לבן קטלני

1 אני שומע שהוא רוצה כעת להגדיל... שהוא מחפש עוזר מוכשר. הנריק איבסן, רוֹסמרסהוֹלם

כזה הוא טיבה של התשוקה האנושית לתהילה, שאלה הזוכים לה בדרך מקרה או שלא ברצונם יצפו לשווא שירחמו עליהם.

במשך שבועות רבים אחרי לכידת המרטש משָקְלוול פחד סטרייק שמא הניצחון הבלשי הגדול ביותר שזכה לו הנחית מכת מוות על הקריירה שלו. פירורי הפרסום שקיבל משרד החקירות שלו עד כה נראו עכשיו כמו שתי הצלילות האחרונות של הטובע לפני שהוא שוקע במים ויורד סופית למצולות. העסק שלמענו הקריב כל כך הרבה, ועבד כל כך קשה, הסתמך במידה רבה על האפשרות להסתובב ברחובות לונדון בלי שיזהו אותו, אבל לכידת הרוצח הסדרתי נטעה את דמותו בדמיון הציבורי, תופעה סנסציונית משונה, הערת אגב מבודחת בחידונים טלוויזיוניים, מושא לסקרנות שגברה הרבה יותר כיוון שהוא סירב להשׂביע אותה.

אחרי שסחטו עד תום כל טיפת עניין בגילויי התושייה של סטרייק כשתפס את המרטש, חפרו העיתונים והוציאו מקברה את ההיסטוריה המשפחתית של סטרייק. הם כינו אותה "צבעונית", אם כי בשבילו היא היתה גוש רגשות כבד ומעוות שהוא סחב כל חייו והעדיף לא לחטט בו: האבא כוכב רוק, האמא מעריצה שלו שמתה, מסלול צבאי שנגמר כשאיבד חצי מרגלו הימנית. עיתונאים עטויים בחיוכים מזויפים ומצוידים בפנקסי צ'קים עטו על קרובת המשפחה היחידה שחלק עימה את ילדותו - אחותו למחצה, לוסי. מכרים מהצבא זרקו מהשרוול הערות, שבניכוי ההומור המחוספס המוכר לסטרייק קיבלו צורה של קנאה וזלזול. האב, שסטרייק פגש פעמיים בלבד ולא נשא את שם המשפחה שלו, פירסם הודעה באמצעות יחצ"ן ורמז לקיומם של יחסים לבביים - שלא היו ולא נבראו - המתנהלים הרחק מעיניים חטטניות. זעזועי המִשנה שבעקבות לכידת המרטש היכו הדים בחיים של סטרייק במשך שנה, והוא עוד לא היה בטוח שמיצו את מהלכם.

כמובן, היה גם צד חיובי בעובדה שנעשה לבלש הפרטי הכי מפורסם בלונדון. לקוחות חדשים נהרו אל סטרייק בעקבות המשפט, עד שהוא ורובין לא יכלו עוד, מבחינה פיזית ממש, לבצע את כל העבודות בעצמם. במשך כמה חודשים, מתוך הנחה שרצוי שישמור על פרופיל נמוך לזמן מה, נשאר סטרייק בעיקר במשרד והוציא עבודות לקבלני משנה - רובם שוטרים ואנשי צבא לשעבר, רבים מהם בוגרי חברות אבטחה פרטיות - שביצעו את הרוב המכריע של המשימות והותירו לסטרייק את העבודה בלילות ואת הטיפול בניירת. אחרי שנה של עבודות רבות ככל שיכול המשרד הגדֵל לקבל, הצליח סטרייק באיחור רב להעלות את שכרה של רובין, לפרוע את אחרוני החובות התלויים ועומדים שלו, ולקנות ב־מ־וו סדרה 3 בת שלוש־עשרה.

לוסי והחברים שלו הניחו שפירושם של המכונית ושל העובדים החדשים הוא שסטרייק הגיע סוף־סוף למצב של ביטחון ורווחה כלכלית. למעשה, עם המחיר המופקע של מקום חניה במרכז לונדון ואחרי ששילם משכורות, כמעט לא נשאר לסטרייק כסף להוציא על עצמו, והוא המשיך לגור בדירת שני החדרים שמעל למשרד ולבשל על כירה חשמלית עם משטח חימום אחד.

הדרישות המנהלתיות הכרוכות בהעסקה של עובדים עצמאיים, כמו גם האיכות המשתנה של העובדים והעובדות שהצליח העסק לגייס, גרמו לו כאב ראש קבוע. סטרייק מצא רק אדם אחד שהמשיך לעבוד איתו על בסיס קבוע למחצה: אנדי האצ'ינס, שוטר לשעבר, קודר ורזה, מבוגר בעשר שנים מהבוס החדש שלו ומצויד בהמלצות חמות מהחבר של סטרייק במשטרת לונדון, מפקח בילוש אריק וורדֶל. האצ'ינס יצא לפנסיה מוקדמת אחרי שעבר התקף פתאומי של שיתוק חלקי ברגל שמאל, שבעקבותיו אובחנה אצלו טרשת נפוצה. כשביקש להתקבל לעבודה בחוזה אישי, הזהיר האצ'ינס את סטרייק שמדי פעם הוא עלול שלא להיות כשיר; זאת מחלה שלא ניתנת לחיזוי, הוא הסביר, אבל בכל מקרה, הוא לא סבל מתסמינים חוזרים של המחלה כבר שלוש שנים. הוא הקפיד על תפריט מיוחד, דל שומן, שנשמע לסטרייק כמעין דיאטת עונשין: בלי בשר אדום, בלי גבינה, בלי שוקולד, ושום דבר מטוגן. אנדי עבד בשיטתיות ובסבלנות, ואפשר היה לבטוח בו שיבצע את המשימה בלי לפקח עליו באופן קבוע, ואת זה אי אפשר היה להגיד על אף אחד מהעובדים האחרים אצל סטרייק חוץ מרובין. הוא עדיין התקשה להאמין שהיא נכנסה לחייו בתור מזכירה זמנית ועם הזמן נהפכה לשותפה ולעמיתה מצטיינת.

אבל האם הם עדיין חברים, זאת כבר שאלה אחרת.

יומיים אחרי החתונה של רובין ומתיו, כאשר הסיקור התקשורתי אילץ את סטרייק לעזוב את הדירה שלו בזמן שעדיין אי אפשר היה להדליק טלוויזיה בלי לשמוע את שמו, הוא מצא מקלט, למרות הזמנות מצד חברים ומצד אחותו, במלון טְרוולוֹדג' ליד תחנת מוֹניוּמנט. שם נמצאו לו הבדידות והפרטיות שהשתוקק להן; שם הוא היה חופשי לישון שעות ארוכות בלי הפרעה; ושם הוא הוריד תשע פחיות בירה, והִתאווה לדבר עם רובין יותר ויותר עם כל פחית ריקה שזרק בדייקנות קטֵנה והולכת אל הפח שבצידו האחר של החדר.

לא היה ביניהם שום קשר מאז החיבוק במדרגות, חיבוק שעלה במחשבותיו של סטרייק שוב ושוב בימים הבאים. הוא היה בטוח שרובין עוברת גיהינום, מסתתרת במַאסם ומתחבטת אם לבקש גירושים או לבטל את הנישואים, מארגנת את מכירת הדירה שלהם, ותוך כדי כך מתמודדת עם גלי ההדף בעיתונות ובמשפחה גם יחד. מה בדיוק הוא יגיד כשיתפוס אותה, סטרייק לא ידע. הוא ידע רק שהוא רוצה לשמוע את הקול שלה. רק בשלב הזה, כשחיפש מבוסם בתרמיל שלו, גילה שמרוב חיפזון נטול שינה להסתלק מהדירה שלו, הוא שכח לקחת איתו את כבל הטעינה של הטלפון הנייד, והסוללה כבר היתה ריקה. הוא לא אמר נואש, חייג לשירות המודיעין, ואחרי בקשות רבות לחזור על דבריו באופן ברור יותר, קוּשר לבית הוריה של רובין.

אבא שלה ענה.

"הַיי, אנ'יכול בַקשה לדבר עם רובין?"

"עם רובין? היא בירח הדבש שלה, לצערי."

לרגע מבולבל או שניים לא תפס סטרייק עד הסוף את הנאמר לו.

"הלו?" אמר מייקל אלקוט, ואז, בכעס, "אני מניח שזה עוד עיתונאי. הבת שלי בחוץ לארץ והייתי רוצה שתפסיקו להתקשר אלי הביתה."

סטרייק ניתק, והמשיך לשתות עד שהתעלף.

הכעס והאכזבה שלו נמשכו ימים, ולא פחתו בשום צורה לאור המודעות לעובדה שרבים היו אומרים לו שאין לו חזקה על החיים האישיים של העובדת שלו. רובין לא היתה האישה שהוא חשב שהיא אם יכלה לעלות בהכנעה על מטוס עם הגבר שאותו הוא כינה בראשו "הנקניק הזה". אף על פי כן, משהו קרוב לדיכאון העיק עליו בזמן שישב בטרוולודג' עם כבל הטעינה החדש מהקופסה ועם עוד בירה, וחיכה שהשם שלו ייעלם מהחדשות.

מאחר שביקש במודע להסיח את דעתו ממחשבות על רובין, הוא שם קץ לבידוד שהטיל על עצמו ונענה להזמנה מהסוג שממנו היה בדרך כלל משתמט: ארוחת ערב עם מפקח בילוש אריק וורדל, אשתו של וורדל, אפּריל, וחברתם קוֹקוֹ. סטרייק ידע היטב שמארגנים לו שידוך, קוקו כבר ניסתה לפני כן לברר דרך וורדל אם סטרייק פנוי.

היא היתה בחורה קטנה, דקה וחיננית ונאה מאוד, עם שיער בצבע אדום־עגבנייה, אמנית קעקועים במקצועה ורקדנית בּוּרלסקה במשרה חלקית. הוא היה צריך לקרוא את סימני האזהרה. היא צחקקה בלי הפסקה והיתה היסטרית קלות עוד לפני שהם התחילו לשתות. סטרייק לקח אותה למיטה בטרוולודג' באותו האופן שבו שתה תשע פחיות בירה.

בשבועות שלאחר מכן, קוקו כבר התחילה לתפוס יוזמה. סטרייק לא הרגיש טוב עם זה, אבל אחד היתרונות של חיים במנוסה מפני התקשורת הוא שלבחורות של לילה אחד הרבה יותר קשה למצוא אותך.

כעבור שנה, לסטרייק לא היה מושג למה בחרה רובין להישאר עם מתיו. הוא הניח שהרגשות שלה כלפי בעלה עמוקים כל כך עד שהיא לא מסוגלת לראות את אופיו האמיתי. הוא עצמו היה עכשיו במערכת יחסים חדשה. היא נמשכה כבר עשרה חודשים, הכי ארוכה מאז נפרד משרלוט, האישה היחידה בחייו שהוא שקל להתחתן איתה.

המרחק הרגשי בין הבלשים השותפים נעשה עובדה פשוטה של הקיום היומיומי. סטרייק לא מצא שום פסול בעבודה של רובין. היא עשתה את המוטל עליה בלי שהיות, בקפדנות, בנקיטת יוזמה ובתחכום. אף על פי כן, הוא הבחין בעייפות ובחיוורון שמעולם לא היו שם לפני כן. הוא חשב שהיא מתוחה קצת יותר מהרגיל, ופעם או פעמיים, בזמן שחילק את העבודה בין השותפה שלו לבין האחרים, הוא קלט אצלה הבעה לא אופיינית, אטומה ובלתי ממוקדת, שהטרידה אותו. הוא הכיר כמה מהסימנים של הפרעת דְחק פוסט־טראומטית, והיא כבר ניצלה עד עכשיו משתי תקיפות קטלניות כמעט. תקופה מסוימת, אחרי שאיבד חצי רגל באפגניסטן, גם הוא חווה דיסוֹציאציה, והיה מוצא את עצמו לפתע פתאום ובבת אחת נעקר מהסביבה שבה הוא נמצא בהווה אל אותן שניות מעטות של אימה ושל תחושה חדה ומבשרת רעות שקדמה להתרסקות של הוַויקינג המשוריין שהוא ישב בו ושל גופו ושל הקריירה הצבאית שלו. עד היום הוא נותר עם רתיעה עמוקה מפני נסיעות שבהן מישהו אחר נוהג, ועם חלומות על דם וייסורים שלפעמים מעירים אותו שטוף זיעה.

אבל כשניסה לשוחח עם רובין על מצבה הנפשי בנימת הדיבור הרגועה, האחראית, של מעסיק, היא קטעה אותו בפסקנות ובעוינות שהוא חשד שהשתמרו מאז הפיטורים. מאז ואילך הוא שם לב שהיא מתנדבת למשימות מורכבות יותר, ואחרי רדת החשיכה, ושבר את הראש בניסיון לארגן סידור עבודה בלי שייראה שהוא מנסה, כפי שבאמת ניסה, לשבץ אותה למטלות הבטוחות והשגרתיות יותר.

הם היו מנומסים, מסבירי פנים ורשמיים זה עם זה, דיברו על החיים הפרטיים שלהם במושגים הכלליים ביותר, וגם אז רק מה שהכרחי. רובין ומתיו זה עתה עברו דירה, וסטרייק התעקש שלרגל זה היא תצא לחופשה של שבוע שלם. רובין התנגדה, אבל סטרייק דחה את הבקשות שלה. היא ניצלה רק ימי חופשה מעטים כל השנה, הוא הזכיר לה, בנימה שלא סבלה שום ויכוח.

ביום שני, עובד חדש שסטרייק כבר הספיק להתאכזב מהעבודה שלו, שוטר צבאי לשעבר, שחצן, שסטרייק לא הכיר בזמן שהיה בצבא, התנגש מאחור בטוסטוס שלו במונית שאחריה היה אמור לעקוב. סטרייק נהנה לפטר אותו. זה איפשר לו לפרוק את הכעס שלו על מישהו, כי בעל הבית שלו בחר גם הוא בשבוע הזה לעדכן את סטרייק, שבדומה לרוב רובם של הבעלים האחרים של חללים משרדיים ברחוב דנמרק גם הוא מכר את הנכס שלו ליזם. האיום באיבוד המשרד והבית גם יחד ריחף עכשיו מעל לבלש.

ובתור סיום הולם לכמה ימים מחורבנים במיוחד, המזכירה הזמנית ששׂכר כדי לבצע עבודת ניירת בסיסית ולענות לטלפון בהיעדרה של רובין היתה האישה הכי מעצבנת שפגש בחייו. דֵניס דיברה בלי הפסקה בקול יבבני ומאנפף שנישא אפילו מבעד לדלת הסגורה של חדר המשרד של סטרייק. בימים האלה נאלץ סטרייק, בתור מוצא אחרון, לשמוע מוזיקה באוזניות, ובעקבות זאת היה עליה לחבוט בדלת שוב ושוב ולצעוק עד ששמע אותה.

"מה?"

"הרגע מצאתי את זה," אמרה דניס ונופפה מולו בפתק משורבט. "כתוב פה 'מרכז טיפולי'... יש מילה שמתחילה ב־ו"ו מקדימה... התור הוא לעוד חצי שעה - הייתי צריכה להזכיר לך?"

סטרייק ראה את כתב היד של רובין. המילה הראשונה באמת היתה לא קריאה.

"לא," הוא אמר. "פשוט תזרקי את זה."

בתקווה מתונה שרובין פונה בשקט לעזרה מקצועית בכל בעיה נפשית שאולי היא סובלת ממנה, הרכיב סטרייק מחדש את האוזניות וחזר לדיווח שקרא, אבל התקשה להתרכז. הוא החליט אפוא לצאת מוקדם לריאיון שקבע עם מישהו חדש שאולי יהיה אפשר לעבוד איתו. בעיקר כדי להיחלץ מדניס, הוא קבע לפגוש את האיש בפאב האהוב עליו.

סטרייק נמנע בעל כורחו מלבקר בַּטוטנהם במשך חודשים אחרי שלכד את המרטש משָקְלוול, כי עיתונאים ארבו וחיכו לו שם אחרי שנפוצה השמועה שהוא לקוח קבוע. אפילו היום הוא שלח מבטים חשדניים מסביב לפני שהחליט שאפשר להמשיך בבטחה אל דלפק הבר, להזמין את כוס הדוּם בַּאר הרגילה שלו ולפרוש לשולחן פינתי.

גם מכיוון שעשה מאמץ להתנזר מצ'יפס, שהיה מרכיב יסודי בתפריט שלו, וגם בגלל העומס הרב בעבודה, סטרייק היה עכשיו רזה יותר מכפי שהיה לפני שנה. הירידה במשקל הקלה את הלחץ על הרגל הקטועה, וכך גם המאמץ וגם ההקלה שבישיבה היו בולטים פחות. סטרייק לגם מהבירה, מתח את הברך כפי שהתרגל לעשות תמיד, התענג על קלות התנועה היחסית, ואז פתח את תיקיית הקרטון שהביא איתו.

הרשימות שבתוכה היו עבודה של האידיוט שהתנגש עם הטוסטוס שלו במונית, וענו רק בקושי על הדרישות. סטרייק לא היה יכול להרשות לעצמו לאבד את הלקוח הזה, אבל הוא והאצ'ינס כבר התקשו גם ככה לעמוד בעומס העבודה. הוא היה זקוק בדחיפות לעובד חדש, ובכל זאת לא היה בטוח שהריאיון שהוא עומד לקיים הוא רעיון מוצלח. הוא לא התייעץ עם רובין לפני שקיבל את ההחלטה הנועזת לחפש ולמצוא אדם שאותו לא ראה כבר חמש שנים, ואפילו בזמן שדלת הטוטנהם נפתחה ונכנס בה סם בַּרקְלֵי, דייקן על הדקה, תהה סטרייק שמא הוא עומד לבצע טעות אדירה.

הוא היה מזהה אצל הגְלַזגוֹאי בכל מקום את סימני ההיכר של חייל משוחרר, עם החולצה הקצרה מתחת לסוודר הוִוי הדק, השיער הגזוז, הג'ינס ההדוקים ונעלי הספורט הלבנות מדי. סטרייק נעמד והושיט יד, וברקלי, שנראה כי זיהה אותו בקלות דומה, עטה חיוך רחב ואמר:

"כבר שותה, אה?"

"רוצה אחת?" שאל סטרייק.

בזמן שחיכה לבירה של ברקלי, הוא צפה ברובאי לשעבר בראי שמאחורי הבר. ברקלי היה בן קצת יותר משלושים בסך הכל, אבל השיער שלו האפיר בטרם עת. מכל בחינה אחרת הוא היה בדיוק כפי שזכר אותו סטרייק. גבות עבותות, עיניים כחולות עגולות וגדולות ולסת מוצקה, ששיוו לו חזות מחוּרטמת קלות של ינשוף נעים הליכות. סטרייק חיבב את ברקלי אפילו בזמן שפעל להביא אותו למשפט צבאי.

"עוד מעשן?" שאל סטרייק אחרי שהושיט את הבירה והתיישב.

"עכשיו רק אידוי," אמר ברקלי. "נולד לנו תינוק."

"מזל טוב," אמר סטרייק. "אז בקטע של בריאות, אה?"

"כן, משהו כזה."

"מוֹכר?"

"אף פעם לא מכרתי," אמר ברקלי בלהט, "ואתה יודע את זה טוב מאוד, לעזאזל. לשימוש אישי בלבד, חבר."

"אז איפה אתה קונה את זה עכשיו?"

"אוֹנליין," אמר ברקלי ולגם מהבירה. "קל. בפעם הראשונה שעשיתי את זה, חשבתי, אין מצב שזה יעבוד, לא ככה? אבל אז חשבתי, 'טוב, נו, זאת הרפתקה'. הם שולחים את זה מוסווה בתוך קופסאות סיגריות וכאלה. בוחרים מתפריט שלם. אינטרנט זה דבר גדול."

הוא צחק ואמר, "אז מה העניין? לא ציפיתי לשמוע ממך בזמן הקרוב."

סטרייק היסס.

"חשבתי להציע לך עבודה."

השתררה דממה קצרה בזמן שברקלי נעץ בו מבט, ואז הוא היטה את הראש לאחור ושאג בצחוק.

"לכל הרוחות," הוא אמר. "למה לא אמרת את זה ישר, כאילו?"

"למה אתה חושב?"

"אני לא מתמסטל כל ערב," אמר ברקלי בכובד ראש. "אני לא, ברצינות. האישה לא אוהבת את זה."

סטרייק החזיק את היד על התיקייה וחשב.

הוא עבד על תיק של סמים בגרמניה כשנתקל בברקלי. בצבא הבריטי מוכרים וקונים סמים כמו בכל מגזר אחר בחברה, אבל הענף לחקירות מיוחדות נקרא לחקור פעילות מקצועית שבלטה יותר מגדר הרגיל. ברקלי סומן אז כשחקן מפתח, והגילוי של קילו חשיש מרוקאי משובח בין החפצים שלו בהחלט הצדיק חקירה.

ברקלי התעקש שתפרו לו תיק, וסטרייק, שהיה נוכח בחקירה שלו, נטה להסכים, בייחוד מכיוון שהרובאי נראה לו פיקח מדי בשביל לא למצוא מחבוא טוב יותר לחשיש מאשר תחתית התרמיל הצבאי שלו. מצד אחר, היו עדויות בשפע לזה שברקלי משתמש בקביעות, והיה יותר מעֵד אחד לעובדה שההתנהגות שלו לא יציבה. סטרייק הרגיש שמישהו מנסה להפיל את התיק על ברקלי כי ראה בו שעיר לעזאזל נוח, והחליט לערוך מהצד כמה חפירות קטנות משלו.

הבירורים העלו מידע מעניין לגבי חומרי בניין וציוד הנדסי שהוזמנו שוב ושוב בקצב בלתי סביר להחריד. אם כי לא היתה זו הפעם הראשונה שסטרייק חושף מקרה של שחיתות מהסוג הזה, התברר ששני הקצינים האחראים על הסחורות האלה, שהיו נעלמות באורח מסתורי וניתן היה בקלות כה רבה למכור אותן מחדש, הם אותם אנשים שהיו להוטים כל כך להבטיח שברקלי יובא למשפט צבאי.

כשסטרייק חקר אותו בארבע עיניים, הופתע ברקלי לגלות שהסמל מחקירות מיוחדות פתאום מתעניין לא בחשיש אלא באי־סדרים שקשורים לחוזי בנייה. בהתחלה הוא גילה חשדנות, והיה בטוח שאף אחד לא יאמין לו בהתחשב במצב שבו הוא נתון, אבל לבסוף גילה ברקלי לסטרייק לא רק שבאמת הוא שם לב לְמה שאחרים לא הצליחו לראות, או שבחרו שלא לבדוק, אלא גם שהוא עצמו כבר התחיל לרשום ולתעד בדיוק כמה גנבו הקצינים האלה. לרוע המזל של ברקלי, לאוזניהם של הקצינים האמורים כבר גוּנבה השמועה שהוא מתעניין קצת יותר מדי בפעילויות שלהם, וזמן קצר אחר כך הופיע קילו חשיש בין החפצים שלו.

כשהראה ברקלי לסטרייק את הרישומים שניהל (הפנקס הוחבא במיומנות רבה לאין שיעור מהחשיש), התרשם סטרייק מהשיטתיות והיוזמה שבאו לידי ביטוי בהם, בהתחשב בעובדה שברקלי מעולם לא עבר הכשרה בטכניקות חקירה. כשנשאל מדוע החליט לפתוח בחקירה הזאת, שאף אחד לא משלם לו עליה ושכבר סיבכה אותו בכל כך הרבה צרות, ברקלי משך בכתפיים הרחבות שלו ואמר, "זה לא בסדר, נכון? מהצבא הם גונבים. מכניסים לכיס כסף של אנשים שמשלמים מיסים."

סטרייק השקיע במקרה הזה הרבה יותר שעות מכפי שהאחרים הרגישו שראוי להקדיש לו, אבל בסופו של דבר, בתוספת המשקל של החקירות הנוספות שערך סטרייק בעניין, התיק שאסף ברקלי על הפעילויות של הממונים עליו הוביל להרשעתם. ההישג נזקף לזכותו של הענף לחקירות מיוחדות, כמובן, אבל סטרייק וידא שההאשמות נגד ברקלי ייקברו בשקט.

"כשאתה אומר 'עבודה'," תהה עכשיו ברקלי בקול רם יותר, על רקע המיית הדיבור וצלצול הכוסות בפאב, "אתה מתכוון לעניינים של בילוש?"

סטרייק קלט שהרעיון מדבר אליו.

"כן," אמר סטרייק. "במה התעסקת מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך?"

התשובה היתה מדכאת, אם כי לא בלתי צפויה. בשנים הראשונות שאחרי השיחרור מהצבא התקשה ברקלי למצוא עבודה מסודרת או להתמיד בעבודה כזאת, ועשה קצת עבודות צבע והדבקה של טפטים בשביל החֶברָה של גיסו.

"האישה מביאה הביתה את רוב הכסף," הוא אמר. "יש לה עבודה טובה."

"בסדר," אמר סטרייק, "נראה לי שאני יכול לתת לך יומיים בשבוע בתור התחלה. תגיש לי חשבוניות. אם זה לא יעבוד כמו שצריך, כל אחד מאיתנו יכול להגיד שלום בכל זמן. נשמע סביר?"

"כן," אמר ברקלי, "כן, סביר לגמרי. כמה אתה משלם, כאילו?"

הם דיברו על כסף חמש דקות. סטרייק הסביר שהאחרים שעובדים אצלו נרשמו בתור עצמאים ושצריך להביא למשרד קבלות והוצאות מקצועיות אחרות כדי לקבל החזר. לבסוף הוא פתח את התיקייה וסובב אותה כלפי ברקלי כדי להראות לו מה יש בה.

"אני צריך מעקב אחרי הבחור הזה," הוא אמר והצביע על תצלום של צעיר שמנמן עם שיער מתולתל צפוף. "תמונות של כל אחד שהוא פוגש ומה הוא עושה."

"כן, בסדר," אמר ברקלי, הוציא את הנייד שלו וצילם את התצלום ואת הכתובת של היעד.

"היום יש לי מישהו שעוקב אחריו," אמר סטרייק, "אבל אני צריך אותך מול הדירה שלו ממחר בשש בבוקר."

הוא ציין לעצמו בשביעות רצון שברקלי לא שאל שאלות על השעה המוקדמת.

"מה קרה עם הבחורה ההיא?" שאל ברקלי כשתחב את הטלפון בחזרה לכיס. "ההיא שהיתה איתך בעיתונים?"

"רובין?" אמר סטרייק. "היא בחופש. חוזרת בשבוע הבא."

הם נפרדו בלחיצת יד, וסטרייק נהנה מרגע של אופטימיות חולפת עד שנזכר שעכשיו הוא צריך לחזור למשרד, זאת אומרת, להימצא בקרבתה של דניס שמקשקשת כמו תוכי ומדברת בפה מלא ולא מסוגלת לזכור שהוא שונא תה חיוור, חלבי.

כדי לחזור למשרד היה עליו לפלס את דרכו בין העבודות בכביש הנצחיות בקצה טוטנהם קוֹרְט רוֹאְד. הוא חיכה עד שעבר את הקטע הרועש ביותר, ואז התקשר לרובין כדי להגיד לה שקיבל לעבודה את ברקלי, אבל השיחה שלו הועברה היישר לתיבה קולית. הוא נזכר שברגע זה היא אמורה להיות בטיפול המסתורי, וניתק בלי להשאיר הודעה.

הוא המשיך ללכת, ומחשבה פתאומית עלתה בראשו. הוא הניח שהטיפול קשור למצב הנפשי של רובין, אבל מה אם -?"

הטלפון שבידו צלצל: המספר של המשרד.

"הלו?"

"מר סטרייק?" נשמע באוזנו הקרקור המבועת של דניס. "מר סטרייק, תוכל לחזור מהר בבקשה? בבקשה - יש פה אדון - הוא רוצה לראות אותך דחוף מאוד -"

מאחוריה שמע סטרייק חבטה רמה וגבר צועק.

"בבקשה תחזור הכי מהר שאתה יכול!" צרחה דניס.

"אני בדרך!" צעק סטרייק ופתח בריצה מסורבלת.