לא מוחרמת

1 שאיין ההווה

הייתי שיכורה, חלשה וחרמנית.

זה לא היה שילוב טוב עבורי. בדרך כלל כוח הרצון שלי היה חזק, כאילו חזק כמו קונדום סופר לטקס בחוזק תעשייתי, אבל לא הערב. הערב, השילוב של אלכוהול וקוקטיילים מסמס את מעוזי כוח הרצון האחרונים שלי. הייתי מחוקה, ואז קיבלתי את ההודעה הזאת:

דין: מסיבה של המוסטנגס! עכשיו! איפה את???

דין היה קולגה שלי, אבל לא הייתה ברורה לי הסיבה שבגללה הוא כתב לי, כי אנחנו לא קולגות מהסוג ששולח הודעות טקסט. המוסטנגס של קנזס סיטי. זה היה החלק החשוב בהודעה, וזה מה שמשך לי את תשומת הלב.

אלוהים אדירים. יכולתי לשמוע את השריקה של הפצצה שעמדה להתפוצץ ממש לפני שזה קרה.

זאת הייתה קבוצת ההוקי המקצוענית שהוא שיחק בה.

מסיבה.

כבר ציינתי מי היה ה"הוא" הזה? הוא, הטירון היחיד שגויס לשחק בקבוצה החדשה של קנזס סיטי? הם החתימו אותו אחרי שנה אחת בסילווארד.

זה ה"הוא" שהבעלים של הקבוצה קיוו להפוך לאחד הכוכבים החדשים בליגה הלאומית, אבל זאת הייתה תוכנית בת שלוש שנים. לא. כי לו עצמו היו תוכניות אחרות, כי ברגע שהוא עלה על הקרח במשחק הבכורה שלהם, הוא הבקיע שלושער כבר בשליש הראשון של המשחק. בשליש. הראשון. במשחק מול שחקנים עם ותק של חמש עד עשר שנים יותר ממנו, וכולם שמו לב לזה. כולם. אחרי המשחק הזה הוא התפרץ לסצנה של הליגה הלאומית בגדול.

הם התחילו לקרוא לו ריידר המרטש.

זה היה אותו "הוא" שריירתי עליו לתקופה קצרה בתיכון, ואז שוב במהלך השנה הראשונה בקולג', לפני שהוא נחטף משם לחיי הכוכבוּת. אבל לא היה לו שמץ של מידע על הרגלי הריור שלי.

ההודעה השנייה של דין כללה את הכתובת שאליה היינו אמורים להגיע, והשריקה התחזקה, כינון למטרה... פיצוץ ישיר.

זה היה במרחק שני רחובות ממני.

הוא היה במרחק שני רחובות ממני, וככה התפוגגה לה כל השליטה העצמית שלי, כי שמרתי ממנו מרחק בארבע השנים האחרונות, מאז שעברתי לאותה עיר שבה הוא התגורר — מובן שהוא לא ידע את זה — אבל העיר הייתה אדירה, דרך אגב.

הלך עליי. באותה מידה כבר יכולתי להתחיל לחפור לעצמי את הבונקר שלי בקצב הזה, כי כבר הייתי בדאונטאון, שותה איזה קוקטייל אלכוהולי חגיגי, אז שם היינו. שם הייתי, כאילו, היינו, כי לא הייתי לבד. ה־חברה שלי מאז ימי סילווארד, סאשה, הייתה לימיני, ומלאני הייתה לשמאלי. מלאני נכנסה לחיים שלי אחרי סילווארד, אבל זה לא משנה. היא הייתה אחת הבחורות שלי. שלושתנו. היינו אדירות, ונכנסנו לבניין הזה שנראה כמו לופט טיפוסי בדאונטאון, כזה שבטח שימש כמשכנו הצנוע של מישהו לא כל כך צנוע — מישהו ממשפחה עם כסף ישן שגם אהב להשתתף בחגיגות שתייה משל עצמו.

מייד נשטפתי בתחושת חברות אמיצה עם מי שזה לא יהיה שהבית הזה שייך לו.

"הבית הזה פאקינג מדהים."

זאת הייתה מלאני. היא אהבה קפה ובנות, והייתה בריסטה מדהימה בקפה דינו בינז.

"אחותי."

זאת הייתה סאשה. היא הייתה הבעלים של מועדון חשפנות, היא סיפרה לכולם שהיא רוסייה זועמת, אפילו שלא היה לה אפילו פירור של די־אן־איי רוסי בגוף, והיא אהבה להשתמש במילה אחת כדי לבטא כל מסר.

זה לא אומר שהיא אף פעם לא נתנה תשובות של יותר ממילה אחת, אבל זאת הייתה הבחירה המועדפת עליה.

"וואו." זאת הייתי אני.

למלאני היה שיער שחור כמו דיו. לסאשה היה שיער לבן של מלכת הקרח. ואני, אני הייתי איפשהו באמצע. השיער שלי לרוב היה בגוון של בלונד־אפרפר אבל היום הוא נראה קצת יותר בהיר מזה. אהבתי אותו גם ככה, וגם היו לי עיניים לגמרי מגניבות בצבע כחול מחשמל. לשתי הבנות האחרות היו עיניים כהות, אז חשבתי לעצמי שגם בעניין העיניים אני איפשהו באמצע.

כשנכנסנו למסיבה, כל העיניים הסתובבו אלינו, ואף אחת מאיתנו לא נרתעה מזה. היינו רגילות לתגובה הזאת. בכל מקום שנכנסנו אליו, זכינו לתשומת לב. בחורים אהבו אותנו (לפעמים), בנות שנאו אותנו (בדרך כלל), ולא היה אכפת לנו (אף פעם). לא הייתה לנו שום כוונה לטשטש כמה אנחנו אדירות בגלל בעיות של חוסר ביטחון של מישהו.

אבל כולנו היינו עדיין בתהליך של התגבשות, או לפחות אני הייתי.

היה ידוע שאני מקיימת שיחות שלמות בתוך הראש שלי, היו לי שם יקומים מקבילים וכל גרסה אפשרית של אפוקליפסה. זאת הייתי פשוט אני. תבינו את זה יותר טוב ככל שתלמדו להכיר אותי, אבל תאמינו לי כשאני אומרת שאני במצב הרבה יותר טוב עכשיו משהייתי בעבר. כדורים, טיפול, ואימא נרקומנית מתה עשו את העבודה.

אבל מספיק לדבר עליי.

מלאני הייתה הכי מעולה, והיא ממש אהבה את המילה "פאק". ממש פאקינג אהבה אותה.

והייתה סאשה, שהייתה השותפה שלי לחדר בקולג', והנה אנחנו, שלוש שנים אחרי סיום הלימודים (האמת שארבע בשבילי, כי סיימתי את הלימודים לפני כולם, ואל תשאלו אותי איך זה קרה כי אני עדיין לגמרי בהלם מזה) ועדיין חברות. אבל עכשיו היינו במשימה.

והמשימה הייתה עוד קוקטיילים.

היו אנשים בכל מקום. אנשים שחושבים את עצמם. לאחת הנשים היה נזר על הראש. היו שם בחורים בחליפות, חלקן חליפות יקרות בטירוף, והיו גם כאלה שלבשו טוקסידו.

וואו.

זאת לא הייתה סתם מסיבה. זה היה חתיכת אירוע.

בכל הדירה היו מפוזרים חיקויים של גביעי הוקי עם מוצ'ו דינרוס בתוכם.

פאק.

ניסיתי לעבור בראש שלי על כל המיילים — קל יותר להגיד מלבצע, כשאת כבר באמצע הדרך לעיר האלכוהול — שאהבתי להתעלם מהם, ונזכרתי בכמה משורות הנושא של המיילים שעליהם דילגתי. בזמן האחרון היו כמה כאלה מדין, ובאחד מהם היה כתוב משהו על "יח"צ לבואו אלינו" והייתי צריכה לחזק את גישת הפאק על הכול שלי כי פתאום הייתה לי תחושה שהרגע נכנסנו לאירוע גיוס תרומות.

"שאיין!"

דין מיהר לקראתנו, קוקטייל ביד אחת ועיניים מזוגגות. הוא היה בגובה בינוני, עם מבנה גוף גוצי יחסית שהוא היה יכול בקלות להפוך לשרירי אם הוא היה רוצה, אבל לא נראה לי שדין עשה כושר. הוא תמיד היה בעבודה, ולכן, לרוב כשראיתי אותו, השיער שלו היה מבולגן. וככה הוא היה גם עכשיו. והעיניים שלו היו מזוגגות.

העמית שלי לעבודה היה שיכור.

התחלתי לחייך, אבל אז לא. לא טוב. איזה ריגול תאגידי הוא תכנן כשהוא אמר לי לבוא לפה?

"איפה הבר, דין?" זאת הייתה מלאני.

התרשמתי מהעובדה שהיא לא השתמשה במילה האהובה עליה.

"שם." סאשה איתרה את היעד ותוך רגע שתי הבחורות שלי נעו לעבר המטרה.

אני נרגעתי לי, כי ידעתי שהן ידאגו לי. הן יביאו את הקוקטיילים עד אליי — אפילו עדיף ככה — אז היה לי זמן לחייך אל דין. "מה המצב, יא גבר?"

הוא אף פעם לא קלט את הציטוטים שלי. או את הבדיחות שלי.

הוא לא הגיב לזה ואחז בזרוע שלי. "קראת את המיילים ששלחתי לך?" ואז הוא הסתכל עליי והזיז את הראש קצת אחורה. "מה את לובשת?"

לא משהו מתאים לאירוע של מקום עבודה, זה בטוח.

אבל אני רק הגדלתי את החיוך שלי עוד יותר. "הלכתי על לוק של דאינריז. הרגשתי שבא לי לאלף כמה דרקונים הערב." אבל הרשיתי לעצמי חופש יצירתי עם ההופעה שלי. במקום הגלימות והשמלות הנשפכות שלה, אני לבשתי חלק עליון מעור שנראה כמעט כמו מחוך, שנכרך סביב הצוואר ונפל לי מכתף אחת. החלק התחתון התאים יותר ללוק של דאינריז — חצאית מבד שיפון עם שסע לאורך ירך אחת. וסנדלי רצועות עם עקב גבוה.

זה לא היה אמור לעבוד. אבל זה עבד. זה כל כך עבד. והיו לי גם שזירות צבעוניות בשיער שהתנופפו להן בחופשיות, משוחררות ומסעירות.

הוא לקח עוד צעד אחורה ובחן אותי שוב מכף רגל ועד ראש.

"את," שתיקה קצרה, "משהו."

עשיתי פרצוף. "אחי. מעליב."

הוא היה צריך למצמץ כמה פעמים כי הוא לא קלט שדיברתי שוב, ואז הוא חזר והתרכז. "רגע. את בדאונטאון. אין מצב שהצלחת להגיע הנה כל כך מהר, אלא אם היית במקלט, אבל אני יודע שלא היית במקלט. והדירה שלך במרחק שעה מכאן."

ולראיה, התלבושת שלי.

הוא צדק.

בואו אלינו. השם של המטבח שלנו היה טקטיקה שיווקית גאונית, שאותה הגה דינו בכבודו ובעצמו, כי למרות שאני כתבתי את הבקשה למענק שבזכותה השגנו חמישה מיליון (לא עניין של מה בכך עבור סטארט־אפ) שעזרו לנו לצאת לדרך, העבודה שלו הייתה ממש השיווק והיח"צ שאפשרו להמשיך להזרים כספים, תשומת לב ומתנדבים למטבח הקטן שלנו. אני תחזקתי את המענק ועזרתי פחות או יותר בכל דבר אחר. לי הייתה זכות ההכרעה הסופית לגבי כל ההחלטות הניהוליות, פרט לעניינים שבהם היינו זקוקים לפיקוח של חבר המנהלים. הצוות שלנו כלל עוד עובדת במשרה מלאה, אבל את הערבים שלה היא מעדיפה להקדיש לנטפליקס אנד צ'יל (וליתר דיוק, נטפליקס אנד צ'יל עם יין, לא הנטפליקס אנד צ'יל מהסוג האחר). אבל שלושתנו איישנו את המטבח הקטן שלנו והאכלנו הרבה מההומלסים בדאונטאון באזור שלנו בקנזס סיטי.

ודין ידע שאני לא אחת שמשתתפת בטקסי פולחן אלכוהוליים, אבל בכל זאת, היינו כאן, והייתי צמאה.

זה היה היום האחרון של החופשה שלי מהכדורים. אז ניצלתי אותו.

זה היה משהו שעשיתי כדי לצמצם את האפשרות של חסינות לתרופה. היו רגעים שנהניתי מזה, אבל לרוב זה היה מאבק לא פשוט לחזור לכדורים ולוודא שהכול עובד כמו שצריך.

אבל למרות שהמוח שלי כבר התחיל לפנות לכיוון הזה, זה היה משהו שלא הייתה לי שום כוונה לחשוב עליו הערב. מחר אחזור לחיות כמעט כמו קדושה.

אז איפה הבנות עם הקוקטיילוש שלי?

וחוץ מזה, הייתי נחושה לא לתת לעצמי לחשוב על ההוא, וזה דרש ממני ים של ריסון עצמי, כי היה לו תפקיד ראשי בחלומות בהקיץ שלי מאז שהייתי בכיתה י"א ועד עכשיו — במיוחד עכשיו, כשגרתי בעיר שבה הוא היה אצולת ההוקי.

לא עניתי לדין, אבל העין שלי בדיוק קלטה עוד גביע הוקי מפלסטיק מלא בכסף, אז במקום לענות שאלתי, "למה מגייסים כספים?"

"אה!" הוא התעורר לחיים, זרק ראש אחורה וגמר את שארית המשקה שלו. מלצרית עברה לידנו עם מגש עמוס בכוסיות שמפניה. הוא לקח שתיים. לעצמו. "בגלל זה אני כאן. קיבלתי אישור סופי שהשחקנים של קבוצת המוסטנגס הולכים להקדיש יומיים שלמים לבואו אלינו. יומיים, שאיין! יומיים! את קולטת?" הוא רכן אליי, נרגש, ויכולתי ממש להריח עד כמה הוא נרגש.

נשיפת אלכוהול. זה דבר.

זזתי אחורה. "לגמרי."

ממש לא לגמרי.

"זה אדיר."

ממש לא אדיר.

זה יכול להיות יום יח"צ נהדר גם למטבח שלנו וגם לקבוצה, והייתי בטוחה שזאת הסיבה שהם הסכימו לזה. קרה לא פעם שהמטבח של בואו אלינו אירח סלבריטאים מקומיים להתנדבות של יום, או של שעה, אבל התקשורת שהתלוותה אליהם תמיד הייתה יותר מדי בשבילי. אז דאגתי להישאר בחלק האחורי של המטבח, או לקחת יום חופש. הימים שבהם הגיעה תקשורת למטבח שלנו היו מוגזמים בטירוף. הבזקי מצלמות. עיתונאים חדים כתער. מדי פעם הגיע איזה כתב עם רצון טוב שרק רצה להפיץ את הבשורה על המיזם שלנו, אבל היו כאלה שהמטרה שלהם הייתה להסיט את הדיווח לכיוון יותר שנוי במחלוקת כדי לייצר קליק בייטים.

זה היה מס מסוג שלא אהבתי לשלם.

וחוץ מזה, כל הבלגן הזה בבניין שלנו היה כמו אלרגיה לתרופות שלי. לא יכולתי להתמודד עם זה. בטיפול למדתי שנכון לי להימנע ממצבים מהסוג הזה, ולכן, בימים כאלה השתדלתי להיעלם מהשטח. ואם כל הקבוצה תגיע למטבח ליומיים, זה יהיה טירוף מוחלט. כבר מעכשיו לא ציפיתי לזה, וכן, לא נתתי לעצמי לחשוב על העובדה שהוא יהיה בעסק שלי. ממש לא.

חשבתי שהוא הכיר אותי בתיכון, אבל התברר שזאת הייתה תוצאה של האשליות שהיו לי בגלל ההפרעה הלא מאובחנת שלי, אז זה היה מביך, ואז, כשהגעתי לקולג', נשארתי בצללים בכוונה. אבל אם הוא יהיה במקום העבודה שלי במשך יומיים — ארבעים ושמונה שעות — אין מצב שהוא לא יראה אותי, והמידע הזה כבר זמזם לי בראש כמו דבורה מסוממת שמכורה לקוקאין ושמפניה. והדבורה הזאת פשוט לא ידעה מה לעשות או איפה לעקוץ. זה היה סופר כואב.

דין עדיין דיבר. "...ובגלל זה אני כאן. הם הזמינו אותנו כדי לגמול על ההזמנה שלנו, ודרך אגב, איזה דיסקרטי זה שאין אבטחה בחוץ? ראית את זה? כדי להגיע הנה צריך ממש לדעת על זה."

לא היה בזה שום היגיון.

אבל לדין לא היה אכפת. "וכבר פגשתי חצי מהקבוצה. אה!" העיניים שלו קפצו לכל הכיוונים, בדיוק כמו הדבורה הפנימית השיכורה שלי. "קיבלתי כרטיסים למשחק שלהם ביום ראשון. הם הפגיזו במוקדמות, ראית את זה?" הוא המשיך להתקרב אליי יותר ויותר תוך כדי דיבור, משהו שהיה כל כך לא אופייני לדין שהיה לי ממש קשה לעכל את כל הדברים החדשים האלה שהתרחשו סביבי.

דין היה בערך בגיל שלי, כמה שנים מבוגר יותר. הוא בדיוק סיים את הלימודים עם תואר שני בעידוד העולם להתעורר ולשים לב להומלסים ולבני נוער שברחו מהבית. היו לו אינטרסים אישיים ואג'נדה משלו להציל את העולם. הוא אהב להשתחרר. זה משהו שחייבים לעשות במקצוע שלנו כי לשחיקה בעיסוק הזה יש את שיעורי ההצלחה הגבוהים ביותר, אבל כשראיתי אותו שפוך ברמות כאלה, הדבורה שלי התחילה לעוף על הצד. היא כבר התחילה לשאול את עצמה אם היא הסתבכה לי בצמות או אולי נהפכה ליתוש בראש.

ואז נזכרתי. דין היה אוהד הוקי מושבע.

גם אני הייתי אוהדת, אבל דאגתי להסתיר את ההערצה הנצחית, כמו שהסתרתי הרבה דברים אחרים.

אבל לא דין. הוא היה מחוץ לארון וקולני וגאה בכל הנוגע לאהבתו למוסטנגס של קנזס סיטי. לפעמים הוא בגד בהם ועודד את הקבוצה של הקנדים, וגם את הפולארס ממינסוטה (בוווזזז), אבל שתי הקבוצות האלה לא היו בבניין הזה, או בעיר הזאת. אז כן, עכשיו הבנתי. הוא התלהב בטירוף כמו איזה חנון מביך.

נוסף לזה, תהיתי כמה שמפניה הוא כבר הספיק לשתות, כי רק הרגע הוא הוריד שתי כוסיות מולי. והוא היה שיכור כל כך שמולו מד השכרות שלי עצמי הלך וירד לכיוון מכל ריק. לא מגניב. לא מגניב בכלל, ולאן נעלמו הבחורות שלי?

ואז ראיתי אחת מהן.

ומד השכרות שלי צנח במהירות אל מתחת לקו האדום.

הקהל נחצה לשניים. היה לי שדה ראייה פתוח אל הבר, והיא עמדה שם. והיא לא הייתה לבד.

הפוזה החצופה־פתיינית שלה נכנסה לפעולה, והיה ברור שהיא אוהבת את מה שהיא רואה כשהיא הרימה עיניים אליו.