לב רעב – זבובים

זה היה בקיץ האחרון לפני שהחזירו את סיני למצרים. הייתי בן שלוש־עשרה ונסעתי עם ההורים שלי והחברים שלהם לראס בורקה. נדמה לי שזאת היתה הנסיעה המשפחתית הגדולה האחרונה. אחר כך כבר העדפתי לנסוע עם החברים שלי. בכל אופן, לאחת מהמשפחות שנסעו איתנו בחבורה היה ילד עם שיתוק מוחין. הם הקימו את האוהל שלהם קצת בצד, קצת רחוק מהשאר, ככה שעברו כמה ימים עד שהבחנתי בו בכלל. וגם זה היה לגמרי במקרה. נכנסתי למים לשנרקל ונסחפתי עם הזרם רחוק מדי. הגלים היו גבוהים, מים מלוחים נכנסו לי לתוך השנורקל, והמסכה התמלאה אדים. רציתי לחזור לחוף, אבל לא ידעתי איך. אחרי דקה ארוכה מאוד איתרתי שביל יציאה חולי שהתפתל בין האלמוגים, ושחיתי בו עד שהגעתי לחוף. שם נחתי קצת, החזרתי את הנשימה שלי לסדרה, הורדתי מעליי את הסנפירים והתחלתי לצעוד חזרה לכיוון האוהל שלנו, נשבע לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני יורד מתחת למים לבד.

ואז ראיתי אותו.

הוא ישב בכיסא גלגלים, ליד האוהל של המשפחה שלו.

היססתי אם לגשת אליו, אבל היה נדמה לי שהוא מחייך אליי, אז סטיתי מקו החוף ופניתי לעברו.

כשהתקרבתי, הסתבר שהחיוך היה בעצם עווית בלתי רצונית שעיקמה את הפה שלו.

אבל זה לא היה העניין.

עשרות זבובים ישבו לו על הפנים. היו לו זבובים על השפתיים, על האף, בתוך האף, בתוך האוזניים, על הלחיים, על הצוואר, על הסנטר, על השיער, על המשקפיים העבים, המוזרים שלו.

זבובים גדולים, זבובים קטנים, זבובים שלא זזו, זבובים שחיככו את כפות הידיים שלהם בהנאה.

איך השאירו אותו ככה? איפה ההורים שלו? התפלאתי.

"תעשה משהו," ביקשו עיניו מאחורי המשקפיים. "תציל אותי מהעינוי הזה." גם נהמה יצאה מפיו, כמו של חיה. פצועה.