לב רעב – קולנוע לב

שיגע אותו שהיא חייבת לאכול פופקורן תוך כדי. אישה בת שבעים וארבע נכנסת לקולנוע עם דלי ענקי של פופקורן וגורסת אותו פתית אחרי פתית, ברעש גדול, כמו ילדה קטנה. שיגע אותה שהוא מדבר תוך כדי, שואל אותה שאלות הבהרה, כאילו הם לא רואים את אותו סרט. או כאילו יש לה איזה מידע פנימי. שיגע אותו שהיא לא עונה לשאלות שלו. זה הזכיר לו את אבא שלו, שלא היה עונה כשדיברו אליו. שיגע אותה שהוא מסתכל בסלולרי כל כמה דקות. די. הוא כבר לא ברפא"ל, הוא בפנסיה, מה דחוף לו להסתכל בסלולרי, מי כבר יחפש אותו? שיגע אותו שהיא חייבת לשבת בשורות הראשונות כי אחרת היא לא מצליחה לראות את הכתוביות. שורות ראשונות הכאיבו לו בצוואר. שיגע אותה שתוך כדי הסרט הוא כבר היה מתחיל להעביר ביקורת עליו. כאילו הוא מינימום אורי קליין. שיגע אותו שגם כשהביקורת שלו היתה מוצדקת, היא התאמצה לסתור אותה רק כדי לסתור. שיגע אותה שגם באוטו הוא היה ממשיך לנתח את הפגמים של הסרט אחד אחרי השני, עד שכבר כמעט היתה משתכנעת שהוא צודק. שיגע אותו שתמיד כשהם היו מגיעים הביתה, רגע אחרי שהיתה מתירה את חגורת הבטיחות, היא היתה אומרת: סיוט ללכת איתך לקולנוע. בפעם הבאה אני הולכת עם חברה. שיגע אותה שכבר לא היו לה חברות ללכת איתן לקולנוע. אחת מתה, שנייה חלתה, שלישית גרה רחוק מדי, רביעית דווקא היתה רוצה, אבל איכשהו תמיד צריכה להיות עם הנכדים. שיגע אותו שאם היא תלך עם חברה לסרט, הוא לא יוכל להחזיר לה באותו מטבע. לו דווקא היו חברים. והיה להם הרבה זמן פנוי. אבל אף אחד מהם לא אהב ללכת לקולנוע. והוא דווקא כן. זה היה העניין. הוא דווקא כן. כל כמה שקיטר וביקר, אהב כל כך את הרגע הזה כשהפרסומות מסתיימות והאורות כבים והוא שוקע בעולם דמיוני ושוכח לשעתיים מכאבי הגב שלו ומכאבי הברכיים שלו ומכאבים אחרים, עמומים יותר.

אתה שומע מה חשבתי, היא אמרה כשהיו בדרך למכונת הכרטיסים.

שיגע אותו שהיא תמיד מזמינה כרטיסים מראש ומשלמת את העמלה למרות שבקולנוע הזה אף פעם אין בעיה של מקומות גם אם הסרט זכה באוסקר.