לבבות 1: לבבות זכוכית

פרולוג

הבן הראשון שהתאהבתי בו שעשע אותי בסיפורים על מלכים ומלכות ועל מלחמה ושלום, ועל איך שהוא מקווה להיות יום אחד האביר-על-הסוס-הלבן של מישהי. חייתי בעקיפין באמצעות ההרפתקאות הליליות שלו, כשאני מתבוננת באופן שבו נופף בידיו בהתלהבות כאשר סיפר את סיפוריו, ואהבתי את האופן שבו עיניו הירוקות נצצו כשסיפר בדיחות.

הוא לימד אותי מהי ההרגשה כשנוגעים בך, וכשמנשקים אותך ממש. מאוחר יותר, הוא לימד אותי מהו הכאב שמרגישים כשמאבדים מישהו שנקשרת אליו. הדבר היחיד שהוא שכח ללמד אותי הוא איך להתמודד עם האופן שבו החזה שלי התכווץ לאחר ששבר את השאריות של מה שנותר מהלב שלי. תמיד תהיתי האם זה שיעור לחיים שהחמצתי. כעת אני תוהה האם ניסה לברר את זה בעצמו, או האם בכלל הרגיש משהו. 

פרק 1

אומרים שהדרך הכי טובה להמשיך הלאה בחייך היא להשתחרר. כאילו להשתחרר זה החלק הקל. כאילו לנסות לעמעם או למחוק שלוש שנים של זיכרונות – טובים ורעים – זה משהו שאפשר לעשות ביום אחד. אני יודעת שלא, כי בעוד כמה שבועות כבר נציין שנה למותו, והזיכרון שלו עוצמתי כאילו הוא עדיין כאן. נעלי הבית שלו, עם הלוגו של קבוצת סן פרנסיסקו ג'איינטס, עדיין עומדים לפני הכיור, בדיוק במקום שבו השאיר אותם. הריח שלו נשאר בחלק מהחולצות שלו – אלה שעדיין לא הזדמן לי ללבוש במיטה. הנוכחות שלו עוצמתית גם בהיעדרו. כשאני הולכת ברחבי הבית ומוודאת שהכול נמצא הרחק מהעין, אני יודעת שבשבילי, זה צעד ענק בתהליך השחרור.

אני נמצאת במטבח, מדביקה בנייר דבק את הקופסאות האחרונות, כשאני שומעת את צלצול המפתחות ואחריו עקבים על רצפת העץ. עוד צליל שאתגעגע אליו, אני בטוחה, כשאעזוב את המקום הזה.

"אסטל?" היא קוראת בקול רך ומלודי.

"במטבח!" אני מנגבת את הידיים בג'ינס שלי ומפלסת לי את דרכי לעברה.

"היי. הספקת המון אתמול בערב", היא אומרת כשהיא מחייכת בעצב, ועיניה מבהיקות כשהיא מסתכלת סביב, על המרחב הכמעט ריק. יש לה אותו שיער מתולתל ופרוע ועיני קרמל אקספרסיביות כמו שהיו לבנה. כשאני רואה אותה, הלב שלי כואב שוב.

אני מושכת בכתפיי ונושכת את פנים הלחיים שלי כדי לא לבכות. הכול כדי לא לבכות על זה שוב, במיוחד אחרי שהצלחתי לא לבכות כל כך הרבה זמן. כאשר פליסיה מקרבת אותי אליה, אל בין זרועותיה, אני נושפת נשיפה אטית ומנסה לא לאבד את זה לגמרי. אני מנסה להיות חזקה, למענה ולמען פיליפ. ווייאט היה בנם היחיד, וככל שהאובדן שלו קשה לי, אני יכולה רק לתאר לעצמי את הריקנות שהם בוודאי חשים. אנחנו בדרך כלל לא בוכים כשאנחנו נפגשים – אפילו לא כשהיא באה לכאן – אבל המכירה של המקום הזה היא יותר מאשר פרידה מבית; פירושה להיפרד מהבקרים של חג המולד ומארוחות חג ההודיה. זה להגיד, "ווייאט, אנחנו אוהבים אותך, אבל החיים נמשכים". הם אכן נמשכים, וזו אחת הסיבות לכך שאני מרגישה אשמה. החיים נמשכים, אבל למה הם צריכים להימשך בלעדיו?

"יהיה בסדר", אני אומרת, מוחה את הדמעות מהלחיים הרטובות שלי ומתנתקת ממנה.

"בהחלט. בהחלט. ווייאט לא היה רוצה שנישבר בגלל בית".

"לא, הוא היה חושב שאנחנו מטומטמות לגמרי כי אנחנו מתאבלות בגלל בניין", אני אומרת תוך צחוק קטן. אם זה היה תלוי בווייאט, אנשים היו גרים באוהלים ומתרחצים במי גשמים.

"כן, הוא היה מנתק את החשמל בבית הזה לפני חודשיים, כי ממילא את אוכלת אוכל שאת מביאה בטייק אווי", היא הוסיפה.

אנו מנידות בראשינו, ודמעות חדשות זולגות כאשר הצחוק גווע והשתיקה יורדת עלינו.

"את בטוחה שאת לא רוצה לגור עם פיליפ ואיתי?" היא שואלת כשאנו עוברות מחדר לחדר, מוודאות שלא שכחנו דבר. סוכנת הנדל"ן תתחיל להראות את הבית מחר, והוא צריך להיראות מושלם עבור הקונים הפוטנציאליים.

"לא. ויקטור היה נפגע מאוד אם הייתי מסרבת להצעה שלו. הוא בטח היה מעלה את זה שלא רציתי ללמוד באותו קולג' שהוא למד בו, שאני לא אוהדת של אותה קבוצת פוטבול ושאף פעם לא שילמתי את החוב שלי ולא עשיתי כביסה במשך שנה כשהיינו בתיכון. אני חושבת שבגלל זה הוא בעצם כל כך מתלהב מזה שאגור אצלו".

הכתפיים של פליסיה רועדות מצחוק. "טוב, תגידי לו שמסרתי ד"ש ושאני מזמינה אותו לארוחת ערב איתנו ביום ראשון. נשמח לארח אותו!".

"בטח", אמרתי, והחיוך שלי נעלם כששמתי לב לנעלי הבית שעל הרצפה.

"את רוצה שאקח אותן, או שתשמרי לך?"

"אני...", עשיתי הפסקה כדי לקחת נשימה לא סדירה. "את מוכנה לקחת אותן?"

אני לא חושבת שאהיה מסוגלת להסתכל עליהן בכל יום בבית החדש. אני כבר שומרת את כל הטי-שירטס של ווייאט, וזה לא שנעלי הבית מתאימות לי – הן גדולות מכפות הרגליים שלי בערך בחמש מידות – אבל אלה נעלי הבית שהוא מעדיף. אלה נעלי הבית שהוא העדיף. זה משהו שהפסיכולוגית שלי ביקשה ממני לעבוד עליו – לדבר על ווייאט בלשון עבר. לפעמים אני מתכווצת כשאני עושה את זה, אבל השתפרתי. במשך תקופה מסוימת חייתי את המציאות השקרית הזו, שבה ווייאט נסע לנסיעת עסקים או משהו דומה. הוא אהב לנסוע לבד ולשאוב השראה לציורים שלו מתרבויות שונות. אחרי חודש, התחלתי לקבל את העובדה שהוא לא חוזר. אחרי שלושה חודשים, לבקשת הפסיכולוגית, התחלתי לשים את החפצים שלו בקופסאות, כדי שלא תהיה לי תזכורת מתמדת.

ההנחה של החפצים בצד לא הועילה הרבה. הבית עצמו היה תזכורת, ואי אפשר גם לארוז את הסטודיו שלנו לאמנות. זה משהו שלמדתי לחיות איתו... להיות בלעדיו. אחרי שישה חודשים, הייתי מסוגלת להיכנס אל שני המקומות ולצאת מהם בלי שהלב שלי יתכווץ בחזה בכל פעם. ועכשיו, שנה מאוחר יותר, אני חושבת שאני מוכנה להתקדם הלאה. אם למדתי משהו מהמוות הפתאומי של ווייאט, הרי זה שהחיים קצרים, ושאנחנו צריכים לחיות אותם במלואם. זה משהו שאני מבינה, אבל עדיין נאבקת כדי לממש אותו במשך ימים מסוימים.

"מותק, כל מה שהוא השאיר שייך לך, את יודעת את זה", אמרה פליסיה. אני אפילו לא מרגישה שאני בוכה, עד שאני טועמת את המליחות של הדמעות על שפתיי. אני מנסה להודות לה, אבל המילים נתקעות בגרון שלי, מתחת לסלע שהתמקם לו שם.

אחרי מבט אחרון סביב, אנחנו מתחבקות, ואני מבטיחה לה שאפגוש אותה ביום ראשון. אני מציצה מאחורי הכתף בדרך למכונית, נותנת ללב שלי להתכווץ עוד פעם אחרונה לפני שאני נכנסת אליה ונוסעת משם. הזיכרונות... הנוחות... העבר... הכול הופך לתמונה מרוחקת במראה האחורית, כשאני נוסעת לבית של אחי. אני עוברת על רשימה מנטלית של דברים שאני צריכה לעשות, כשצלצול הטלפון קוטע את המחשבות שלי.

"הֵיי, איך הלך?" שאלה מִיָה בדברי הברכה שלה.

"היה בסדר, קצת עצוב אבל לא כל כך נורא".

"מצטערת שלא יכולתי להיות שם. פליסיה באה לקחת חלק מהדברים שלו? מה שלומה בימים אלה?"

"טוב. היא נראית טוב".

"אנחנו עדיין יוצאות מחר בערב?" שאלה מיה לאט, בדחילו ורחימו.

"כל עוד נישאר בפאב אחד, אני אבוא. אני לא במצב רוח לסבב פאבים ולעשות כל מיני שטויות שאת אוהבת לעשות כמו תלמידה בקולג'."

מיה אף פעם לא השילה מעליה את האישיות הפראית שלה, כשסיימנו את הלימודים והתחלנו לחיות את "החיים הבוגרים שלנו". כמה שאני אוהבת לבלות איתה. למלא את הכבד שלי בכמות מטורפת של מים אחרי שהטבעתי אותו באלכוהול ערב קודם לכן זה לא משהו שאני עושה כל שבוע, כמוה.

"אוקיי, בלי סבב בארים. ממילא יש לי דייט לארוחת בראנץ' ביום ראשון בבוקר, ואני לא יכולה להרשות לעצמי להיראות כמו סמרטוט, אז ניקח את זה בקלות".

"דייט?" שאלתי בעצבנות כשנכנסתי לחניה אצל אחי.

"בליינד דייט. קוראים לו טוד. הוא אוצֵר במוזיאון הפֵּלִיקָן. מריה חושבת שכנררראה יהיה לנו נהדררר ביחד", היא אומרת, כשהיא מגלגלת את האות "ר" בהגזמה, כדי לחקות את חברתה, הסופרת האיטלקייה.

"המממ... לא נראה לי ששמעתי פעם על מישהו בשם טוד", אני אומרת.

מיה ואני מכירות זו את זו מאז שאני זוכרת את עצמי. האמהות שלנו היו החברות הכי טובות בילדותן, ואחר כך הן התחתנו עם גברים שגם הם היו החברים הכי טובים. לצערן הרב של האמהות, הבנו בשלב מוקדם למדי שההיסטוריה הזו לא תחזור על עצמה, כי מיה המשיכה ללכת על הילדים הרעים, ואני דבקתי בטיפוסים השקטים.

"שיט. קיוויתי שכן שמעת. את לא מכירה את כולם בעולם האמנות? טוד סטרן?" היא שאלה, כשלקול שלה נוספה נימה של תקווה.

צחקתי, כי זה לא רחוק מהאמת. ווייאט ואני פתחנו לפני כמה שנים את "Paint it Back" – גלריה וסטודיו לאמנות – ועם החברים שלנו, האמנים ובעלי הגלריות, ועם הקשרים של מיה בעולם הצילום, אנחנו מכירים כמעט את כולם. טוב, ברור שלא את כולם.

"לא. רוב לא מכיר אותו?"

"אני לא הולכת לשאול אותו! את יודעת שלאחי יש פה גדול. הוא ילך ויספר לאימא, והם יתחילו לתכנן חתונה עם בחור שאפילו עוד לא ראיתי".

צחקתי, כי ידעתי שהיא צודקת. "טוב, אף פעם לא שמעתי על הבחור".

"מריה אמרה שהוא רק עבר מסן פרנסיסקו, אז חשבתי שאולי את מכירה אותו. בא לשכונה בחור חדש וכל הג'אז הזה".

"זה לא כמו בתיכון, מיה".

"בעצם, זה בדיוק כמו בתיכון, ובגלל זה אני חושבת שאם לא שמענו עליו שום דבר עד עכשיו, הוא בטח מכוער".

"את בטח צודקת", הסכמתי וצחקתי.

"שיט. סטפנו הגיע לצילומים שלו. תודיעי לי אם את צריכה שאבוא אחר כך לבית של ויק. אוהבת אותך!"

היא ניתקה באמצע ה"להתראות" שלי, אז הנחתי את הטלפון בצד וכיביתי את הרכב. סקרתי במהירות את הפנים שלי במראה האחורית, כדי לוודא שהמסקרה עדיין במקומה, ואחר כך העברתי כמה אצבעות לאורך השיער החום והגלי שלי, ואספתי אותו לקוקו. הצליל היחיד שנשמע כשהלכתי לעבר הבית, עם הבגדים האחרונים שלי בתיק שבידי, הוא צליל גריסת החצץ מתחת לנעליים השטוחות שלי, והגלים מהחוף שנמצא ממש במרחק כמה צעדים משם.

הציפייה תוססת בתוכי כשאני מתכופפת ומנערת את המרבד בכניסה כדי להוציא את המפתח הרזרבי ולפתוח את הדלת. אני קוראת בשמו של אחי כשאני נכנסת בדלת ועוברת את חדר השינה, בהנחה שהמכונית שלו חונה במוסך. אני לא מקבלת כל תשובה. אני פונה למעלה, אל החדרים הפנויים. חדר השינה הראשי שלו נמצא למטה, וזה נוח אם אתה רווק בן עשרים ושמונה, כי המטבח והסלון (שכולל גם טלוויזיה מפלצתית) נמצאים במרחק מטרים ספורים מדלת החדר שלו. כשאני נכנסת לחדר, אני מופתעת ממה שאני רואה. לא רק שהוא הציע את המיטה שלי במצעים חדשים שקניתי והשארתי כאן לפני כמה ימים, אלא שהוא גם צבע את החדר בגוון אפור רך שאני אוהבת.

אני משאירה את התיק שלי על המיטה ופונה למרפסת שמחוץ לחדר. המרפסות הן אחד החלקים האהובים עליי בבית הזה, והחלק שהייתי ממש משוגעת עליו כשהוא חשב לקנות אותו. יש מרפסת לכל חדר שינה בקומה השנייה, ושתיהן פונות אל החוף שמאחורי הבית. כשאני יוצאת למרפסת, הטלפון מזמזם עם הודעת SMS מוויק, שבה נאמר שהוא יגיע לכאן בעוד כמה דקות. כשאני עונה, אני עוברת ליד כן ציור שלא עמד שם כשביקרתי בבית בפעם האחרונה. אחרי שאני מקיפה אותו, אני קוראת את האותיות הענקיות בכתב ידו של ויק, שהצטרפו לכתובת: "ברוכה הבאה הביתה, שפנה", ומתחת להן רישום של ארנב שרק ילד בן חמש יכול להתגאות בו. אני פורצת בצחוק ומצלמת אותו, ואחר כך שולחת אותן למיה ולאימא שלי, כי רק הן יבינו את הבדיחה. אחי התחיל לקרוא לי בכינוי הזה כשהייתי בת חמש ופחדתי מהחשיכה – כמו רוב הילדים בגיל חמש – ומאיזושהי סיבה, הכינוי נשאר. אולי מפני שבכל פעם שהוא כינה אותי ככה, הוא ידע שזה אתגר שאעז להתמודד עמו.

הפכתי את הדף של בלוק הרישומים הגדול והשארתי אותו פתוח בדף ריק, ואחר כך הפניתי את תשומת לבי לאוקיינוס. העיניים שלי ספגו את הגוונים השונים של הכחול שנצנצו באור השמש – תכול, טורקיז וכחול כהה. זה מראה שאי אפשר להתעלם ממנו, מראה שמזכיר לי עד כמה אני קטנה במסגרת התוכנית הגדולה של כל הדברים. כמה קטנים כולנו. אני לא בטוחה כמה זמן אני עומדת שם, פשוט בוהה בים, פשוט נושמת, פשוט נהנית מטעם המלח על לשוני, שנראה כאילו הוא מגיע אליי מן הריח לבדו. יד נחתה על כתפי וקפצתי, נשלפת החוצה מתוך המדיטציה שלי.

"לכל הרוחות, ויקטור!" קראתי, כשאני לוחצת על לבי בשתי ידיי.

"אהבת את המתנה שלך?" הוא שואל, ומקרב אותי לעברו לחיבוק.

"כן, אהבל שכמוך", אני אומרת בחיוך ומכה על החזה שלו, משועשעת.

"אהבל? את מקבלת את המתנה הכי יפה בחיים ואת קוראת לי אהבל? זה היה הרישום הנוראי של השפן, נכון?"

"אתה יודע שאני שונאת את הכינוי הזה". אני נאנחת ונכנסת אל תוך הבית, יורדת במדרגות בעקבותיו. "איפה האוכל? אני גוועת ברעב".

"הוא תכף צריך להגיע. אני רק ניגש להחליף בגדים", הוא אומר. "אני צריך לחזור לעבודה עוד מעט".

"אתה חוזר?"

"התיק שאני עובד עליו הוא בלגן שלם. אשתו של הבחור מנסה לקחת ממנו הכול בגירושין. אני לא יודע מתי הספורטאים האלה ילמדו שהם צריכים הסכם טרום-נישואין".

"אוי", אני מתכווצת קלות. זה משהו שווייאט ואני דיברנו עליו כשהתארסנו, והייתה לנו מריבה גדולה בקשר לזה בכל פעם שהנושא עלה. אף פעם לא הייתם מעלים בדעתכם שלאמן יהיה אכפת מזה, אבל ווייאט היה מצליח ועשיר. כשמלאו לו שלושים ושלוש שנים, הוא כבר מכר יצירות זה כמה שנים לקבוצת אנשים עשירה מאוד. אותה קבוצה שכנעה אותו לחשוב שחתונה ללא הסכם טרום-נישואין יכולה להיות עילה לפרידה מכוערת.

דפיקה בדלת גרמה לי להסתובב על עקביי. אני עדיין המומה כשאני ניגשת לפתוח, וחושבת, במחשבה לאחור, עד כמה המריבה הזו הייתה טיפשית. אפילו לא היינו נשואים כשווייאט מת, וההורים שלו התעקשו על כך שאשאיר לעצמי את הכול. הם מבוגרים – הרבה יותר ממה שההורים שלי יהיו כשאני אגיע לגיל שבו ווייאט מת – והם עשירים בזכות עצמם. כמו שהם רואים את זה, הם לא יעשו כלום עם הכסף, והוא שייך לי בצדק, כי הייתי הבעלים למחצה של "Paint it Back" כשהוא מת. אבל לצערנו, זה שייך לעבר. אני לא רוצה לחשוב על זה יותר מכפי שכבר עשיתי. זוהי ההתחלה החדשה שלי.

המחשבה מעלה חיוך על פניי, שנשאר במקומו גם כשאני פותחת את הדלת, והופך במהירות לפה פעור במלואו למראה האיש שעומד שם, במדי חדר ניתוח ירוקים ובחלוק רופא. הוא מסתכל כלפי מטה, מנסה לנקות את הלכלוך מהסניקרס שלו, ושיער בצבע חום-חול מכסה את רוב פניו. אני יכולה להבחין רק בלסת החזקה שלו ובמחצית התחתונה של שפתיו המלאות, אבל אני מזהה אותו מיד. כשהוא סוף כל סוף מרים את מבטו, עיניו הירוקות מטביעות אותי כשהן נודדות במעלה הגוף שלי עד שהן מגיעות אל העיניים שלי. הוא מחייך את החיוך האטי, הלא סימטרי, שתמיד גרם לי לקוצר נשימה.

"בִּין", אני לוחשת, וגורמת לשפתיו להתפתל אפילו עוד יותר למעלה, ולחשוף גומות חן תאומות.

"היי, אֶל", הוא אומר. אני נאחזת קצת יותר חזק בידית הדלת. לא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן, עד ששכחתי את צליל קולו. "האוכל הגיע".

עיניי צונחות אל השקיות שבידיו, ואני לוקחת צעד לאחור ופותחת קצת יותר את הדלת. "אה, כן. לא ציפיתי לך".

"עבר די הרבה זמן", הוא אומר ועוצר מולי כשהוא נכנס. אני הולכת לאחור לעבר הדלת, ומפסיקה לגמרי לנשום כשהוא טומן את פניו בפניי ומאפשר לשפתיו להתחכך קלות בלחיי. אני עושה כל מה שביכולתי כדי לא לנשום את הריח המוּכר שלו, שתמיד גרם למוח שלי לשייט. "טוב לראות אותך שוב", הוא אומר כשהוא מתרחק. האופן שבו הוא אומר את זה והנצנוץ בעיניו גורמים ללב שלי לצנוח אל קרקעית הבטן שלי. איך יכול להיות שהוא עדיין מצליח לעשות לי את זה? אפילו אחרי ווייאט. אני שונאת אותו בגלל זה.

"טוב לראות גם אותך", אני לוחשת והולכת מאחוריו אחרי שאני סוגרת את הדלת.

אבל זה לא כל כך טוב לראות אותו. במשך השנים, למדתי המון על אוליבר הארט, אבל הדבר היחיד שראוי לזכור זה שהוא מזיק לבריאות שלי.