להיות אדם 12 כללים נוספים לחיים

כלל 1. אל תיחפזו לזלזל בערכם של המבנים החברתיים הקיימים וגם לא בהישגי היצירתיות

בדידות ומבוכה

במשך שנים ליוויתי מטופל שחי בגפו. הוא היה מבודד בדרכים רבות, בנוסף למצב מגוריו. קשריו המשפחתיים היו מוגבלים מאוד. שתי בנותיו היגרו מהמדינה ולא שמרו על קשר. קרובים אחרים לא היו לו, למעט אביו ואחותו שעימם ניתק כל מגע. רעייתו, אם בנותיו, הלכה לעולמה זה מכבר. במהלך 15 השנים שטיפלתי בו, הוא הצליח לכונן רק קשר זוגי אחד, שבא לסיומו הטרגי כשבת־זוגו נהרגה בתאונת דרכים. לאופי השיחות שניהל איתי בתחילת תהליך הטיפול היה גוון מוזר. בהעדר הרגל, כישוריו החברתיים התאפיינו בחספוס גולמני ונעדר מהם המקצב ההרמוני דמוי־הריקוד האופייני לשיחות חברתיות. בילדותו, שני הוריו לא סתם התעלמו ממנו אלא טרחו לדכאו באופן פעיל ממש. האב — מזניח, נעדר רוב הזמן, בעל נטיות סדיסטיות. האם — שתיינית כרונית. בבית הספר היה קורבן תמידי להתעללות מצד בריונים, ובמהלך כל שנות לימודיו לא נמצא ולו מורה אחד שיבחין בו ובמצוקותיו. החוויות האלו הפכו אותו לדיכאוני, או לפחות העצימו נטיות דיכאוניות ביולוגיות מולדות אם היו כאלו. כתוצאה מכך היה עצבני, בלתי־צפוי, הפכפך ונפגע בקלות כשחש שאינו מובן או כשמשהו לא צפוי צץ והפריע למהלך השיחה. התנהגות שכזו הבטיחה שההתעללות מצד בריונים, הפעם מבוגרים ובמיוחד במקום עבודתו, תמשיך גם לאורך חייו הבוגרים.

עד מהרה הבחנתי שכל עוד אני בולם את פי במהלך רוב המפגש, העניינים מתנהלים לא רע. הוא היה מופיע פעם בשבוע או פעמיים בחודש, ומספר לי מה אירע בחייו ומה העסיק אותו במהלך השבוע או השבועיים האחרונים. אם נותרתי דומם במהלך חמישים הדקות הראשונות של הטיפול והאזנתי לו ברוב קשב, יכולנו לנהל שיחה הדדית פחות או יותר נורמלית בעשר הדקות שנותרו לנו.

הדפוס הזה חזר על עצמו לאורך יותר מעשור, שבו הלכה והשתפרה יכולתי לסכור את פי. (זה לא תמיד משהו שקל לי לעשות). אבל במהלך השנים גיליתי שכמות הזמן שהקדיש לתיאור חוויות שליליות הלכה ופחתה. השיחות שלנו — ליתר דיוק, המונולוגים שלו — נפתחו תמיד בדברים שהציקו לו וכמעט אף פעם לא הצלחנו להגיע מעבר לזה. אבל הוא השקיע מאמץ רב שם בחוץ. ניסה לבנות לעצמו קשרים חברתיים, פקד אירועי אומנות ופסטיבלים מוזיקליים, ואפילו הצליח לדלות מתוכו כישרון רדום לכתיבת לחנים, ולפריטה על גיטרה. ככל שנעשה חברותי יותר, כך הצליח יותר למצוא פתרונות לבעיות שנהג לחלוק איתי. עם הזמן, הסיפורים שלו הכילו גם חוויות טובות. כשרק התחלנו, לא יכולנו לשבת יחד בבית־קפה או בכל מקום ציבורי אחר ולנהל משהו שיהיה דומה לסתם שיחת חולין רגילה. הוא היה קופא ונאלם דום. לקראת סיום הטיפול — כבר היה מסוגל להקריא את השירים שכתב מול קהל קטן. הוא אפילו ניסה את כוחו במופע סטנדאפ משלו.

הוא עצמו, כאדם וכמטופל, היה דוגמה מושלמת ממש לתובנה, שלקחו לי עשרים שנות ניסיון בטיפול קליני להגיע אליה: בני אדם תלויים בקשרים חברתיים תמידיים, רק כדי להצליח להכניס סדר במחשבות שלהם. יכולת חשיבה בהירה היא צורך קיומי, אבל רוב החשיבה נעשית בדיבור. כדי שנוכל לברור בין נושאים חשובים באמת, שדורשים תשומת לב וטיפול, לבין סתם טרדות מיותרות שרודפות אותנו מהעבר — הכרחי לדבר על העבר. עלינו לדבר על עצם טיבם של הדברים שבהווה, ועל התוכניות שלנו לעתיד — כדי לדעת היכן אנחנו ולאן פנינו מועדות. אנחנו חייבים להציג את התוכניות שלנו ואת דרכי הפעולה לביקורת של זולת, כדי לבחון את תקפותם ואת יעילותם, וכדי שהסביבה תכריח אותנו לעמוד בהן. אנחנו צריכים לדבר כדי להאזין לעצמנו, כדי להצליח לאזן בין שלל הדחפים והרגשות, כך שיעבדו בתיאום עם שפת הגוף — וכדי שכל זה יתארגן יחד איכשהו לדבר־מה שנראה כאחידות עקבית. ואנחנו צריכים לדבר גם כדי להשתחרר מטרדות מופרזות, מנופחות יתר על המידה, לא רציונליות ומיותרות. אנחנו מוכרחים לדבר כדי לזכור, וגם כדי לשכוח.

המטופל שלי נזקק נואשות למאזין. הוא נזקק למעגלים חברתיים גדולים ומורכבים יותר. הוא שוחח עמי על תוכניות להרחבת המעגלים האלו ומשם המשיך הלאה בכוחות עצמו. אם היה מתפתה לזלזל בערכם ובנחיצותם של קשרים חברתיים, במיוחד לאור בדידותו וההתעללויות שעבר, סיכוייו לשקם את עצמו, לשפר את איכות חייו ולהחלים — היו קטנים מאוד. תחת זאת, הוא שינס מותניים — וחזר לחיים.

שפיות כמוסכמה חברתית

שפיות, לתפיסתם של שני המומחים הדגולים של פסיכולוגיית המעמקים — ד"ר זיגמונד פרויד וד"ר קרל יונג — נתפסה כעניין של נפש הפרט. הם אפיינו את השפיות כהצלחה של פרט לשלב בין כל חלקי הנפש לכלל אחידות מאוזנת היטב. פרויד היה הראשון להמשיג את חלקיה של האישיות: "סתמי", החלק היצרי בנפש (בגרמנית "איד" — מהמילה "זה" המייצגת את הטבע בשני מובניו: עוצמתו והזרות שלו השוכנת בתוכנו). "האני העליון" (שהוא ההפנמה, הדכאנית לעיתים, של האיסורים החברתיים); ו"האני" (האגו — החלק שנרמס תחת רודנותם של הסתמי והאני העליון בתפקידו כמתווך ביניהם). על פי פרויד, לכל אחד מחלקי הנפש יש תפקידים וסוגי התמחויות משלו. הם פועלים יחד בדומה לשלוש הרשויות של מוסדות המדינה המודרנית: הרשות השופטת, הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. יונג, אף שהגותו הושפעה מאוד מפרויד, ניסח אחרת את מורכבות הנפש. הוא ראה את האגו כפונקציה שתפקידה לבסס יחסים תקינים עם ה"צל" (צידה האפל של האישיות). למרות השוני בין המודלים, הן פרויד והן יונג ראו בהם מודלים שמתארים את מורכבותה של נפש הפרט, כמעט במנותק לגמרי מהסביבה חיצונית. אלא שבני־אדם הם יצורים חברתיים באופן המובהק ביותר. מחוץ לפרט נמצאת כמות בלתי־נדלית של תבונה חיצונית זמינה להכוונתו. התבונה החיצונית מובנית ומעוגנת במבנים החברתיים הקיימים. שלטי הכוונה בצידי הדרך, לדוגמה, הם סוג של תבונה חיצונית שנועד לסייע לנו למצוא את דרכנו בסביבה לא מוכרת בלי שנצטרך לסמוך על כישורי הניווט המוגבלים שלנו. תבונתו וטרחתו של הזולת הציבו אותם שם לנוחותנו. פרויד ויונג, בהתמקדותם בנפשו של הפרט־האוטונומי, לא הקדישו די מחשבה לתפקידה של החברה בתחזוקת בריאות הנפש של הפרט.

זו הסיבה לכך שבתחילת כל טיפול, אני קודם כול בוחן את מעגלי הקשרים החברתיים של המטופלים החדשים. חייהם תלויים בכך במידה רבה מאוד; האם ההשכלה שרכשו תואמת את רמתם השכלית ואת השאיפות שלהם? האם שעות הפנאי שלהם מנוצלות כהלכה ובאופן שמספק אותם? האם התוכניות שלהם לעתיד מוגדרות היטב ומנוסחות בבהירות? האם הם (והקרובים להם), נהנים מבריאות טובה ומצבם הכלכלי מניח את הדעת? יש להם חברים? חיי חברה? מערכת יחסים יציבה מספקת ואינטימית עם בן או בת זוג? קשרי משפחה יציבים ומתפקדים? קריירה — או לפחות משרה יציבה — שמספקת פרנסה סבירה וככל שניתן לבקש אף מעניקה סיפוק והזדמנויות קידום? אם בשלוש מתוך השאלות התשובה היא "לא", אני מסיק מכך שהמטופל אינו משולב כראוי בעולם הבינאישי, ומשום כך קיימת סכנה להתדרדרותו הנפשית. בני־אדם מתקיימים בתוך חברת אנשים, ולא כישויות נפרדות. הפרט, כל עוד הוא מסוגל להתנהל כך שהחברה לא תקיא אותו מתוכה — יכול להרשות לעצמו מידה מסוימת של חוסר איזון נפשי. אם לנסח זאת בפשטות: ניהול השפיות שלנו מתבצע על ידי מיקור־חוץ לכלל החברה.

בני־אדם נשארים שפויים לאו דווקא הודות להצלחתם לאזן את חלקי הנפש לכלל אחידות האישיות, אלא משום שהחברה דואגת תמידית להזכיר להם איך לחשוב, איך להתנהג ואיך לדבר עם אחרים בסביבתם. נסו לסטות ולו לרגע מהתלם החברתי הצר. בו־ברגע שתחרגו מכללי ההתנהגות המקובלים, הסובבים אתכם יעמידו אתכם מיד על טעותכם; הם יעירו לכם, ילעגו לכם ויבקרו אתכם עד שתשובו לתלם; גבות יזקפו, חיוכים יוחלפו (או שלא יחייכו אליכם), תזכו לתגובה (או להתעלמות מופגנת). במילים אחרות, כל עוד אנשים יכולים לסבול אתכם, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שיהיה מי שיזכיר לכם איך להימנע מהתנהגות לא רצויה, ופחות או יותר יאלץ אתכם להיות במיטבכם רוב הזמן. כל שנדרש מכם הוא רק לפקוח עין, להקשיב, לשים לב לרמזים ולהגיב להם כראוי. די בכך כדי להותיר אתכם שפויים די הצורך, למרות כל הדחפים השונים וחלקי הנפש המנוגדים שקיימים בכם — ולחמוק מהמסע הארוך במורד השפל הנפשי. זו סיבה טובה להעריך את העובדה שנבראתם לתוך עולם שקיימים בו בני אדם אחרים — חברים, בני משפחה, וגם יריבים — למרות כל התסכולים והלחצים שהחיים בקהילה אנושית יוצרים, לעיתים כה תכופות.

עם זאת, האם פיתחנו מוסכמות כלליות בנוגע לשאלה מהם סוגי ההתנהגות המשמשים עמודי־תווך ליציבות הנפשית שלנו? משימה זו, אם היא אפשרית בכלל, נראית כאתגר מייגע במיוחד בהתחשב בריבוי האתגרים הניצבים בפנינו בכל רגע נתון ובמורכבותם. "אל מה אני אמור לשאוף, זה או זה?" "מה ערכו של המוצר הזה יחסית למוצר ההוא?" "מי ראוי להיות בעל הסמכות עבורנו, בשל היותו המוכשר, היצירתי והנחוש ביותר?" ניסוח התשובות לשאלות כאלו מתנהל תוך משא ומתן קדחתני, מילולי ולא מילולי, שתכליתו משטור פעולותיו של הפרט וקביעת מוסכמות לגבי שיתופי הפעולה והתחרות. הרכיבים שאנחנו מחשיבים כבעלי־ערך השווים להתייחסות — הופכים לסעיפים באמנה החברתית שלנו; אנו מתגמלים את מי שעומד בה ומענישים את מי שעובר עליה; אנו מצביעים עליה ומזכירים שוב ושוב: "זה הדבר שאנחנו מעריכים, ראו את הדבר הזה (הפנימו את זה), ולא משהו אחר. חתרו לכך (סמנו לעצמכם את הסעיף הזה כמטרה) ולא למשהו אחר". במובנים רבים, שפיות היא היכולת להיות מתואמים עם הדברים שהסביבה מצביעה עליהם ומסמנת אותם, וזו יכולת שנרכשת כבר בשלבים המוקדמים של חיינו. ללא ההשתלבות הזו בעולם החברתי, אין לנו דרך לארגן את המחשבות, ואז המורכבות של העולם תציף אותנו כליל.

הנקודה שבהצבעה

נכדתי, אליזבת סקרלט פיטרסון־קוריקובה, שנולדה באוגוסט 2017, היא האוצר הגדול שלי. אני עוקב בעניין רב אחר התפתחותה ותוך כך אני מנסה להבין מה מושך את ליבה ולשתף פעולה. בגיל שנה וחצי כל דבר שעושים איתה מלבב עד כאב. הדרך שבה היא מצחקקת כשתוקעים אצבע בצלעותיה; מחזירה "כִּיפִים"; נוגחת ראש בראש; מחככת אפים. אבל מה שמשך את תשומת ליבי יותר מכל שאר גינוניה, היה ההצבעה שלה.

מרגע שגילתה את דבר קיומה של אצבע מורה, היא מצביעה על כל דבר שנראה לה ראוי לכך, ומפיקה עונג רב במיוחד בכל פעם שהיא מצליחה למשוך את תשומת ליבו של אחד מהמבוגרים, ולגרום לו להביט בדבר שעליו הצביעה. זה מצביע על כך שלפעולות ולכוונות שלה יש חשיבות. אין דרך אחרת להבין את זה. לכל הפחות אפשר להגדיר זאת כחלק מגילוי סוגי התנהגות שמאפשרים לה לשלוט בתשומת־הלב של הזולת ולכוון אותה כרצונה. אין פלא שכה נהנתה להצביע. תשומת־לב היא משאב שכולנו מתחרים עליו כל הזמן — ברמה האישית, החברתית והכלכלית. אין דבר המשתווה לתשומת־לב. כל מה שלא שמים לב אליו — ילדים, מבוגרים, ציוויליזציות שלמות — מתנוון, מתייבש וקמל בדממה. הצלחתה של נכדתי להסב את מבטו של הזולת לעבר מה שסימנה כמעניין או כחשוב, משמעה, לפני הכול, אישורו ותיקופו של הדבר המסומן. וחשוב מכך, הכרה ואישור להיותה חלק מהציבור הסובב אותה, וגם הכרה ביכולתה לתרום לציבור הזה דבר־מה בעל־משמעות. הצבעה היא גם הקדמה הכרחית להתפתחותה של שפה. לקרוא למשהו בשם — להשתמש במילה עבור דבר מסוים — משמעו להצביע עליו, להבחין אותו מכל מה שאינו הוא, לבודד אותו — עבורנו ועבור הכלל.

נכדתי הצביעה על דברים כשהיה קהל בסביבה, והיא הבחינה שכשהיא מצביעה על משהו, היא זוכה לתגובה מצד הזולת. וכי מה הטעם להצביע על משהו שלאף אחד לא אכפת ממנו? ברגע שזקפה אצבע והורתה על משהו, בחנה אם מביטים לעברו. כך למדה לקח חשוב, בשלב חיים מוקדם להפליא: כשמנסים להעביר שדר שלאיש לא אכפת מתוכנו, התקשורת הזו לא שווה כלום, וכך גם הקיום שלך. זו הייתה תחילתו של מסע החקר שלה להכרת היררכיות הערכים המורכבות של סביבתה הקרובה.

סקרלט לומדת עתה לדבר, זו דרך מתוחכמת יותר להצביע (ולחקור). כל מילה היא מצביע, וגם הפשטה או הכללה. לקרוא למשהו בשם, זה לא רק להאיר עליו בפנס ולבדל אותו משאר הדברים, שלכל אחד מהם עשוי להיות שם, אלא גם לקטלג אותו, לשייך אותו לקבוצה של דברים אחרים שדומים לו, שיש להם שימוש דומה או משמעות דומה. המילה "רצפה" לדוגמה, משמשת אותנו היטב לתיאור כל סוגי הרצפות האפשריות, בלי שנצטרך לפרט כל סוג שנתקלנו בו אי־פעם (רצפות בטון, עץ, אדמה, זכוכית), או לייחד מילה לכל אחד מאינסוף הגוונים, הטקסטורות, הגדלים והצבעים שעשויים להיות לדבר הזה שעליו אנחנו מניחים את משקל גופנו. די לנו בייצוג ברזולוציה נמוכה: אם זה נמצא בתוך מבנה, ונושא את משקלנו, ואפשר ללכת על זה — זה מספיק "רצפה" בשבילנו. המילה "רצפה" מכלילה את כל סוגי הרצפות הקיימים תחת הגדרה אחת: "משטח שטוח ויציב בתוך בניין, שאפשר ללכת עליו", וזה מבדל אותה מקיר, למשל.

המילים שבחרנו להשתמש בהן הן כלים להבניית החוויה האישית והסובייקטיבית שלנו. עם זאת ובאותה המידה הן תוצרים של מוסכמות חברתיות. אם לא הייתה הסכמה רחבה על כך שרצפה חשובה דיה כדי להקדיש לה מילה, המילה "רצפה" לא הייתה קיימת ולא היינו שומעים עליה. כך, עצם העובדה שלרצפה יש שם (מוסכם) היא חלק חשוב בתהליך צמצום מורכבותו של העולם — על אינספור התופעות והעובדות שבו — לכלל עולם פונקציונלי — עולם של ערכים. מה שמאפשר לצמצם כך את העולם לכלל מונחים — הם הקשרים התמידיים עם המסד החברתי שיוצר אותם.

על מה להצביע?

הסביבה החברתית מצמצמת את העולם שלנו בעזרת הצבעה על מה שחשוב. אבל מה המשמעות של "חשוב"? איך קובעים מה חשוב? האדם מעוצב בתבניות החברה הסובבת אותו, אבל החברה מעוצבת על פי הצרכים והדרישות של בני האדם שמהם היא מורכבת. כדי לספק את הצרכים הבסיסיים הביולוגיים ההכרחיים לקיום, נדרשת התארגנות חברתית. מובן מאליו שבלי אוכל, שתייה, אוויר נקי ומחסה — אי־אפשר להתקיים. אך אנחנו זקוקים גם לחברויות; למשחק, למגע, לאינטימיות. אלו צרכים קיומיים ביולוגיים לא פחות מאשר פסיכולוגיים (וזו בשום אופן לא רשימה מלאה). אנחנו צריכים לזהות את הדברים בעולם שחיוניים לצרכינו ולהפיק מהם תועלת. והעובדה שאנו יצורים חברתיים ביותר, מוסיפה למצבנו עוד סדרה של מגבלות. עלינו לזהות את האמצעים שמספקים את הצרכים החיוניים לנו גופנית ונפשית ולפעול להפקתם, ומאחר שאף אחד לא חי על אי בודד — אנחנו זקוקים לאישורו של הזולת לשימוש באמצעים האלו. כלומר, מכל סוגי הפתרונות האפשריים לסיפוקם של צורכי הקיום החיוניים לנו, נוכל לבחור רק את הפתרונות המקובלים על הכלל.

ראוי להעמיק בבחינת האופן שבו כורח־הקיום מצמצם את המספר הרב מדי של הפתרונות והתוכניות ליישומם שהעולם מציע לנו; ראשית, התוכנית שלי אמורה לשמש פתרון לבעיה ממשית. שנית, עליה למצוא חן בעיני אחרים. במקרים רבים מתנהלת תחרות בין הצעות לפתרון, וההצעה שלי צריכה לנצח, אחרת לא אזכה בשיתוף פעולה ואף יוצבו מכשולים בדרכי. אם אני מעריך דבר־מה, עליי לשקלל את שוויו עם מידת התועלת המשוערת שאחרים ימצאו בו. זה לא יכול להיות טוב רק לי. זה צריך להיות טוב לי וגם לאחרים. ואפילו זה לא טוב דיו, כלומר, קיימות הגבלות נוספות שמצמצמות את דרכי תפיסות העולם ואת הגישות הראויות לפעולה בו. האופנים שבהם אני תופס ומעריך את העולם קשורים קשר בלתי־נפרד לתוכניות שאני מתכנן, שצריכות להועיל לי, למשפחתי, לסביבה; ובנוסף לכל אלה הן צריכות להועיל היום, בלי לפגוע במחר, בשבוע הבא, בחודש הבא, בשנה הבאה (בעשור וביובל הבא). כדי שפתרון לבעיה הנוגעת לסבל ייחשב לטוב, הוא צריך להיות כזה שאפשר לחזור ולבצע בתועלת קבועה שאינה נפגעת בכל חזרה, וכל זה באופן חוצה זמן ואדם.

המגבלות הכלל־אנושיות הללו הן אילוצים ביולוגיים וחברתיים שמסייעים לצמצום העולם הממשי, המורכב מהרבה יותר מדי דברים, לכלל מרחב מוגבל יחסית, של דברים שכולנו מסכימים יחד פחות או יותר שיש בהם ערך.

יש לכך חשיבות ראשונה במעלה, משום שכמות הבעיות הקיימות היא אינסופית, ואפשר להניח שבה במידה קיים מספר אינסופי של פתרונות פוטנציאליים; אבל קיימת כמות מוגבלת מאוד של פתרונות התקפים בו־זמנית ברמה האישית, הפסיכולוגית והחברתית גם יחד. מתוך עובדת קיומו של טווח מצומצם של פתרונות אפשריים משתמע קיומו של מוסר טבעי — מגוון אומנם, כשם שקיימות שפות רבות ומגוונות — אבל בעל בסיס כלל־אנושי איתן. קיומו של מוסר כזה אִפשר את התפתחות המוסדות החברתיים וזה מסביר מדוע הזלזלול חסר־האחריות, וההמעטה בערכם של מוסדות אלו, שגויים ומסוכנים. הם שגויים ומסוכנים משום שאלו מוסדות שתכליתם מציאת פתרונות הכרחיים להבטחת המשכיות החיים. איש אינו טוען שהפתרונות הקיימים מושלמים בתכלית, אלא שלשנות אותם כך שהמצב אכן ישתפר ולא יהפוך את הכול להרבה יותר גרוע — זו משימה הרבה פחות פשוטה מכפי שאולי נדמה.

אז, לפני שאוכל לפעול, עליי להביא בחשבון את כל מורכבותו של העולם, ומתוך אינסוף הפעולות האפשריות — לצמצם ולכוון למטרה נקודתית אחת — וזאת, לאחר שכללתי במערך השיקולים שלי את כל האנשים האחרים, בהווה ובעתיד שלהם ושלי. איך בכלל אפשר לעשות כל זאת? ובכן, זה נעשה תוך תקשורת, מיקוח ותחרות, תוך הבנה כי חלק מהמטלות הקוגניטיביות, מורכבות להחריד ביחס למוגבלות משאביי האישיים, והעברתן לסמכות חיצונית — לאחריותו של העולם הרחב. חברה מורכבת מפרטים, שמנהלים ביניהם יחסים של שיתופי פעולה ותחרות, והם עושים זאת בין היתר בעזרת מילים. (אם כי דיבור אינו מתחיל אפילו למצות את כל אופני שיתוף הפעולה והתחרות). החברה יוצרת את המילים, אבל כל פרט צריך להסכים לשימוש בהן. תבנית השפה שמסייעת לנו לצמצם את העולם היא תבנית נוף הערכים שכוננה החברה — אבל גם השפה מצידה תחומה בגבולות הכורח האכזרי של המציאות עצמה. התבנית מעניקה לנוף צורה, אבל לא סתם צורה כלשהי, וכאן נכנסות לתמונה באופן מובן יותר ההיררכיות — היררכיות פונקציונליות ומועילות.

דברים חשובים צריכים להיעשות כדי שבני אדם לא יירעבו למוות, ולא ימותו מצמא או מקור או מבדידות או מהעדר מגע. את הדברים שנחוץ לעשות צריך לזהות, להגדיר ולתכנן, ולפתח את הכישורים הנדרשים לביצוע. את פעולות זיהוי הצורך, הגדרתו, הכשרה לפיתוח הכישורים וביצוע התוכניות, מנהלים בני האדם במרחב החברתי באמצעות שיתופי פעולה עם בני אדם אחרים ובתחרות מולם. כתוצאה מכך, נוצרת הבחנה בין בעלי היכולת לפתור את הבעיות הבוערות שעל הפרק לבין חסרי התועלת. מנעד הכישורים ברמות השונות (לצד ריבוי הבעיות, רוחב היריעה שלהן, וחוסר התוחלת שבהכשרת כל האנשים לכל התפקידים), יוצר בהכרח מבנה חברתי היררכי (שבעולם אידאלי בנוי רק על היררכיות של יכולות ממשיות להגשמת המטרה). ההיררכיות האלו, במהותן הבסיסית, הן הכלים שמפעילה חברה במטרה להגשים משימות הכרחיות בהצלחה וביעילות מרבית. נוסף על כך, המבנה החברתי הוא שמאפשר בד בבד את קיומם של קדמה ושלום.

מלמטה למעלה

לחברות שלנו, המבוססות על הסכמות הדדיות לגבי הנחות, מילוליות או אחרות, יש מקורות עתיקים שהתפתחו במהלך מאות מיליוני שנים. ככלות הכול, השאלה "כיצד עליי לפעול?" היא מקרה פרטי וזמני של השאלה "איך לשרוד?" במתכונתה הקצרה והמיידית. ישנה תועלת רבה אפוא להרחיק מבט אל עברנו הקדום, אל תחילתה של השרשרת האבולוציונית, לשוב אל הבסיס, ומשם להעלות את השאלה: "מה חשוב?"

האורגניזם המולקולרי הקדום ביותר המוכר (קדום דיו, לצורך הדיון) היה מורכב ממספר קטן יחסית של תאים, שתִפקדו כחיישני תנועה ללא ייעוד מובחן. תפקידם היה למפות את הסביבה, לקלוט תכונות מסויימות בה, ולחולל פלט ביחס של אחד לאחד פחות או יותר; גירוי מסוג A יצר תגובה A ותו לא. גירוי מסוג B יצר תגובה B. במערכת החישה של הבריות המורכבות יותר, שהן מרבית האורגניזמים המוכרים לנו היום, תפקודי החיישנים והתגובות המוטוריות הופרדו ויוחדה להם פונקציה משלהם, ביניהם תאי הקלט האחראיים על זיהוי דפוסים בעולם, ותאים שהפיקו פלט בצורת דפוסי ההתנהלות המוטורית. ההפרדה וההבחנה בין התאים אפשרה מערך לזיהוי דפוסים ומיפויים לפעולה בטווח רחב יותר, ואת הרחבת מנעד מנגנוני הפעולה והתגובה. מאוחר יותר התפתח תא נוסף, בעל יכולות חישוביות — עצב־הביניים — האחראי על תיווך בין תאי החישה לתאים המוטוריים. בקרב זנים שפיתחו יכולת לשתף פעולה ברמה זו או אחרת, קלט אחד מדפוס מסוים מסוגל לייצר סוגים שונים של פלט (בהתאם לשינויים בסביבתו של בעל־החיים או במצב הרוח שלו, למשל). עם הזמן, מערכות עצבים הלכו ונעשו מתוחכמות יותר ויותר, ונוצרו שכבות חדשות של מתווכים עצביים. מעתה, היחס בין עובדה פשוטה לבין פלט מוטורי נעשה מורכב ומתוחכם יותר והרבה פחות צפוי; מצב אחד יכול להיתפס בדרכים שונות. כששני מצבים נתפסים ביותר מדרך אחת, הם יכולים להניב סוגים רבים של התנהגויות שונות בתכלית. להצליח לצמצם את כל הגורמים הללו זו משימה קשה ביותר. אפילו בתנאי מעבדה שבהם מבודדים את חיית הניסוי מכל הגורמים הזרים שיכולים להשפיע על התנהגותה, כדי שבכל חזרה על הניסוי בתנאים זהים תתקבל אותה ההתנהגות הצפויה — עדיין אי־אפשר להבטיח שההתנהגות תתאים לציפיות. ככל שהתרבו שכבות תאי־הביניים המתווכים בין הגירוי לבין הפעולה, הן נעשו גם מגוונות יותר. נוסף על המורכבות הזו, הופיעו גם מנגנוני המוטיבציות, הנקראים לעיתים 'דחפים' (רעב, צמא, תוקפנות וכו') המוסיפים עוד מגוון והתמחויות ייחודיות למערכות הגירוי והתגובה. אלו בתורם הוחלפו במערך הרגשי, שהוא מנגנון מוטיבציות ללא יעד מסוים ומוגדר. לאחר מכן צצו מערכות קוגינטיביות, שהופיעו לראשונה, כך נהוג לחשוב, כיכולת לדמיין — ומשם, ורק בקרב המין האנושי — התפתחה שפה, עשירה ושלמה. וכך בתוך המורכבים והמשוכללים שבמינים מתקיימת היררכיה מבנית המורכבת ממנגנונים שפועלים על פי רפלקסים, דרך דחפים — ועד לפעולות המתווכות בעזרת שפה (כשמדובר באדם), וכל זה אמור להצליח לתפקד ביעילות יחד — רק כדי לאפשר הצבעה על הנקודה שאליה רוצים להגיע.

כיצד מתארגנת ההיררכיה הזו — מבנה שצמח ברובו מלמטה למעלה לאורך טווחי הזמן העצומים של האבולוציה? התשובה נרמזה כבר, באמצעות תהליכים תמידיים של שיתוף פעולה ותחרות במרוץ התמידי להשגת משאבים ומעמד — המטרות הבסיסיות במאבק ההישרדות והרבייה. כל זה מתרחש גם דרך מנגנון האבולוציה, על פני טווחים עצומים של זמן, וגם במסלול הקצר בהרבה — תקופת החיים האחת של הפרט. החתירה הנצחית למעמד על ידי משא ומתן עוצבה בידי היררכיות שהיו קיימות מאז ומתמיד, שלנצח ימשטרו את אופני הנגישות למשאבים החיוניים: מחסה, מזון, זיווג. לכל יצור מורכב יחסית, בעל טבע חברתי ולו המינימלי ביותר, נועד מקום אחד מסוים במעמד החברתי, והוא יודע את מקומו בהיררכיה. כל היצורים החברתיים לומדים מאחרים מה נחשב בעל ערך, ומסיקים מכך את מעמדם החברתי וכך גם רוכשים מושג על משמעות הערך — אם באופן עמום ומעורפל או באופן ברור ומנוסח לעילא. בקצרה: המערכת ההיררכית הפנימית שמתרגמת עובדות לפעולות — היא שיקוף של מערכות היררכיות חיצוניות של הארגון החברתי. קל לראות זאת בקבוצות של שימפנזים, שבהן כל פרט מצוי במבנה ההיררכי של עולמו החברתי עד לפרטיו הקטנים ביותר. כל אחד מהם יודע מה חשוב, ולמי שמורה הזכות לזכּוֹת בדבר החשוב הזה. כל אחד מבין זאת היטב, ממש כאילו עצם ההישרדות וההתרבות שלו תלויות בכך, וזה אכן כך. תינוק בא לעולם כשהוא מצויד בכמה רפלקסים מולדים: רפלקס יניקה, רפלקס הבכי, רפלקס בהלה ("רפלקס מורו"). אלו נקודות פתיחה להתפתחות מגוון עצום של פעולות במהלך תהליך ההתבגרות האנושית. בגיל שנתיים (ולרוב קודם לכן) הילד מסוגל להתמצא במרחב בעזרת כל החושים, לצעוד זקוף, להשתמש בשתי ידיו המצוידות באצבעות ובשני אגודלים מנוגדים לביצוע מטלות רבות ומגוונות, לתקשר את צרכיו ורצונותיו, גם באמצעות מילים, וזו כמובן רק רשימה חלקית. מגוון סוגי ההתנהגויות והכישורים שלו מותאמים למגוון רחב לא פחות של מנגנונים פנימיים — רגשות, דחפים, ומצבי מוטיבציה (כעס, עצבות, פחד, הנאה, הפתעה ועוד) — וכל זה מתארגן יחד לשם השגת יעד מידי שעורר בילד עניין באותו רגע, ועם הזמן — להשגת יעדים ארוכי טווח. במהלך התפתחותו, התינוק הולך ומשפר את יכולתו לשלב הרמונית בין מגוון מניעים פנימיים מנוגדים (למשל הרצון לישון מול הרצון לאכול או מול החשק לשחק — כל אלו צריכים ללמוד להתקיים יחד כך שכל אחד מהצרכים יקבל מענה מיטבי) לבין ההכרח למלא את חובותיו ולהתאים עצמו לסדר היום הקבוע, וכל זאת מול המגוון שמציעה החברה סביבו. שיוף היכולת הזו לכלל דיוק מתחיל במערכת היחסים של התינוק עם אימו, שהיא מסגרת משחקית מוגבלת אומנם, אבל היא כבר סביבה חברתית דיה עבורו. ברגע שהילד מסוגל לאגד, ולו לפרק זמן, את כל מערכת ההיררכיות הפנימיות של הרגשות והדחפים לתוך מסגרת אחידה, מוגדרת ומודעת לצורך ביצוע פעולה בעלת מטרה מופשטת ("בוא נשחק באימא ואבא") — הוא בשל לשחק עם ילדים אחרים. וזה מה שהוא אכן יעשה, וברמות תחכום ומורכבוּת הולכות וגדלות. ביסוסה של מטרה משותפת ומוסכמת על כולם היא התנאי ההכרחי למשחק עם אחרים (זו הייתה הבחנתו של אחד מגדולי הפסיכולוגים ההתפתחותיים, ז'אן פיאז'ה). מעצם קיומה של מטרה משותפת — מהותו של המשחק — משתמע קיומם של כללים, שממשטרים את אופני הפעולה של המשחק ואת חוקיו בהתאם למטרה נתונה; וכל אלו משקפים, בזעיר אנפין, את החברה. אפשר לחשוב על חברה כצורות שונות של משחק E pluribus unum (מתוך רבים — אחד), והכלל הבסיסי בכל החברות ההגונות והמתפקדות הוא — עקרון המשחק־ההוגן, שמשמעו שמירה עקבית על יחסי גומלין. על משחק חלות מגבלות, בדומה למגבלות פתרון הבעיות. עליו להיות מספק לאורך זמן, ניתן לחזרות, ובעל כללים המגבילים את כמות הפתרונות הראויים. הכללים והמגבלות הם שמבטיחים את עקרון ההישנות. משחקים שהמשתתפים משחקים בהם מרצון, כך שיער פיאז'ה, יזכו ליתרון על פני משחקים שנכפו בכוח, ולו משום שחלק מהאנרגיה שהייתה מנוצלת לצורך המשחק עצמו, מתבזבזת על פעולת הכפייה. ולא רק בני אדם משחקים, ישנן עדויות לכך שפעולות מאורגנות דמויות־משחק מתקיימות גם בקרב מינים אחרים.

עקרונותיו הכלל־אנושיים של המשחק ההוגן מכילים את יכולתם של המשתתפים למשטר רגשות ודחפים, בחתירה למטרה תוך שיתוף פעולה הדדי ומול תחרות (תנאים הכרחיים לקיומו של משחק), מתוך רצון ויכולת, כפי שכבר ציינו, ליצור יחסי גומלין מתמשכים בסוגים שונים של מצבים. החיים אינם משחק בודד. הם סדרה מתמשכת של משחקים, שלכולם מכנה משותף (מתוקף הגדרתם בשם הכולל "משחק") וגם משהו ייחודי לכל משחק (אחרת, לא היה נחוץ יותר ממשחק אחד). במובן הצר ביותר, משחק הוא תהליך שיש לו נקודת התחלה כלשהי (גן ילדים, 0:0, מפגש ראשון, היום ראשון במקום העבודה); שמאפשר התקדמות תוך שיפור; שמתגמל על הצלחה; ושיש לו, כמובן, מטרה משותפת (תעודת בגרות בסיום הלימודים, ניצחון, זוגיות רומנטית יציבה, קריירה מפוארת). מתוך הדמיון בין כל סוגי המשחקים, משתמעים כללי מוסר. מטא־מוסר, ליתר דיוק. כללים שמתהווים מלמטה למעלה ועוברים כחוט השני דרך כל סדרות המשחקים. עולה מהם שהשחקן הטוב ביותר אינו מי שניצח במשחק מסוים, אלא מי שהוזמן לשחק מספר הפעמים הגדול ביותר, בטווח סוגי המשחקים הרחב ביותר, על ידי מספר האנשים הגדול ביותר. זו הסיבה ששמעתם בילדותכם שוב ושוב את המשפט: "לא חשוב לנצח, חשוב איך שיחקתם". אז ודאי התקשיתם להבין אותו, היום אתם משננים אותו לילדיכם.7

כיצד לשחק כדי להפוך לשחקן מבוקש? מהם הדפוסים הפנימיים שיש לפתח כדי לאפשר זאת? שתי השאלות קשורות זו בזו משום שאותם כישורים הנדרשים לשחקן ראוי (בעל יכולות שהולכות ומשתפרות מאליהן, או תוך נחישות והתמדה) מתפתחים רק תוך כדי תרגול תמידי של אומנות המשחק הראוי לשחקו. היכן לומדים לשחק? עם קצת מזל וערנות — בכל מקום.

היתרון שבלהיות השוטה

להיות בתחתית שרשרת ההיררכיה זה טוב ומועיל. במשבצת הראשונה של המשחק מתפתחת מידת הענווה והכרת הטובה. הכרת טובה: על כך שקיימים בעולם אנשים עם ניסיון רב משלכם. אתם אמורים לברך על כך, אם יש לכם ולו מעט בינה בקודקודכם. בהתחשב בכמות הרבה של בעיות שדורשות פתרון, קיימות משבצות רבות שנחוץ למלא. העובדה שישנם בנמצא אנשים מנוסים ובעלי יכולת שממלאים אותן נאמנה — היא סיבה טובה מאוד להכרת הטוב. ענווה: במקום להניח כמובן מאליו שאתם כבר יודעים הכול ולשלם את מחיר תוצאות העיוורון שלכם, מוטב להניח שאתם בורים, ולזמן לעצמכם את האפשרות ללמוד. טוב יותר להתיידד עם מה שאינכם יודעים עדיין, מאשר עם מה שאתם כבר יודעים, ולו רק משום שקיימת אספקה נדיבה של אינסוף דברים שלא ידועים לכם, והדברים שכן ידועים לכם — באים באריזה קטנה ובכמות חסכונית מאוד. במצבים שבהם אתם חשים כאילו הכול סוגר עליכם ללא כל מוצא, לרוב באשמת עיקשותכם לשרת חוזים לא מודעים, או השערות מוטעות שהתאהבתם בהם ושאינכם מוכנים לוותר עליהן — הסיכוי שלכם להיחלץ נמצא רק במרחב של מה שאתם עדיין לא יודעים.

הכרחי להיות מתחיל, ולפעמים גם להישאר במעמד הזה — ויש בכך תועלת מרובה. זו הסיבה לכך שחפיסת קלפי הטרוט, שעל אוהדיה נמנים מיסטיקנים, רומנטיקנים, קוראי עתידות, רמאים ונוכלים כאחת — מכילה בתוכה את קלף "השוטה" הנחשב לקלף חיובי. קלף השוטה באחת מהגרסאות שלו, נראה גבר צעיר יפה־תואר משוטט על הר, עיניו נשואות מעלה מעלה, מעליו קופחת שמש שקרניה מאירות ומלטפות אותו ובעוד רגע קט יצנח, בפזיזותו הזחוחה, היישר מראש הצוק (האומנם?). אלא שהפזיזות היא גם סוד כוחו, היא נכונותו להסתכן בנפילה עד לנקודת ההתחלה של המסע, ולחזור אל תחתית ההיררכיה. מי שלא מוכן להסתכן ולהתחיל כטירון שוטה — לא ילמד כלום לעולם. משום כך ראה קרל יונג ב"שוטה" את הארכיטיפ המבשר את ארכיטיפ "המושיע", שמייצג אדם במתכונתו המושלמת בתכלית. השוטה, הטירון, המתחיל — נדרש כל העת להיות סבלני וסובלני — לעצמו וכלפי אחרים. הוא מצטייר כטמבל חסר ידע וחסר ניסיון, מאפייניו הם פזיזות וחוסר אחריות, ובשל כך הוא ננזף ומוכפש תדיר, ובצדק.

מוטב, עם זאת, לתפוס את פגמיו של השוטה לאו דווקא כביטוי למעידה מוסרית, אלא כפועל יוצא בלתי־נמנע של השבריריות האנושית. כולנו פגיעים, ואין מנוס מכך. אנשים דגולים רבים התחילו את דרכם כנבערים לא־יוצלחים. מוסר השכל זה חוצה מסורות ותרבויות, קלאסיות ומודרניות כאחת. בין שמדובר בגיבורי דיסני — לדוגמה פינוקיו או סימבה — ובין שמדובר בהארי פוטר הקסום של ג'י קיי רולינג. בתחילת דרכו, פינוקיו אינו אלא בובה נבובת ראש שכל אחד יכול למשוך בחוטיה למעט הוא עצמו. כך גם ראשיתו מעוררת הרחמים של מלך האריות כגור תמים הנופל בטיפשותו היישר לטלפי דוֹד מרושע ובוגדני. הארי פוטר הוא פרח־קוסמים יתום שנוא ודחוי שמתגורר בקיטון קטן ומאובק מתחת למדרגות. מולו ניצב ארכי־אויב בדמותו של וולדמורט — השטן בהתגלמותו. לעיתים קרובות מגיחים לעולם גיבורים מיתולוגיים נשגבים מתוך הנסיבות הנחותות ביותר (בנו של עבד עברי במצרים למשל, או תינוק נחות מעמד) שסכנה אדירה מאיימת על חייהם (זכרו את ציווי פרעה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו", ואת זה של הורדוס, מאוחר הרבה יותר8). ומשום שהטירון של היום הוא האלוף של המחר, גם לבעלי ההישגים המפוארים ביותר מומלץ (בהנחה שהם ממשיכים לשאוף להגיע רחוק יותר) לשמר זיקה אל מה שהוא עדיין לא־הצלחה; להמשיך למצוא ערך בחתירה מאומצת להצלחה; להתגייס לשירות המשחק הנוכחי ברצינות ובענווה תוך צבירת ניסיון וידע; לתרגל שליטה עצמית וציות לכללים כנדרש כדי להמשיך להתקדם.

בעת כתיבת ספר זה, יצאתי למסעדה בטורונטו עם אשתי, בתי ובני. מלצר צעיר עצר אותי כשפסעתי לעבר השולחן וביקש רשות לומר רק כמה מילים. לטענתו, שינה את כל הגישה שהייתה לו כלפי העבודה שלו לאחר שקרא את ספרי, צפה בכל הסרטונים שלי והאזין לכל התשדירים שלי. הוא חדל לבוז למקצועו הנתפס כנחות יחסית (אם כי מלצרות היא בהחלט עבודה ראויה ונחוצה) והפסיק לבקר עצמו בשל כך. הוא החליט לכבד את עבודתו להיות עֵרני, לזהות הזדמנויות שאולי יצוצו ויציגו עצמן בפניו. הוא בדק מה עשוי לקרות אם יטרח להשקיע בעבודה את כל מרצו, ייבצע אותה על הדרך הטובה ביותר ויגרום לאנשים לסמוך עליו. בפרק זמן של שישה חודשים, הודיע לי בחיוך, קודם בתפקיד שלוש פעמים. אותו צעיר הבין שפתוחות בפניו הזדמנויות רבות הרבה יותר מכפי שחשב (במיוחד כל עוד גישתו העוינת, והעלבון שחש ממקומו הנחות בסולם החברתי הסתירו מפניו את ההזדמנויות הטמונות עבורו במסעדה). והלוא ככלות הכול, זה לא שמסעדה היא משהו פשוט ומובן, לא כל שכן המסעדה שבה עבד, שהייתה חלק מרשת יוקרתית של מסעדות בפריסה ארצית. כדי להיות עובד טוב בעבודה כזו צריך לדעת להסתדר עם השפים, הידועים בכל מקום בעולם כיצורים הפכפכים מעוררי יראה ואימה; לגלות אדיבות לאורחים; להיות בכוננות ערנית מתמדת לכל המתרחש; לדעת להתאים עצמך למצבים שונים ומגוונים, כגון שעות לחץ ועומס לעומת שיממון השעות המתות; נוסף על אלה, צריך להגיע למשמרת בזמן, עם מרץ ובמצב פיכחון; להעניק לממונים את הכבוד המגיע להם ולחלוק יחס דומה גם לאלו שממוצבים מתחתיהם בהיררכיה הארגונית, רוחצי הכלים למשל. והיה אם תפעלו כך, ומדובר במקום עבודה רציני ומתפקד, מובטח שתוך פרק זמן קצר תהפכו למישהו שלא בנקל יוותרו על שירותיו. היחס אליכם מצד עמיתים, לקוחות וממונים, יעשה חיובי יותר ויותר. דלתות שהיו נעולות בפניכם קודם, אולי אפילו בלתי־נראות, יתחילו להיפתח. יתר על כן, תגלו שלמיומנויות שרכשתם לאורך הזמן, ישנה יכולת גמישות מופלאה לשרת אתכם גם בעתיד — אם תבחרו להמשיך להתקדם למשרות ניהול במקום, תצאו לרכוש השכלה באוניברסיטה, או תעשו הסבה מקצועית (ותצאו עם מכתבי המלצה מהללים שיסייעו במציאת ההזדמנויות הבאות). המיומנויות שרכשתם יעמדו לצידכם בכל אשר תלכו.

הצעיר שביקש רשות לומר לי רק כמה מילים היה שבע רצון מאוד, כפי שאפשר לצפות מההתפתחויות שעבר. רגש הנחיתות שרדף אותו בשל מעמדו הנמוך התחלף בסיפוק הולם, יציב וממשי מרגע שהחל להתקדם במהירות במעלה ההיררכיה. לא הזיקה גם תוספת השכר שנלוותה לכך. מרגע שהשלים עם מקומו בעולם והצליח להתעלות מעליו, הוא השיר את הגישה הצינית כלפי עצמו וכלפי סביבתו, הסתגל לחיים בתוך מערכות היררכיות ונעתר לכל הזדמנות שנקרתה ברכו — ומשום כך צצו עבורו הזדמנויות חדשות, שיהירותו סימאה את עיניו מלהבחין בקיומן בעבר. במקום להמשיך לזלזל במבנה החברתי, הוא הפך עצמו לחלק ממנו כשחקן ראוי הממלא את תפקידו כהלכה — ובשל אימוץ משתלם של תוספת הענווה, שיחק לו הקלף בגדול.

ההכרח שבשוויון

אומנם טוב להיות מתחיל, אבל במובן אחר, שווה לא פחות להיות שווה בין שווים. אומרים, ובמידה רבה של צדק, שתקשורת אמיתית יכולה להתקיים רק בין בני מעמד אחד. ואכן, מידע לא עובר בקלות במעלה הסולם ההיררכי. האליטות, אלו שמצאו את מקומם במעלה ההיררכיה החברתית (וזוהי הסכנה הגדולה שנלווית לקידום) משתמשים במיומנויות שכבר רכשו — בדעות שהם נוצרים באדיקות, בהשכלה שכבר רכשו ובכישוריהם הנוכחיים — ומנצלים אותם כהוכחה לעליונותם המוסרית. כתוצאה מכך, אין להם עניין מיוחד בדברים כמו הודאה בטעות, והם לא מרגישים צורך ללמוד ממנה ולשנות משהו בהתנהלותם, אדרבה — יש להם כל הסיבות שבעולם להימנע מכך. עובד שמנסה להעביר מידע לממונה עליו מסתכן בהשפלתו של אותו בר־סמכא, בחשיפת בורותו, בפגיעה בסמכותו ובהצגתו כמי שאבד עליו הכלח, שאינו בעניינים, בלתי־כשיר או שוגה. לכן, אם נחוץ להפנות את תשומת־ליבו של הבוס לבעיה, מוטב תמיד לפנות בזהירות, בפרטיות ובדיסקרטיות (ועם הצעה נבונה לפתרון).

לזרימת מידע במורד ההיררכיה יש מעצורים משלה. פועלים פשוטים, לדוגמה, חשים לפעמים עוינות כלפי אלו שבצמרת הפיקוד, עד כדי סירוב לבצע פעולות על פי מידע שנחת מלמעלה, כפי שיודע כל קצין טרי בפלוגת סמלים. או, גרוע מכך, לעשות ההפך מהנדרש סתם מתוך זדון. יתר על כן, יעיל יותר להורות לעובדים זוטרים מה לעשות, מאשר לשכנע אותם לעשות זאת בעזרת טיעונים מלומדים.

בקרב עמיתים שווי מעמד — שכנוע הוא האמצעי היחיד כמעט להנעה לשיתוף פעולה. אם השכלתם ליצור יחסי גומלין — הם יסכימו להקשיב לכם. בסביבת עבודה שוויונית, בין השווים בדרגתם, נוצרים יחסי קח־ותן. די בכך כדי להבין שאם אתם במקום טוב באמצע שרשרת הפיקוד — אתם אכן במקום טוב. היכולת לנהל יחסים הדדים בין שווים חשובה מאין כמוה, ולכן כבר מגיל רך מתפתחות חברויות. פעוט בן שנתיים ממוצע הוא טיפוס המרוכז בעיקר בעצמו, ועם זאת, הוא כבר מסוגל לשתף פעולה בקשרים המבוססים על יחסי גומלין. אותה סקרלט שכבר סיפרתי לכם עליה, נכדתי, תמסור לידי בלא כל היסוס את הדובי האהוב עליה שאליו מחובר המוצץ שהיא כה קשורה אליו. ואני אמסור אותו חזרה לידיה. או שאשליך אותו לעברה. (גם היא משליכה בחזרה אליי, או לפחות לכיוון הכללי שבו אני נמצא). זה משחק שהיא אוהבת מאוד. זה עובד גם עם כפית, כלי שרק לאחרונה הצליחה להשתלט על השימוש בו. היא משחקת כך גם עם אימא שלה ועם סבתא שלה, למעשה, עם כל מי שמזדמן לסביבת המשחק שלה, ומוכר לה במידה מספקת.

לא מזמן לקחה מיקלה בתי את סקרלט ילדתה למתחם המשחקים בבניין שבו הם גרים. רוב הילדים ששיחקו בשפע הצעצועים היו גדולים ממנה. סקלרט ניצלה את רוב זמנה לאגירת צעצועים רבים ככל האפשר ליד מושבה של אמה, והייתה אדישה לחלוטין לקיומם של הילדים האחרים, שניסו מדי פעם להתגנב ולסחוב לעצמם צעצוע אחד מתוך המאגר שלה. בין היתר, אספה כדור והוסיפה לערמה, תוך התעלמות מוחלטת מכך שעד אותו הרגע היה הכדור בידיו של ילד אחר. זוהי התנהלות טיפוסית לבני השנתיים ומטה. היכולת שלהם לנהל יחסי גומלין אינה מפותחת עדיין וכמעט בלתי־קיימת (והביטוי לכך מלבב מאין כמוהו). בהגיעם לגיל שלוש, מרבית הילדים כבר מסוגלים לשיתוף פעולה ממשי. הם יכולים לדחות סיפוקים ולהמתין יפה לתורם במשחק, ותופסים היטב את הנדרש במשחק עם ילדים נוספים. הם יכולים לפעול על פי כללי המשחק עוד לפני שהם מסוגלים לנסח אותם ולהסביר אותם. זה הגיל שבו מתחילות להתגבש חברויות בין ילדים שנפגשים בקביעות, ושאיתם כוננה מערכת יחסים על בסיס משא ומתן הדדי. בגיל הזה נבנים הקשרים החברתיים הראשונים של הפעוט מחוץ למעגל המשפחתי. במסגרת החברויות הנוצרות בקרב בני גיל אחד (או בעלי דרגת התפתחות זהה) לומד הילד ליצור קשרים יציבים עם השווים לו, ומתחיל ללמוד כיצד להתייחס כראוי לזולת וגם לדעת לצפות ממנו ליחס ראוי בחזרה.

ההיקשרות הדדית הזו חיונית וחשובה מאין כמוה. ילד שאין לו לפחות חבר טוב אחד, צפוי לפתח בעתיד בעיות פסיכולוגיות בטווח שבין דיכאון או חרדה להתנהגות אנטי־סוציאלית. ילדים שיש להם מעט מדי חברים צפויים בבגרותם לחיים של בדידות, רווקות ואבטלה. אין כל עדות לכך שחשיבותה של חברות פוחתת עם הגיל.9 תוחלת החיים של בעלי קשרים חברתיים איכותיים גבוהה יותר גם כשמביאים בחשבון מצב בריאותי כללי. זה נכון גם לגבי קשישים הסובלים ממחלות כרוניות כמו לחץ דם גבוה, סוכרת, נפחת, דלקת פרקים, וגם למקרים של התקפת־לב בקרב מבוגרים ומבוגרים פחות כאחת. מעניין לציין, אף כי ייתכן שאין בכך כל הפתעה, שאלו שמעניקים תמיכה בריאים יותר מאלו שמקבלים אותה. דומה אפוא שבאמת עדיף לתת מאשר לקבל.

בחברות בין שווים חולקים החברים את השמחות וגם את עול החיים. לאחרונה, כשאשתי ואני סבלנו מבעיות בריאות רציניות, עמדו לצידנו למרבה המזל בני המשפחה, (המחותנים שלנו, אח, אחות, אמי ואחותה, הילדים שלנו) וגם חברים קרובים שליוו אותנו ועזרו לאורך כל הדרך, עצרו את מהלך חייהם כדי לסייע לנו להיחלץ מהמשבר. לפני כן, בתקופה שספרי "12 כללים לחיים" קצר הצלחה, ולאורך כל מסע ההרצאות הארוך ברחבי העולם, היו לצידנו חברים ובני משפחה ששמחו בהצלחתנו ועזרו לנו לפענח את תעלומת אהדת הציבור הגדולה. תמיכתם העצימה את משמעות ההצלחה וסייעה להתגבר על הבדידות ששינוי כה דרמטי במהלך החיים עשוי להוליד.

מעבר לחשיבותם של יחסים שוויוניים, הם גם יוצרים יחסים של חברות טובה וערכית; כל אחד מקבל את ההכרה המגיעה לו; אנשים נכונים להירתם למטלות שאף אחד לא רוצה לעשות; מתקיימת עבודת צוות שמשמעה נתינת כתף כשצריך וכמו שצריך; אנשים מקפידים להגיע למקום הנכון בזמן הנכון, וככלל — להיות אנשים שכולם סומכים עליהם שיתרמו יותר מדרישות התפקיד. חברים לעבודה הם הבטחה ליחסי גומלין — הם מתגמלים את מי שהם מרוצים ממנו, מענישים את מי שלא, מדרבנים זה את זה לנהוג כראוי, ובכך משמשים גורם הכרחי בתחזוקת המנגנונים הנפשיים ובביצורם. כדאי להיות האדם הזה שכולם סומכים עליו. ברגעי משבר, האנשים שעובדים לצידכם הם אלו שיתגייסו לחלץ אתכם מהמצוקה.

הנטיות האנוכיות הטבעיות שלנו מתמתנות דרך קשרים עם חברים ועמיתים. דרכם אנחנו לומדים להימנע מלראות את עצמנו כעומדים במרכז היקום. הם מסייעים לנו בדרך נוספת, מתבקשת הרבה פחות; חברים בעבודה לא אוהבים שמנצלים אותנו. אל מול האנוכיות יש לנו גם נטייה לעודף הזדהות עם הזולת, שלפעמים הופכת אותנו טרף קל לנצלנים. במקרים כאלו, קרוב לוודאי שהראשונים לשים לב לכך שנגררתם להקרבה עצמית לא מוצדקת יהיו החברים בעבודה, שיעניקו לכם טפיחה ידידותית על השכם ויזכירו לכם לא להיות פראיירים. הם ישימו אתכם ללעג ולקלס עד שלא תהיה לכם ברירה אלא לעמוד על שלכם מול הנצלן. מזל שיש חברים השווים לנו, הם מקור בלתי נדלה לתרגול יחסי גומלין.

חתול צמרת

טוב להימצא במשבצת העליונה, שבה נמצאים בעלי הסמכות. החיים קשים, אנחנו יצורים שבריריים, בני־חלוף ולמודי סבל. כל יוזמה ומאמץ אנושי נועדו לשיפור מצב הסבל האנושי, ראשית — להבטחת מזון, מי שתייה, תנאים הגייניים ומחסה לכול. כשקיימת בעיה שרבים מחפשים לה פתרון, צומחת כמו מאליה ההיררכיה. אלו שיכולים — עושים. אלו שלא יכולים, משמשים תחת פיקודם של בעלי היכולת ותוך כך לרוב הם רוכשים לעצמם מיומנויות ויכולות משלהם. מן הראוי שבראש ההיררכיה הזו יעמדו אלו שיכולים לפתור את הבעיה. זו לא היררכיה כוחנית אלא היררכיית סמכותם של הכשירים ביותר. וכמו שמובן מאליו שראוי להעניק כוח סמכותי למי שיכול לפתור בעיה, כך ברור שראוי להיות בעל הסמכות הזה. זו הפילוסופיה של האחריות; אדם אחראי נדרש לבעיה, מקדיש עצמו בחריצות ובשאפתנות לפתור אותה ביעילות המרבית, ונעזר באחרים. (יעילות חיונית משום שישנן בעיות נוספות הדורשות משאבים, ולכן לא די לפתור את הבעיה, חשוב לא פחות לעשות זאת במהירות ותוך חיסכון במשאבים).

שאפתנות מזוהה לעיתים קרובות, בטעות או בזדון, עם תאוות שליטה, וכך במקום לעודד את השאפתנים שבינינו, מגנים אותם על סגולתם. אין ספק שקיימים שאפתנים השואפים לשררה ותו לא. אך לא כולם כאלה. סמכותנות אינה תמיד שאיפה לכוח צרוף. אין טעם לבלבל בין שני המצבים, ואפילו מסוכן. יש הצוברים כוח רב משל אחרים, מנצלים לרעה את מעמדם, וגורמים לכפופים להם לפעול בניגוד לרצונם, לערכיהם או לטובתם תוך הפעלת איומים שלא מותירים לכפופים ברירה אלא לציית להם מחשש לפגיעה בפרנסתם או לענישה שתושת עליהם בדרכים אחרות. בניגוד לאלו, שאפתנים שחותרים לעמדת סמכות בשל סגולותיהם ויכולותיהם זוכים להערכה ולכבוד, ואחרים הולכים אחריהם ברצון, בתחושת הקלה ובידיעה שהסמכות ניתנה להם בצדק.

רודנים אכזריים ופסיכופתים למיניהם החותרים אחר כוח, שליטה ושררה — רוצים בשליטה על אחרים לשם סיפוק מידי של גחמותיהם האנוכיות. הם שואפים לבטא את עוינותם ולחסל את מושאי קנאתם. מנגד, שאפתנותם של אנשים טובים (וחרוצים, ישרים, וממוקדי מטרה) נובעת מתשוקה כנה לפתור בעיות רציניות וממשיות. יש לעודד סוג זה של שאפתנות בכל דרך אפשרית. זו סיבה אחת מני רבות לכך שהזיהוי ההולך ומתעצם בין שאיפתם של בנים וגברים לנצח — לבין ההשערה נטולת התוקף לקיומה של "רודנות פטריארכלית", כאילו כוח הוא המאפיין היחיד של החברות המודרניות, הפרודוקטיביות והחופשיות שלנו — הוא נזק כה בל־ישוער (ויש לציין — מרושע: אין כמעט דבר גרוע יותר מאשר להתייחס אל מי שחותר לרכישת מיומנות כאל רודן בהתהוות). "ניצחון" הוא אחד העקרונות החברתיים החשובים והראשונים במעלה. משמעו הצלחה להתגבר על מכשולים לטובת הכלל. מנצח הוא זה שהיה מתוחכם דיו לנצח כך שהמשחק עצמו ישתפר, ובעבור כל השחקנים. מי שבוחר להתכחש לעובדה הזו, שאין כל דרך בעולם לחלוק עליה, מתוך נאיביות או עיוורון מבחירה, ומי יודע — אולי דווקא במתכוון ובזדון — ממצב את עצמו כאויבם של כל הגיבורים שהושיעו את האנושות מפני סבל אי־פעם. קשה לדמיין גישה סדיסטית יותר מזו.

ייתכן שסמכות וכוח כרוכים בהכרח זה בזה. אולי זה טבע הדברים. ועם זאת, שאפתנות אמיתית היא שמרסנת את תופעות הכוח השרירותי הצרוף. פעם אחר פעם אנחנו רואים שאלו שהסמכות הקנתה להם כוח, משתמשים בו באחריות כדי לדאוג לאחרים. הבן הבכור לא תמיד מציק, מתעלל, מקניט ושולט באחיו הצעירים, הוא יכול גם לגלות אחריות ולשמור עליהם. כך הוא לומד לרסן את כוח סמכותו ולהשתמש בו כראוי. גם הילד הצעיר במשפחה יכול לתרגל את סמכותו על הכלבלב המשפחתי. נטילת סמכות משמעה ללמוד ולהבין שכוח מגיע עם יכולות, אחריות ודאגה — ושיש לו מחיר אישי אמיתי. כשמגיעים לראשונה לעמדת ניהול, מגלים במהרה שעל המנהל מופעלים הרבה יותר לחצים מצד הכפופים לו, מאשר על הכפופים — שנתונים ללחץ מצד מנהל אחד בלבד. ההתנסות הזו עשויה לרסן במהירות שיגיונות רומנטיים מסוכנים שנקשרו לכוח המשיכה של עמדות הכוח, והיא מקטינה את החשק להרחיב את גבולות השליטה. בעולם האמיתי שבו מתקיימות היררכיות מתפקדות — קל לראות שבעלי הסמכות כורעים ממש תחת עול אחריותם על פקודיהם, הכפופים להם ומתלמדיהם.

נכון, שלא כל אחד חש את עול האחריות על כתפיו. ישנם בכירים שברגע שעלו בסולם השדרה הניהולית, שוכחים מיד מאין באו ונוקטים גישה מתנשאת כלפי הנמצאים בשלבים הנמוכים יותר. זו שגיאה גדולה מצידם, ולו משום שהעמידו עצמם בעמדה שבה כל ניסיון לשנות או לחדש משהו יהווה פגיעה בתדמיתם. (משום שכל חידוש הוא התחלה שמעמידה אותם במעמד "השוטה" הבזוי בעיניהם). ולא פחות מכך, משום שיהירות מונעת יכולת ללמוד. רודנים צרי אופקים, אטומים, עיוורים מרצון ואנוכיים קיימים בעולם כמובן, אבל הם אינם, בשום אופן, הרוב. לפחות לא בחברות מתפקדות. אם היו הרוב — שום דבר לא היה עובד.

בעלי סמכות שזוכרים איך התחילו את דרכם יודעים להעריך את ההבטחה הטמונה באלו שרק מתחילים. התנסותם האישית מרסנת את תאוות הכוח. נעים לגלות באיזו הנאה פועלים בעלי הסמכות הוותיקים לקידומם של צעירים מבטיחים שנמצאים בסמכותם. גם אני, כמו רבים מעמיתיי, מתענג על הזכות שניתנה לי מתוקף מעמדי, כמורה וכמוביל צוותי מחקר, לקדם צעירים מוכשרים, לסייע להם וללוות אותם לעצמאות מקצועית. אני מתמלא סיפוק והערצה כשאני רואה את תלמידיי ואת עמיתיי הצעירים נעשים אנשי מקצוע רציניים ואחראיים המצליחים בזכות עצמם ובכוח כישוריהם. אני גאה בערך הרב של תרומתם לחברה. רואים את התופעה הזו בכל מקום — מנהלים בכירים שנהנים לקדם את המוכשרים הצעירים. זו תחושת נחת שמוּנעת מאותו יצר שאפתני בסיסי, שהוא הרצון הכלל־אנושי לראות את ילדינו שלנו צומחים ויוצאים לעצמאות. הזכות לזהות ולטפח כישרונות מבטיחים בתחילת דרכם, לחנוך אותם ולהעניק להם כלים שיזניקו אותם לעמדת הצלחה לתועלת הכלל, היא אחד הגורמים הבסיסים ביותר שמשכו אנשים הגונים לעמדת סמכות מלכתחילה.

מוסדות חברתיים הם הכרחיים, אך לא די בהם

שְׁפִיות משמעה הכרת כללי המשחק החברתי, הפנמתם והיכולת לפעול על פיהם. הבדלי מעמדות הם פועל יוצא הכרחי מכך, משום שלמשחק החברתי יש מטרות קולקטיביות שכולם חותרים אליהן, אחדים מצליחים יותר מאשר אחרים. גורם חשוב בבריאות הנפשית הוא היכולת להכיר בקיומו של אי־השוויון ובכל זאת להמשיך לחתור קדימה בכל מעמד זמני שבו אתם נמצאים — בתחתית, באמצע או בצמרת. אך לא די בכך. במרכז העניין ניצב פרדוקס; ההיררכיות הקיימות היום נבנו לפתרון בעיות שקיימות היום. הן לא בהכרח ייתנו מענה לבעיות המחר. סכנה גדולה אורבת לחברה שדבקה בפתרונות העבר ללא מחשבה, או גרוע מכך, תובעת ציות מתוך אמונה עיוורת כאילו כבר נמצאים בידיה כל הפתרונות הנחוצים לה. כשהעולם מסביב עובר שינויים ותמורות — חברה מקומית חפצת חיים חייבת להשתנות ולהתאים את עצמה לנסיבות. המורשת המסורתית שלנו העניקה לנו מבנים חברתיים מתפקדים, בדמות מערכות היררכיות לפתרון בעיות. אך כבוד למורשת שקיבלנו חייב להכיל גם פתיחות לשינויים ולחדשנות יצירתית. זו אינה דעה מוסרית שרירותית או טענה למוסר יחסי. זה קשור לפן הדיאלקטי שהחוקים הטבעיים הטמיעו לתוך המבנים של ההתארגנות החברתית. כיצורים חברתיים מורכבים ומפותחים, אנחנו חייבים לשמור על כללי החברה ולחיות על פיהם כדי לשמר את שפיותנו, ולצמצם ככל האפשר את אי־הוודאות, הסבל והאומללות. ועם זאת, כשהנסיבות סביבנו משתנות, יש לשנות, בזהירות, את הכללים שלנו. זה אומר שדמותה של אישיות אידיאלית אינה שיקוף מושלם ונטול־ספקות של מצב החברה ברגע נתון ולו לא. בזמנים רגילים, בעלי היכולת להתאים עצמם לחברה נמצאים במעמד גבוה מאלו שלא מסוגלים לכך. אבל ישנם זמנים שבהם החברה הולכת והופכת פתולוגית, פגומה, מיושנת, מושחתת או מונעת מעיוורון. או אז, חוסר יכולת ההסתגלות הופך לסגולה שערכה רב יותר, משום שבו טמון הפוטנציאל להצעת חלופות יצירתיות מועילות. העיקרון הזה הוא תסבוכת מוסרית ממשית: איך נדע מתי יש ללכת עם הזרם, לעשות מה שהאחרים עושים, לעמוד בדרישות החברתיות ולמלא אותן — ומתי נדרש מאיתנו לפעול על פי שיקול דעת ושיפוט אישי, על כל מגבלותינו וההטיות הסובייקטיביות שלנו, ולהפר את חוקי החברה? במילים אחרות — איך לאזן בין שמרנות רציונלית לבין מקוריות חדשנית, כדי להביא להתחדשות החיים?

ראשית לכול ניצבת בחזית הפסיכולוגיה סוגיית הטמפרמנט. אנשים נולדים עם מזג, יש ביניהם בעלי מזג שמרני ואחרים בעלי מזג ליברלי ויצירתי. ההבדלים מתבטאים באופנים שבהם כל אחד מהם תופס את העולם ופועל בו. אומנם בנטיות מולדות עסקינן, אך אפשר לשנות ולעדן אותן על ידי חברות; בני אדם ניחנו בגמישות יוצאת דופן, והם עוברים תקופת חניכה ארוכה במיוחד עד לבגרותם. נסיבות חיים עשויות לשנות דרמטית את הנטייה הטבעית. ועם זאת, העובדה שהסביבה האנושית מכילה סוגים קבועים, פחות או יותר, של משבצות שנועדו לסוגים שונים של מזג, בעינה עומדת.

בעלי הנטיות הפוליטיות בצד הימני של המפה מגינים בנחישות על כל מה שפעל היטב בעבר, ובהתחשב בכמות המוגבלת של נתיבים שמאפשרים להולכים בהם הצלחה אישית, הרמוניה חברתית ויציבות לאורך זמן בעת ובעונה אחת — הם צודקים. לרוב, לא תמיד. ראשית, משום שההווה והעתיד נבדלים מהעבר; שנית, בשל חתרנות פנימית שייתכן כי היא בלתי־נמנעת, ובעטיה קורסות היררכיות שתפקדו היטב. זה קורה, כשלצמרת השרשרת ההיררכית מסתננים גורמים אנוכיים ומניפולטיביים שמנצלים את כוחם לרעה, ופועלים למען האינטרסים הצרים שלהם. גם אם הם עושים זאת רק חלק מהזמן, השימוש לרעה בשררה מביא לריקבון בשאר התפקודים של ההיררכיה שבראשה הם עומדים. אנשים כאלה אינם מבינים את המשימות שלשמן הוקם הארגון שמונו לנהל, או שכלל לא אכפת להם. הם שם כדי לנכס לעצמם ככל האפשר את האוצרות שהונחו לפניהם, ובבורותם הממארת הם מותירים אחריהם שובל של הרס וחורבן.

זהו סוג הכוח המשחית שנגדו יוצאים, בצדק רב, המזוהים עם הזרם השמאלני־ליברלי. אבל ישנה חשיבות מכרעת בהבחנה בין היררכיות מתפקדות ומועילות (והאנשים העמלים להצלחתן) לבין מוסדות עבר דגולים שכעת לא נותרה מהם אלא קליפה ריקה. כדי להצליח להבחין בהבדלים שבין שני סוגי ההיררכיות, נדרשת יכולת התבוננות, ונדרש הרצון לעשות זאת. לא די בדבקות אוטומטית בנטייה הפוליטית. יש להבין שלמבנים הממסדיים ההיררכיים שבהם אנו חיים, שנבנו מתוך כורח, יש צד מואר ממש כשם שיש להם גם צד אפל (ולהבין גם שהתמקדות בצד אחד בלבד היא הטיה מסוכנת). עוד חשוב לדעת, שסכנות גדולות אורבות לחברה גם מהצד היצירתי הקיצוני, שהכרחי להחייאתה של חברה שהתיישנה והתנוונה מוסרית. מקצת הסכנה היא הנטייה של הרואים עצמם כליברלים, לראות רק את הפגמים שבמוסדות הניצבים על בסיס איתן. סכנה נוספת מגיעה מצד הקיצונים הרדיקלים חסרי המוסר, הזהים בכול למושחתי הצד השמרני. ממש כשם שקיימים מנהלים, מנהיגים ומנכ"לים מושחתים — ישנם גם רדיקלים מושחתים, בורים, עיוורים לחלוטין למורכבותה של המציאות המאוזנת מתוקף הסכמות משותפות, וחסרי מודעות לנבערותם ולכפיות הטובה שלהם כלפי הירושה שהוענקה להם. את הבורות שלהם הם מסווים בהתחכמויות ציניות וקלישאות נבובות. אלו משמשות להם גם תירוץ המסייע להם לחמוק מכל דיון רציני, מייגע אומנם אך הכרחי. אין להם הצעות ליוזמות אמיתיות לשינוי יצירתי — הם לא מהסוג שיסתכן בקשיים הנדרשים לכך. זהו בדיוק סוג ההשחתה של יצירתיות חדשנית — הגורם לשמרנים, ולא רק להם, להירתע בחשדנות מפני שינוי.

לפני כמה שנים שוחחתי עם מטופלת צעירה בראשית שנות העשרים לחייה. היא הייתה אומללה להחריד. את ששת החודשים האחרונים בילתה כמעט רק במיטה. הייאוש הביא אותה אליי. בינה ובין התאבדות עמדה רק הדאגה לחתול שלה. היה לה סרוואל. החתול האפריקני האקזוטי הזה היה השריד האחרון שנותר מהעניין שגילתה פעם בביולוגיה, תחום שנאלצה לוותר עליו בצער כשנשרה מהתיכון. הוריה, שלא היו ערניים דיים, הניחו לה להידרדר במהירות תוך שנים ספורות. אבל למרות מצבה העגום, היא הצליחה להציג משהו שנשמע כמו תוכנית. היא אמרה שהיא מתכוונת להירשם למכינה, להשלים בתוך שנתיים את הבגרויות, ולאחר מכן ללמוד רפואה וטרינרית בקולג'. אלא שהיא לא עשתה אפילו את הצעדים הנדרשים לבירור תנאי ההרשמה. שום כיוון לא היה לה בחיים, היא פשוט התאדתה מהעולם בבדידות חסרת מעש. 45 הדקות הראשונות עברו עלינו בנעימים. היא הייתה בחורה נחמדה. הצעתי שנדבר על העתיד שלה באופן מפורט יותר לאחר שתמלא את התוכנית המקוונת10 שלי ושל כמה מעמיתיי. ואז השיחה סטתה ממצבה האישי לנושאים פוליטיים. היא הייתה מאוד לא מרוצה ממצבו העגום של כדור־הארץ וחזתה קטסטרופה באופק הנראה לעין בשל השפעתם ההרסנית של מעשי האדם על הסביבה.

עקרונית אין בעיה בהבעת דאגה למצבו של כדור־הארץ. לא זאת הנקודה. ואולם יש טעם לפגם בהפרזה בהערכת ההבנה והידע שיש לך בנושאים האלו, ואולי אף במחשבה עליהם, כשאת בת עשרים וקצת, שום דבר טוב לא קורה בחיים שלך ואת בקושי מצליחה לצאת מהמיטה. במצב הזה, מוטב לאמץ סדר עדיפויות צנוע יותר כצעד הכרחי בפתרון מצבך שלך. חילופי הדברים המשיכו, וגיליתי שכבר איני מנהל שיחה כנה עם צעירה שבאה לקבל ייעוץ והכוונה, אני מדבר עם אישה שרואה בי שותף לדיון בין שווים, מישהו לפרוש בפניו את מצעה האידיאולוגי הגלובלי, שיודעת מה בדיוק פגום בעולם ומי בדיוק האשמים, שיודעת ששאיפות אישיות הן פגם מוסרי שהוא חלק מהבעיה ולא מהפתרון, והאמינה, לסיום, כי כולנו אשמים ונידונו לכליה.

המשך השיחה בשלב זה היה: (א) שיחה לא עם אותה צעירה ממשית אלא עם מי, או מה, שהשתלט עליה, ומילא את מוחה ברעיונות כללים ציניים ולא אישיים ו־(ב) אישור שסוג כזה של שיחה, בנסיבות האלו, הוא ראוי או מועיל. כך או כך, זה היה חסר תוחלת. אז עצרתי (זה לא אומר שכל השיחה הייתה מיותרת). אי־אפשר היה שלא להסיק שהשיתוק המוסרי שפקד אותה בחודשים האחרונים לא באמת נבע מתוך רגשי אשם על תרומתה לתוצאות השליליות של השאפתנות האנושית במובן הכלל־עולמי — כי אם מן התמורה שהפיקה מתחושת העליונות המוסרית, כמי שאלו הסוגיות שטורדות את מנוחתה (למרות הסיכון לבריאות הנפש, הטמון בעיסוק בסיכויים העגומים להישרדותו של המין האנושי). סליחה על הקלישאה, אבל צריך ללמוד ללכת לפני שמנסים לרוץ. אפילו לפני שמנסים ללכת, צריך ללמוד קודם לזחול. זהו חלק הכרחי ביכולת להשלים עם מעמדך בתחתית היררכיה שאת מתעבת ודוחה כלאחר־יד ביהירותך האגוצנטרית. זאת ועוד, הגישה האנטי־הומנית להחריד המלווה תכופות בבכי על הרס הסביבה וההתנהגות הבלתי־אנושית כלפי בני האדם לא יכולה שלא להותיר חותם על מערכת היחסים של האדם עם עצמו.

נדרשו לנו עידנים, שנים לאין־ספור, כדי להצליח לבנות את עצמנו ביולוגית וחברתית לתוך היררכיות מתפקדות שממקדות את הפעולות שלנו ואת אופני תפיסות החושים ומשמועם, ומגדירות ומכוננות את יחסנו לטבע ולסביבה החברתית. הכרת טובה מעומק הלב על הירושה הזו היא התגובה ההולמת היחידה. למבנה שמקיף את כולנו צד אפל — ממש כשם שלטבע יש צד אפל, שלכל אדם יש צד אפל — אבל מכאן לא נובע שיש משהו ראוי בביקורות ציניות, מכלילות, אגוצנטריות, על המצב המוסכם הקיים. (ודאי לא ראוי יותר מהתנגדות עיקשת לשינויים הכרחיים).

האיזון ההכרחי

ברוב המקרים מוטב שנעשה מה שהאחרים עושים והוכח כיעיל, אבל במקרים מסוימים, עשייה יצירתית יוצאת דופן מובילה להצלחה חסרת תקדים. מכאן נובע שהגישות השמרניות והגישות היצירתיות מפרות אלו את אלו. מוסד חברתי מתפקד הוא היררכיה שמטרתה ליצר ערך כלשהו מעבר לעצם המשך הישרדותו של אותו מוסד. קיומו מאפשר למצות את היתרון של שמרנים המנחילים בזהירות ערכים שעברו את המבחן ונמצאו תקפים, וגם את יתרונם של הליברלים היצירתיים שבכוחם לקבוע מה התיישן כבר ויש לרענן או להחליף בערך חדש וטוב יותר. שני הטיפוסים נדרשים כדי להגיע לאיזון חברתי מיטבי בין שמרנות למקוריות. אבל נראה שלאיש אין התבונה הנדרשת למציאת האיזון המושלם, שמעבר לנטיות המזג האישי. מצד אחד יש מזג שהוא אוסף תכונות הקשורות ליצירתיות, ומנגד, מזג שמאופיין בנינוחות בתוך מסגרות מסורתיות מוסכמות — והתכונות המנוגדות נוטות לקזז עצמן אלו באלו. אדם שיוכל לקבוע מהו האיזון הנכון צריך להיות כזה שהתכונות היצירתיות שלו מאוזנות עם התכונות השמרניות, ולכן מרגיש נוח בסביבה יצירתית ובסביבה שמרנית באותה מידה ללא כל הטייה. כמו כן, עליו לדעת לנצל את המיטב שבשני הקצוות. קשה מאוד למצוא אדם כזה. כדי להתחיל לפתח את היכולת הזו יש להכיר בטוב שבשמרנות (הגם שכרוכות בה סכנות מספר) ובטוב שביצירתיות, אפילו מהסוג הרדיקלי (למרות הסכנות הכרוכות בכך). ההבנה העמוקה הזו, הנובעת מתוך הכרה ממשית בערכו ובנחיצותו של כל אחד מהסוגים — תעניק לנו לכל הפחות יכולת לאמוד את הטווח האמיתי של המגוון שהאנושות יכולה להציע. כך ייקל עלינו לזהות מצבים שבהם החברה נוטה מדי לצד אחד. חשובה לא פחות ההכרה בקיומם של צדדים אפלים בכל אחת מהתפיסות.

כדי לנהל כראוי עניינים מורכבים נדרשת יכולת הבחנה חדה בין שמרנות כנה, לבין שמרנות שלמראית עין; יש לזהות את האגואיסטים ותאבי השררה השואבים את כוחם מן המוסכמות הקיימות ולהפריד בינם ובין השמרנים הכנים. ויש להבחין בין היצירתיים האותנטיים וביו המרדנים המתחזים חסרי האחריות והייעוד. לנהל כל זאת, משמעו גם להבחין בקיומם של אותם גורמים בתוך נפשכם פנימה, ממש כפי שהם נמצאים בנפשם של אחרים.

ואיך אפשר להצליח בכך? ראשית, נגיע להכרה מודעת בכך ששני המודלים האלו שזורים זה בזה. אף אחד מהם לא יכול להתקיים ללא השני, למרות המתח הממשי ביניהם. המשמעות היא, למשל, שיש לקבל כמובן מאליו את העובדה שציות למוסכמות חברתיות הוא תנאי הכרחי להופעתה של תמורה יצירתית, וששמרנות אינה אויבת היצירתיות והשינוי. זאת משום שיש משהו שנמצא בבסיס כל מבנה היררכי של הנחות־יסוד המעצבות את תפיסת העולם של הפרט ושל החברה ושבו הן מותנות. הדבר הזה הוא המגבלות. בהעדר היררכיה אין כל ערך ליצירתיות. יצירתיות היא הדבר שמבקש לפרוץ גבולות. בהעדר מגבלה — ליצירתיות, שמתקיימת רק בתוך מסגרת של מאבק כנגד משהו — אין כל סיבה להופיע.

לאלוהות קיים ארכיטיפ בזעיר אנפין — הג'יני. זוהי דמותו של האל הממלא משאלות, אך כלוא במנורה וכפוף לרצון בעליה. גי'ני, מלשון genius — גאון — הוא שילוב של הזדמנויות ופוטנציאל במצב של מוגבלות מוחלטת. לכן מגבלות, גורמים מרסנים, צווים מגבילים, כללים, חוקים דרקוניים — לא רק מבטיחים הרמוניה חברתית ויציבות נפשית, אלא גם מחוללים את היצירתיות שמאפשרת את התחדשותו של הסדר. מאחורי השאיפה המוצהרת לשחרור מוחלט הנשמעת מצידם של אנרכיסטים או ניהיליסטים למשל, לא עומדת קריאה חיובית לחירות יצירתית. מה שרוחש שם הוא המשאלה להיפטר מכל סוג של אחריות — שאין לה דבר וחצי דבר עם מושג החירות. אלא שהסלוגן "לעזאזל עם האחריות" נשמע פחות מפתה מ"הלאה החוקים" שעשוי להקנות למתחזה פורק העול תדמית הירואית, ופה נחשפה תרמיתו.

בצידה של השמרנות הרציונלית נמצאת גם סכנת ההשחתה של אלו המנצלים את הכוח שניתן להם מתוקף סמכותם, בשירות האינטרסים הצרים שלהם. בצד ברק היוזמה היצירתית שורצים גם מתחזים למורדים חסרי אחריות המוּנָעים מתוך עוינות אידאולוגית, המייחסים לעצמם עליונות מוסרית נטולת כל תיקוף. סדר העולם נשמר באמצעות שמרנות מושכלת וחשדנית, וחדשנות כירורגית וזהירה. אבל לכל אחת מהן יש צד אפל, וכשמבינים זאת, חשוב לשאול את עצמנו: האם אני הדבר האמיתי או צידו האפל? האמת שאין מנוס ממנה היא שכל אחד מאיתנו הוא קצת משניהם, וייתכן מאוד שאפילו קצת קרוב יותר לצד האפל מכפי שנדמה לנו. כל זה הוא חלק מתהליך הבנת המורכבות שאנחנו נושאים בקרבנו.

גם מבנה האישיות וגם היכולת להשתנות הם היררכיה

כיצד אפוא אפשר להבין את האישיות המכבדת מוסדות חברתיים ובה במידה מקדמת בברכה שינויים יצירתיים? קשה לקבוע בהתחשב במורכבות הבעיה. משום כך אנחנו פונים לסיפורים. סיפורים מעשירים אותנו בתבניות רחבות. הם משרטטים את קווי המתאר של דפוס מסוים, ייחודי דיו להיות בעל ערך עצום כשניתן לפעול על פיו, אבל כללי דיו (שלא כמו חוק מסוים או מערך חוקים) כך שיהיה יעיל לסוגים שונים של מצבים. סיפורים מעניקים לנו אפשרות להתבונן ולבחון דמויות אידאליות שונות. אנחנו מספרים אגדות על הצלחות ועל כישלונות בהרפתקאות וברומנטיקה. לאורך כל העולמות הנרטיביים שלנו, הצלחה מאופיינת כהתקדמות למעלה וקדימה, לעבר הטוב יותר, אל הארץ המובטחת. כישלונות דנים אותנו ואת שותפינו למסע לנפילה לתהום המצולה. הגיבור הטוב נושא אותנו קדימה ומעלה, הנבל גורר אותנו מטה ומחזיר אותנו לאחור. סיפורים גדולים על גיבורים בפעולה משקפים את המבנים הלא מודעים ואת התהליכים שמסייעים לנו לתרגם את העולם ולהפוך אותו מעולם של עובדות מוצקות לעולם של ערכים,11 שהוא עולמנו החברתי המוכר, המתפקד, בר־הקיימה.

היררכיית הערכים הכוללת את ערך השמרנות וערך השינוי היצירתי — מיוצגת בעזרת אישיות בתוך נרטיב. הערך הגבוה ביותר מגולם דרך אישיות אידאלית. לכל היררכיה יש פסגה שהיא נקודת שיא, ולפיכך בכל סיפור, שהוא תיאור של מעשים של אישיות, יש גיבור. (גם אם הוא אנטי־גיבור. התפקיד שממלא האנטי־גיבור הוא לגרום לקורא להזדהות על דרך השלילה. משום שגיבור הוא בדיוק כל מה שאנטי־גיבור אינו). דמות הגיבור היא אדם בשיאו. הוא המנצח, האלוף, הפיכח, האנדרדוג הראוי שבסוף זוכה להצלחה. הוא זה, שנשאר נאמן לאמת למרות הסיכון הגדול, ועוד. הסיפורים שאנחנו ממציאים, צופים בהם, מאזינים להם, וזוכרים אותם — ניצבים במרכז זירת התרחשות של פעולות והתנהגויות מסקרנות ומעניינות. ניסיון החיים שלנו וההיכרות עם בני־אדם מהסוג הנערץ והמתועב (או עם חלק מהאפיונים שלהם) הופך את הסיפורים על גיבורים ונבלים לכאלה שמעניינים אותנו, ולכן אנחנו ממשיכים לספר ולהעביר אותם הלאה. אולי פשוט יש לנו נטייה כזו, לרצות לחלוק מה שעורר בנו עניין. סיפורים מרתקים נוצרים לעיתים מתוך היכרות ממשית עם אישיות ייחודית; לפעמים זו תערובת מתוך אוסף תכונות של אנשים, לרוב מאלו שמרכיבים את הקבוצה החברתית שלנו.

העליתי קודם את סיפור חייו של המטופל שלי, ששימש עבורי דוגמה להמחשת חשיבותם של קשרים חברתיים; אבל לא סיפרתי לכם את כל התמורות החשובות שהתחוללו בחייו כששינה את הגישה שלו ואת אופני הפעולה שלו. בתקופה שבה החל לבנות מחדש את חיי החברה שלו ולהשתתף בהתארגנויות חברתיות שונות, הוא פיתח, בד בבד, כישרון יצירתי מפתיע. אף שהייתה לו השכלה תיכונית בלבד, ולא הייתה לו אישיות מהסוג שיגרום לזר להתרשם מיד שמדובר באדם בעל נפש של אומן — מתברר שההתנסויות החברתיות החדשות שלו הורו לו את הדרך אל הרפתקה יצירתית. בתחילה פיתח, מעיסוקו בצילום, עין בוחנת כלפי צורות, סימטריה, ייחודיות ויופי, שהעניקה שפע הזדמנויות בחתירתו להיחלצות מבדידותו. הוא הצטרף לחוג שהיו בו כעשרים צלמים חובבים שיצאו לסיורי צילום בעיר. אגב העיסוק בצילום, הוא החל לפתח הבנה טכנית בציוד הצילום. בחוג נהגו להעביר ביקורת על היצירות אלו של אלו. זו הייתה ביקורת בונה, כלומר, הצביעו על טעויות אבל גם שיבחו הישגים. בנסיבות אחרות הביקורת הייתה עלולה להציף בו קשיים נפשיים בשל רגישותו הרבה שהייתה מעוררת בו תגובות יתר שאינן מועילות, אך במסגרת הזו הביקורת עזרה למטופל שלי ללמוד לנהל תקשורת פורייה. ההבחנה שלו הלכה והתחדדה. הוא למד להבחין בין דימויים משמימים, באנליים, קונפורמיסטיים, לבין דימויים שיש בהם ערך ייחודי ומקורי. בתוך כמה חודשים התחיל לזכות בתחרויות צילום מקומיות, ואף הוזמן לבצע כמה עבודות קטנות בתחום. מלכתחילה ידע שכדאי לו להצטרף לחוג לשם התפתחותו החברתית, אבל שנינו הופתענו מהצלחתו האומנותית. נדהמתי מההתקדמות המהירה שלו, הן ברכישת מיומנויות טכניות והן ברגישות האומנותית שפיתח, ונהניתי מאוד לעיין בעבודות שהציג במפגשים.

כמה חודשים לאחר שכבש את חזית הצילום החליט, במודע, להתנסות בציור. בתחילה היו אלו ציורים בעט שהכילו בעיקר לולאות שונות מחוברות יחד בצורות שונות. קשקוש, למען האמת, אך ממילא לא ייחסתי לניסיונות האלו ערך אומנותי, כמו לצילומים הראשונים שלו. הייתה בכך תועלת מן ההיבט הפסיכולוגי של החברות בחוג. כל זה לא עצר אותו מלהמשיך לצייר ולהמשיך להראות לי את ציוריו. ואז, במפנה דרמטי, הציורים נעשו מורכבים יותר, מתוחכמים יותר ויפים יותר. תוך זמן קצר יצר ציורים מורכבים, סימטריים, דרמטיים למדי, בעלי יופי פנימי — טובים דיים להדפסה על חולצות שאפשר לשווק מסחרית.

זה לא היה המקרה היחיד. שני מטופלים נוספים, בעלי מזג יצירתי, הפגינו סוג כזה של התפתחות. יונג עמד על כך שככל שרמת הארגון הנפשי עולה כך מתגלה גם מיומנות הולכת וגדלה בציור צורות גיאומטריות. ההבחנה הזו נראית לי נכונה משום שראיתי במו עיניי התפתחות מואצת ברמת היצירתיות של שלושה ממטופליי. לא פעם הבחנתי שהתקדמות בבניית קשרים חברתיים (כלומר, עלייה ברמת ההערכה לממסד החברתי) בונה מחדש את הנפש ובמקביל מחוללת תמורות בתהליכים פנימיים המתבטאים ביכולת הולכת וגדלה לקלוט ערכים של יופי ועידון התואמים את מושגי היופי באותה חברה. מה שרכשו המטופלים היה יכולת הסתגלות לציפיות מצד החברה, ההכרחיות והאסתטיות — ובנוסף גם תרמו משהו בעל ערך לחברה, שלא היה קיים ללא עולמם הפנימי.

גם סקרלט נכדתי מפגינה התנהגות שמעידה על יכולתה להעריך כישרון. בנוסף להיותה סוכנת של הצבעה על ערכים חברתיים. כשאנשים משוחחים על סיפור — סרט, מחזה או ספר — הם מנסים להגיע יחד להסכמה מתוחכמת בעניין הנקודה שעליה הסיפור מצביע. (מתוחכמת, משום שקבוצת אנשים יכולה להצביע על יותר נקודות מבט משאדם אחד מסוגל; הסכמה משותפת, משום שטיבם של דיונים שהם נמשכים לרוב עד שמושגת הסכמה כללית בנושא הנידון). סיפור הוא סוג של תקשורת וסוג של בידור. נראה כי זה מובן מאליו. אבל ככל שהופכים בעניין, זה נעשה חמקמק ומסתורי. אם נכונה ההנחה שלסיפור יש מסר, ברור אפוא שהוא מצביע על נקודה כלשהי. אבל איך, ועל מה? כשמישהו מורה על מישהו מסוים — או על דבר מסוים — ברור על מה הוא מורה. אבל הרבה פחות מובן כיצד אוסף של מאפייני התנהגות, למשל של דמות בסיפור, יכול להצביע על נקודה כלשהי.

הפעולות וצורות ההתייחסות השונות של הגיבורים בספרה של ג'י קיי רולינג הן שוב דוגמה מעולה, בדיוק לעניין הזה. הארי פוטר, רון ויזלי והרמיוני גרייג'ר, מאופיינים, כל אחד בפני עצמו, במידה רבה על פי היכולת והנכונות שלהם לפעול על פי החוקים (כנדרש מתלמידים) ובד בבד — על פי היכולת והנכונות שלהם להפר אותם. באופן מפתיע יותר, גם המורים שלהם מתגמלים אותם הן על הציות לחוקים והן על הפרתם; על שתי צורות ההתנהגות ההפוכות גם יחד. השניות הזו מאפיינת אפילו את האביזרים ששוליות־הקוסמים הללו משתמשים בהם. ראו למשל את "מפת הקונדסאים" (מפה שמעניקה למחזיקים בה ייצוג גיאוגרפי של כל שטח בית הספר לקוסמים — הוגוורטס, וגם את מיקומו של כל אחד מהנמצאים בו). הלחש להפעלת המפה נשמע כמו ההפך המוחלט מכל סוג של התנהגות מוסרית, לאמור: "הריני נשבע חגיגית בזאת, שאני מחפש צרות". בתום השימוש מכבים את המפה במילים: "תם ונשלם הקונדס".

קשה להבין איך ייתכן שחפץ שאלו הן הוראות ההפעלה שלו, יכול להיות משהו שאינו צרות. זה נראה כמו אביזר חורש רע. אלא שבדיוק כשם שהארי וחבריו מפרים חוקים, בזהירות אך בעקביות, וזוכים בשל כך בנקודות זכות באותן זהירות ועקביות — כך גם למפת הקונדסאים יש שיקולים משלה, וגם הם מורכבים ומגוונים, בהתאם לכוונות המוסריות של המשתמש בה. אותו רעיון מופיע שוב ושוב בהדגשה רבה בכל סדרת הספרים: הטוב לא יכול להיות ציות עיוור ונטול שיקול דעת בתוך מסגרת כללים קיימים ותו לא, ולא משנה עד כמה החוקים חיוניים, ועד כמה החובה להישמע להם הכרחית לקיום. הסדרה מצביעה על כך שישנו ערך נעלה יותר מאשר התנהגות נאותה על פי כללי החברה ושמירה על החוק. הערך הזה, לא בנקל ניתן להגדירו והוא נשמע כמו משהו בכיוון של: "הישמעו לחוקים. אלא אם הציות להם חותר תחת עצם המטרה לשלמה נועד החוק מלכתחילה. במקרים כאלו, הסתכנו ופעלו נגד המוסר המקובל". הנחיה כזו קל יותר להנחיל על ידי דמות שתגלם ותייצג התנהגות מאשר על ידי שינון או באמצעות חוק הפכפך. מטא־חוקים (שאינם בדיוק חוקים אלא יותר החוקים של חוקים) לא בהכרח נמסרים באותה דרך שבה מתוקשרים חוקים רגילים.

סקרלט, שהתמקדה עד כה בפעולה הפחות או יותר ישירה של הצבעה, תלמד במהרה לחלוש על צורות מורכבות ומתוחכמות יותר, בהצבעה על נקודות מבט. בגיל שנה וחצי היא יכולה לסמן משהו באצבע המורה שלה. בגיל שנתיים וחצי היא כשירה להבין וגם לחקות דברים מורכבים שסיפורים מצביעים עליהם. שישה חודשים נוספים עברו, וכעת היא טוענת בלהט שהיא אינה סקרלט אלא פוקהונטס. זה הרשים אותי. בובת פוקהונטס שקיבלה במתנה הפכה לבובה האהובה עליה לצד בובה־תינוקת (שהיא עדיין אוהבת מאוד). לבובת התינוקת היא קוראת "תמי" על שמה של סבתה, אשתי. כשהיא משחקת עם "תמי", סקרלט היא האימא. לא כך עם בובת פוקהונטס. הבובה הזו אינה תינוקת וסקרלט אינה אמה. במקרה הזה, נכדתי מחקה את הבובה. כלומר, מתייחסת לעצמה כפוקהונטס בוגרת, ומחקה את התנהגותה של האישה הצעירה, גיבורת הסרט פוקהונטס של דיסני, שבו צפתה כמה פעמים בדריכות וברוב קשב. כמה ממאפייניה הבולטים של פוקהונטס, גיבורת סרטו של דיסני, דומים מאוד לאלו של הגיבורים בסדרת הארי פוטר. מילדותה הבטיח אביה של פוקהונטס את ידה ללוחם הנועז קוקום, שדמותו היא התגלמות היחס הרציני והקפדני לשמירת ערכי השבט וחוקיו. אלא שהנערה רחבת האופקים המיועדת לו לא אהבה את גישתו הנוקשה והכובלת מדי, והתאהבה דווקא ברב־החובל ג'ון סמית, שספינתו הגיעה מיבשת אירופה, המגלם את הייצוג הנרטיבי של 'הזר שצץ יום אחד משום־מקום, מחוץ לכל טריטוריה מוכרת, והנושא עימו הבטחה (פוטנציאלית) למשהו בעל ערך־רב'.

פוקהונטס בוחרת בסמית על פני קוקום — ומפירה בזאת חוק־יסוד (ערך שנמצא בראש היררכיית החוקים). ועם זאת, בדומה להארי פוטר, באופן פרדוקסלי היא משרתת בכך ערך מסדר גבוה יותר. בשני הסיפורים המסר הוא: צייתו לכללים, היו מופת של שמירה על הערכים שאותם החוקים מייצגים והישמעו להם. אבל הפרו אותם, ברגע שהם מתחילים להזיק לדבר שלשמו הם נועדו מלכתחילה. אליזבת סקרלט, עדיין לא בת שלוש שנים וכבר מסוגלת, בתבונתה הפנימית, לתפוס שעל כך בדיוק מצביע הסרט ולהשתמש באביזר (בובת פוקהונטס) לצורך משחק תפקידים. מדהים ממש!

אותו רעיון, שיש לכבד את הכללים אלא אם ציות להם יהיה בבחינת העלמת־עין מעיקרון מוסרי מסדר גבוה יותר, מיוצג בשני נרטיבים בברית־החדשה. (תוכלו להתייחס אליהם בהתאם להשקפתכם, כאל נרטיב מסורתי מרכזי או כסיפורים קלסיים שנועדו להעשיר את הדמיון).

בברית החדשה, ישו מוצג כיהודי אדוק ובקיא בתורה משחר ילדותו. כלומר, ערכי העבר מוכרים לו והוא מכבד אותם. ניתן לראות בו שמרן אמיתי. בספר הבשורה על פי לוקס פרק ב' (47-42) מסופר על משפחתו של ישו שעולה לרגל לירושלים לחוג את חג הפסח.

"וּבִמְלֹאת לוֹ שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנִים עָלוּ לִירוּשָׁלַיִם כְּמִנְהַג הֶחָג. כְּשֶׁמָּלְאוּ הַיָּמִים שָׁבוּ, אַךְ הַנַּעַר יֵשׁוּעַ נִשְׁאַר בִּירוּשָׁלַיִם וְהוֹרָיו לֹא יָדְעוּ. הוֹאִיל וְחָשְׁבוּ שֶׁהוּא נִמְצָא בַּשַּׁיָּרָה הָלְכוּ כִּבְרַת דֶּרֶךְ יוֹם אֶחָד וְחִפְּשׂוּהוּ בֵּין הַקְּרוֹבִים וְהַמַּכָּרִים, אַךְ כֵּיוָן שֶׁלֹּא מְצָאוּהוּ חָזְרוּ לִירוּשָׁלַיִם לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ. לְאַחַר שְׁלוֹשָׁה יָמִים מְצָאוּהוּ בַּמִּקְדָּשׁ וְהוּא יוֹשֵׁב בֵּין הַמּוֹרִים, שׁוֹמֵעַ אוֹתָם וְשׁוֹאֵל אוֹתָם וְכָל שׁוֹמְעָיו הִתְפַּלְּאוּ עַל שִׂכְלוֹ וְעַל תְּשׁוּבוֹתָיו".

אבל בהמשך מתגלה, שחילל את השבת והעמיד עצמו כך בסכנה גדולה. כמו בסיפורים בהארי פוטר, גם פה קיים הפרדוקס של המתח שבין כיבוד המסורת להכרח בשינוי יצירתי. לדוגמה, יום אחד הפְּרוּשִׁים תפסו אותו עם שליחיו קוטפים בשבת קלחי תירס ואוכלים להנאתם. ישו הצדיק זאת בעזרת דוגמה מדוד המלך:

"הַאִם לֹא קְרָאתֶם מַה שֶּׁעָשָׂה דָוִד כַּאֲשֶׁר רָעַב הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ? הֲרֵי נִכְנַס אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים וְלָקַח אֶת לֶחֶם הַפָּנִים, שֶׁאֵינוֹ מֻתָּר לַאֲכִילָה אֶלָּא לַכֹּהֲנִים בִּלְבַד, אָכַל וְגַם נָתַן לַאֲנָשָׁיו." וטוען: "בֶּן־הָאָדָם הוּא אֲדוֹן הַשַּׁבָּת." (לוקס ו', 4-3)

במסמך עתיק ושמו Codex Bezae שהוא גרסה של עדות שליחים שלא נכנסה לברית החדשה, מוצעת פרשנות שמעניקה הבנה בנוגע למתח הפרדוקסלי בין חובת הציות לבין הכרחיות החידוש היצירתי. גם פה מדובר בחילול שבת. ישו נתקל באדם שעובד בשבת ואומר לו — "אם אתה יודע מה אתה עושה, אז היה ברוך. אם אין לך מושג — אזי — אתה חוטא ארור ומקולל". מה הכוונה? זהו סיכום מושלם לפרק הזה: היה ואתם מבינים את החוק, מכירים בערכו, בקדושתו, בנחיצותו המכרעת להדוף את הכאוס, מבינים את כוחו של חוק לאחד את הקהילה החיה על פיו — מביאים בחשבון במלוא הרצינות את המחיר הנורא שנגבה מהאנושות במאמצים לכונן אותו, ומודעים לכל הסכנות שבהפרתו — ואתם עדיין מוכנים להפר אותו, מתוך אחריות ואמונה שזו תהיה פעולה בשירותו של טוב מסדר־גבוה יותר (ובתנאי שאתם נמנים עם בעלי האישיות המסוגלת להבחין בכך) — הרי שאתם משרתים את רוחו של החוק, ולא את החוק היבש, וזוהי פעולה מוסרית ממדרגה עליונה. ואם לעומת זאת, אתם מפירים חוקים מתוך סירוב להכיר בעצם חשיבותם, רק מתוך שכנוע עצמי אנוכי — או אז ארורים אתם בצדק וכדת וכדין ועל אדישותכם למסורת; ועל חוסר האחריות שאתם מפגינים כלפיה, ייגבה מכם, ואולי גם מהסובבים אתכם, מחיר מלא, כואב וארוך טווח.

ההתנגשות הנפשית והמושגית הכואבת שבין שתי העמדות הללו, שמירת שבת למול עשיית הטוב, עוררה דרך קבע את חמתם של הפְּרוּשִׁים, ואלה הובילו לסדרת אירועים שבסופם ישו נכלא ונצלב. הסיפורים האלו מגלמים דילמה קיומית אנושית נצחית: ההכרח להישמע לחוקים, לציית להם ולכבד אותם, ללכת מתוך ענווה בתלם שבו הולכים האחרים — אל מול הכורח להפעיל שיפוט ושיקול דעת, להניח למצפון להנחות, ולדעת כיצד לפעול כשהחוק מורה אחרת מהמצפון האישי. היכולת לנהל את המורכבות הזו היא שמאפיינת באמת את האישיות המפותחת במלואה — את הגיבור האמיתי.

יש לשאת כמות מסוימת של חוקים מגבילים, (או אף לקדמם בברכה, תלוי בנקודת מבטכם), כדי לשמר את אחידות העולם והאנושות. יש לשאת (או לקדם בברכה) מידה מסוימת של מרדנות מקורית ויצירתית — כדי לשמר את תהליך ההתחדשות. לכל חוק היה רגע הולדת — רגע של הפרה יצירתית של חוק שקדם לו. כל פעולה יצירתית ומקורית עשויה להפוך יום אחד לחוק מועיל לטובת הכלל. הקשר החי שבין הממסד החברתי לבין מימוש יצירתיות — הוא שמאזן את העולם על החבל הדק שבין סדר מוגזם לכאוס מוגזם. וזו תסבוכת נוראית, משא קיומי של ממש. חובה עלינו לכבד את ערכי העבר מתוך יראת כבוד והכרת טובה, ובה בעת אנו — החיים והמפוכחים — חייבים לגלות ערנות לסדקים שנִבעו במנגנונים העתיקים — ולתקן אותם. לפיכך עלינו לשאת את הפרדוקס שכרוך בכבוד לחומות שמסוככות עלינו מסכנות ובה בעת להניח לשינויים לעבור בשער, למען קיומם ובריאותם של מוסדותינו החברתיים. עצם העולם, יציבותו והדינמיות שלו, תלויים ביכולתנו לאחד את כל פועלנו ומאמצנו תחת שלמותה וקידושה של היכולת הדואלית הזו.

אל תזלזלו במבנים החברתיים הקיימים ולא בהישגי היצירתיות.

אפילו עכברי מעבדה מבינים זאת. יאק פנקספ, אחד ממייסדי תחום הפסיכולוגיה הקרוי effective neuroscience (מדע־מוח אפקטיבי), חוקר מחונן, אמיץ ויצירתי מאין כמוהו, הקדיש שנים רבות מחייו לחקר מקומו של המשחק בתהליכי החברות של עכברים. (ראו: Panksepp, J. (1998). Affective Neuroscience: The Foundations of Human and Animal Emotions. New York: Oxford University Press במיוחד בפרק על המשחקים, עמ' 280-99). עכברים אוהבים לשחק, במיוחד משחקי התאבקות־הדדית, ובמיוחד כשמדובר בזכרים צעירים. הם נהנים כל כך לשחק עד שהם מוכנים להשקיע מרצונם מאמץ מתמשך להפעיל דוושה כדי לזכות בזכות להיכנס לזירה שבה עכברים אחרים ממתינים לשותף לשחק עימו. כששני עכברים צעירים פוגשים זה בזה לראשונה, הם אומדים את כוחו של היריב וקובעים ביניהם היררכיית שליטה. אם אחד מהם גדול מרעהו בעשרה אחוז בלבד — זה מבטיח לו מראש ניצחון בכל סבב היאבקות. אבל זה לא מונע מהם להתחרות ולוודא שזה המצב, ואז העכבר הגדול יותר כמעט תמיד ימסמר את הקטן לרצפה. אם אתם נוטים להניח שהליך ביסוס היררכיות מסתכם בהיררכיות כוחניות בלבד — אז אין פה משחק. בכל מצב, העכבר הגדול ורב־האון מנצח, סוף הסיפור. אלא שזה בשום אופן לא סוף הסיפור. אלא אם זה מפגש חד־פעמי בין העכברים. עכברים חיים בסביבה חברתית, והפרטים נפגשים אלו עם אלו דרך קבע. לכן, המשחק מתחיל וממשיך, וכלליו לא נועדו למשטר משחק חד־פעמי אלא משחקים חוזרים. מרגע שביססו ביניהם מיהו השליט בעל היתרון — הם יכולים להתחיל לשחק יחד. לפעמים המשחק נראה שונה מאוד מהתאבקות רגילה (ממש כמו שלשחק "תקיפה" עם הכלב שלך שונה בתכלית מלהיות מותקף על ידי כלב). העכבר הבכיר יכול למסמר את הנחות ממנו בכל אחד מסבבי ההיאבקות, אלא שאם ינהג כך הוא יפר את הכללים (למעשה, את המטא־כללים; כללים שאפשר להבחין בהם רק לאחר סבבים חוזרים ונשנים). משחקים חוזרים לא נועדו לבסס שליטה — המטרה היא המשכיות המשחק. אין בכך כדי לומר שהיררכיות שליטה הן חסרות משמעות. הן חשובות, לכל הפחות בשל האופן הזה: כששני העכברים נפגשים בפעם השנייה, כל אחד מהם מאמץ תפקיד ייחודי לו. תפקידו של הקטן יותר הוא להזמין את הגדול למשחק. תפקידו של הגדול הוא להיענות לחיזור. הקטן יפזז וישתובב בעליצות כדי להבהיר את כוונותיו. הגדול עשוי להתנשא, לזלזל ולהעמיד פני אדיש (זו הפריווילגיה שלו מתוקף מעמדו), אבל אם הוא ברנש הגון, הוא יצטרף לחגיגה, שכן עמוק בליבו הוא פשוט מת לשחק. ועם זאת — וזו סוגיה מכרעת — אם במהלך משחקים חוזרים הגדול לא מוותר לקטן ולא נותן לו לנצח במספר ניכר של משחקי היאבקות (פנקספ העריך שמדובר בכ־30%–40% מכלל הזמן) — העכבר הקטן יחדל להפגין התנהגות מזמינה למשחק. זה פשוט לא כיף לו. כלומר, אם הגדול מתנהג כמו בריון ומפעיל את הדומיננטיות הכוחנית שלו כדי לנצח תמיד רק כי הוא יכול — הוא יפסיד ברמה הגבוהה יותר של כללי המשחק (הרמה שבה הכיף ממשיך לאורך זמן מרבי) גם אם הוא "מנצח" ביותר משחקים ברמה הנמוכה יותר של המשחק. מה אפשר ללמוד מכך? ראשית, כוח לבדו אינו בסיס יציב דיו להבניית היררכיות למִשטור מיטבי של יחסים ארוכי־טווח. וזה נכון לא רק לגבי עכברים. לפחות בחלק מקבוצות של פרימטים, זכרי האלפא חברותיים הרבה יותר מאשר הפרטים הנחותים מהם. גם עבורם — הכוח לא פועל לטובתם (ראו: Frans B. M. de Waal and Malini Suchak Prosocial primates: selfish and unselfish motivations, 10.1098/rstb.2010.0119 Phil. Trans. R. Soc. B 2010 365, 2711-2722).

על פי הברית החדשה הורה הורדוס להרוג את כל הילדים בבית לחם, לאחר שנתבשר על לידתו של המשיח. (המת')

זה מה שהופך את הסקר שנעשה ע"י YouGov מה־30 ליוני 2019 "דור המילניום הוא הדור הבודד ביותר שמצביע על כך של־25% מהם אין בכלל מכרים ול־22% אין חברים״ — לאמת מפלצתית. https://today.yougov.com/topics/lifestyle/articles-reports/2019/07/30/loneliness-friendship-new-friends-poll-survey

זה היה חלק מחבילת ה"Self-Authoring" שעליה אני ממליץ במיוחד. זו תוכנית אישיות שנועדה לסייע לאנשים לכתוב על עברם הבעייתי (Past-Authoring) על החסרונות והסגולות הטובות של הוריהם (Present-Authoring בשני חלקים), ועל הרצונות והשאיפות שלהם לעתיד (Future-Authoring).

ניתן לראות איך זה עובד, לדוגמה, באופן שבו אוונגליסטים פרוטסטנטיים בארה"ב נוטים לשאול את עצמם "מה היה ישו עושה?" כשהם נתקלים בבעיה קיומית לא מוכרת. קל לראות את ההיבט הקומי בדבר. אבל זה מראה בדיוק את ערכם של סיפורים: מרגע שהנרטיב הופנם, הוא יכול לשמש תבנית שניתן לצקת לתוכה תפיסות חדשות וצורת התנהלות חדשה. זה אולי נשמע תמים או שחצני לנסות לדמיין, כבן תמותה רגיל בתכלית, מה יהיו הפעולות של לא פחות מאשר ארכיטיפ "המושיע" בכבודו ובעצמו, אבל המטרה הבסיסית של נרטיבים דתיים היא, למעשה, להניע את המאמין לחקות את דמות המופת.