לא סופי

פרק 1 הגילוי

לילה. אני שוכבת במיטה אחרי זיון. יש רגע נעים כזה אחרי זיונים כשהגופים נפרדים וכל אחד לבד עם עצמו. אני שוכבת על הגב וממששת את הציצי שלי. אני לא במיוחד אוהבת אותו, אבל עכשיו הוא מרגיש לי נטוש אז אני מלטפת אותו, כדי שלא ירגיש לבד. כאילו אני מלטפת חתול שמכניס לי את הראש לתוך היד. ואז אני מרגישה משהו. לא זרם. לא ריגוש. גוש. מה זאת בכלל המילה הזאת, "גוש". מגלגלת על הלשון כל מיני גושים שאני מכירה. גוש עציון. גוש קטיף. גוש אמונים. ואז מגיעה לגוש חוסם וגוש חלקה. גוש בגרון. עוצרת את עצמי. זה בכלל לא גוש, זה מרגיש יותר כמו גולה קטנה. מונחת בתוך גומחה בחלק התחתון הימני של השד. מעכשיו זה כבר לא ציצי, זה שד. וזאת גם לא גולה, זה גוש. גוש בשד.

בעשר בבוקר אני כבר עומדת מול דלת פלדלת לבנה וקוראת את השלט שמתנוסס מעליה: "המכון להדמיית השד". היא נראית לי כבדה. כיאה לדלת שאמורה לחסום את הקרינה שפולטים המכשירים האלה. מה הם מדמים בכלל? אבל כשאני לוחצת על הידית, היא קלה ונפתחת בתנופה מפתיעה. אני נדחפת פנימה מהר משתכננתי והדלת נטרקת ברעש מאחורי.

לוקחת מספר מהמכונה בכניסה ומתיישבת על אחד מכיסאות הפלסטיק האפורים. מנסה לדמיין מה יקרה אם הגוש שהרגשתי אתמול בלילה יתברר כסרטני, אבל גם איך איראה בחצאית עור שחורה צמודה כמו של האישה שחולפת על פני. היא מוטרדת. בחולצה לבנה צמודה בעלת מחשוף וי עמוק ובחצאית שמתחככת לה בירכיים, היא חוצה את החדר הלוך ושוב, מדברת בטלפון דרך אוזנייה אלחוטית. השיער הבלונדיני הארוך שלה מיטלטל מצד לצד. היא מדברת בקול רם. האוזניות הלבנות שלה נהפכות לאוזני ארנב. הן מזדקפות ורוטטות לפי קצב הדיבור שלה. אני לא כאן. אני צריכה להיות שם. אני מאחרת. אין לי זמן.

מה זה אומר עליה שככה היא לבושה. שככה היא מגיעה לכאן. למכון להדמיית השד. ומה זה אומר עלי. תקועה כבר שנים בתוך ג'ינס וטישרט דהויה של להקה שכבר לא בחיים, ומעליה ז'קט שחור מחויט, מתעקשת על מראה הטינאייג'רית שהתבגרה אבל עם טוויסט, כאילו זה מה שיציל אותי מהזדקנות, או ממחלה קשה. אני מסתכלת על שאר הנשים המחכות. לפני, בגבה אלי, יושבת אישה קירחת לגמרי. היא לובשת חולצת משי ירוקה ולא נראית ממהרת. היא כבר כאן. יש לה זמן. יושבת זקופה ושלווה וקוראת ספר שהביאה איתה כמי שמורגלת בהמתנות מהסוג הזה. אני מתמקדת בגולגולת החלקה שלה. על האוזניים תלויים לה שני חישוקי כסף גדולים שבכל אחד מהם מושחלים כמה חרוזים ירוקים. אני אוהבת את העגילים האלה ומנסה לנחש אם היא יפה גם מלפנים.

"B665 לחדר מספר 2," קול נשי רובוטי נשפך לתוך חלל החדר ומקפיץ אותי ממקומי. זה המספר שלי. אני נכנסת לחדר האולטרסאונד. טכנאית אדיבה, שעל התג כתוב שקוראים לה ורד, מבקשת ממני להוריד חולצה וחזייה ולשכב עם הידיים מעבר לראש. החדר חשוך וצונן, רק מסך המחשב המרצד מאיר אותו באור כחול חיוור, חללי. אני מורידה את הז'קט, את הטישרט השחורה של נירוונה עם הסמיילי שמוציא לשון ואת החזייה הלבנה ונשכבת על המיטה הצרה.

ורד מניפה ויברטור פלסטיק אפור משוח בג'ל שקוף. "אז איפה הרגשת את הגוש?" אני שולחת אצבע בוטחת לחלק התחתון של השד הימני. ורד מהנהנת ויוצאת לטיול על השד השמאלי שלי. "את כל כך רזה." היא מעבירה את המכשיר, שאני יודעת שקוראים לו מַתמֵר אבל לא יודעת למה, לאורך השד שלי בקווים ישרים וקצרים, מקו המפגש עם הגוף ועד הפטמה. לפעמים מתעכבת, עולה ויורדת, וממשיכה בדרכה. אני חושבת איך אצא מהחדר הזה בעוד כמה דקות ואמשיך בחיים הרגילים שלי, או איך אקום מהמיטה הזאת לתוך חיים חדשים, ארוזה בתוך פיג'מה כחולה של בית חולים.

ורד ממשיכה לטייל לי על השד. המגע שלה לא בלתי נעים. בסוף היא נאנחת ומכריזה: "הכול בסדר בשד השמאלי." אני נזכרת איך בטיול השנתי של כיתה ז' טיפסנו לפסגה של הר. בכיתה ז' אף פעם לא התעניינתי על איזה הר אני מטפסת. כולם השתרכו מאחור, צחקו ועשו שטויות, ורק אני התנשמתי בכבדות כשהתעקשתי לעמוד בקצב של אורי המדריך, שהלך בראש הטור בצעדים גדולים וקלים. כשסוף־סוף הגענו לפסגה, אורי עצר בלי ששמתי לב והתנגשתי בגב שלו. הרגשתי כאילו פגע בי ברק אבל השמים היו בהירים. אורי פרש ידיים לצדדים ואמר ברצינות: "תראי את כל היופי הזה." אבל אני הסתכלתי רק עליו והנהנתי בחיוך מטופש. התיישבתי על סלע אקראי כדי להסדיר את הנשימה, ואז אורי הצביע עם היד השרירית שלו על פסגת ההר הסמוך ואמר, "מה את מתיישבת, יש לנו עוד הר שלם לטפס."

ורד עוברת לטייל על השד הימני. עולה ויורדת. פתאום היא קופאת, כאילו דרכה על אבן חדה. היא מעווה את הפנים בדאגה. "חכי פה דקה, אני כבר חוזרת," ונעלמת. אני נשארת לבד. שוכבת וחושבת שהנה, זה הרגע שאחר כך נזכרים בו ואומרים, "בדיוק אז הבנתי שהחיים שלי משתנים." רופאה נכנסת מבעד לדלת צדדית. היא נורא יפה. מציגה את עצמה כד"ר בירן. ביד מיומנת היא מעבירה את המתמר על השד הימני בקווים ישרים, למעלה ולמטה, ואז עוצרת ומביטה על הצג בריכוז. "כאן הרגשתי את הגוש," אני אומרת, והיא מהנהנת. "כן, אני רואה את מה שאת מרגישה. את תצטרכי לעשות ממוגרפיה. נתאם לך למחר בבוקר. ועכשיו את יכולה להתלבש." ממוגרפיה, אני מגלגלת על הלשון כשאני קמה מהמיטה. אני רוצה ללבוש את הפיג'מה הכחולה אבל מתביישת לבקש.

* * *

לקראת תשע בערב, כשגולי, התלמיד האחרון שלי, הולך, אני פולטת אנחת רווחה. בדרך כלל אני כל כך אוהבת את השעות האלה של אחר הצהריים שגולשות אל הערב. את התלמידים שלי, שהולכים ובאים. את קרני השמש שמנמיכות מבעד לחלונות הגבוהים ומאירות את הידיים שלהם באור זוהר, את עצמי כשאני מרגישה שאני מועילה למישהו בעולם הזה, שאני נחוצה. אבל היום לא. היום אני חסרת מנוחה. מנסה לסגור את מכסה הפסנתר בעדינות, אבל הוא נטרק לי ברעש צורם. עורמת את חוברות התווים המונחות עליו בערבוביה ומיישרת אותן בדפיקה על המשטח, אבל הן קופצות לי מהידיים ומתפזרות כמו חבילת הדוקים שהייתי משחררת כשהייתי משחקת עם נגה. נגה. אני נזכרת שלא ראיתי אותה היום. אחרי בית ספר הודיעה לי שהיא הולכת לחברה, אבל עברו כל כך הרבה שעות מאז.

אני מתקשרת אליה, אבל היא לא עונה. אני מסמסת לה, "מה קורה?" רואה שהיא מחוברת אבל לא מגיבה. זה מעצבן אותי הרבה יותר מביום רגיל. אני עוברת במסדרון ודופקת על דלת החדר שלה למרות שאני יודעת שהיא לא בבית. גוערת בעצמי שרק עכשיו התפניתי לשים לב לזה.

אני מסתכלת על מדבקת ה"אין כניסה" הענקית שמכסה את הדלת. מצמידה את האוזן לפס הלבן ושומעת רק שקט. לוחצת על הידית והדלת נפתחת. החדר חשוך והפוך. אני לוחצת על מתג האור ומצטערת. עכשיו הוא נראה הרבה יותר גרוע. בגדים ומגבות זרוקים על הרצפה. אני חושבת שאני מזהה את הטישרט השחורה עם הלשון האדומה של הרולינג סטונז שהלכה לי לאיבוד מזמן. אני מרימה במהירות את הדברים מהרצפה, כאילו נכנסתי לחדר בשביל לסדר, ומשם עוברת לשולחן הכתיבה. נזכרת איך רק לפני כמה שנים הוא היה מאורגן ומבריק. טושים ועפרונות צבעוניים עמדו כמו חיילים בתוך מכלים כסופים, וקופסת לב שבתוכה מחקים בצורת גלידה ותות וקשת בענן הציגה חיים ורודים. אבל נראה שהחיים האלה חלפו ואת מקומם תפסו ערימה של מחברות תווים מקומטות, דפים מקושקשים, סכין יפנית, מסקרה שחורה וליפ גלוס ורוד.

"יש לך את זה ואין לך כלום, יש לך אותי ואין לך מאום, ברוכה הבאה לגיהינום".

זה מה שכתוב על גלויה שאני מגלה על השולחן בין שני דפים, רגע לפני שאני מתייאשת מהסידורים. ליד הציטוט יש צילום של ארבעה בחורים קירחים, לבושים בחלוקי אמבטיה לבנים, שהפנים שלהם צבועות בלבן. כשאני הופכת אותה, מתברר שמדובר בהזמנה להופעה של להקת White Trash בבארבי, יום שני, 23.9, פתיחת דלתות בשעה 21:00, כלומר בדיוק לפני חצי שעה.

"מצאתי," אני מנופפת בגלויה מול יובל, ששרוע על המיטה שלנו עם אוזנייה באוזן אחת וערימה של דפים על הברכיים. "מה חיפשת?" הוא לא מבין על מה אני מדברת. "חיפשתי תשובה לשאלה לאן הבת שלך הלכה בלי לבקש רשות ולמה היא לא עונה." יובל לא מתעמק בגלויה וגם מסרב להתרגש. אני פותחת את הדלת של הארון הלבן שלי וממוטטת ערימת ג'ינסים, שקורסים על הרצפה. אני מפשפשת בהם ומוצאת את הג'ינס באגי המשופשפים שלי, שרק איתם הייתי הולכת פעם להופעות. "מה את רוצה ממנה? למה את לא סומכת עליה?" יובל לא מרים את המבט מהדף שהוא קורא. "היא הלכה. היא בת חמש־עשרה. היא תחזור." "מה אני רוצה ממנה? נראה לך הגיוני שילדה בת חמש־עשרה תצא להופעה שרק מתחילה בעשר בלילה בלי להודיע? ועוד כשמחר יש לימודים? היא יודעת שאני לא מרשה. ובכלל, נראה לך הגיוני שילדה בת חמש־עשרה תסתובב לבד במועדון עם כל האלכוהול והסיגריות והסמים? נראה לך הגיוני?" יובל מוציא את האוזנייה מהאוזן ומביט בי. אני רואה על הפרצוף שלו שהוא בהלם מהתגובה שלי. "נראה לך הגיוני שאישה בת ארבעים תצרח כמו משוגעת ותקפץ כמו תיש בתוך מכנסיים שנראים עליה כמו שק תפוחי אדמה?"

אני לא עונה. למה זה כל כך מעצבן אותי? אני מפתיעה גם את עצמי. מוציאה מהארון טישרט ישנה גדולה עם איור של דיוויד בואי, לובשת אותה ומעליה מעיל דמוי עור שחור של טייסים. אני מסתכלת על עצמי במראה. שיער ג'ינג'י ארוך וגלי, עור חיוור מנוקד בנמשים שכולם חושבים שהם מקסימים אבל אני לא סובלת. החולצה תלויה עלי, הג'ינס נופלים ממני ואני נראית יותר כחושה מהרגיל והרבה יותר פתטית. אבל הגוש הסודי והבלתי נראה שמסתתר לי בתוך הציצי הימני מוחבא היטב.

אני מתיישבת על המיטה עם הנעליים ביד. "לאן את הולכת בתלבושת המגוחכת הזאת? את נראית כמו קריקטורה של ילדה בת חמש־עשרה." "לבארבי." אני שורכת את הנעליים השחורות הגבוהות. יובל מזדקף לישיבה, "לבארבי?" "כן, לבארבי." אני ממשיכה עם השרוכים. המון שרוכים. "עשרים שנה שאת לא מסכימה לדרוך שם ופתאום היום בא לך ללכת לבארבי?" הוא לא מסתיר את התימהון המהול בבהלה שבקולו. "זה לא שפתאום בא לי. הכי לא בא לי. אבל אני הולכת לחפש את הבת שלי," אני אומרת בנחישות, מנסה לשכנע גם את עצמי. "נראה לי שקצת השתגעת," יובל מנסח את הסיטואציה בזהירות, "את רוצה שאבוא איתך?" "לא, זה השיגעון שלי, אני אטפל בו לבד." אני מסיימת עם הנעליים ונעמדת. "אני מקווה שתמצאי את מה שאת מחפשת," הוא נאנח וחוזר להישען על הכרית. אולי באמת השתגעתי, אני חושבת כשאני יוצאת מהבניין ודמות של ראפרית לא מזוהה מהבהבת אלי מהמראה בלובי.

* * *

כשאני נכנסת לבארבי ההופעה כבר בעיצומה. ארבעת הבחורים מהגלויה קופצים על הבמה, בלי שיער, עם חלוקי אמבטיה לבנים ופנים צבועות בלבן, קצת כמו ליצנים רק בלי האף האדום והשפתיים המחייכות.

אני חוצה את השביל הצר המפריד בין הבר לבין עמדת התאורה ומפלסת את דרכי אל הקומה השנייה. חם נורא. אני מורידה את המעיל ונשארת עם הטישרט של דיוויד בואי. מה לנו ולהם, אני אומרת לאליל נעורי שנותר רק איור על חולצה וסורקת את הקהל במיומנות של קצינת מז"פ.

"רק המוות, רק המוות יציל אותך," הקהל מתחתי שר עם הלהקה ומרים ידיים. העיניים שלי עוברות שורה־שורה, מההתחלה עד הסוף, מסתכלות על הקהל מסתכל על הבמה, צועק את המילים מתוך כוונה גדולה: "אני רוצה לחיות, אני רוצה לחיות לבינתיים."

נגה לא פה, אני מסיימת את הסריקה מאוכזבת ופונה לרדת בחזרה לאולם. מחשבה חדשה ממלאת אותי תקווה מהולה באימה. אני יורדת עוד חצי קומה, לחדרי השירותים. ריח רע ומוכר של שתן וליזול וזיעה מקבל את פני. רוב הדלתות פתוחות ורק אחת נעולה. אני מצמידה אליה את האוזן בדיוק איפה שמישהו כתב בטוש אדום "אמא שלך זונה" ומקשיבה. הקולות מגיעים אלי מוגברים כמו בתיבת תהודה ונשמעים כמו מנגינה ישנה, מוכרת.

קולות של דחיפות, מישהו נחבט בקירות, התנשפויות. אני שומעת אבזמים נפתחים, מכנסיים מופשלים, שומעת גוף מתחכך בגוף, מטבע נופל ומתגלגל על הרצפה, קול נשי לוחש, "כן, כן, כן," מצמידה יותר חזק את האוזן לדלת כדי להבין אם הוא נשמע לי מוכר, צעקה קטועה נשמעת, וראש שנחבט בקיר הדק, ואולי זה ישבן, ואז אנחה ארוכה, ושקט.

הדופק שלי מאיץ, למרות שעברו כל כך הרבה שנים. אני קופצת אחורה בבהלה, יודעת שבעוד רגע הם יצאו מהתא אחד אחרי השני עם שיער סתור ופנים רציניות, היא תחליק את השמלה בידיים והוא יכניס את החולצה למכנסיים. ממהרת להתרחק משם, עולה במדרגות שתיים־שתיים לרחבה העמוסה צעירים שעיניהם נשואות לבמה. מתמקמת בין שני בחורים גבוהים ומצמצמת עיניים כמו ילדה שרוצה אבל מפחדת ממה שהיא הולכת לראות. מעיפה מבט אל המדרגות. הם בדיוק עולים. יד ביד. מתאמצים להסתיר את החיוך אבל לא מצליחים. זאת לא היא. עכשיו מגיע תורי לשחרר אנחה ולהתעצבן על עצמי. זאת לא נגה. ברור שזאת לא היא. מה חשבתי לעצמי? היא עוד כל כך צעירה. והיא לא אני. ומה שקרה לי לא יקרה לה. ולמה אני לא מסוגלת לסמוך עליה כמו שיובל סומך עליה.

הזוג מהשירותים נעלם לי, אני מפלסת את דרכי לקדמת הבמה, בוחנת את הצעירים והצעירות שאני חולפת על פניהם. "סליחה, סליחה, סליחה," אני ממלמלת בעודי משתחלת ביניהם, נזכרת באסרטיביות, בהתרגשות המהולה באי־נעימות שבעזרתן התקדמתי בכל הופעה עד השורה הראשונה. ככל שאני מתקרבת לבמה יש יותר ויותר ילדות כמו נגה. הן מושיטות את ידיהן קדימה ולמעלה, עיניהן נעוצות בטלפון הנייד, שדרכו הן מצלמות וצופות בהופעה. מתעקשות, למרות שהן בהופעה חיה, להעביר אותה דרך מסך. כשאני מגיעה לשורה השנייה הצפיפות כבר חמה, מלחיצה. אבל יש בה גם משהו נעים. אני ממשיכה לסרוק את הקהל, אבל העיניים שלי מתמגנטות לבמה. הסולן, שכבר פשט בינתיים את החלוק ונשאר רק בתחתוני בוקסר שחורים, עומד עכשיו ממש מולי. כל הילדות שסביבי צורחות את המילים. אני מסתכלת עליהן, ואז עליו, ופתאום נדמה לי שהוא מסתכל עלי בחזרה כשהוא שר: "ילדות רעות עושות לי טוב בלב." המוזיקה זרה לי. צורמת. אבל הגוף שלי מתחיל לזוז מצד לצד. הסולן ממשיך להסתכל עלי ואני מחייכת אליו ושרה עם כולם: "תהיה טוב אלי, תהיה טוב אולי."

כשההופעה מסתיימת והאור נדלק על הרחבה, אני מרגישה אותה. את הצמרמורת הזאת שהיתה עוברת לי בכל הגוף בסוף הופעה טובה. איך הרגשתי פיזית את המילים והמוזיקה נכנסות לי דרך האוזניים לתוך הלב ומגיעות עד הרגליים. האור מנער אותי. נגה. איפה היא? איך יכולתי להיות כל כך מרוכזת בעצמי? אני מוציאה את הנייד מהכיס של הג'ינס. עדיין אין תגובה להודעה "איפה את???" ששלחתי לה כשנכנסתי. גם יובל לא כתב לי כלום. פועלי הבמה מתחילים לפרק את הציוד.

אני מתחילה ללכת לעבר היציאה, אבל פתאום יש לי רעיון אחרון. אני פונה לכיוון ההפוך. לצד ימין של הבמה. חוצה באסרטיביות את הגדר שמפרידה בין האולם לבין אחורי הקלעים. אף אחד לא עוצר אותי, אז אני ממשיכה ופותחת בתנופה את הדלת של חדר האמנים. עשן סמיך של גראס אופף את החלל הדחוס גם ככה. אני מסתכלת מסביב. ארבעה בחורים בחלוקים לבנים וסביבם אנשים בשחור. אני מתמקדת בבחורות. הן צעירות ונלהבות כמו שרק בנות עשרה יכולות להיות. אבל אף אחת מהן היא לא נגה. אני רוצה לצאת משם, אבל העיניים שלי שוב נמשכות לסולן. הוא עומד לבד, קצת מרוחק. לא משתתף בשיחה של "איזה מהמם היה" ו"איזה אנרגיות מטורפות" ו"קצת זייפתי בפתיחה של השיר השלישי אבל לא נורא." אני נצמדת לקיר פנוי ובוחנת אותו. בחורה מהצוות מסתובבת עם חבילת מגבונים. הוא לוקח ממנה כמה ומתחיל לנקות לעצמו את הפנים. לאט־לאט הוא מתגלה. ראש קירח, מגולח. זיפי זקן שהוסתרו היטב. פנים מוארכות, סנטר שקוע. עיניים צרות שמשוות לו מראה קצת סיני ושפתיים גדולות ובשרניות מתחת לאף קטן סולד.

אני מתמקדת בשפתיים. הן אדומות מאוד ואני תוהה אם יש עליהן אודם, אבל הוא מנגב גם אותן והצבע שלהן לא נמחק. הוא נושך את צד ימין של השפה התחתונה בתנועה שמעבירה לי צמרמורת בכל הגוף מרוב שהיא מוכרת לי. אני מכירה אותו. אבל זה לא יכול להיות. אני מכירה אותו. איך לא ראיתי את זה קודם. מטומטמת.

* * *

נערה בג'ינס שחור וגופייה לבנה ניגשת אליו בהיסוס. מחפשת רווח בין המילים שנזרקות לחלל האוויר, נשענת בכל פעם על רגל אחרת, פותחת את הפה וסוגרת. בסוף היא אוזרת אומץ ובשנייה של שתיקה היא אומרת, "היית כל כך וואו!" והעיניים שלה בורקות, או שאולי מתמלאות בדמעות מגודל המעמד והמאמץ. הוא מהנהן לעברה במבוכה שלא מאפיינת את כוכב הרוק שהוא רוצה להיות. עוד אנשים זורמים לתוך החדר החנוק ואיתם עוד חיבוקים ועוד טפיחות על השכם. אבל נגה לא ביניהם. אני עומדת שם, צמודה לקיר, סופגת את המראות המוכרים, יודעת שאני צריכה ללכת אבל לא מסוגלת.

פתאום הוא מבחין בי, כאילו נתפסתי לו בעדשה. הוא קושר את החלוק הלבן סביב גופו החשוף כמו מתאגרף בסוף קרב ומתקרב אלי, קצת יותר מדי. הפנים שלו, עם השפתיים הגדולות האדומות, ממש קרובות לשלי עכשיו. "אז איך הייתי?" הוא שואל ברצינות, ואני שומעת את הנשימה שלו עולה ויורדת בחזה. "לא רע," אני מחייכת, "אבל קצת פחות טוב מפעם שעברה." "לא נראה לי שראית אותי פעם," הוא צוחק. "ראיתי, זה היה מזמן, אבל אולי זה לא היית אתה."

"אז מה את עושה פה?" הוא שואל בסקרנות אמיתית. "מעלה את הגיל הממוצע?" אני מפתיעה את עצמי בשנינות. "גם," הוא אומר ברצינות, "אבל התכוונתי איך נכנסת לחדר אמנים, אנחנו מכירים?" "לא. לא יודעת. לא חושבת. אולי." למה אני לא מסוגלת להיות ברורה.

"אז אני צודק, אף פעם לא היית בהופעה שלנו." הוא מביט בי בעיניים ירוקות־אפורות כמו אגם שקפא. אני מרגישה זרמים חשמליים עוברים לי בגוף בעוצמה אבל לא זזה. מנסה להטביע אותם בתוך הזיכרון שלי. כל כך הרבה שנים לא הרגשתי זרמים כאלה. מי יודע מתי ארגיש אותם שוב. אם בכלל. "אז איך בכל זאת הגעת לכאן?" הוא מתעקש, ואני מגמגמת, "סיפור ארוך." "אני יוני, דרך אגב," הוא מושיט לי יד דקה וחלקה. "בדרך כלל מי שבא להופעות שלנו יודע איך קוראים לי, אבל נראה לי שאת לא." "נעים מאוד, אני דניאלה," אני מרימה את היד ללחיצה אבל קופאת באמצע הדרך. מרגישה כמו באחד מכנסי הביוטכנולוגיה שיובל סוחב אותי אליהם בחו"ל, שם אני אשתו־של, תמיד מתלבטת אם להציג את עצמי רק עם שם המשפחה של יובל או גם עם שם המשפחה שלי מהבית. יוני לא מבחין בהיסוס שלי ותופס לי את היד. "נעים מאוד להכיר אותך, דניאלה," הוא מחייך, משועשע כאילו הוא מדריך טיולים בגדנ"ע. "נעים מאוד," אני ממלמלת.

נערה עם שיער כחול ניגשת אלינו. "סליחה, אפשר תמונה?" "כן, בטח," הוא מתנתק לי מהיד. אני זזה הצדה, אבל הוא מושך אותי אליו בחזרה, "בואי, תצטלמי איתנו, תהיה לך מזכרת." מסדר את החלוק ונעמד בין שתינו. אני מרגישה את חום הגוף שלו, סמיך וצמיגי. זורם לתוכי בטבעיות ומעביר בי אוושות קטנות של התרגשות. כשהקליק מסתיים, האדוות מתנפצות על קירות החדר הצהובים והשחפים צורחים לי בתוך הראש. הקסם מתפוגג. ההתרגשות שאחזה בי מפנה את מקומה לבהלה. מה אני עושה פה בכלל. ולמה הצטלמתי. מי יודע מה יעלה בגורלו של הרגע הזה, שתכף ירחף לו בתוך אלפי עננים של בחורות צעירות שנגה אולי מכירה.

החדר המטושטש מתחדד. רק עכשיו אני שמה לב כמה הוא עלוב ונטול יראת קודש. על ספות עור חומות ישנות וקרועות רובצים צעירים מזוקנים, מקועקעים ופשוטי רגליים. על שולחן עץ דהוי ועתיר חריטות מונחים בקבוקי וודקה ובירה ריקים וכוסות פלסטיק חצי מלאות ומאפרות שעלו על גדותיהן. על השידה מימין נחים מגשי אלומיניום כסופים גדולים. לפני ההופעה הם היו ארוחת הערב של האמנים. חתיכות בשר מצופות שומשום צפות ברוטב אדום סמיך עם חתיכות פלפל ואננס, אורז מטוגן שהתייבש בקצוות מעורבב עם חתיכות אפונה וגזר מקופסה. שום דבר מזה לא הייתי מדמיינת שכוכבי רוק מכניסים לפה.

אני פונה ללכת. עושה כמה צעדים לכיוון הדלת אבל אז מתחרטת וחוזרת. "סליחה," אני מתקרבת אליו שוב, "אפשר לשאול אותך משהו?" "בטח," יוני מחייך בביטחון של מי שרגיל לפניות כאלה. "אתה מכיר מישהו בשם אדם ברוידא?" אני יורה את השאלה במהירות, לפני שאתחרט. הפנים שלו משתנות באחת. את המבט הסקרני, המשועשע, מחליף מבט של הפתעה מהולה בדאגה. "למה את שואלת?" "אני צריכה לדעת. אתה מזכיר לי אותו." במיוחד איך שאתה נושך את השפה התחתונה.

הוא נושך את השפה התחתונה. "כן. אני מכיר אותו. הוא אבא שלי. את מכירה אותו?" כל הצבע הלבן מהפנים שלו עובר ישר אלי. "מכירה, כן, בערך," אני שוב מגמגמת. "מה זה אומר בערך?" "פעם הכרתי." אני מסובבת אליו את הגב וכושלת לעבר הדלת, כל הגוף שלי רועד. "חכי שנייה," הוא הולך אחרי ותופס לי את היד. "אל תלכי. אני רוצה לדבר איתך." "אני חייבת ללכת," אני נזכרת בבהלה. אני מחפשת את נגה. נהיה לי חם. השפתיים שלי יבשות. אני לא מסוגלת יותר לנשום בחדר הזה. אני מתנתקת מהיד שלו. "אני לא אכריח אותך. תעשי מה שאת רוצה." הוא מאוכזב ולא מסתיר את זה, פונה בחזרה. אני פותחת את הדלת ויוצאת לאולם שהתרוקן. מה אני רוצה, אני שואלת את עצמי. מה אני רוצה.

* * *

כשאני יוצאת מהחניה, אני מבחינה בשלוש בחורות צעירות על שפת המדרכה. יושבות צפופות ומכווצות ורק הנעליים שלהן, שחורות וגבוהות ומגושמות, משתלשלות אל הכביש, פשוטות לפנים בייאוש. אני מאיטה לידן כדי לצעוק להן שמסוכן לשבת ככה על כביש ראשי ופתאום קולטת אותה.

"מה את עושה פה?" נגה פולטת בתימהון כשאני עוצרת. "יאללה 'כנסו, נראה לי שאתן צריכות טרמפ הביתה," אני אומרת במקום תשובה. למרות שאני מצפה להרגיש כעס, אני לא מרגישה כלום מלבד הקלה. נגה לא מתיישבת לידי. היא נדחסת עם הבנות שאני לא מכירה במושב האחורי. הילדה עם הפירסינג בגבה אומרת, "יו, ממש תודה." אני מסתכלת עליהן דרך המראה. "נו, אז איך היתה ההופעה? להקה ממש מגניבה, White Noise האלה." נגה מסתכלת החוצה דרך החלון. "קוראים להם White Trash ולא White Noise, וכן, הם ממש מגניבים, למרות שבכלל לא נתנו לנו להיכנס להופעה." "מזתומרת?" "הכניסה לבארבי היא רק מגיל שש־עשרה," הילדה עם העגיל בגבה מסבירה, "אבל הם אף פעם לא בודקים, היינו פה כבר כמה פעמים, ופתאום היום לא נתנו לנו להיכנס, כל ההופעה ישבנו על המדרכה." "כמה פעמים?" אני שואלת עם דגש על סימן השאלה, אבל אף אחת לא עונה.

אחרי כמה שניות של שקט אני מרגישה את המושב האחורי רועד מהתרגשות. "זה הוא, זה יוני!" הן נדחסות ככל יכולתן לשמשה השמאלית. גם אני מסתכלת ורואה אותו, חוצה את הכביש באלכסון. בג'ינס לבן וקפוצ'ון לבן ועם נרתיק לבן של גיטרה על הגב. הן פותחות את החלון וצועקות לו "היי," אבל מיד מתכווצות בחזרה במושב, מצחקקות כיאה לילדות שהן. יוני מפנה את המבט לכיוונן ורואה אותי. הוא עוצר לרגע, מחייך ואומר, "היי."

* * *

כשאני מתעוררת בבוקר למחרת יובל כבר איננו. ליד כוס האספרסו הריקה שלו על האי במטבח מוצמד פתק צהוב. "בוקר טוב. הלכתי לסקווש עם חגי", לצד ציור ילדותי של סמיילי מחייך ולב. דרכו של יובל לוודא שלא נשארו משקעים מהוויכוח שלנו אתמול בערב. יובל שונא לריב ושונא משקעים. תמיד הוא צריך שהכול יהיה חלק ומסודר. בלי גבשושיות. כמו שהוא מחליק בתנועה לא רצונית את הסדין לפני שהוא נשכב במיטה. אני נזכרת בפתקים שהוא היה משאיר לי פעם בכל מקום. שהיה גונב מהמשרד. תמיד צהובים. תמיד חמודים וילדותיים ומלאים חיוכים ולבבות. חלקם העליון מודבק על הארון או על השולחן או על המראה. תמיד צחקתי עליו שהקדים את זמנו והיה שולח לי סמסים בפתקים צהובים עוד לפני שהומצאו. "אני סטארטאפיסט בנשמה," הוא היה צוחק בחזרה. אני מרימה את הפתק הצהוב. נשטפת בגל של אהבה וגעגועים לאיש החמוד שלי, שפגש אותי כשהייתי בתחתית, ריגש אותי והצחיק אותי, אסף אותי בזרועותיו החסונות ושמר עלי מנפילה יותר גדולה, והנה אולי אני עומדת בפני עוד תחתית שבכלל לא סיפרתי לו עליה. ואיך הוא ישמור עלי עכשיו?

* * *

אני דופקת על דלת החדר של נגה ונענית ב"מה את רוצה?" מבפנים. אני פותחת את הדלת, אבל נשארת לעמוד בפתח. הבגדים והמגבות שהרמתי אתמול שוב זרוקים על הרצפה. נגה עומדת מול המראה הארוכה שקבועה על דלת הארון שלה. השיער השטני העבה אסוף לקוקו נמוך ארוך ומקורזל עם שביל באמצע, לא מסתיר את החצ'קונים שמתחילים לעטר את הפנים העגלגלות שלה. היא לובשת ג'ינס וטישרט כחולה שמבליטה לה את העיניים הכחולות הבורקות של יובל. לפי הבעת הפנים שלה היא לא מרוצה. היא מכניסה את החולצה למכנסיים, בוחנת את עצמה, מוציאה את החולצה. ושוב מכניסה אותה למכנסיים, ושוב מוציאה. "יותר יפה עם החולצה בפנים," אני אומרת למרות שהיא לא שאלה לדעתי. "לא נכון. כשהיא בחוץ היא מסתירה לי את התחת ואת הפולקע." אני נתקעת. נערה מלאה לאמא רזה זאת בעיה קשה לשני הצדדים. ואנחנו אף פעם לא מצליחות להתגבר עליה. "אני חושבת שאין לך מה להסתיר," אני מנסה. "לך אין. לי ברור שיש. מה, את עיוורת או שאת סתם משקרת?" היא מוציאה בהחלטיות את החולצה מהמכנסיים בפעם האחרונה והסופית. אני שותקת. שום דבר שאגיד לא יצא לי טוב. עדיף שאשנה נושא. "את רוצה לדבר על מה שהיה אתמול?" אני שואלת בהיסוס.

"מה היה אתמול? את הלכת להופעה ואנחנו ישבנו כל הערב על המדרכה."

"את הלכת בלי לבקש רשות ולא ענית כשהתקשרתי וכשסימסתי, אז באתי לחפש אותך," אני מתקנת אותה.

"ברור שלא ביקשתי, כי לא היית מרשה."

"נו, אז איך זה אמור לעבוד? את תעשי כל מה שבא לך גם כשאת יודעת שאני לא מרשה?"

"ממתי כל כך אכפת לך מה אני עושה? מאיפה הבאת פתאום את האמא המעורבת הזאת? את תמיד מתעניינת רק בתלמידים שלך, משחקת אותה קולית ומגניבה. רק איתי את קשוחה ומבאסת." היא מתלבטת עכשיו בין נעלי ספורט לבנות לבין סניקרס שחורים. אני נשענת על שולחן הכתיבה שלה כמחפשת תמיכה.

"אני מנסה לדבר איתך, להבין," אני אומרת בקול רך יותר. "אולי תנסי לשתף פעולה?"

"באמת, אמא, את לא מנסה לדבר איתי." נגה בוחרת בסניקרס השחורים ונועלת אותם בלי להרים אלי את המבט. "את רק אומרת מה אסור לי לעשות. ולא מרשה לי לעשות דברים שחשובים לי. לכל החברות שלי מרשים."

"לא מעניין אותי מה מרשים לחברות שלך," הטון שלי שוב עולה. "אמרתי לך אלף פעם, לא בא לי שתסתובבי שם. זה מסוכן. יש שם סמים."

"יש שם סמים," נגה מחקה אותי בקול לעגני. "מי ישמע. אמא, זה מועדון הופעות. גם בבית ספר שלי יש סמים. אולי גם לשם לא תרשי לי ללכת? את כל כך מנותקת."

אני לא עונה. היא טועה, אני לא מנותקת, אבל אני לא יכולה להשתחרר מהצורך להגן עליה. "ולמה את לא סומכת עלי?" היא מתרוממת ונועצת בי מבט שיש בו כאב אמיתי. "למה את חושבת שאני לא יכולה לעשות סמים במקומות אחרים?"

"אני אחשוב על זה שוב בפעם הבאה, אבל הכי חשוב לי שלא יהיו בינינו סודות."

היא אוספת מחברות ודפים מקומטים לתוך התיק שלה וממלמלת בלחש, "איך את מצפה שאני אספר לך משהו אם את מתנהגת ככה." אני לא בטוחה שהיא התכוונה שאשמע. היא חולפת על פני ויוצאת בלי להגיד שלום. אני מתרוממת בכבדות מהשולחן שנשענתי עליו, אוספת שוב את הבגדים והמגבות מהרצפה. הכי חשוב שלא יהיו בינינו סודות, אני חוזרת על עצמי בלב. כמה דו־פרצופית אני יכולה להיות. איזו אמא מבאסת אני. כל כך לא קולית. ולא אמינה. אני האמא הכי גרועה בעולם. אולי עדיף שהגוש יהיה סרטני. שאמות כבר, והיא תישאר רק עם אבא שלה.

* * *

בשעה תשע וחצי אני נכנסת שוב למכון להדמיית השד באיכילוב. לוקחת מספר מהמכונה ומחפשת מקום פנוי בחדר ההמתנה המלא. ואז אני מבחינה באישה הקירחת מאתמול. במקום חולצת משי ירוקה היא לבושה היום בשמלת קולר בצבע ורוד פוקסיה. יושבת עם הפנים אלי, קוראת ספר. יפה בדיוק כמו שדמיינתי. תווי פנים חדים. עצמות לחיים גבוהות ועיניים חומות. מעליהן גבות מצוירות בכישרון שמשוות לה מראה קצת תיאטרלי.

אני הולכת לעברה. נמשכת אל האישה הזאת ואל הספר שהיא מחזיקה. איך אני לא הבאתי ספר. תמיד יש לי ספר בתיק ודווקא היום לא הבאתי. מתיישבת בכיסא הפנוי שלידה. כאילו שמרה לי אותו. כאילו היא חברה שלי. כאילו לא באתי לכאן לבד. היא מחייכת אלי כאילו אני צודקת וחוזרת לקרוא בריכוז. אני מציצה בספר. "כשהדברים מתפרקים". מאת פמה צ'ודרון. הקירחת קולטת אותי. "את אוהבת ספרים?" היא שואלת בקול חם וצרוד שמפתיע אותי. "אני אוהבת מילים." "זאת הגדרה יפה," היא מחייכת וחוזרת לקרוא.

אני מסתכלת מסביב. על מסך הטלוויזיה שתלוי על הקיר פאולה וליאון מדברים עם נשים שנהיו שחקניות פוקר. השעה על המסך היא 9:35, אבל שעון הקיר העגול הישן שתלוי מעליו מראה את השעה 9:26. אני תוהה אם הזמן כאן יותר אטי. או שאולי הוא ממהר. אני פותחת את הווטסאפ. טליה שלחה לי תמונה של סניקרס שאני חייבת ושאלה איפה אני ואם אני רוצה להיפגש לקפה. איפה אני. וכמה אני חייבת לזכור את הרגע הזה.

"הכול בסדר?" הקירחת פונה אלי. "הידיים שלך רועדות, ואת קצת חיוורת." אני מסתכלת על הידיים שלי שאוחזות בטלפון. הן באמת רועדות. "כן, הכול בסדר." אני רוצה להיות הבחורה המגניבה שאני תמיד מתאמצת להיות אבל לא מצליחה. "כלומר, לא בטוח, נראה לי שיש לי סרטן." "כל מי שיושבת כאן חושבת שיש לה סרטן. אין מה להתרגש מזה." "כן, אבל לי באמת יש, כנראה. יש לי גוש ועשו לי אתמול אולטרסאונד, ועכשיו אני מחכה לממוגרפיה," אני מסבירה לה, או בעצם לעצמי. "יש לי קצת ניסיון בזה," היא מחייכת, "חכי רגע עם המסקנות, שום דבר עוד לא סגור. וגם אם כן, אין מה להתרגש." "אין מה להתרגש?" "אין. גם אם יש לך סרטן, זה לא סוף העולם."

אני שותקת. אני רוצה להגיד לה שזה דווקא כן סוף העולם. בטוח משהו עם סוף, אבל היא מניחה את ידה על היד הרועדת שלי. בשנייה הראשונה זה מביך אותי, אבל גם נעים. אישה זרה שמחזיקה לי את היד. שתי נשים זרות שיושבות זו לצד זו יד ביד. היד שלה קרה ויבשה. שלי חמה ולחה. אני רוצה למשוך אותה בחזרה אבל בעצם לא רוצה. אנחנו ממשיכות לשבת ככה בשקט. היד שלי נרגעת בתוך היד שלה. אני חושבת על סוף העולם. הוא נראה כמו חדר המתנה ענקי של נמל תעופה, גדוש בנשים שיושבות ומחזיקות ידיים. היד של הקירחת כבר התחממה בינתיים, אבל לא התנתקה ממני, אפילו כשהיתה צריכה להעביר עמוד בספר שלה. היא הסתדרה עם יד אחת. אישה יוצאת מאחד החדרים וקוראת בשמי. אני מתרוממת בקפיצה ומתנתקת מהיד שלה. "תהיי נחמדה אליה, ענת, היא חדשה פה," היא אומרת לבחורה שקראה לי. אני לוחשת לה "תודה" והולכת אחרי ענת.

בחדר הממוגרפיה ענת מבקשת ממני להתפשט ומעמידה אותי מול מכונה ענקית. בזהירות רבה היא מניחה את השד שלי על מדף זכוכית. אחר כך היא מכוונת מלקחיים עצומים, שמוחצים אותו לפיתה תפוחה. "מצטערת," היא אומרת עם ע' גרונית, "זה קצת כואב." "זה בסדר," אני מנסה להישמע גיבורה. קר בחדר. אני עומדת שם עם שד אחד בחוץ ושד אחד לחוץ וחושבת איך יכול להיות שלא קר לי. ענת עוברת לעמוד מאחורי פרגוד. נשמע קליק. עכשיו היא חוזרת אלי ומעמידה אותי בתנוחה הבאה. בכל פעם המלקחיים נסגרים לי על השד ומועכים אותו מכיוון אחר. ענת אומרת שזה הצילום האחרון ושתכף מסיימים, ואני רק חושבת איך יוצא לי כל האוויר מהשד. אני נשארת רק קליפת עור ריקה. והגוש.

כשהבדיקה מסתיימת, אני מתלבשת ונועצת מבט בענת. רוצה לשאול אותה מה היא רואה. מנסה לקרוא את הבעות הפנים שלה אבל לא מצליחה. "את צריכה לעשות ביופסיה," היא אומרת כאילו קראה לי את המחשבות ופותחת לי את הדלת. "חכי בחוץ ועוד מעט נקרא לך שוב." היא מניחה יד מנחמת על הכתף שלי כשאני עוברת אותה בדרך החוצה. שנייה לפני שהיא סוגרת את הדלת היא שואלת: "תגידי, למה את לבד כאן? זה לא בסדר. אין אף אחד שמלווה אותך?" לפני שאני מספיקה לענות, אני שומעת מהצד השני של החדר את הקול הצרוד והעמוק של הקירחת: "היא לא לבד, אני איתה."

"רק אותך היא צריכה על הראש," ענת מסננת בשקט בינה לבין עצמה, ולי היא אומרת, "תתקשרי למישהו שיבוא להיות איתך פה" ואז מסתובבת וסוגרת את הדלת.

אני חוזרת לכיסא ליד הקירחת. "למה את לבד באמת?" "כי שלשום בלילה גיליתי את הגוש ולא רציתי להלחיץ אף אחד, בטח לא את בעלי, רק רציתי לוודא שהכול בסדר, לא תכננתי את כל הבלגן הזה." "אף פעם לא מתכננים בלגן ואף פעם לא מגיעים לבית חולים לבד," היא כמו מקריאה מתוך הספר שלה. "את אף פעם לא יכולה לדעת לאן זה יתפתח." אף פעם לא מתכננים בלגן. אני חושבת כמה המשפט הזה יפה. "אז למה את לבד כאן?" "אני?" היא צוחקת, "אני כבר ותיקה בעסק הזה. שום דבר לא יכול להפתיע אותי. וחוץ מזה, גם בחיים אני לבד. ככה אני אוהבת. אין לי כוח לתמוך במי שאמור לתמוך בי, את מבינה?" אני מהנהנת, אבל לא באמת מבינה, ומחייגת ליובל. חושבת מה תהיה התגובה שלו.

אחרי כמה צלצולים שנשמעים כמו נצח יובל עונה. אני שומעת אותו מתנשף ואת הכדור של הסקווש נחבט בעוצמה אל הקיר. "מה קורה? הכול בסדר?" הוא שואל בין התנשפות להתנשפות. "לא," אני לוחשת, "אני באיכילוב. גיליתי גוש בשד. ועכשיו אני צריכה לעשות ביופסיה. ואני צריכה שתבוא." יובל לא עונה. הכדור ממשיך להכות בקיר. אני מניחה שחגי ממשיך לשחק. "רגע, מה גילית? מתי?" יובל לא מבין. "אני באיכילוב. אני צריכה לעשות ביופסיה. עכשיו. אני צריכה שתבוא," אני חוזרת על הדברים שלי בקול קצת יותר רם, כאילו הטון יסביר משהו שהקול הלוחש לא הצליח. אני חושבת על המילה "צריכה" ועל הקרבה שלה למילה "צרחה". הכדור האחרון שהוטח אל הקיר לא מקבל מענה, ואני מנחשת אותו מתגלגל על הרצפה באכזבה. "אני לא מבין, למה לא אמרת כלום?" אני שותקת. יובל מתחיל ללכת על הפרקט. צעדים מהירים. התנשפויות. דלת נפתחת, דלת נסגרת, קרקוש מפתחות. "אני בא." אני מרחמת עליו, חושבת על הרגע הזה, שבו מכה בך ההבנה.

* * *

כשאני מנתקת את השיחה, הקירחת שקועה בספר שלה כמו מישהי שיושבת בסלון מול האח הבוערת בליל חורף קודר. אני שוב מציצה בספר. בעמוד הימני כתוב: "תחושת הפחד כתגובה לבלתי נודע אינה דבר נורא. היא חלק מחוויית החיים, דבר המשותף לכולנו. זוהי תגובה לאפשרות של בדידות, של מוות, של חוסר היכולת להיאחז במשהו. פחד הוא תגובה טבעית להתקרבות לאמת".2 אני לא סובלת קשקושי ניו אייג' ומסעות רוחניים. וגם הקירחת לא נראית לי כמו טיפוס רוחני, עם העגילים והבגדים הצבעוניים, אבל הטקסט מדבר אלי. אני רוצה להמשיך לקרוא. מעניין לאן ייקח אותי הפחד שלי. אני מרגישה אותו פתאום. מפחדת שהוא יתפרץ מתוך העור שלי ויישפך על הרצפה. או שאולי הוא יתפזר. לא יודעת אם פחד זה מוצק או נוזל.

אני פותחת את הווטסאפ. יובל כתב שהוא בדרך. אני מדמיינת כביש ארוך. ישר ושומם. מכונית אמריקאית ישנה ורחבה נוסעת עליו. היא נוסעת מהר אבל מתקדמת באטיות מעצבנת. משני צדי הכביש משתרע מדבר. צהוב ובוהק ומלא דיונות של חול רך שנוצץ בשמש. תוך כדי נסיעה עולה מתוך אחת הדיונות אישה עירומה. היא לובשת רק את שערה השחור הארוך שמתבדר ברוח הקלילה. למרות החול הטובעני היא צועדת בבטחה. יש לה גוף מושלם והיא נראית כמו דוגמנית של בושם שקוראים לו dune או desert או wild wind. היא הולכת לעברי, מענטזת בצעדים גדולים, אבל כשהיא מתקרבת אני מבחינה שיש לה רק שד אחד. בצד השני כלום. שטוח. אני מנסה להתמקד בפנים שלה. לראות אם היא שמחה. אם היא מחייכת. אבל המבט שלי נשאר תקוע על האין שד. אין דיונה. רק חול אבקתי שהרוח השטיחה.

ענת יוצאת מאחד החדרים וקוראת לי להיכנס. "נו, את עדיין לבד?" היא שואלת בדאגה מהולה בכעס. "בעלי יגיע בעוד כמה דקות," אני מתנצלת כשאני מתקרבת אליה. "הכול טוב. אני פה איתה," אני שוב שומעת את הקירחת מאחורי, כשהיא נדחפת לתוך החדר. "מאיפה את מכירה את סופי?" ענת שואלת, ואני כל כך שמחה שעכשיו אני יודעת איך קוראים לה. סופי. "הכרנו פה בחדר ההמתנה." "אז אתן לא מכירות," ענת אומרת בחיוך שאני לא יודעת לפרש. "את בטוחה שזה בסדר מבחינתך שהיא תהיה פה?" אני מושכת בכתפיים. אני לא מכירה אותה בכלל. נראית לי קצת מוזרה. אבל זה היה חמוד איך שהחזיקה לי את היד, וזה ממש לא נעים להיות כאן לבד. "חלאס, אני כבר פה. בואו נתחיל," סופי מסכמת את ההתלבטות בקול סמכותי.

ענת מבקשת ממני שוב להתפשט ולשכב על המיטה. הרופאה היפה נכנסת לתוך החדר. "תכירי, זאת ד"ר בירן," ענת אומרת, אבל הרופאה קוטעת אותה בעיניים מאירות. "אנחנו כבר מכירות מאתמול, את דניאלה, נכון? לפני שנבצע את הביופסיה, אשאל אותך כמה שאלות." אני מתחילה להסיר את הבגדים.

"בת כמה את?"

"בת ארבעים. בדיוק חגגתי החודש."

"מזל טוב."

"עד מאה ועשרים," ענת מתערבת, צוהלת קצת יותר מדי. "תודה," התחלה של דמעה מתפתחת לי בזווית העין. "נשואה?" "כן." "אז איפה בעלך באמת?" ענת שואלת שוב. "בדרך." "ילדים?" "כן, אחת," אני עונה במבוכה. "בת כמה?" "חמש־עשרה." "איזה יופי," ד"ר בירן לא מתרגשת שיש לי רק ילדה אחת. "ומה את עושה?" "אני מורה לפסנתר." היא מתקרבת אלי עם מחט ארוכה. "מעניין. איך הגעת לזה?" "סיפור ארוך," אני מנסה להתחמק. "יהיו כמה דקירות," היא מסבירה, גולשת בטבעיות משאלות למעשים. "הראשונה לאלחוש. השנייה להחדיר את הסמן שבעזרתו נדע מהו המיקום המדויק ממנו תילקח הביופסיה. ורק הדקירה האחרונה תהיה של הביופסיה עצמה."

* * *

אני לא פוחדת ממחטים. וגם לא מדקירות, אני מזכירה לעצמי. "זאת זריקת הטשטוש, היא הכי כואבת," ענת מנסה להכין אותי. אני לא מסתכלת, אבל מרגישה דקירה ארוכה וחדה בשד הימני, כשהמחט חודרת דרך העור הדק שלי לתוך הגוף.

ענת מפעילה את האולטרסאונד ומסמנת בטוש סגול את המיקום של הגוש. נקודה זוהרת על העור החיוור שנראית קצת כמו כוכב. מה יקרה אם לא אצליח למחוק אותה והיא תישאר על הציצי שלי לעד? אולי אהפוך אותה לקעקוע של כוכב סגול? זה ילך טוב עם הקעקוע של הירח שיש לי ליד הפופיק. ד"ר בירן מכוונת את המזרק עם המחט הארוכה כאילו היא מחזיקה אקדח טעון. "זה נראה קצת מפחיד," היא מנסה להרגיע אותי, "אבל זה לא כל כך נורא. וגם קיבלת זריקת טשטוש. ואת נראית לי מאוד גיבורה." "אני לא גיבורה," אני לוחשת, וסופי מתקרבת אלי מפינת החדר ולוקחת לי שוב את היד. "גיבורה," היא אומרת, "זה רק עניין של החלטה." "את תרגישי עכשיו קליק," ד"ר בירן מסבירה ואני מרגישה. זה כן כואב. כאילו תלשו לי חתיכה מהגוף בתנועת משיכה לא מאוד מהירה. כמו שאמא היתה מורידה לי פעם שערות מהרגליים. היא היתה מערבבת בסיר סוכר עם מיץ לימון ומים, וכשהתערובת היתה מסמיכה ומקבלת צבע דבש, היתה מורחת לי אותה על השוקיים. "צריך למשוך כמה שיותר מהר, ככה זה כואב הכי פחות," היא היתה מסבירה כשהיתה מצמידה לשעווה החמה חתיכת בד שקרעה מסדין לבן, ואז מושכת בבת אחת. אבל זה תמיד הרגיש לא מספיק מהר. הייתי נושכת את השפתיים מרוב כאב ומרגישה איך השערות נתלשות לי אחת־אחת. אמא היתה מסתכלת בסיפוק על הבד הלבן שנעשה צהוב־כתום. "את רואה? זה עובד מצוין," היא היתה מנופפת בו בגאווה. "זהו זה. סיימנו," ענת מבשרת בשמחה, כשד"ר בירן מוציאה את המחט ומניחה חתיכה בלתי נראית מהגוש שלי על מלבן זכוכית שקוף.

אני מדמיינת את החתיכה החסרה שלי עושה את דרכה למכון לפתולוגיה. אנשים חסרי פנים בחלוקים לבנים מתהלכים במסדרונות תת־קרקעיים, מובילים עגלות נירוסטה שטוחות שעליהן פרוסות איברים שנחתכו. כבד או כליה, או שד. כל אחד על צלחת לבד. במכון לפתולוגיה יכניסו את הגוש שלי לצלחת פטרי וינביטו אותו כמו שהיינו עושים בשיעורי ביולוגיה. מצמיחים שעועית על צמר גפן לבן.

ענת מנקה לי את השד עם חומר חיטוי וחובשת אותו. "זה יכול לכאוב בימים הקרובים, וגם אל תיבהלי אם השד ישנה את צבעו לצהוב, או סגול או אפילו שחור, כי לפעמים יכול להתפתח שטף דם." "אז מה את אומרת?" אני פונה לד"ר בירן בחשש. "עוד מוקדם להגיד." בדיוק ברגע הזה יובל נכנס לחדר בסערה. "מה קורה?" הוא שואל בחרדה. "בדיוק סיימנו," ענת מכריזה. "ותדע שאשתך ממש גיבורה." יובל ניגש אלי, אבל מסתכל על סופי שיושבת לידי. גם היא מבחינה במבט הזה, משחררת בעדינות את היד שלי, שרק עכשיו אני מגלה שהיא עדיין אוחזת, ומתרחקת ממני. "נעים מאוד, אני סופי," היא אומרת, "הכרנו בחדר ההמתנה וראיתי שהיא פה לבד." היא לא אומרת את זה בתוכחה. רק מתארת את הסיטואציה. בפשטות. בלי שיפוטיות. אני לא יודעת אם יובל מבחין בניואנס הזה. "תודה רבה," הוא עונה בקול רפה ואוחז לי את היד במקומה. המעבר חד לי. ליד של סופי כבר התרגלתי ושל יובל מזיעה נורא. הגוף שלי מתחיל לרעוד. איך תמיד ליד יובל אני ישר מתפרקת. לא צריכה להיות אסופה.

"אני רוצה להבין בדיוק מה קורה," הוא פונה לרופאה, וד"ר בירן משיבה: "דניאלה הרגישה גוש. וראינו אותו באולטרסאונד. וגם בממוגרפיה. להערכתי הוא בגודל של כשלושה סנטימטרים." "זה קטן? זה גדול?" "זה בינוני. לקחנו ביופסיה מהגוש ועכשיו נחכה לתשובה." "כמה זמן זה ייקח?" "זה יכול לקחת קצת זמן. עד שבועיים." "שבועיים??" יובל פולט את המילה בטון גבוה, שבור וצורם. הוא מכחכח מיד כדי להסתיר את זה, אבל אני חושבת איך מילה אחת יכולה לבטא כל כך הרבה. "מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו שבועיים?"

"אני מניחה שהתשובה הראשונית תהיה יותר מהירה," ד"ר בירן מנסה להרגיע את האווירה, "אבל אני לא יכולה להבטיח." יובל מקמט את המצח במבט חסר אונים. אני מנסה להיזכר בפעם האחרונה שראיתי אותו חסר אונים ולא מצליחה. יובל תמיד שולט בסיטואציה, תמיד מוחזק, אבל עכשיו הוא נראה לי יותר מבוגר מארבעים ושתיים שנותיו, למרות שתמיד הוא נראה צעיר לגילו. הגובה שלו והגוף החטוב והאתלטי, שתמיד היו מקור גאוותו, משווים לו עכשיו מראה של קולב שהתכופף מכובד המשא שעליו. הוא מעביר יד בשיער השטני־אפור שלו כמו שהוא עושה תמיד כשהוא בלחץ. העיניים הכחולות שלו מתרוצצות. כל היופי שלו נשאב. החולצה הלבנה המכופתרת, שאני יודעת שגיהץ בבוקר, כל כך מקומטת עכשיו.

אני רוצה לחבק אותו, להגיד לו שיהיה בסדר, שלא ידאג, אבל לא יודעת אם הוא לא ינער אותי מעליו. בטח כועס עלי שלא אמרתי לו כלום עד עכשיו. ולמה בעצם לא גיליתי לו?

עד היום חשבתי שמערכת היחסים בינינו היא לפחות כנה. והנה פתאום ביום אחד אני מסתירה ממנו לא סוד אחד אלא שניים. אני רוצה לחבק אותו אבל לא יודעת איך. אצלנו תמיד הוא המחבק ואני המחובקת. שנים של תנוחה מאובקת, ואי־אפשר לשנות את זה עכשיו.

* * *

בדרך הביתה משתרר באוטו שקט מוזר. יובל מסנן משהו על המחיר הבלתי נתפס בחניון של איכילוב ומעביר תחנות ברדיו. בדרך כלל זה התפקיד שלי, לסרוק את כל השירים שמושמעים באותו רגע ולבחור את זה שאני הכי אוהבת. "זה כל כך מיושן, אמא," נגה אף פעם לא מצליחה להבין את כל העניין הזה עם הרדיו, ואני יודעת שהיא מתכוונת להגיד: את כל כך מיושנת. "אם בא לך לשמוע שירים שאת אוהבת, פשוט תקשיבי לפלייליסט שלך." "אבל אני אוהבת להיות מופתעת," אני מנסה להסביר, "לשמוע שירים ששכחתי וגם שירים חדשים שאני לא מכירה." "את זה אפשר לעשות גם באפּל מיוזיק, ובצורה הרבה יותר מתוחכמת. ואיך בכלל את יכולה לסבול את הפרסומות האלה? זה כל כך נורא."

יובל עוצר עכשיו על "Dust in the Wind" של קנזס. בהזדמנות אחרת הייתי בוחרת בו ואפילו שרה בקול צרוד, אבל היום אני רק חושבת כמה דפוק וקלישאתי זה עוד יכול להיות ומכבה את הרדיו בתנועה שאני מנסה שלא תיראה מופגנת. יובל מסיר יד אחת מההגה ומניח אותה על כף היד שלי. "יהיה בסדר, דנדי." כמה רוך וכוונה אצורים בתוך התנועה האגבית הזאת שלו. הוא לא מטיף לי שלא סיפרתי לו. הוא לא כועס. וזה כואב לי הרבה יותר. למה תמיד הוא צריך להיות כל כך בסדר. ולגרום לי להרגיש כל כך לא בסדר. "לא רציתי להדאיג אותך," אני אומרת בשקט ומלטפת את כף היד שלו. "לא רציתי שתדאג לי."

* * *

המכונית שלפנינו בולמת בפתאומיות ויובל בולם מיד אחריה. אני מוטלת קדימה ואחורה ומרגישה את האדרנלין מתפשט לי בכל הגוף. מה היה קורה אם הייתי מתה עכשיו. נהרגת בתאונת דרכים. ככה. פשוט. נקי. מיידי. אולי זה עדיף. בלי לעבור את כל הסבל הזה. לחכות לתוצאות. לעשות בדיקות ועוד בדיקות. ואז טיפולים. וכימותרפיה. וקרחת. ואז יבוא המוות. בייסורים. עדיף עכשיו. קצר, אלגנטי, החלטי. אבל מה יובל אשם? ולמה הוא צריך למות איתי ביחד? ומה יהיה על נגה? "אני לא רוצה לספר לנגה שום דבר," אני זורקת לחלל המכונית, בלי להתייחס לכמעט תאונה. "מזתומרת?" "היא ממילא בעולם שלה ואין מה לספר עד שלא נדע." "אוקיי..." יובל מושך את המילה קצת יותר מדי, ואני לא יודעת אם הוא חושב שאני צודקת או שהוא פשוט לא רוצה להתווכח איתי. "אני לא רוצה לספר לאף אחד בינתיים."

אנחנו פונים ימינה לשדרות נורדאו ואז שמאלה ומגיעים לרחוב שלנו. יובל לוחץ על השלט, ושער החניה נפתח. אני רוצה שהוא ימשיך לנסוע. רוצה להמשיך לשבת בתוך הוולוו שלו, שאני לא סובלת. לשקוע בתוך מושב העור בצבע חול ולראות איך הנוף בחלון שלי זז, אמורפי ומרוח. נזכרת בתקופה שגרנו ברחוב מאנה ולא היתה לנו חניה. היינו מסתובבים שעות במעגלים, מקללים את כל העולם ואחד את השני. סיבוב ועוד סיבוב. סחוטים. מיואשים. אבל היום אני רק רוצה להישאר כלואה בתוך המכונית הזאת. רק רוצה לא להגיע.

* * *

כשאנחנו נכנסים הביתה, הוא ריק ושקט. עזבתי אותו רק לפני כמה שעות, אבל נראה לי שהגעתי אליו עכשיו מארץ רחוקה. הכול זר לי. הכורסאות הלבנות בסלון. המטבח השחור שיובל כל כך התעקש עליו. שיש הקררה האפור שאני התעקשתי עליו ושעכשיו שתי כוסות הקפה שלנו מהבוקר ניצבות עליו זו לצד זו. כוס האספרסו הקטנה שלו, מצוירת ביד אמן ששכחתי את שמו, וכוס הנס קפה הגבוהה שלי מהזכוכית העבה, שאני סוחבת מהעבר. האגרטל עם הטוליפים הסגולים שאני יכולה להישבע שבבוקר הם היו סגורים ועכשיו הם פתוחים. עייפים. הצוואר הגבעולי שלהם רפוי, נשפך מהכלי, משווה להם מראה מוזנח. כאילו פשטו איברים בתנוחת מנוחה או ייאוש. ליד האגרטל מבהיקה צנצנת עוגיות מזכוכית עם מכסה בעל ידית מזהב. בכל יום שישי אני קונה עוגיות במעדנייה של חביב וממלאה את הצנצנת. בכל שבוע עוגיות אחרות. השבוע בחרתי עוגיות חלווה מרובעות. אני שונאת חלווה, אבל אוהבת לקנות עוגיות שאני שונאת. ככה יותר קל לי לעמוד בפיתוי. אני חייבת לאכול פחות סוכר. פחות שטויות. אני יודעת. אבל לא מסוגלת. אם לא היה לי אכפת ממה שאני אוכלת, הייתי בוחרת תמיד את העוגיות פרח שאמא היתה אופה בכל יום שישי, קוראת לי למרוח ריבה אדומה בין שתי שכבות בצק דקות. אהבתי שהריבה היתה נדבקת לי לאצבעות. הייתי מצמידה בכוח אצבע לאצבע ומנסה להפריד ביניהן, נהנית מתחושת ההתנגדות, עד שהיו מתנתקות ואני הייתי מתמלאת בתחושת ניצחון.

הנוף האורבני של תל אביב מתנפל עלי דרך החלונות הגדולים של הקומה הרביעית. אני יוצאת למרפסת שמקיפה את הדירה, שבזכותה התאהבתי בה. כל כך לא רציתי דירה חדשה. רציתי דירה של פעם עם תקרות גבוהות, שנשפץ אותה והיא תהיה מגניבה, בסגנון שנות השבעים, מלאה בסטייל. אבל יובל ממש התנגד לדירה ישנה, וכשהוא הביא אותי לדירה הזאת, בבניין חדש בן חמש קומות, הנוף הפנורמי שבה את לבי. דמיינתי איך גם כאן אוכל לעצב לנו בית בסגנון בוהו שיק, רק עם נוף מושלם שמערבב עיר וים, אבל בכל פעם שהמעצבת הציעה להשתמש באיזה צבע או בטפט פרחוני, אני התנגדתי ובחרתי באופציה השחורה או הלבנה או האפורה.

אנשים קטנים הולכים ברחוב שמתחתי. בחור שנפער בין הבניינים הגבוהים אני רואה פיסת ים. הוא כחול ורגוע. האם מתחת לשלווה יש סערה? בשנים הראשונות אחרי שהכרנו, יובל היה מתחנן שאבוא איתו למסעות הצלילה שלו. "את לא מאמינה, זה כמו מדיטציה. השקט והחושך והנשימות." בפעם היחידה שהוא הצליח לשכנע אותי לנסות, רק רציתי שייגמר. התנשמתי בכבדות בתוך המסכה שהכאיבה לי בפנים. הסתכלתי על הדגים. הם היו יפים והצבעים הזרחניים שלהם צרחו לי בתוך הראש. רציתי לעלות למעלה. לברוח מהשקט ומהחושך ומהצבעים הזוהרים. רציתי לנשום בלי לשמוע את עצמי נושמת. כל כך מלחיץ להיות מודעים לתהליך הנשימה. להבין שבכל רגע ורגע אנחנו מכניסים אוויר ומוציאים אוויר. שואפים ונושפים ברעש מחריש אוזניים. להבין שבכל רגע זה גם יכול להיגמר. האוויר. כי יש תקלה בווסת או כי קיבלת בשורה רעה והלב שלך מתרסק ומפסיק לעבוד. וכמו שאין לך שליטה בתהליך הנשימה, גם אין לך שליטה בהפסקה הזאת. ואת סתם עומדת במרפסת הפתוחה ומרגישה שאין לך אוויר.

* * *

הטלפון שלי מצלצל. הוא אף פעם לא מצלצל. אני תמיד על שקט. "איפה את?" טליה צועקת עלי, "אני כבר משתגעת מדאגה." "הכול בסדר," אני מנסה להרגיע אותה, "הייתי עסוקה." "במה? איפה את? למה את לא עונה?" טליה יורה לעברי שאלות. איפה אני? מה אני עושה? כבר הרבה שנים אני מתלבטת מה לענות על השאלות האלה.

כשהייתי ילדה, אמא שלי היתה יושבת בסלון על ספת הקטיפה, שעוד היתה כחולה. אני הייתי מנגנת בפסנתר והיא היתה מקשיבה. לא משנה מה הייתי מנגנת. קונצ'רטו של באך או סימפוניה של מוצרט או "Let It Be" של הביטלס או אפילו מתאמנת על סולמות של מי מינור, היא היתה יושבת זקופה, כל הגוף שלה דרוך, העיניים פקוחות לרווחה, ומקשיבה. ואם אבא היה אומר משהו, היתה מהסה אותו בקול רועם, "ששש, גרשון, הילדה מנגנת." ובכל פעם שהייתי מסיימת, היא היתה אומרת, "דניאלוש, הזרת שלך חלשה," או "את צריכה לא למהר כל כך עם הסטקטו," או "את צריכה לעבוד על המי במול." אבל כשאבא היה מתקרב, היא היתה אומרת בשקט, ולא היה לה אכפת שאני שומעת, "אתה מבין כמה הילדה הזאת היא פלא? היא מכשפת כשהיא מנגנת. היא מכושפת. אף אחד לא מצליח לנגן ככה. עם כל כך הרבה רגש. ועוד בגילה. זה לא הגיוני. אנחנו חייבים לעשות משהו עם הכישרון שלה." ואבא היה עומד מאחוריה, מעסה לה את הכתפיים בעדינות ואומר, "אנחנו עושים המון. את עושה המון. את מלמדת אותה כל מה שאת יודעת."

הרבה אחרי שהפסקתי לנגן, אמא, שכבר לא לגמרי צלולה, עדיין יושבת על ספת הקטיפה שכבר נשחקה לתכלת, זקופה, כל הגוף דרוך, העיניים פקוחות לרווחה, ומקשיבה לקול המוזיקה ברדיו. ואם אבא אומר משהו, היא מהסה אותו בקול רועם, "ששש, גרשון, הילדה מנגנת." באחד הימים כשהייתי אצלם אמרתי לה, "אמא, זאת לא אני." אבא מיד עשה לי תנועת ביטול כזאת עם היד, שמשמעותה "אל תתווכחי איתה". ובכל זאת ניסיתי. "זאת לא אני מנגנת," חזרתי שוב. "אה, באמת? הייתי יכולה להישבע שזאת את. את כל כך מוכשרת." "אולי פעם הייתי." "כישרון לא הולך לאיבוד," היא רקעה עם רגל ימין על הרצפה. תמיד היתה אומרת לי את זה כשהייתי ילדה והיינו יושבות שעות זו לצד זו ליד הפסנתר, אני התלמידה והיא המורה. "תעזבי אותה, תרצה," אבא ביקש, אבל היא לא עזבה. "למה הפסקת לנגן? למה עזבת את האקדמיה למוזיקה? תסבירי לי. אני לא מבינה," היא שאלה בהבזק של צלילות, כאילו לא עברו מאז עשרים שנה. "כולם התפעלו ממך. היית כוכבת. ואז פתאום עזבת בסוף השנה הראשונה."

"מה את רוצה ממנה?" אבא איבד את שלוותו לרגע. "זה היה כל כך מזמן. וגם את היית מאוד מוכשרת ולא עשית עם זה כלום." פחדתי שאמא תתעצבן עליו, אבל היא רק אמרה בשקט, "אני לא הייתי מוכשרת כמוה. אפילו לא קרובה."

* * *

"אז איפה היית?" טליה מתעקשת. "הייתי באיכילוב בבדיקות. יובל סחב אותי." "יובל סחב אותך?" היא לא קונה את התשובה. "כן, בדיקות סקר שגרתיות," אני משקרת לה, ולא בפעם הראשונה. "אז לא יכולת לענות?" היא עדיין לא מאמינה. "לא. כל הזמן טרטרו אותי שם מבדיקה לבדיקה."

היא שותקת לרגע. מה אענה כשתשאל אותי איך היו הבדיקות ומה גילו, אבל היא לא שואלת. "ראית את הסניקרס ששלחתי לך?" "כן, ראיתי." "נו, ומה את אומרת?" "שאני חייבת אותם," אני עונה את התשובה היחידה שהיא מוכנה לשמוע. "ברור שאת חייבת אותם. איך שראיתי את השילוב של השחור עם האפור ידעתי שזה את." "זה הכי אני." "אה, והכי חשוב, תזמיני במידה שלושים ושמונה. כי המידות שלהם גדולות." "אוקיי," אני מהנהנת למרות שהיא לא רואה. "מעולה." אני שומעת את ההקלה בקול שלה, כאילו האבן שהיתה לה על הלב כל הבוקר, שאזמין נעליים במידה גדולה מדי, ירדה. אני מתיישבת על הספה וחולצת את הסניקרס השחורים שלי, מורידה את הגרביים ונעמדת יחפה על רצפת הבטון בחלק הקטן שבו אין שטיח. הרצפה קרה. איזה אסון היה עלול לקרות. נעליים במידה הלא נכונה.

אני לוקחת את הנעליים ביד והולכת לחדר השינה. נעליים לא משאירים מאחור. מחדר השינה אני נכנסת לאמבטיה הצמודה שלנו, סוגרת את הדלת ונועלת אותה. אני אף פעם לא נועלת דלתות. פתאום עולה לי מחשבה. למה נועלים נעל וגם נועלים דלת. איזה סודות הן מסתירות. אני מורידה בזהירות את הטישרט השחורה ואת הג'ינס הכחול ונשארת בתחתונים וחזייה.

עומדת מול המראה הגדולה וסורקת את עצמי. פנים צרות. עצמות לחיים גבוהות, קצת שקועות מדי. עור לבן, קצת שקוף מדי. עינים חומות־ירוקות, שפעם היו בוהקות ועכשיו נראות לי קצת דהויות. שפתיים קצת עקומות אבל בשרניות. השיער האדום שמאזן במשהו את חוסר הפרופורציה של הפנים, נותן להן מסגרת. יש ימים שאני יכולה להבין למה אנשים אומרים שאני מיוחדת. צוואר רחב יחסית לפנים ומקומט יתר על המידה. זרועות דקות. בטן שטוחה. אגן צר. רגליים צרות וקצת בולטות החוצה. בעיקר באזור הירכיים. תמיד אומרים שיש לי גוף של ילדה, ואני לא מבינה איך זאת אמורה להיות מחמאה.

אני משחררת בזהירות את החזייה הלבנה. הציצי שלי בוער מבפנים. גם מבחוץ הוא אדום. אני נוגעת בו. הוא רותח. מנסה לשחזר את כל מה שקרה הבוקר. לחבר את החיים שהיו לי עד אז לחיים שלי עכשיו. בתוך כמה שעות נהפכתי מאישה שחושבת על נעליים למישהי שנועלת את עצמה.

יובל מנסה להיכנס לאמבטיה ונתקל בדלת הנעולה. "דניאלה? מה קורה? את שם?" "ברור שאני כאן," אני פותחת את הדלת, "מה חשבת? שכבר התפגרתי?" "תפסיקי עם זה," הוא גוער בי. "ממתי את נועלת את הדלת?" "ממתי שאני לא רוצה שנגה תיכנס בטעות ותראה את הציצי שלי חבוש," אני לוחשת כאילו אני פוחדת שהיא תשמע. "ממתי נגה נכנסת לכאן? היא עוד לא חזרה מבית ספר," יובל לא מבין על מה אני מדברת.

הוא מתקרב אלי, מביט בחמלה לכיוון הציצי הימני. "כואב?"

"כן, כואב," אני מודה ופונה לקחת את הטישרט האפורה של מטאליקה שישנתי איתה בלילה.

"אני חושב שצריך להתקשר לעופר."

"מה קשור עופר עכשיו? הוא רופא עיניים."

"הוא מנהל מחלקת עיניים. והכול קשור. הוא בטוח מכיר את שאר מנהלי המחלקות באיכילוב. אני לא מבין בזה שום דבר. אנחנו חייבים להבין מה צריך לעשות."

"לא צריך לעשות כלום," אני משחילה את הראש לאט לתוך החולצה. "צריך לשבת ולחכות לתשובה. אמרתי לך. אני לא רוצה לספר לאף אחד כלום בינתיים. אני רוצה להמשיך את החיים שלי כמו שהם. אוקיי?"

"אוקיי." הוא מחליט לא להתווכח איתי. אני יודעת שאני מקשה עליו. שקשה לו עם אי־הוודאות. עם חוסר האונים. הוא איש של עובדות, של ידע, של מחקרים, אבל יש לי הרגשה רעה, ואני ממש רוצה למשוך עד הקצה את החיים שהיו לנו, הרגילים, עד שתנחת עלינו הידיעה שהם השתנו וכבר לא יחזרו להיות מה שהיו.

* * *

אחרי שיובל הולך אני נשארת לבד. אני כל כך אוהבת להיות לבד, כל הבקרים שלי אני לבד בבית. עם הספרים שלי, עם המחשבות שלי. בלי הצורך לדבר או להסביר שום דבר לאף אחד. אבל פתאום היום, הלבד הזה מפחיד אותי. הדממה. בלי הפסקול של חיים רגילים. אבא מכין קפה. ילדה שומעת מוזיקה רועשת. אמא מבקשת שיהיו יותר בשקט. אני פונה למרפסת הקטנה הצמודה למטבח. מצרפת את הבגדים והמגבות שאספתי לערימת הכביסה שנחה בסלסילה הגדולה. אני שונאת לעשות כביסה, אבל היום בא לי לשמוע את המנגינה המונוטונית של הבגדים שלבשנו אתמול מתערבלים בנחת עם הבגדים שנלבש מחר, שרוול החולצה המכופתרת של יובל פוגש את שרוול הסווטשרט של הצופים של נגה, שכם אל שכם, יוצאים במחול הורה סוער, הטישרט של ג'ורג' מייקל שלי מתנגשת עם הטישרט הלבנה של יובל, כתמי הזיעה שלנו, מריחים מרוב פחד, מסתובבים יחד, נחבטים בקירות, ובסוף יוצאים מתוך התוף עייפים וסחוטים, אבל מפזרים ניחוח סחלבים, מוכנים להתבדר ברוח ואז לחזור למעגל החיים.

אני מתיישבת על הספה בסלון ונכנסת לגוגל ולפייסבוק ולאינסטגרם. מקלידה בשורת החיפוש את השם "אדם ברוידא" בכל התצורות הפונטיות האפשריות. broyde ו־broide ואפילו בעברית אני מחפשת. ברוידא וברוידה. אבל אני לא מוצאת. בדיוק כמו בעשרות הפעמים האחרות שעשיתי את החיפוש הזה במשך השנים. אני יודעת מה תהיה התוצאה, אבל בכל זאת חייבת לבדוק שוב. אולי משהו השתנה. אני תוהה איך יכול להיות שאין עוד אדם ברוידא בעולם הזה. יש אדם ברודי. אפילו הרבה. כמובן גם טל ברודי קופץ לי. אני מוצאת גם חיים ברוידא ואדם ברודה. ואדם ברוד. אבל "אדם ברוידא" אין. בטח לא אדם ברוידא שאני מחפשת.

נכנסת לגוגל ומקלידה "White Trash". בערך שלהם בוויקיפדיה כתוב שהסולן, יונתן קנטור, הוא בן עשרים וחמש. אני מקמטת את המצח ועושה שוב את החישוב שמתגלגל לי בראש מאז אתמול בערב. לאדם יש בן. והוא נולד לפני שהכרתי אותו. ההבנה הזאת מכה בי, אבל אני מסרבת להפנים אותה. לאדם יש בן. לאדם היה בן. כבר אז. כשהכרנו. כשהיינו יחד. איך זה יכול להיות? איך ייתכן שבכל הזמן שהיינו יחד לא ידעתי על קיומו? מה זה אומר על אדם? מה זה אומר על היחסים שהיו לנו? שתמיד חשבתי שהיו הכי אמיתיים. הכי כנים. הכי פתוחים. היחסים שעשיתי להם כזאת אידיאליזציה במשך שנים. למרות שאני יודעת שהם היו רעים באותה מידה שהיו נפלאים. ומה זה אומר על החיים שלי, שעד לפני כמה ימים חשבתי שהם כל כך יציבים?

אני מקלידה בשורת החיפוש באינסטגרם את השם "יוני קנטור" ולוחצת על אנטר בתחושת ביטחון. אחרי מאית השנייה יוני קנטור ממלא את המסך שלי. אני פותחת את דף האינסטגרם שלו, והסטורי שלו מציג לי מראות מוכרים מההופעה אתמול. מנסה לחפש את עצמי בתוך התמונות של הקהל, אבל נראה שלא הייתי שם בכלל. אני נכנסת להודעות וכותבת: "היי, זאת דניאלה מההופעה אתמול. זוכר אותי? נפגשנו מאחורי הקלעים. אשמח מאוד לקבל את הטלפון של אבא שלך". קוראת שוב את ההודעה. היא קצת ישירה מדי וזקנה מדי, אבל אני רוצה שיבין שאני לא סתם מעריצה סתומה בת שש־עשרה. מצד שני, מה אכפת לו. הוא בטח אוהב מעריצות סתומות בנות שש־עשרה. בלי לחשוב יותר אני לוחצת על "שלח" ומחכה. פשוט יושבת ובוהה. לא גוללת את המסך. לא עוברת לעמודי החדשות. לא מרימה את "שתהיי לי הסכין" של דויד גרוסמן שהשארתי אתמול על הספה. לא מסתכלת על הסטוריז שחולפים מול העיניים כמו החיים. יושבת ומחכה.

נזכרת בפעם הראשונה שראיתי את אדם. זה היה ב־5 בספטמבר 1997, יום לפני יום הולדת עשרים שלי, ויום אחרי פיגוע ההתאבדות המשולש במדרחוב בן־יהודה בירושלים שבו נהרגו חמישה בני אדם. אני זוכרת כמה פחדתי ללכת ברחוב. כמעט לא הגעתי למפגש של פתיחת השנה באקדמיה למוזיקה. "מה יש לך לחפש בירושלים עכשיו?" אמא אמרה לי בטלפון. "תחזרי הביתה תכף ומיד." רק בגלל הטלפון שלה לא חזרתי. אבל כל הדרך מהמעונות שקשקתי מפחד.

כשנכנסתי סוף־סוף לאולם וייז בגבעת רם, כולם ישבו יחד, צפופים, בגוש אחד, עד שורה 10. באוויר היתה התרגשות מהולה באימה. כולם דיברו על הפיגוע ועל אסון השייטת שהתרחש בלילה, שבו נהרגו שנים־עשר לוחמים במבצע פשיטה בלבנון. רק הוא ישב בצד. לבד. בשורה 13.

התיישבתי בשורה שלו כששלושה כיסאות מפרידים בינינו. הוא נשך את השפה התחתונה בצד ימין. נראה מבוגר מדי בשביל להיות סטודנט. פנים מוארכות. עיניים חומות וצרות וקצת עצובות. שפתיים אדומות מדי. הוא חייך אלי. השיער החום הארוך שלו, שהיה דק וחלק כאילו עשה פן ולא התאים למראה המחוספס שלו, נפל על כתפיים צרות, שאפילו מעיל הגשם השחור, שלא היה חייב ללבוש בתוך האולם החם, לא הצליח להסוות. מישהו, אולי ראש החוג, עלה לבמה והוציא מתוך התיק ספרים וקלסר וערימת דפים וסידר אותם על השולחן בקפידה. גם אני מיהרתי להוציא מחברת מהתיק. הוא הוציא קופסת סיגריות מעוכה מתוך תיק גב שחור מרופט של ג'נספורט והמשיך לחטט בו. "איזה טיפש אני, יש לך אולי עט להלוות?" לא ידעתי אם זאת שורת פתיחה או שבאמת אין לו עט. נתתי לעצמי ליהנות מהספק, אבל לא היה לי עוד עט. "אין לי, אבל אנחנו יכולים לחלוק," חייכתי והרמתי את הפארקר הכחול שאבא ואמא נתנו לי מתנה לתחילת הלימודים. "תכתבי בו שירים יפים," אמא אמרה בהתרגשות. "אפשר לחלוק," הוא חייך חיוך רחב, "או שאת יכולה לסכם את מה שהוא יגיד ולתת לי אחר כך לצלם." "בתנאי שבשיעור הבא אתה מסכם," ניסיתי להתוות לנו מערכת יחסים ארוכה. "אני לא בן אדם של מחויבויות לטווח רחוק," הוא ענה כאילו שמע את המחשבה שלי. "אני לא יודע אם אגיע לשיעור הבא."

* * *

ה"טינג" של מכונת הכביסה שסיימה את המחול שלה מחזיר אותי להיום. אני ניגשת אליה. חושבת איך המילה "מחול" קשורה למילה "מחוֹלל". ולמה בכלל קוראים לחלק הזה במכונת הכביסה תוף? אני מוציאה את הבגדים ומעבירה אותם למייבש. כשאני חוזרת לסלון אני רואה שיוני ענה לי. "בטח זוכר. הלכת בדיוק כשנהיה מעניין". אני כותבת: "כן, הייתי צריכה ללכת". אבל מוחקת. מה, אני ילדה קטנה? "הכרתי את אבא שלך לפני המון שנים. אשמח לקבל את הטלפון שלו", אני מתקנת את עצמי, מתמכרת לתחושה החדשה והלא בלתי נעימה של מה יש לי להפסיד. "אבא שלי לא גר בארץ כבר המון שנים, הוא לא ממש בקשר", יוני כותב.

אני בוהה במילים. הוא לא ממש בקשר. מה זה אומר? לא בקשר איתו? לא בקשר בכלל? אני מתלבטת איך להגיב, "מצטערת לשמוע" או "יודעת בדיוק איך אתה מרגיש", אבל פוסלת מיד את שתי האפשרויות. מה הוא צריך לשמוע קשקושים רגשניים מאישה זרה. "יש לו טלפון?" אני בוחרת באופציה הכי קרה ולא אמפתית. "יש לו, אבל אני לא חושב שאני יכול לתת לך אותו. בטח בלי לבקש רשות", הוא עונה. "בבקשה", אני כותבת ומצרפת אמוג'י של שתי ידיים צמודות בתפילה, "זה ממש חשוב לי". "אני אשלח לו הודעה, אבל לא מבטיח שיענה. מה שם המשפחה שלך?" "מטלון", אני מקלידה ומוחקת, זה שם המשפחה של יובל. "דניאלה ליבנר", אני שולחת את שם נעורי. יוני עונה באמוג'י של קוף עם ידיים על העיניים שאני לא מצליחה לפרש ויוצא מהשיחה.

בסוף לא חלקנו את העט. אני סיכמתי ואדם בהה. המבט שלו היה מזוגג וזה היה קצת מלחיץ. בשלב כלשהו הוא חלץ מגפיים שחורים של בוקרים. עם עקב ושפיץ ועיטורים לבנים תפורים על העור. מתחת למגפיים התגלו גרביים ירוקים מלאים בצפרדעים קטנות ברגליים מקופלות. אני זוכרת שחשבתי שזה נורא חמוד, הצפרדעים. וגם בטח מי שגורב גרביים כאלה מתחת למגפי בוקרים.

* * *

אני חייבת לדבר עם מישהו, אבל עם מי? ניגשת אל התיק שלי ומפשפשת בו. כשיצאתי מהביופסיה סופי הושיטה לי קופסת סיגריות. "קחי," היא אמרה. "מה? אני לא מעשנת," עיקמתי את הפרצוף. "רשמתי לך את הטלפון שלי על הקופסה. אל תדאגי. אני לא מדרדרת אותך לעישון. מספיק שאולי יש לך סרטן שד. את לא צריכה גם סרטן ריאות." צחקתי. איזו אישה מוזרה. אני שולפת את הקופסה מהתיק ומקלידה את המספר שלה לאנשי הקשר בטלפון. בשורת השם: "סופי סרטן". הכיתוב מבהיל אותי ואני מוחקת את המילה "סרטן" ומשאירה רק "סופי".

"היי, זאת דניאלה", אני כותבת לה, "מאיכילוב. רוצה קפה?" "אני עדיין כאן", היא עונה אחרי שנייה, כאילו חיכתה רק לי. "רוצה לבוא?" אני מסמסת לאמהות של שני התלמידים הראשונים שלי היום שאני נאלצת לבטל את השיעורים. הן מגיבות בתמיהה. כמעט אף פעם לא ביטלתי שיעור. בטח לא בהתראה כזאת קצרה. אבל לא אכפת לי. אני אפילו לא עונה.

אחרי חצי שעה אני מגיעה לרחבה של קפה ארומה, מחוץ לקניון ויצמן הסמוך לאיכילוב. היא מחכה לי ליד אחד השולחנות הקטנים, מעל שמלת הפוקסיה היא לובשת בלייזר ירוק מחויט. שילוב הצבעים מחריד אותי אבל גם יפה בצורה משונה. הקרחת שלה בוהקת, וגם העגילים, חישוקים גדולים מזהב. על כל חישוק תלוי כוכב. "אז מה הסיפור שלך עם הסרטן?" אני שואלת אותה כשאני מתיישבת. בלי הקדמות. אני מרגישה שאיתה אפשר בלי הקדמות. "את לא רוצה קפה קודם?" היא צוחקת. "שתיתי בבית. אני חייבת לדעת."

"פגשתי אותו לראשונה לפני תשע שנים," היא מתחילה לספר כאילו מדובר ברומן. "יום אחד במקלחת הרגשתי גוש וכשהבנתי שהוא לא מתכוון להתמוסס אל תוך עצמו, הלכתי לבדוק אותו. ומאז אני כאן."

"מה זאת אומרת מאז את כאן? תשע שנים יש לך סרטן?" אני מתכווצת מפחד.

"לא, לא. לפני תשע שנים קיבלתי כימו והקרנות ועברתי ניתוח, ואמרו לי שעכשיו אני בריאה ושהכול יהיה בסדר. ובאמת כמה שנים היה בסדר. אז המשכתי את החיים שלי כאילו הכול בסדר. גם לך יגידו שהכול יהיה בסדר ואת צריכה להאמין להם. כי יהיה בסדר. עד שלא. כי אולי תדרוס אותך משאית כשתחצי את הכביש או שהמטוס שלך יתרסק בדרך לחופשה אלוהית או שיחזור לך הסרטן בריאות."

"מה? חזר לך הסרטן בריאות?" העיניים שלי נפערות כמו בסרט אימה.

"לא. חזר לי בשד השני. ורק אחר כך בריאות," היא מחייכת. "את רואה? תמיד יכול להיות יותר גרוע."

"כן, באמת?" אני לא מבינה איך היא מסוגלת להיות כל כך צינית וכל כך נינוחה. "איך למשל?"

"שתשתגעי ויאשפזו אותך במחלקה סגורה, או שבעלך יעזוב אותך בשביל בחורה צעירה ותחטפי דיכאון ותנסי להתאבד כשתבלעי בבת אחת את כל הקופסאות של התרופות הרגעה שייתנו לך בבית חולים, או שסתם תחטפי אלצהיימר ולא תדעי איך קוראים לך ושגילו לך סרטן." היא מציתה סיגריה באדישות.

אני לא יודעת איך לאכול את הבחורה המשוגעת הזאת. "איזה כיף. מכל זווית שאני לא מסתכלת על זה, אני רואה רק כיף."

"החיים זה לא רק כיף," היא שואפת את הסיגריה שלה עמוק לריאות, "אבל יש ימים שהם כיף. שעות שהן כיף. רגעים. ובכלל, אני למדתי שאפשר לסבול ולפחד ועדיין להיות מאושרים. מאז שגיליתי שיש לי סרטן, אני בן אדם יותר מאושר."

"את צוחקת עלי?" זבוב טורדני חג סביבי ואני מנסה להרוג אותו כשהוא עוצר לנוח על שולחן המתכת. אני מכה בשולחן, אבל הוא מצליח להימלט. "גם אני צינית בדרך כלל, אבל מאז הביופסיה אני לא נושמת מרוב פחד. כאילו מישהו לקח את כל האוויר שמסביבי ואחסן אותו במרתף סודי."

"לא, אני בכלל לא צוחקת," סופי מכבה את הסיגריה במעיכות קצרות. "השנים הכי מאושרות בחיים שלי הן השנתיים האחרונות. מאז שגיליתי שהמחלה חזרה ושהחיים באמת עומדים להסתיים בקרוב. באופן מוזר, רק כשאת מבינה שהגעת לקו הסיום, שאין אור בקצה המנהרה, רק אז את מתחילה לראות את האור. עד אז זה סתם סיסמאות שחוקות שאת מדקלמת לעצמך במקלחת."

"זה לא אמין," אני מטיחה בה בכנות. "את מנסה לשכנע אותי שעדיף לי לקבל תשובה חיובית?"

"מה פתאום. לא ולא. חלילה וחס. איזה שטויות." היא מנפנפת בידיים, מנסה לגרש את הזבוב הסורר שממשיך לחוג סביבנו. "רק להבין שגם אם כן, זה לא רק רע. כי הכול עניין של פרספקטיבה ובחירה."

"אז מה את בחרת?"

"אני בחרתי לחיות. לחיות טוב עד כמה שאפשר. עד מתי שיינתן לי. בלי רגשות אשמה."

נשמע טוב. ואמיץ. אבל גם כמו סיסמה שחוקה. "אני לא בטוחה שאני מסוגלת," אני מהרהרת בקול רם.

"אל תקדימי את המאוחר. יכול להיות שבעוד כמה ימים תחזרי לחיות בסרט שאת חיה בו," היא מחייכת.

"איך את יודעת שאני חיה בסרט?"

"יש לך זוגיות. בעל שנראה שאוהב אותך מאוד למרות שהוא לא מאוד זמין. ילדה. בית בפרברים."

"את סתם מקשקשת," אני מתעצבנת. "ואני גרה בתל אביב. זה עדיין לא אומר שאני חיה בסרט."

"לא אמרתי איזה סרט," היא שוב מחייכת. "ואל תתעצבני. התכוונתי שאת חיה בתוך שבלונה. צפויה. מסודרת."

"ואת לא?"

"אני לא. אין לי בעל ואין לי ילדים. מבחירה."

כולן אומרות שזה מבחירה, אני חושבת אבל לא אומרת. "אז את לבד?"

"כן, אני לבד."

"ומה את עושה?"

"אני מאמנת זוגית."

"טוב, אל תעבדי עלי," אני מחייכת בפעם הראשונה בשיחה.

"מזתומרת?" היא מסתכלת עלי ברצינות. המבט שלה מצחיק אותי. "סליחה שאני צוחקת," אני לא מצליחה להפסיק לצחוק. היא מצטרפת אלי ואנחנו צוחקות יחד. צחוק מידבק, משחרר. בשולחן שלידנו אישה בפיג'מת בית חולים בתכלת וילדה בשמלה פרחונית מסתכלות עלינו ומתלחששות. אני יכולה להבין למה.

"איך מישהי בלי זוגיות יכולה להיות מאמנת זוגית?" אני שואלת כשאנחנו נרגעות.

"לא אמרתי שאין לי זוגיות," היא נושפת המון עשן מהסיגריה הנוספת שהדליקה כדי להירגע. "אמרתי שאין לי בעל, והתכוונתי בן זוג קבוע. אבל זוגיות יש לי המון. רק שהיא משתנה כל הזמן. כל חודש או כל שבוע או כל יום. יש לי המון ניסיון," היא מחייכת בשובבות.

"הבנתי," אני מחייכת בחזרה, אבל לא בטוחה.

"וחוץ מזה, צריך להתפרנס ממשהו," היא ממשיכה. "אני צ'לנית, ומהמוזיקה לא הצלחתי להתפרנס. וללמד ילדים בני שמונה להחזיק צ'לו זה מייאש."

אני שוב משתנקת. "את צ'לנית? מוזיקאית?"

"כן, לפחות פעם הייתי." אני רוצה להגיד לה שגם אני הייתי פעם פסנתרנית אבל לא אומרת. מנסה לעכל את כל מה שסיפרה לי: בודדה מבחירה. צ'לנית. מאמנת זוגית. חולת סרטן סופנית.

"שכחתי להגיד שאני גם מעבירה סדנאות כתיבה."

"באמת?" אני נדרכת.

"את כותבת?" היא שואלת בשמחה מתפרצת.

"לא בצורה מסודרת," אני זזה באי־נוחות בכיסא. "פעם כתבתי. בעיקר למגירה."

"איזה יופי," היא לא מתעכבת על הפרטים. "אז מותר לי לתת לך תרגיל כתיבה?"

* * *

כשאני חוזרת הביתה, יובל במטבח. מנקה את מכונת הקפה. אני נתקעת בדלת. מבינה שמשהו לא בסדר. "מה קרה?" אני שואלת בלי שלום. הוא מסתובב וניגש אלי. סוגר את הדלת מאחורי ומוביל אותי למטבח. "הפעלתי כמה קשרים בבית החולים. הגיעה תשובה ראשונית. זה סרטני."

"מה? אמרתי לך לא להגיד לאף אחד!" אני צועקת. "ומי אמר לך? איך הם יודעים כל כך מהר?" אני כל כך כועסת עליו. מה בסך הכול ביקשתי? עוד כמה ימים של שקט. הוא מנסה לחבק אותי, אבל אני מתרחקת. הגוף שלי מתחיל לרעוד בלי שליטה. אני נשענת על השיש. מרגישה שהרגליים שלי לא מצליחות לשאת אותי. שתכף אקרוס לרצפה. הלב שלי דופק בעוצמה כאילו עליתי במדרגות בריצה ולא במעלית. אבל למה בעצם? אני מנסה להכניס את ההיגיון לתוך ההרגשה. למה אני מתפרקת? הרי זה בדיוק מה שחשבתי שיקרה. זאת בדיוק התשובה שציפיתי לקבל. אז למה הדרמה? אבל נראה שהגוף שלי לא מצליח להסתנכרן עם המוח. לא מסוגל לעכל.

יובל עומד לידי חסר אונים. הוא שוב מנסה לחבק אותי מאחור. הפעם אני מאפשרת לו ומתמסרת לחיבוק. שומעת את הלב שלו דופק יחד עם שלי. כשהרעידות נחלשות ואני מרגישה שוב יציבה, אני משתחררת בעדינות מהחיבוק והולכת שלושה צעדים לעבר החלון הגדול של המטבח, הצופה לגינה הפנימית של הבניין. קולות של ילדים מושכים אותי אליו. אני רואה חבורת ילדים משחקים בתופסת. ילד בחולצה כחולה רודף אחרי ילדה בחולצה אדומה. בכל פעם שהוא מתקרב אליה, היא מתרחקת. מלמעלה זה נראה כאילו הם עושים את זה בכוונה. היא כמעט רוצה להיתפס, אבל ברגע האחרון מתחמקת.

על הספסל הכתום המתקלף צעירה פיליפינית יושבת לצד הזקנה שהיא מטפלת בה. הטלפון צמוד לאוזנה, והיא מדברת במהירות ובקול רם. ביד הפנויה היא מלטפת ברוך את היד של הזקנה שמונחת לה על הברך, באטיות שמנוגדת מאוד לתנועות החדות והמהירות של הדיבור שלה. הזקנה מסתכלת לנקודה לא ברורה באופק. השמש בחוץ מסנוורת. תוך כדי דיבור המטפלת הפיליפינית מכסה את כתפיה של הזקנה בסוודר אפור. חם בחוץ אבל פתאום אני מבחינה שהזקנה רועדת.

2 מתוך "כשהדברים מתפרקים" מאת פמה צ'ודרון, מאנגלית: דורית גינת. פראג, 2001, עמ' 12.