לגדול איתה

הבטחתי לעצמי שבגיל שלוש הילדה שלי תלך ולא משנה מה. חבריי היו מתחרים ביניהם הילד של מי התהפך ראשון, של מי הלך ראשון, אחד הלך כבר בגיל אחד עשר חודשים, שני התעכב עד גיל שנה וארבע, ככה זה אצל הורים צעירים. התחרותיות הזאת של מי הילד יותר גאון מתחילה כבר מגיל אפס, ואם נודה בזה או לא היא נמשכת כול החיים.

באיזשהו שלב, לא זוכר מתי, פשוט השלמתי עם זה שדרור תלך כשהיא תלך, כשתהיה מוכנה זה פשוט יקרה. ושהדרך להגיע לזה שהיא תלך תהיה ארוכה ומפותלת ועם המון בורות בדרך, שלחלקם ניפול ולחלקם לא.

כשהבטחתי לעצמי ולדרור שבגיל שלוש היא תלך, היא עדיין לא הצליחה לזחול. ילד עם שיתוק מוחין בדרך כלל לא עושה כלום בלי שמתרגלים אותו מאות פעמים, ורק בפעם השמונה מאות שבעים וארבע פתאום הילד מבין את התנועה, וסוף סוף כאילו נכנסה לו התוכנה ל"הארדיסק", ושוב ושוב צריך להמשיך לתרגל כי מה שלא מתרגלים נשכח מהר.

היינו לוקחים את דרור פעמיים בשבוע לדפנה הפיזיותרפיסטית. האינקוויזיטורית היה תיאור יותר הולם עבורה, מה שהיא עשתה לדרור, הקטנה שלנו, בגיל חמישה חודשים, שאלוהים יסלח לה!

אפילו לירון, אשתי המרוקאית הקשוחה, נשברה כמעט בכל פעם, כמה בכי אפשר להוציא מתינוקת בשלושים דקות של מתיחות.

אני, לעומת לירון, האמנתי שככל שמדד הבכי עולה כך המתיחה והתרגול ישפרו את מצבה של הקטנה. הייתי חייב להאמין שהבכי והסבל של דרור הקטנה משתלם.

עשינו מנוי אצל דפנה האינקוויזיטורית, פעמיים בשבוע התייצבנו אצלה לשלושים דקות של עינויים, וכל זה בחסות קופת חולים כללית.

אחרי שני מפגשים שאלתי את דפנה עוד כמה מפגשים יש לנו איתה. אז, בעת ההיא, עוד לא ממש הבנתי שנולדה לי ילדה נכה. דפנה בחצי חיוך, עם קריצה מוזרה ולא ברורה, ענתה לי: "לכל החיים".

לכל החיים ניפגש עם דפנה האינקוויזיטורית. ואני מדמיין איך בגיל תישעים כשהיא בעצמה עם הליכון ועם שיניים תותבות, מתיישבת על מזרן העינויים ומתרגלת, ומותחת, את דרור שכבר גדולה בעצמה. לא האמנתי לתשובה "לכל החיים". והמשכנו לבוא פעמיים בשבוע לדפנה הפיזיותרפיסטית שהרי עשינו מנוי אצלה, לא ננצל?! וזה על חשבון הקופה. אז בטח שנבוא! רציתי להוכיח לה שהיא טועה. שזה לא יהיה לכל החיים. שזה יהיה רק לחלק קטן מהחיים. ובחלק הקטן הזה של החיים, נלמד להעריך את הקושי ולקבל פרופורציות, ונשמח עם כל הניצחונות הקטנים שנשיג בדרך.

ויצאנו לדרך!