לגנוב את הכלה

אלמלא טימוני ג'ורג' הרגישה מתה בתוכה, היא כמעט הייתה נהנית מארוחת הערב המפנקת הזאת לילה לפני הפארסה של חתונתה.

כמעט.

הארוחה הייתה עליזה למדי, כיאה להתכנסות טרום חתונה בערב חג המולד. האורחים היו עשירים ומחונכים מכדי לדבר בגלוי על הזרמים הנסתרים המצערים הרבים שפלטו האבנים הישנות שסבבו אותם. החתן היה אהוב למדי על חוג האנשים הזה כי החשיב את עצמו כנצר למשפחתם במשך עשורים רבים. שתיים מנשותיו הקודמות היו אהודות מאוד כאן משום שכל אחת מהן הייתה חלק בלתי נפרד מחבורה שירשה תארים רבים, וחבריה היו צפויים לנצל את כוחם בווייטהול ובשווקי המניות הבינלאומיים.

הכול הלילה היה התגלמות התחכום מתוך כבוד גם לחשיבות העצמית וגם לשאפתנות התהומית של הדוד שלה. שלא לדבר על אלו של החתן.

חבל שהכלה כזאת זנזונת, נזכרה טימוני בדברי דודה, ממקום מושבה לימינו של הדוד, עם קמצוץ מההומור העוקצני הקודם שלה.

אך היא נעלה בתוכה את הדברים. כי רגשות כבר לא היו בשבילה. היא כבר חוותה אותם די והותר.

במקום זאת היא סקרה במבטה את האולם. בית ילדותה, שהדוד שלה ירש אחרי מות אביה, היה מעוצב כמו כרטיס חג מולד מהודר. דודתה הרמיוני נודעה בחוסר השמחה התמידי שלה, דבר שטימוני חשדה שהיה קשור ישירות למרדף האינסופי שלה אחר הגזרה השלדית, שהיא אהבה לומר בקור לבנותיה המתבגרות הרכות והעגלגלות יותר שהיא שיא האלגנטיות. ואכן עצמות בריח כמו שלה שימשו בעיקר כקולבים לאופנת עילית. עם זאת, למרות השליטה עצמית הנוקשה שלה וחיים שלמים של רעב מכרסם, האישה ניחנה בעין מצוינת לעיצוב.

אילו טימוני ניחנה בכישרון פואטי יותר, היא אולי הייתה מניחה שבאמצעות העיצוב החגיגי של האולם המשפחתי הישן יכלה הרמיוני להביע את עצמה בדרכים שלא היו אפשריות לה אחרת, כאשתו צרת השפתיים, צרת הירכיים והצעירה הרבה יותר של אוליבר, הדוד המתועב של טימוני.

אך פואטיות הייתה רגשנית מדי. הרמיוני הייתה מן הסתם טובה בקישוט משום שהיא עצמה הייתה קישוט. וכמו כל הרעיות לראווה כאן הלילה, הייעוד האמיתי שלה היה להסב לבעלה אושר – קרוב לוודאי כדי שהוא ילך למקום אחר וימצא בו את אושרו וישאיר אותה עם צמחי החלבלוב ההדורים והענפים של העצים ירוקי-העד שלה.

כדאי שתלמדי קצת מהרמיוני, אמרה לעצמה בעידוד. הרי גם לך צפוי עתיד כרעיה לראווה.

אף שרעיה ששמה הוכתם, כפי שהדוד שלה תמיד שש להזכיר לה.

מבטה גלש אל החתן שלה, והיא שמחה לגלות שאפילו הלילה, בליל הנדודים האחרון שלפני החתונה, היא לא הרגישה שום דבר, כפי שהיה מהרגע שדודה הכריז שהבחירות העומדות בפניה עגומות. או שהיא תתחתן עם חברו לעסקים, ג'וליאן בראונינג-קייס, או שהיא תנותק מהמשפחה לתמיד.

לא שטימוני חיבבה כל-כך את משפחתה המורחבת עד שניתוק מהם היה מעציב אותה במיוחד. אבל אחרי שאיבדה את הוריה – ואחר-כך איבדה לחלוטין את שרידי ליבה – היא לא הצליחה לגייס כוח כדי להפנות את הגב למעט שנותר לה. כמו כן, היא ידעה שהוריה היו מצטערים אילו נהגה כך. הם תמיד אמרו לה שלאוליבר אולי יש מגרעות, אך עדיף להאמין שהוא עושה כמיטב יכולתו.

טימוני לא נתקלה בשום עדות לכך. אך בעצם זה היה המעט שהיא יכלה לעשות אחרי שלדברי הדוד שלה, התנהגותה השערורייתית השחירה את שם המשפחה לעד.

היא ידעה שלדאגה האמיתית של דודה אין שום קשר לשם הטוב של המשפחה. השם הטוב שנפגע היה שלה, לא של המשפחה, ולמה שלמישהו יהיה אכפת מה עושה הבת היתומה של היורש הקודם? למשפחת ג'ורג' היה כסף ישן, ושלא כמו אחרים, הם לא איבדו אותו. ובכל משפחה אנגלית שבעורקיה זורמת טיפה אחת של דם אצילי, יש לפחות בן משפחה מביך אחד. במיוחד בקרב הדורות הצעירים יותר שנטו לספק חומרים למגזין טאטלר – במיוחד אם בכך החרידו את הוריהם. הדוד שלה השתמש בסיפור רק כדי להפעיל את כוחו כראש המשפחה, זה הכול.

אך שום דבר מזה כבר לא היה חשוב. אומנם טימוני לא הייתה מתארת את ג'וליאן בראונינג-קייס כשופע חיבה בשום מובן, אך הוא לא הפגין רשעות גלויה. הוא היה מבוגר ממנה פי שלושה, לא העליב אותה גם אם הדוד שלה כן, והיה בעל מבנה גוף של גבר שצפויות לו בעיות לב עתידיות. לכן העצה האדיבה ביותר שקיבלה אי פעם מדודתה – לפני חודש, רגעים לפני הכניסה למסיבת האירוסים שטימוני ניסתה להעמיד פנים שלא נערכת – הייתה תזכורת מדויקת שבני משפחת בראונינג-קייס לא נודעו באריכות החיים שלהם.

הרמיוני ראתה את טימוני נעצרת ממש מחוץ לדלתות האולם. ומפני שאוליבר לא שם לב, היא כנראה הרגישה בטוחה לרכון לעברה ולהציע מנה של חוכמה מסוגה.

לאלו מאיתנו שמתחתנות בנישואי שידוך ללא רומנטיקה, אמרה הרמיוני בהבעת פנים מסקרנת – כאילו לראשונה היא רואה את האחיינית שלה, הרהרה טימוני מהמרחק הרגיל שמבעדו השקיפה על כל דבר בימים אלה. פרספקטיבה היא הדבר הכי חשוב. אישה תמיד חייבת לשקול את ה... אה... בדידות העתידית הצפויה לה כנגד ההנאות המגוונות שצפויות לה בנישואיה. מדובר במלאכת חישוב עדינה.

עצה זו סיכמה את תרומתה של הרמיוני למעמדה כתחליף לאם.

וטוב שכך.

כי טימוני לא רצתה לחשוב יותר מדי על הוריה – או על אימה האמיתית, שהייתה חסרה לה מאוד. זה היה קשה מדי. מכאיב מדי. אף שחלפו כבר כמעט שלוש שנים. שני הוריה מתו במהירות כה רבה, בפתאומיות כה רבה. ואז הכול השתנה כל-כך מהר. רצף של אירועים מחרידים ובלתי הפיכים, כך שטימוני חשבה שאילו הייתה לה עדיין יכולת להרגיש משהו בפנים, כל דבר שהוא, הלילה הנוכחי אולי היה שובר אותה.

כי בוודאי אמור להכאיב לה לחזור לכאן, לבית שבו הייתה פעם כה מאושרת. שבו האושר עמד פעם במרכז הכול, מחכה מעבר לכל פינה, ממלא את כל החדרים העתיקים. כמה מהזיכרונות החביבים עליה ביותר כללו התרוצצות במסדרונות האלה שנראו אז הרבה יותר שטופי אור, כי האהבה ההדדית של הוריה האירה אותם. וההנאה האינסופית שלהם ממנה.

היא הייתה על סף יום הולדתה העשרים כשקיבלה את ההודעה שכביש מכוסה קרח בערב מרץ קר גזל ממנה את שני האנשים היקרים לה ביותר. במרחק קילומטרים בלבד מבית האחוזה הישן הזה, שהיה חבוי מאחורי גדרות חיות ואבן.

הדוד אוליבר לא בזבז רגע. בתור ראש המשפחה החדש הוא היה אחראי על ההון של משפחת ג'ורג' ועל קרן הנאמנות של טימוני עד יום הולדתה העשרים ושמונה. אך הוא לא רצה להטריח את עצמו במימון חייה עד אז. הוא שלף אותה מבית הספר לנימוסים והליכות שאהבה באלפים הצרפתיים, שבועיים אחרי הלוויית הוריה. ברגע שהיא חזרה לבית שהוא כבר תפס עליו פיקוד, הוא הודיע לה שבשמונה השנים הבאות עליה לציית לו כי מבחינתו היא מקרה סעד. ולצערה הרב של טימוני הוא לא דגל במתן צדקה.

אפילו אז הוא העמיד בפניה אפשרות בחירה, אם אפשר לקרוא לזה כך. או שהיא תתחתן עם מישהו לפי בחירתו – כי עבורו היא תהיה במשך קרוב לעשר שנים רק נטל כלכלי חסר כל ערך, מלבד היכולת שלה לספק את חבריו העשירים ולזכות בגישה אל העושר והטובות שלהם – או שהיא מוזמנת לפלס לעצמה את דרכה לבד בעולם.

טימוני הרטיבה את שפתיה ביין שלפניה על השולחן, דבר שהקל עליה לוודא שפיה עוטה את הכמעט-חיוך המנומס שמצופה ממנה. והיא הנהנה באישור והעמידה פנים שהיא מקשיבה כשהשיחות זרמו סביבה.

משהו בה זע באי-נוחות כשחשבה על הנערה שהיא הייתה אז. מנופחת מזעם ומיגון. מלאה בתיעוב עמוק כלפי הדוד המרושע שלה ובחלחלה מדרישותיו. הוא באמת חשב שהוא יכול להתייחס אליה כנכס נייד? היא בחורה מודרנית שזה עתה מלאו לה עשרים – לא בת שתים-עשרה בתקופת ימי הביניים.

היא אמרה לו לאן הוא יכול ללכת, התחפפה ללונדון וקיבלה על עצמה את העבודה הראשונה שהצליחה למצוא. היא גילתה שהיא מתאימה בול לעסוק ביחצנות עבור תאגיד שמעולם לא שמעה עליו ולא רצתה במיוחד ללמוד עליו. אך זה היה היתרון בסוג יחסי הציבור שלה. טימוני לא נדרשה לקדם את המכירות – היא ערכה את המסיבות. היו לה קשרים שאנשי עסקים בחליפות תמיד השתוקקו לנצל, כך שלא הזיז לה שהיא לא ידעה כלום על הנושאים שהעסיקו אותם בפגישות האינסופיות שלהם. הדבר החשוב היחיד היה שהיא בלונדינית ויכולה להבטיח ששמות מסוימים יגיעו, דבר שהבטיח את נוכחות התקשורת.

ובמשך שנה וחצי היא עשתה חיים משוגעים. היא חלקה דירה במרכז לונדון – המקום דמה יותר לבית בעצם, אך הן קראו לו דירה כי הרגישו שזה מתאים יותר לנערות קריירה בעיר הגדולה – עם כמה בנות שהכירה מהלימודים. כולן היו באותו סוג של כור מצרף, אחרי שראשי המשפחות שלהן השליכו אותן אל העולם עם ציפיות מעורפלות להוכיח שהן לא לגמרי חסרות ערך – אף שכולן ידעו שבעוד חמש או עשר שנים קרנות הנאמנות שלהן ייפתחו ולא יהיה טעם בכל ההוכחות. כולן שיחקו אותו סוג של משחק המתנה באותן שנים ודילגו בין מסיבות במקומות הכי אופנתיים בלונדון המסחררת, והן ספרו את הימים עד שיוכלו להפסיק להעמיד פנים.

באותם ימים טימוני חשבה תכופות שעדיף לא לדעת שיש עתיד, תאריך נקוב שבו כל אחת מהן תפסיק לדאוג אחת ולתמיד לגבי תשלום חשבונות. במיוחד מפני שהיא לא יכלה לגשת לאבא ולהתחנן שישלם אותם בשבילה, כמו חברותיה.

ואז היא פגשה את קריט אסגאר והפסיקה לחשוב על עתיד כלשהו שלא כולל אותו.

די היה במחשבה על שמו כאן, כעת, ליד שולחן שמלא בבני המעמד הגבוה המקרקרים, שלהם הוא בז, כדי שהיא תיאבק ברעד עמוק.

קו ישר הוביל מאותו לילה גורלי לבין הלילה הזה. האסון היה צפוי מהרגע הראשון – אף שהיא לא ידעה זאת באותו הזמן. היא לא ידעה, או לא רצתה לדעת, שום דבר מלבד קריט.

טימוני שמחה שליבה נעקר ונרמס משום שפעימותיו כבר לא היו חזקות כל-כך. הוא כבר לא איים להתפוצץ. היא יכלה לעמוד כאן, לילה לפני נישואיה לגבר אחר שהיא בקושי מכירה, ולשבח את עצמה שהיא לא מרגישה כמעט דבר.

כי אחרי שישה חודשים מסחררים כפילגש של קריט, הוא גמר איתה לפני חודשיים. באכזריות.

היא הייתה גאה ביכולתה להציג את המצב ככה. משפט כל כך תמציתי ורגוע. הוא גמר איתה. כאלה מילים אנמיות כדי לתאר את הסצנה ההיא בפנטהאוז שלו, עם כל הזוויות המודרניות והקווים הקרים, שהתנשא מעל התמזה, שבה הוא לקח את כל מה שטימוני הייתה, קרע אותה לגזרים ואז העלה הכול באש.

עדיף ככה, שכנעה את עצמה. לא נשאר לה מה לחשוש לאבד.

היא שמעה את הדוד שלה לצידה וחזרה בטלטלה אל הכאן ועכשיו, אל ארוחת החג החגיגית הזאת שכביכול נערכה לכבודה.

"אני מקווה שאת לא שוקעת במחשבות חרטה מצערות," אמר דוד אוליבר בקור. טימוני לא שמה לב שכולם קמו משולחן האוכל, אך הם כנראה עשו זאת. כי עכשיו היא יכלה לראות לפניה את שטיח הקיר האהוב עליה על הקיר הרחוק, אף שהחדר החגיגי המואר באור יקרות לא חימם את ליבה כפי שאולי היה עושה פעם. מבחינתה הוא יכול היה להיות אפר.

אולי הוא היה.

"אין לי מחשבות, דוד," השיבה בקור. "לא של חרטה ולא אחרות. אתה אסרת זאת."

ידו לפתה את מרפקה ולחצה חזק מדי, אך היא לא התכווצה כדי לא להעניק לו את הסיפוק. אין סיכוי. האחיזה הייתה מכאיבה, ובמובן מה היא התרגשה מכך. מהיכולת שלה להרגיש אפילו תחושה כזאת, את האלימות הסדיסטית השקטה של הדוד שלה, ולא להגיב כלל.

"ג'וליאן אמר לי שסירבת להצעתו למשקה אתמול בלילה," סינן דודה באוזנה. "חשבתי שהסכמנו על קו פעולה." כלומר הוא הורה לה לאפשר לחתן להתנסות בסחורה לפני הרכישה.

"עוד מעט אני מתחתנת עם ג'וליאן," אמרה טימוני והפנתה את מבטה אל הדוד שלה. ואולי לא היה מדויק לומר שהיא לא הרגישה דבר. אלא רק שהיא לא חשפה דבר. כי יש להודות שהיא נהנתה למדי מהמבט האדיש שנעצה בגבר הזה שסלידתו כלפיה נהדפה ממנה בניתור כעת. כמו גומי. היא נהנתה במיוחד מהזעם שאדישותה עוררה בו. "כך שאין סיבה להיחפז."

"למה פתאום את מייחסת לחסדים שלך חשיבות כזאת?" נהם דודה. הוא רכן לעברה מעל פינת השולחן שהם חלקו. "את סחורה פגומה, טימוני. האידיוט ההוא השאיר עלייך את טביעות האצבע שלו. את הסתובבת איתו בהתרברבות, והוא לא הסתיר את הצד הגופני הבזוי של הקשר ביניכם בכל תצלום שצילמה התקשורת המתלהמת. אבל עכשיו את מעיזה להתעטף בגלימה של צניעות מעושה?"

טימוני משכה את מרפקה מאחיזתו בהפגנתיות. "זו לא צניעות, דוד. זו אסטרטגיה. למה לתת את עצמי בחינם כשהחתונה כל-כך קרובה? מה אם הוא יתאכזב?" היא משכה בכתפיה כאילו הם מדברים על חיות חווה. טוב. אולי זה נכון. "גם אם אני סחורה פגומה, למה שגבר ישלם מחיר מלא על משהו כשהוא כבר קיבל בהנחה?"

אלמלא היא כבר הייתה הרוסה – ולא במובן שהדוד שלה חשב – היא הייתה בטוחה שזה היה מפרק אותה. הדיון הקר והענייני הזה על זכויות הנישואים שהיא תצופה לספק מחר.

אותן זכויות נישואים שהיא ידעה שבעלה המבוגר מצפה להן בשקיקה. ג'וליאן הבהיר את העניין שלו בה מהרגע שעיניו נחו עליה כאן באחת המסיבות המחרידות של דודה זמן לא רב אחרי שחזרה חפוית ראש אל בית אבותיה, עדיין מלקקת את פצעיה.

אף שהיה מדויק יותר לומר שהיא לא ממש ליקקה את הפצעים, אלא ניסתה ל... להעמיד פנים שהיא עדיין בן אדם. במקום ערימה זעירה של גחלים רמוסות שקריט הותיר מאחור בלילה ההוא.

בתוך שבועות ספורים הצליח הדוד שלה לשכנע אותה להתחתן עם האדם שיביא לו הכי הרבה תועלת. הוא דיבר בהתלהמות על הבושה שהיא המיטה על המשפחה. על הכתם של מעשיה שידבק בשלוש הבנות שלו אם טימוני תמשיך בסחרור הספיראלי שלה מטה.

מבחינתו, אחרי שהוכתמה ונזרקה על-ידי מישהו כמו קריט אסגאר – שהיה ידוע לשמצה גם בהון שהשיג במו-ידיו וגם בבוז שלו כלפי עושר שעובר בירושה, כמו זה שהיה מצוי כעת ברשותו של אוליבר – טימוני לא הייתה טובה יותר מאותם מכורים שמתקבצים ברחובות. אוליבר לא ראה בהתמכרויות כאלה מחלות. הן בחירה, אהב להכריז. כי מותר לבלוע משככי כאבים בעידון כפי שעשו כל הנשים בחוגים החברתיים של אוליבר כדי לשרוד את הנישואים המעשיים שלהן. אבל אסור לאדם לחשוף את חולשותיו לעיני כול, וטימוני כבר הייתה בצד הלא נכון של המשוואה הזאת.

כי היא הופיעה בעיתונים רבים מדי שהחברים של אוליבר קראו, ללא ספק משום שנשבו בקסמיו של המאהב הפסול שלה.

מה עכשיו? הרעים אוליבר בקולו בארוחת ערב משפחתית כשבוע אחרי שובה. היא תפנה לדוגמנות – מקצוע שבעיניו היה רק שם נרדף לזנות.

אני אתייחס לזה כמחמאה, דוד, השיבה טימוני, שההתרסה הישנה שלה הבזיקה בה שעה שאכלה את המרק הקר שלה. לא ידעתי שהמראה החיצוני שלי מדורג כל-כך גבוה בעיניך.

התשובה שלה זיכתה אותה בסטירה.

יתרה מזאת, תגובתה דחפה את הדוד שלה לחשוב מה תהיה הדרך הכי טובה לנצל את המראה החיצוני שלה לתועלתו.

את שתי טיפות מים כמו אימא שלך, אמר זמן לא רב לאחר מכן. טימוני ידעה שזה נכון, וזו הייתה מחשבה מכאיבה נוספת שהיא ניסתה להדחיק. הדמיון שלה לאימה גדל מיום ליום. השיער הבלונדיני, החיוך הרחב, הסנטר המחודד. כל-כך דומה, ועם זאת בגלל קריט שום דבר בה לא הזכיר את זיק האושר שתמיד האיר את מבטה של אימה.

עדיף לא לחשוב על דברים כאלה. הם רק העציבו אותה.

הדוד שלה ככל הנראה עדיין הפך באותו רגע בראשו במחשבה שטימוני אולי באמת נקטה גישה אסטרטגית ששירתה את מטרתו. אך היא ידעה שזה לא יימשך. די שהיא תנשום בקול רם מדי כדי שהוא יתעצבן מחדש.

"בנימה זאת," אמרה כעת, "אני חושבת שאפרוש. מחר מצפה לי יום ארוך." ומייגע בכמה וכמה מובנים.

"את וג'וליאן תשהו בסוויטת האורחים שלו מחר בלילה," אמר לה דודה בקור. "הוא לא רוצה לנסוע אחרי קבלת הפנים. וכדאי שאני לא אשמע על שום עיכוב שמנע מכם לממש את נישואיכם במהירות."

"כמה חבל שאנחנו לא יכולים לכנס את כולם כדי לצפות בסדין הכלולות," אמרה טימוני ביובש.

מבטו של דוד אוליבר היה נוקב. "לשם מה? זה טקס לבתולות. שנינו יודעים שאין בגוף שלך סנטימטר אחד שנותר בתומתו, ילדה. לא אחרי שהרשית לבהמה ההוא להתייחם ממך."

טימוני לא הצליחה שלא לחשוב על צורת הדיבור שלו כשעזבה את המסיבה שלה, וחייכה בריחוק אל האורחים שהתכנסו, שכולם היו קרים כמו דודתה הרמיוני, אכזריים כמו הדוד שלה, או פשוט מדושני עונג כמו בעלה לעתיד. הם ימשיכו לבלות וללא ספק ישתו בברכה לכבוד העושר והחשיבות שלהם עד השעות הקטנות של הלילה.

אולי כל השתייה תמנע את מימוש הנישואים.

"מחר, יקירתי," אמר ג'וליאן כשחלפה לידו, ופניו הקמוטות והאדמדמות היו אולי קצת עליזות מדי לטעמה.

"מחר," הסכימה ועיקלה בכוח את קצות פיה.

בקרוב מאוד, אמרה לעצמה בחומרה כשיצאה מהאולם הגדול, היא תשכב מתחת לאיש ההוא. תתוודע באינטימיות רבה מהרצוי לעליזות שלו. המחשבה לא הייתה נעימה. היה לה קל יותר להתמודד עם הרעיון כשהוא היה מופשט, כשהחתונה הייתה בעתיד, לא בקרוב. לא מחר.

טימוני עצרה למרגלות המדרגות שמובילות אל חדרי השינה. היא הביטה לעבר אולם הנשפים שממנו יצאה זה עתה. ואז מתוך דחף שהיא לא הצליחה לנקוב בשמו, היא פנתה וברחה בריצה אל הגנים הקרים.

כי טימוני ידעה שהיא תעשה מה שנשים תמיד עשו. או כך היא קיוותה. היא תשכב על הגב, תעצום עיניים ותחשוב לא על אנגליה, אלא על הגבר שהותיר בה חותם כה עמוק עד שלא היה לה ברור אם היא אי פעם תצליח לנשום שוב בלי להרגיש אותו איכשהו בתוכה.

היא שמחה שלקחה את השכמייה שלה בדרכה החוצה, כי הלילה היה קר. ערפל שיווה לגן החורפי נופך מסתורי, במיוחד עם זוהר הירח.

הלילה אכן היה שקט.

ואם טימוני הייתה מרשה לעצמה להרגיש, אולי כל הדברים שזעו בתוכה היו מפילים אותה על ברכיה. בדיוק שם היכן שהפרחים ילבלבו שוב באביב, זמן רב אחרי שהיא תסתייד ותמות מחדש בנישואים האלה שלה. זמן רב אחרי שג'וליאן ייקח אותה לאחוזה שלו, ידגום אותה, ואז יוסיף אותה לאוסף הפסלים המשעמם שלו, שלטענתו הוזכר תכופות בספרי הדרכה.

היא לא התקפלה או נפלה. היא התעטפה היטב בשכמייה החמה, צנחה על ספסל האבן הראשון שמצאה ועצמה עיניים.

והתאמצה מאוד לא לחשוב על קריט או על הלילה ההוא איתו. אך הלילה יש לה הזדמנות אחרונה לחשוב עליו כעל אירוע ייחודי בחייה. בגופה.

ממחר והלאה יהיה קריט אבן הבוחן – אך יהיה גם ג'וליאן. וכאן, בפרטיות הגינה הקפואה, היא הרשתה לעצמה להציץ על כל התחושות שבאמת עורר בה הרעיון.

זעזוע. ייאוש. אימה.

ומעין השלמה החלטית, כי המצב לא היה בר-שינוי.

קריט אסגאר נכנס לחייה בסערה כמו אש משתוללת, שרף אותה לכדי פריכות, ואז עזב בלי להשאיר אחריו דבר מלבד אדמה חרוכה.

היא זכרה כל רגע בפירוט כה רב עד שהרגישה כאילו היא מענישה את עצמה. כל מגע של ידו. העיקול הראשון המטלטל של פיו הקשה. הנשיקה שהסיטה אותה מהמסלול וכבשה את ליבה.

היא העניקה לו את תמימותה, והוא בתמורה פירק אותה לגורמים.

הוא גרם לגופה להרגיש ולעשות דברים שהיא לא האמינה שיכולים להיות אמיתיים. היא עדיין התעוררה בלילות כשגופה מחושמל ומעורר, ליבה הולם בחוזקה מכאיבה וטעמו עדיין בפיה.

לפעמים היא חלמה שהיא עדיין גרה איתו, הפנטהאוז שלו זוהר מלהט כיבושו, הזוויות והצדדים הקשים שלו מרוככים מאש מבטו. מאש חיבוקו. וכמה הקשר ביניהם היה חובק-כול.

את הסחת דעת איומה, אמר לה פעם, והיא ברוב טיפשותה פירשה את דבריו כמחמאה.

את היכולת להסיח את דעתו של גבר בעל כושר ריכוז גבוה כשלו. גבר שבנה את עצמו בזכות הדבקות שלו במטרה. גבר שסולק ממשפחת אביו מייד עם הגיעו לבגרות ונותר להסתדר בכוחות עצמו – כי הוא היה ממזר, הוכחה לרומן, וכלל לא רצוי.

לקריט אסגאר לא היה אכפת מי רצה אותו. מה שהוא רצה היה כוח.

נדרשו לו חמש שנים כדי להרוויח את ההון ההתחלתי שלו. ואז הוא המשיך והתעשר כל-כך עד שההערכה של שווי הנטו שלו הפכה למעין ספורט בינלאומי.

היא הייתה צריכה לדעת שגבר כמוהו לא ישמח מהסחות דעת רבות מדי.

טימוני הוסיפה לעצום חזק עיניים על הספסל הקר כשליבה חזר לדפוק.

אילו הייתה מאפשרת לעצמה, היא כמעט הייתה מצליחה לדמיין שהאוויר של ערב חג המולד סמיך מהמתח שתמיד זמזם ביניהם. רק בין שניהם. והמתח היה ברור מההתחלה. היא הרימה את מבטה מהטלפון הנייד שלה מחוץ למועדון שהיה כה טרנדי בלונדון עד שהוא נעלם עוד לפני שאותו סוף שבוע הסתיים, וחיפשה שמות חשובים בשביל מסיבה אחרת. היא לא זכרה מה כביכול הייתה המטרה של אותו ערב ספציפי.

מה שהיא כן זכרה בפרוטרוט היה שהיא הרימה את מבטה ממסך הטלפון שלה כשהרגישה שגבר עומד מולה.

היא זכרה היטב את הפעם הראשונה שראתה אותו. שערו השחור הכהה. היהירות הנוצצת של מבטו הכחול המזעזע. הוא היה גבוה ובנוי לתלפיות, אף שכל חייה היא הייתה מוקפת בגברים שיכלו להתפאר בתיאור דומה. אך בקריט אסגאר היה משהו מיוחד. הוא היה נועז יותר. פרוע יותר. הוא כאילו הביא עימו סערה, והדבר ניכר ברוחב כתפיו, במישורים הקשים של פניו. הוא היה שילוב מושלם של אימו היוונית ואביו הסקנדינבי, והיה קל לדמיין אותו כלוחם ספרטני שמוכן להסתער על השערים של ואלהלה אם ירצה.

ההתבוננות בו הייתה עבורה כמו טקס קדום, בלוויית הלמות תופים פנימית וריקוד אקסטטי תחת הירח הנסתר. טימוני הרגישה שהצטלבות מבטיהם הייתה קצת... מגונה. מיוחדת ופרטית מכדי להתרחש ברחוב בלונדון.

היא ראתה דופק פועם בצווארו. היא ראתה מעין הכרה מתלקחת במבטו.

הוא הושיט את ידו והחליק אותה על לסתה, כאילו בדק אם היא אמיתית, והיא הלכה לאיבוד.

יכול להיות שמאז היא לא נמצאה.

קריט הפטיר קללה. הוא אחז בידה, ניתק אותה ממקומה והוביל אותה לתוך המסיבה.

היא זכרה את המועדון עם פעימותיו העמומות כאילו היה חלק ממנו, מהם, מאותו זרם מטורף שהתלקח ביניהם מההתחלה. היא הרגישה את הזרם בין רגליה. היא הרגישה את הזרם על עורה, כמו קעקוע איום.

איום ונפלא, ואז הוא משך אותה אחריו אל מה שהתחוור לה, רק בדיעבד, שהיה מלתחה.

מי את? הוא שאל כששאף את ריחה, ואז כיסה פיו את פיה.

היא רצתה לחשוב שמצאה את עצמה שוב בחותם של כיבושו הקשה, בגלישה של לשונו לעומת לשונה.

קריט לא ממש נישק אותה, אלא לקח אותה, עורר בה סערה, תבע עליה חזקה לתמיד.

בהמשך התבררו לה הפרטים שהפכו את מה שקרה ביניהם לקצת פחות מלוכלך – לא שהיה לה אכפת באותו הזמן. שהמאבטחים שלו שיחדו את אחראי המלתחה ועמדו כזקיפים לצד הדלת כדי שאיש לא ייכנס בהפתעה.

אך טימוני לא ידעה זאת באותו הזמן. היא פשוט נסחפה. האש ביניהם הייתה כה עזה, כה עוצמתית, עד שהבחירה היחידה שעמדה בפניה לא הייתה אם להיכנע או לא, אלא רק איך. או עד כמה.

היא אמרה לעצמה לעצב מחדש את הסצנה במוחה, עכשיו, אחרי כל אותם חודשים מרירים. היא אמרה לעצמה שמחלה שתקפה אותה דחפה אותה לקרוע את פיה מפיו כדי לזרום עם ניצוץ של אינטואיציה נשית שהיא לא יכלה לכנות בגלל הניסיון המועט שלה. אך היא כרעה על ברכיה לפניו, כי לא היה דבר שרצתה יותר מאשר לסגוד לו על מזבח ה... מה שזה לא יהיה. מה שהוא לא יהיה.

מי שהוא לא יהיה.

היא מעולם לא עשתה דבר כזה. היא מעולם לא רצתה לעשות דבר כזה, אך ידיה מצאו את רוכסן מכנסיו מרצונן החופשי. טימוני משכה את הרוכסן מטה וגילתה שהוא ענקי וחם ומזדקר לקראתה.

ואז היא לימדה את עצמה מה פירוש הדבר לסגוד לגבר, שם על ברכיה עם מוזיקה שהדליקה אותה, תופים שהלמו עמוק בפנים, וצורך כה עמוק עד שהיא הניעה את ירכיה קדימה ואחורה כשכרעה לפניו ולקחה אותו עמוק בפיה.

היא זרמה עם אינסטינקטים שהיא לא ידעה שקיימים בה, העבירה את לשונה על אורכו ואחר-כך מצצה אותו עמוק. כאן בחוץ בערב חג המולד הקר היא אמרה לעצמה שהיא צריכה להתבייש. שהיא צריכה להרגיש רע כי בגלל ההערכה העצמית הנמוכה שלה היא השפילה את עצמה ככה והלכה לאיבוד בגלישה ובהתרחבות שלו בתוך פיה.

אך לא ככה היא זכרה את המעשה.

היא אף פעם לא זכרה אותו ככה.

כי טימוני מעולם לא הרגישה כה מלאת חיים, כה מלאת עוצמה. היא ידעה שהוא חזק בגלל ידיו שלפתו את שערה, השתלטו עליה, הנחו את ראשה, ואז כשהכול התעצם, צבר תאוצה, התגבש למשהו–

הוא נסוג והשפיל אליה מבט, חזהו עולה ויורד ופניו כה עזות מצורך ומרעב עד שהוא נראה כמעט אכזרי.

אך אכזריות כזאת שהיא רצתה להתעטף בה ולהתפתל לעומתה.

כבר עשית את זה פעם?

הלחישה הייתה מחוספסת ונמוכה.

היא הרגישה כאילו הם עורכים טקס דתי כשכרעה מולו והחזיקה אותו. טקס קדוש ושקט, שלהם בלבד.

טימוני שיקרה לחברות שלה במשך שנים והעמידה פנים שקיימים בה התחכום והקלילות שכולן הקרינו ללא כל מאמץ. הן הניחו שהיא חוותה אותן חוויות כמוהן, והיא אף פעם לא תיקנה את הרושם שלהן. אך היא לא יכלה לשקר לגבר הזר. לו.

היא נדה בראשה, לא.

והבעה שהיא לא הצליחה לפענח חלפה על פניו המפוסלות הקפואות.

הוא סגר את הרוכסן שלו בהעוויה קלה ומשך אותה לעמידה.

עשית פעם משהו מזה? שאל.

היא נדה שוב בראשה.

תגידי לי, הורה לה. תגידי לי מה עשית.

כלום, הודתה. התנשקתי רק פעם אחת, ולא ככה. אתה הגבר היחיד שאני...

קולה בגד בה, אך היא הייתה מוכנה לבגוד בעצמה עוד אלף פעמים למען ההבעה שעלתה על פניו.

כל-כך רכושנית. גברית עד כאב.

תגידי לי איך קוראים לך, הורה לה. ואז תגידי לי מה יידרש כדי להפוך אותך לשלי. היא נרעדה מהמחשבה, כאן, על הספסל הקפוא בערב חג המולד הבודד הזה, גופה מלא חיים וחמדני כמו בלילה ההוא.

טימוני רצתה לשחרר בצרחה את כל הייסורים, את כל הזעם התמים שהוא הותיר בה. הבגידה שלו הייתה כה מוחלטת עד שנדרשו לה חודשים שלמים כדי להבין מה בדיוק הוא עשה. זרק אותה מהבית. שכח את שמה. רחץ את ידיו ממנה לגמרי.

אולם הלילה, כשהייתה אמורה לשמוח שהיא כל-כך קרה ומתה בפנים, היא הרגישה כאילו הוא כאן, נוכחות מסתורית בערפל. ולא הוגן שרוח רפאים יכולה למלא גינה קרה כפי שהוא תמיד השתלט על חדר.

היא נשפה חזק ואמרה לעצמה לא להיות טיפשה. לשם שינוי.

קריט היה איתן וקפוא, קיר נורא של אבן ודממה, ובמובן מה היא ידעה זאת מההתחלה.

ואף על פי כן היא הסתערה לעבר קיר הלבנים והתרסקה.

"נרדמת, טימוני?" נשמע הקול המוכר, הנורא, הנפלא.

טימוני פקחה עיניים בכוח, ובדיוק באותו רגע הפציע הירח מאחורי העננים.

וזה היה בלתי אפשרי, אך קריט היה שם. הוא עמד לפניה ונראה יפה ומסוכן כמו תמיד. הוא היה התגלמות הפאר הגברי בתלבושת הקבועה שלו, אחת מאותן חליפות כהות מחויטות שעשו אהבה עם גופו כפי שהיא השתוקקה.

זה לא היה אפשרי, ועם זאת כל שערה בגופה הזדקרה, לכן היא ידעה שזה אמיתי. שזה לא חלום.

שאיכשהו קריט אסגאר עמד בגינה השוממה בזמן שהדוד שלה ובעלה לעתיד המשיכו לשתות לכבוד החתונה בבית האחוזה.

"קריט..." לחשה.

וכל הרגשות העצורים בתוכה התנפלו עליה שוב, וכמו לא די בכך, לוו באור של תקווה.

כי הוא גמר איתה כשהיא עשתה את הטעות הבלתי נסלחת ואמרה לו שהיא אוהבת אותו. למה שהוא יהיה כאן, לילה לפני חתונתה, לא פחות ולא יותר, אלא אם כן הוא מוכן סוף-סוף להודות שגם הוא אוהב אותה כפי שתמיד חשדה? מה עוד יכול להביא אותו לכאן בערב חג המולד?

"את לא יכולה להתחתן עם הזקן הזה בבוקר," אמר לה, והוא לא נשמע כמו גבר מיוסר מאהבה. הוא לא נשמע מיוסר כלל. או מאוהב. אם כבר, קריט נשמע חסר סבלנות. "יש לי סטנדרטים, טימוני. אין ספק שכל מאהב אחריי מהווה שִנמוך. אבל זה כבר גובל בעלבון."