להיות טום רינגר

יעקובי לא הרים את העיניים כשנכנסתי. עמדתי מול שולחן הישיבות בשקט, כמו חייל, ובהיתי בראשו המורכן. חיכיתי למעמד הזה במשך חודשיים, מאז האירוע במאלמו והחזרה המסויטת לארץ. אין לי בעיה להמשיך לחכות. סקרתי את הקיר מאחוריו, מדופן בארונות חומים עם מנעולים קטנים, ואז את הכונניות החומות שנמתחו לאורך קירות זכוכית, הרפרפות מעליהן סגורות. הוא קרא דוח מתוך תיקייה, הושיט יד לקפה, הסיג אותה לאחור ושפשף את הסנטר. שערות קלושות הסתחררו סביב הקרחת שלו מולי. הכול בסדר. במעמד כזה שמצפים לו עד שנדמה שהוא מדומיין, עדיף לצאת מהמחשבות ולהתמקד בחושים. ראשון חוש הריח, בנשימות איטיות, יסודיות. אחר כך הטמפרטורה על העור, לוודא שאתה לא מזיע. ואז העיניים, לרשום הכול, גם זנבות שעוד לא פענחת. בעיקר אותם.

"נו, איך האף?" הוא הרים את המבט וסקר אותי. לא "שלום", לא "בוקר טוב". גינוני נימוס זה לא כאן.

"האף החלים, אין פגיעה בתפקוד."

יעקובי נשף וחייך, כאילו התשובה הרשמית שעשעה אותו. "בוא, שב," הוא הצביע על כיסא לידו כדי לבחון אותי מקרוב. "נראה בסדר."

מה זה אומר, שגם העתיד המקצועי שלי נראה בסדר? או שזאת חוות דעת רפואית, אסתטית אולי? לנשום. האיש עובד במשרד יותר משלושים שנה, אף אחד לא מצליח לקרוא אותו. הוא נשען לאחור, העיניים שלו עדיין עליי, אבל הפוקוס השתנה, כאילו הסתכל לתוכי. החזרתי מבט נינוח. להתנתק, להיות מישהו אחר. ההחלטה הרי כבר התקבלה. שפשוט יגיד: טום רינגר חי, או מת?

הוא שתק. העיניים צרבו פתאום, כאילו היינו בתחרות לא למצמץ ואני מפסיד. שטויות. לא לזוז, לא להתפתל מולו בכיסא. אבל אני מאבד את ריח הקפה, וזיעה מתחילה לעקצץ לי מתחת לשיער. הניתוק לא מוחלט, אני מעורב מדי. במצב כזה אני רגיל להיות רינגר. אם הוא מת, אני מת כאן איתו.

"קצת חם, לא?" הוא כיוון את שלט המזגן לקיר מאחוריי. קולט אותי, הסוכן הזקן הזה, אני שקוף מולו.

"כן, קצת חם," עניתי בקול יציב, להניע מחדש את האוויר בריאות.

"תראה," פתח, כאילו לא היתה שתיקה, "החבר'ה שלנו שם עשו בדיקה מאוד יסודית לגבי כל מי שהיה במגע איתך מהרגע שאיבדת את ההכרה באוגרדז־פארקן שלהם ועד שיצאת מחדר הניתוח בטורנרוזן, ומי ישב בחדר ההתאוששות כשמלמלת בעברית. ותשמע... תחת סמי טשטוש, אין מה לעשות נגד זה. אני לא נכנס למה שהביא אותך למצב הזה מלכתחילה, אני מניח שאת זה כבר תחקרת מספיק. בקיצור, החבר'ה הגיעו למסקנה שהכיסוי שלך כטום רינגר עדיין שמיש. לשוודיה אתה לא חוזר, אבל יש לנו משהו אחר שיכול להתאים. משהו בתחום המומחיות שלך."

טס. הכול בתוכי טס.

"אתה מבסוט?" הוא כיווץ אליי גבות סקרניות, כאילו היה אחד עם פנים מלאות הבעה. כמעט אפשר לחייך עכשיו, גם מותר. לא יותר מדי, לא כמו ילד שקיבל אופניים, אבל אפשר לחייך. נמנעתי. לא לגלם איתו סצנה של ילד מול אבא נדיב.

"אתה לא צריך לדאוג לגבי הדוקטורט..." בשולי הקול היתה תמיהה, בגלל הפנים החתומות שלי. "דני לייבוביץ' מהמכון בנס ציונה עשה תפירות אחרונות על הדיסרטציה והגיש בשמך."

"אה," לא ידעתי מה לומר. בזמן שהתבטלתי בבית הבראה בקיבוץ, מישהו אחר סיים לי את הדוקטורט. "תודה, אני אתקשר להגיד לו..."

"כן, דבר איתו, שתהיו מתואמים. נדמה לי שקבע לך הגנה על הדוקטורט בעשרים ושניים, זה יום שני."

נרתעתי, שרירים קטנים זזו בצוואר ובחזה. הוא ראה.

"אתה תעשה את זה בזום," הוסיף מיד, "ולייבוביץ' יהיה איתך באוזנייה, אם תרצה."

אז לא "נדמה לו" שזה בעשרים ושניים, הוא יודע בדיוק. בטח כבר הודיע למזכירה לייעד לנו חדר, ואנשי ועדת השיפוט לא יהיו היחידים שייצפו בי.

"לאוניברסיטה הודיעו שיש לך מחלת נשיקה ובגלל זה נעדרת, אז תשתעל מדי פעם בזמן הריאיון," הוא חייך בקלילות. "בקרוב נקרא לך ד"ר רינגר!"

הוא מרגיש צורך לעודד. אני נראה לו פגיע.

השתיקה חזרה לזמזם.

"גם יורם אישר אותך להמשך פעילות," אמר, בלי סיבה. אלא אם הוא לא בטוח בהחלטה.

הנהנתי.

"נפגשתם..." הוא התאמץ להישמע עדין.

"כן."

"עזר לך?"

נשכתי שפתיים. "כן." זה מה שהם רוצים לשמוע, שהיתה לי בעיה ועכשיו כבר אין. הנחת מוצא שגויה לגמרי. אבל מיותר להיכנס לזה, בטח עכשיו.

"כן, כן, יורם איש חכם..." סיכם. "בכל מקרה, ביום ראשון תשב עם דליה, והיא תעדכן אותך לגבי המשימה הבאה, ובינתיים יש סוף שבוע. לך תנוח, תבקר את ההורים."

הגרון נסגר. את אבא אני יכול לבקר רק בקריית שאול, נראה שיעקובי שכח מזה.

"בטח, רעיון טוב," הוספתי חיוך.

"נהדר, אז חוזרים לשגרה." הוא לא הרגיש.

קמתי ענייני, קרצתי לרל"ש ביציאה, ורק כשדלתות המעלית נסגרו נתתי לחיוך להשתחרר. אפשר לנשום לרווחה, להרים יד למצח, לשפשף את השיער. טום רינגר חי, שמעתם? תחיית המתים. דגדג לי לספר למישהו, לשתף בבשורות הטובות. כמובן אין את מי. רק יורם אולי, שבטח כבר יודע. גם לא מתאים להציק לו בין פגישות. ודליה — לא. גם היא כבר יודעת. טלפון ממני רק יבלבל. מחלת הנשיקה — ככה פתרו את זה. בן אדם נשלף מהחיים שלו, וזה לא יוצר שום גל הדף שאי אפשר לפתור באיזה וירוס. אם תהיתי פעם מי ירגיש אם יום אחד איעלם, התשובה — אף אחד. ככה רצו את זה. להשאיר את רינגר מבודד, כדי שכוהנר יוכל להמשיך למלא בשבילם משימות מזדמנות. אחר כך עוד העזו לרמוז שהבעיה אצלי. צעדתי החוצה מהמעלית, מרגיש את הרגליים על הקרקע. היד עלתה, נגעה לרגע בחזה. תודה לאל, רינגר חי ובריא.

שמש יולי מסנוורת כשאני יוצא מהבניין. רינגר בחור קנדי, סטודנט לתואר שלישי באוניברסיטת מאלמו. אין לו מה לחפש כאן. חזרתי פנימה לצל. צריך רגע. הוצאתי את הטלפון הישן של כוהנר שהביאו לי לקיבוץ, והדלקתי אותו עכשיו בפעם הראשונה, להזמין מונית. רק שקודם צריך להחליט לאן. מבית ההבראה עשיתי צ'ק אאוט הבוקר, בשעה טובה. העיקר היה לעוף משם. לא התמקדתי בעובדה שאין כרגע בית אחר. הדירה בתל אביב עוד מושכרת, לא תכננתי להיות בארץ לפני אוקטובר, אם בכלל. שביל הכניסה לבית של ההורים מהבהב מולי — הדלת החומה עם הגרניום הוותיק, הגבעול שלו כבר גס ועבה, נטול פרחים. לא יודע למה, אם זה הבהוב של געגוע או סוג של התרעה. בכל מקרה, לא לשם. לנשום. זאת לא באמת בעיה, מסתדרים. כמו בכל עיר חדשה, כי אין באמת חדש, כל מקום יכול להיות בית. הזמנתי מונית לדיזנגוף. קודם בית קפה. משם אפשר לחפש דירה זמנית, אחר כך נראה.

מחוץ למונית הכול רועש, מתאים לאנשים עם עור שלם, בלי פציעות שרעשי העיר יכולים לחדור. כל כך שונה מהשקט הכבד של הקיבוץ. דברים מתאספים פה, נסגרים. הערפל בראש מתפזר. אפשר לצעוד בביטחון, לחזור לעצמי. המדרכה מלאה פירות של פיקוסים שנדבקים לסוליות, רינגר לא מכיר את זה. אני נושם לחות. עדיין בסדר, שלם לגמרי, גם הצלקות נעלמו. למעשה, אני מחייך מבפנים. חושב על השיחה עם יעקובי והחיוך מתרחב. מסתכל על גדרות האבן של הבניינים, מריח מרחוק את ריח הטחב מחדרי המדרגות של תל אביב. לא הייתי כאן ארבע שנים, ולהניח את המציאות על התמונה הפנימית זה כמעט מסחרר. המון אנשים חולפים מולי, קיציים, חצי לבושים. בדרך לים או ממנו, או סתם באווירה של אולי לעבור שם, להמיר את הזיעה הדביקה במי מלח. לרגע אני רואה את עצמי בחוף, זורק בגדים על החול או אפילו שוכר גלשן. רגע אחר כך זה נראה לי לא קשור, או מעייף, כאילו עוד לא באמת החלמתי. לא חשוב, ממילא עדיף להתמקד עכשיו בדירה.

נכנסתי לבית קפה ובחרתי שולחן בחוץ, פנים לרחוב. מעליי שני פיקוסים ענקיים וריח חמצמץ מהפירות, גם ריח של מפלטי מכוניות.

מלצרית התקרבה, "עברית?"

הסתכלתי מופתע.

היא עברה לאנגלית ושאלה אם ארצה להזמין.

אין בעיה להניח את רינגר בצד כשנמצאים בארץ, אבל בשנייה הראשונה אני לא יודע איך. הנשימה נתקעת. כאילו זה יהיה כרוך בניתוח, או בתלישה מכאיבה של תחבושת מעל פצע.

המלצרית שאלה שוב, הפעם עם ניסיון למבטא בריטי, אולי כדי להישמע יותר ברורה.

בסדר, הגיוני. לצאת מרינגר דורש מודעות מסוימת, להוביל את עצמי בחזרה לחיים של תומר כוהנר. עדיף לחכות עם זה. לפחות עד שאשמע מה בתכנון, וכמה זמן יש לי בכלל בארץ. עניתי למלצרית באנגלית.

יעקובי אמר שלשוודיה אני לא חוזר. יכול להיות שמבחינתם רינגר לא סגור הרמטית, בגלל מה שקרה בסוף. מצד שני, כן מתאמצים לסגור את הדוקטורט, אז אולי בכל זאת ממשיכים, לא לזרוק לפח ארבע שנים. ביסוס כיסוי כל כך ממושך הוא למטרה אחת — להתגייס לגוף מודיעין זר ולהפוך בסופו של דבר לסוכן כפול. זה שיא הקריירה שאפשר לשאוף אליו. הזהות הקודמת נמחקת ואתה רק הכיסוי, רק השריון. זאב בודד אולטימטיבי. מישהו שמתפקד כמו מכונה. מישהו שלא ממלמל בעברית בחדרי התאוששות... היד שלי עלתה לראש והחליקה למטה לעורף. שנים על שנים של דריכות ובסוף אני נופל על כזה טמטום.

המשימה הקרובה בטח תהיה שולית, משהו שלא יצריך בדיקת עומק על רינגר. יעקובי הזכיר את תחום המומחיות שלי, אבל מומחיות של מי בעצם? של רינגר בביולוגיה, או של כוהנר, שמומחה בעיקר בלהיות רינגר, אולי בעוד כמה דברים.

בינתיים צריך למצוא לו מקום לגור.

פתחתי את הטלפון לחפש דירות לטווח קצר. אין לי מושג עד כמה קצר. דליה מחזיקה כנראה בתשובה לעניין. הציפורניים הקישו בחוסר תכלית על המסך. אני לא מתקשר אליה, חוסר ודאות זה לא משהו שאי אפשר לעמוד בו. דליה. איך יעקובי שלח אותי דווקא אליה... כלומר, בשבילי בכיף, היא מקצועית והיא חברה טובה, אבל בשבילה זה כנראה אחרת. היינו סוג של זוג פעם, לפני הרבה שנים, כשעבדנו על אותו פרויקט. נפרדנו כשהפרויקט נגמר וזהו. אבל אחרי קצת פחות משנה היא הגיעה לפגישת עדכון בקפריסין עם כמה ימי התאווררות, ודברים התחממו. לא נגעתי באף אחת בשוודיה, רינגר חי שם כמו נזיר, כמו שהתבקש. אז הרשיתי לעצמי איתה, חשבתי שאנחנו באותו קו. אבל בלילה האחרון ביקשה שנדבר, ואמרה שאם אני עדיין לא רציני היא לא רוצה שזה יקרה שוב.

"רציני לגבי מה?" לא הבנתי, "אני הרי חוזר עכשיו למאלמו לעוד שנה."

היא הסמיקה, אמרה שאני צודק. אני מניח שהיתה נבוכה אחר כך מפרץ התובענות. לא דיברנו מאז. כלומר, לא דיברתי עם אף אחד מאז, כולל איתה. בכל מקרה, אני לא אעשה משהו שיכול שוב לפגוע, כמו להתקשר אליה בסופ"ש.

גללתי ברשימת אנשי הקשר לבדוק אם יש אולי מישהו אחר, לפגוש בים, לשבת לשתות בערב. היחידים שאפשר להתקשר אליהם הם אלה שעובדים במשרד. מבחינת כל האחרים נפלתי מזמן מהרדאר. אבל החבר'ה מהמשרד — רובם בטח לא בארץ. גם אם כן, אולי עדיף להישאר ממוקד בינתיים. אנשים שלא ראו אותי כמה שנים ישאלו שאלות מתעניינות. אצטרך לנסח תשובות ל"איך היה," ו"איך אתה מסכם את התקופה..." עם יורם עשיתי את זה מספיק.

המלצרית הגישה לשולחן קפה וקנקן מים. סימנתי תודה בעיניים בלי לבחור שפה. אז נשענתי לאחור ופרשתי רגליים קדימה זו על זו, תופס מרחב בצורה שבחור קנדי לא היה תופס.

עם יורם זה בכל זאת היה שונה, לא שיחה בין חברים. זה היה למטרות עבודה. עבודה ושיקום, אף שהיתה בינינו מחלוקת ביחס לפגיעה שממנה צריך להשתקם. לקח לי זמן לקלוט את הפער. בהתחלה הסכמתי לגמרי, אני חייב שיקום, או לפחות איפוס מחדש, בגלל האופן ששלפו אותי. יורם בעצמו ישב במונית שחיכתה לי מחוץ לבית חולים "טורנרוזן". נכנסתי למונית, הפנים שלי עוד חבושות, והוא שם, אומר לי שהוא לוקח אותי הביתה. אחר כך שתק, והושיט לי את הדרכון של תומר וכובע מצחייה מגוחך של הבוסטון סלטיקס, שיטשטש את הפנים במצלמות הרחוב. לא היה לי מושג מה קרה, המוח רץ — מה השארתי פתוח, איפה התרשלתי. כמו להיות מודח מבה"ד 1, נסעתי איתו בהרגשה של נידון. הוא לא אמר כלום עד שהמראנו, רק במטוס הסכים להגיד: "בהתאוששות מהניתוח מישהו שמע אותך מדבר בעברית."

התחבושת כמעט נקרעה מהפנים מרוב שפערתי אליו עיניים — הרגתי את רינגר בעצמי? לרגע הרגשתי את התחושה כשנשבר, וראיתי איך אני יושב עליו שבעה, כמו על חבר מהיחידה.

יורם טפח לי על הרגל, "בארץ תיכנס לבית הבראה ונחשוב מה עושים..."

הזמן נעצר בקיבוץ. לא רינגר ולא כוהנר, כלום. כשהסתכלתי במראה, נראיתי עם התחבושות כמו רוח, רואה ובלתי נראה. התחלתי לשוטט שם בשבילים, לא יכולתי לרוץ עד שהאף יתאחה. הגעתי פעם אחת לחדר אוכל, אבל לא בשעה של הארוחות. אישה חסרת גיל הבחינה בי, ושאלה מה בא לי לאכול, היא תכין לי. "אני רק מסתכל," עניתי בעברית. גם הקול נשמע שונה, עדיין כאב לחייך.

האישה צחקה. אחר כך שאלה אם כבר טיילתי ליד החוף, "כדאי לך, מקסים שם."

בימים הבאים הלכתי בכל בוקר לחוף. היה שם צל מאקליפטוסים, באמת מקסים. ישבתי מול המים והסתכלתי, כי אי אפשר לשחות עם התחבושות. חיכיתי ליום שיורידו אותן, וליום שבו יגידו אם רינגר שרד.