא היה יכול בשום אופן לקבל את התפיסות שלי. תאר לך! איזו מהומה! סיבּלֵיי צעיר ממני בשלושים שנה, והוא היה אז מאוד צעיר, מאוד מאוד צעיר. התלהבות נעורים!"

נומדל פורץ בצחוק. אפילו כשהוא צוחק, הקמטים בעור פניו, הרחב הרבה יותר מדי, נמתחים בעיקר אנכית.

אני מצטרף לצחוקו, אבל לא מוצא חן בעיני שזה הזיכרון שיש לו מהאיש שהמליץ לו עלי.

האם הוא קורא את מחשבותי?

3"Das sind jetzt natürlich alle alte Sachen! — עם הזמן סיבּלֵיי שינה את דעתו. הוא אפילו עבד בזמנו תקופה מסוימת כאן במכון שלי. תהרוג אותי אם אצליח להיזכר איזה מחקרים הוא עשה. אי אפשר לזכור הכול. על כל פנים, הוא היה כאן די הרבה זמן. לא יצא מזה הרבה, ככל שידוע לי."

סיבּלֵיי הושלך החוצה, דרך החלון. אני מרגיש איך פשיטת הרגל של המורה שלי מזהמת אותי. וכי לא מוטב להיפרד לשלום? אבל תצלומי האוויר?

"אני בן שמונים וארבע," אומר נומדל. "ראיתי הרבה מאוד עבודה מדעית שלא הובילה לשום דבר. מחסנים מלאים באוסָפים שכבר לא מעניינים אף אחד, עד שיום אחד זורקים אותם מחוסר מקום. ראיתי תיאוריות באות והולכות כמו אווזי הבר והסנוניות. אכלת פעם עפרוני צלוי? אגב, יש מסעדה כאן באוסלו שמגישים בה גרַבלַקס. אתה מכיר? זה מין סלמון, לא כמו סלמון מעושן ובכל זאת דומה קצת, אבל עדין יותר, מעודן יותר. סלמון נא, שטומנים אותו באדמה ואחר כך מוציאים."

גם קולו נעשה מעודן יותר, לא־נשמע כמעט. צווארו מידלדל כמו וילון כבד אל תוך הצווארון הרחב למדי, וברגעים ששפתיו מתחדדות בהרהורים, נדמה שקפלי העור, ששום סנטר אינו קוטע אותם, הולכים ומתפשטים על פני כל פרצופו.

שתיקה.

על מכתבתו מונחים דפים ושתי אבנים גדולות. כמה קערות חרסינה קטנות מלאות בשברי אבן קטנים עוד יותר ועליהם אפר סיגרים. על הדפים מונחת זכוכית מגדלת בגודל של מחבת.

"פרופ' סיבּלֵיי גם ביקש ממני למסור לך דרישת שלום חמה ממנו."

"תודה, תודה."

שוב שתיקה.

יד לשוני מפשפשת בשק שחור עמוק ומחפשת את המילים שיוכלו להכניס את השיחה לתלם הסיבה שהביאה אותי לכאן. שום קישור של טַקט לא עולה על דעתי. אם כן, קפיצה פראית.

"האם... האם הצלחת להשיג את תצלומי האוויר בשבילי?"

"תצלומי אוויר? מה זאת אומרת? תצלומי אוויר? ודאי שיש לנו כאן תצלומי אוויר. אבל אני לא יודע אם מישהו משתמש בהם כרגע. יש כל כך הרבה תצלומי אוויר."

הוא בכלל לא מבין את כוונתי! האם שכח מה שהבטיח לסיבּלֵיי? שייתן לי תצלומי אוויר של השטח שאני רוצה לחקור? אני מרגיש שהבהרַת שאֵלתי תניב עוד פחות פירות, אבל איני מוצא שום דרך אחרת. אני לא יכול ללכת מכאן בלי לנסות הכול.

"כן, פרופסור, תצלומי האוויר..."

"אתה רוצה לראות את כל האוסף שלנו?"

"מדובר ב... מדובר ב..."

כף יד שמאל שלי לופתת את ימיני המאוגרפת בין ברכַּי, ואני מצמיד את מרפקַי אל צדי גופי.

"מדובר בסדרה של תצלומי אוויר שהייתי אמור לקבל כדי לעבוד איתם בפינמַרק."

אני לא יודע אם הדברים שאמרתי היו בגדר גרמנית נכונה, אבל איני יכול לתאר לעצמי שהיה בהם משהו שנומדל לא יכול להבין, וביטאתי את המילים ברור ובלי לגמגם.

הוא נושם נשימה עמוקה ואומר:

"את קְוויגסטַד ויוֹרדַל אפשר למנות עם התלמידים הכי הטובים שהיו לי, ואתה מבין שאני מדבר על תקופה של שנים רבות. מתמצאים היטב בפינמַרק."

"בוודאי. את קְוויגסטַד בקושי יצא לי להכיר, אבל אַרנֶה נראה לי אדם שאוכל ללמוד ממנו הרבה, לכן זאת גם זכות בשבילי להצטרף אליו."

"זכות גדולה, אדוני! בזה אין ספק! הגיאולוגיה היא מדע שיש לו קשר הדוק לתנאים גיאוגרפיים. כדי להשיג תוצאות מרתקות, מדהימות, צריך לעסוק בגיאולוגיה באזורים שעדיין יש מה למצוא בהם. אני מכיר לא מעט גיאולוגים שמחפשים כל מיני דברים במקומות שאף אחד עוד לא חיפש בהם — רק מפני שכל אחד ידע מראש שאין מה למצוא בהם... וגם הם לא מוצאים שם כלום.

"מותר לי לגלות לך סוד?" הוא ממשיך. "הגיאולוג האמיתי עדיין לא מכחיש לגמרי את מוצאו ממחפש הזהב. אולי תצחק עלי שאני מדבר ככה, אבל אני איש זקן. לכן יש לי זכות מסוימת להיות רומנטי."

"לא, לא, אני מבין אותך מצוין!"

"אהה, אתה מבין אותי. אבל כהולנדי הרעיון הזה אמור להטריד אותך. ארץ כל כך קטנה, מאוכלסת בצפיפות כבר מאות שנים, וברמה מדעית שנחשבת בין הטובות בעולם. אני מתאר לי שהגיאולוגים אצלכם דורכים זה לזה על הרגליים, ומתפתים לא פעם להציג בוהן שנקטעה כאחת השיניים של דוב מערות!"

"הארץ שלנו קטנה כמובן, אבל הקרקע מגוונת במיוחד."

"זה מה שנדמה לכם, מפני שעל כל מטר מרובע עומד גיאולוג עם מיקרוסקופ ביד. אבל זה לא משנה את העובדה שאין לכם הרים. וגם לא רמות, לא קרחונים ולא מפלי מים! ביצות, בוץ ואדמת חומר, זה כל מה שיש! יום אחד עוד יתחילו לספור אצלכם את כל גרגרי החול, אחד אחד. אני כבר לא קורא לזה גיאולוגיה. אני קורא לזה דקדוקי עניוּת, פנקסנות. Verfallene Wissenschaft אני קורא לזה, Verfallene Wissenschaft!"4

הצחוק שלי ספונטני ומנומס.

"ברצינות, פרופסור, מצאו אצלנו גם פחם, מלח, נפט וגז."

"אבל מה עם השאלות הגדולות, אדוני היקר. השאלות הגדולות! מאין באה הפלנטה שלנו? מה העתיד שלה? אנחנו בדרך לעידן קרח חדש, או שעוד יצמחו דקלים בקוטב הדרומי? השאלות הגדולות שיוצרות מדע גדול, שמבטאות את המשימה האמיתית של המדע!"

בשתי ידיו על המכתבה החורקת הוא מניף את גופו למעלה וקם.

"המשימה האמיתית של המדע! אתה מבין?.. פחמים בשביל לשרוף בתנור, גז בשביל לבשל ביצה לארוחת בוקר, מלח בשביל לפזר עליה — אני קורא לזה מצרכי מכולת.

"מהו המדע? המדע הוא ניסיון הענקים של הרוח האנושית להיחלץ מהבדידות הקוסמית באמצעות ההבנה!"

2 "אולי אתה מכיר את העבודה הקטנה!" (גרמנית). (ההערות בספר הן של המתרגם אלא אם כן צוין אחרת.)

3 "כל זה כבר שייך לעבר, כמובן!" (גרמנית)

4 "מדע שעבר זמנו!" (גרמנית)