להילחם בגאולה

1

כחמש שנים קודם לכן

בסיס חזית מבצעי, חוסט, מזרח אפגניסטן

"היי, קנדל!" קרא ג'ייק.

ריאן הסתובב והניף לעברו אצבע אמצעית. ג'ייק לא סתם את הפה כל אחר הצהריים. הוא ניסה להשתיק אותו, אבל ג'ייק היה ממזר בלתי נלאה. הוא תמיד היה כזה.

ג'ייק הפנה את ראשו כאילו הוא נגעל. "זה כל מה שיש לך בשבילי, גבר?"

ריאן חייך, הסתובב חזרה והמשיך ללכת לאורך גבול פקיסטן, אחרי מפקד הכיתה שלהם פול "מונטי" מונטגומרי, שהכתיב את הקצב. די היה במונטי כדי להשרות ביטחון בכל חייל – הוא היה בכושר ובעל ניסיון וחושים חדים. הוא הוכיח מה הוא שווה פעמים רבות תחת אש. אפשר היה לסמוך על מונטי שיקבל החלטות תוך שבריר שנייה – אם לירות או לנצור אש, להתקדם או לסגת – מה שגרם להם להירגע.

בשלב זה הם כבר היו בשטח עשרים וחמישה ימים ארוכים, ועכשיו סיימו את הסיור האחרון שלהם לפני שפנו לחזור אל הבסיס. צוות הקומנדו שלהם היה במשימת סיור. איסוף המודיעין על הטליבאן בהרי מזרח אפגניסטן היה ידוע כמסוכן ביותר.

האוויר היה יבש וחם, ההרים היו סלעיים וקשים לניווט בחסות החשכה, והאבק – זין, הוא היה בכל מקום: בשערו, בבגדיו, אפילו בחריץ התחת שלו, מה שהפך את המסע להרבה יותר בלתי נסבל.

"זה כל מה שיש לי בשבילך..." ריאן זקף גבה אל ג'ייק כשהם המשיכו בצעידה הקשה. "כרגע."

"אני צריך יותר מזה. אני חייב משהו לשתות ומשהו לאכול, איזה זין."

בטנו של ריאן קרקרה בתגובה והתהפכה בקול עז וצורמני. קצבת האוכל נגמרה לפני יומיים, ומאז הוא הדחיק מראות של סטייקים עסיסיים וצ'יפס חם. "אל תדבר על אוכל."

"מונטי, עוד כמה זמן עד שנגיע לשטח החילוץ שלנו?" ג'ייק קרא בשקט.

"שני קילומטר," ענה מונטי בלי להסיר את תשומת ליבו מהסביבה. למרות ההליכה, הרעב והתשישות, כל הצוות נותר דרוך וערני. המחשבה הבלתי נתפסת שמישהו מהם יעשה משהו שיגרום לפציעה או למוות הייתה הסיוט הגרוע ביותר שלהם. אבל החרא הזה קרה, וכשהוא קרה, זה הפך את ריאן לעוד יותר נחוש בדעתו להמשיך ולהיות חייל. כל אחד מהם נלחם עבור דברים נוספים מלבד המלחמה – הם נלחמו גם בשביל האנשים שהם איבדו.

"אני יכול לעמוד בזה," ענה ג'ייק. "אני לא ממש בטוח אם קנדל פה יכול. הוא נראה קצת חלש ועייף. אולי אנחנו צריכים לעצור כדי לאפשר לו איזו תנומה קלה."

אף שגבו כאב מהמשא הכבד שעליו, ריאן הסתובב וגלגל את עיניו החומות הכהות אל ג'ייק.

ג'ייק חייך בתגובה, שיניו הלבנות בוהקות לנוכח צבעי ההסוואה שעל פניו המלוכלכות. ג'ייק היה בן זונה יפה תואר – שיער בלונדיני קצוץ, עיניים ירוקות, וחיוך של כוכב קולנוע. זה בלבל את רוב האנשים כי הוא היה ממזר קשוח ונחוש, עם יותר אנרגייה בזרת שלו ממה שיש לכל חרא קטן שעבר את הגיבוש לקומנדו. ג'ייק רץ מהר יותר, הרים יותר משקל וצלף טוב יותר מכל אחד מהם. הוא היה רק אחד מקומץ האנשים שהצליחו לעבור את גיהינום הגיבוש לקומנדו.

"מצחיק מאוד, דביל," ריאן מלמל. "אולי תפסיק לנעוץ עיניים בתחת שלי ותתמקד במסלול המזוין."

אחרי כמה דקות של שקט קטעה חבטה חזקה את הדממה, ומישהו מלמל בשקט "זין". הם הסתובבו ופרצי צחוק נשמעו כשראו את הצלף שלהם כריס גאלוויי, על ברכיו וכפות ידיו ללא ספק מדממות מהסלעים החדים. הוא נעמד וניער את האבק מהמדים המנומרים שלו.

"לכו תזדיינו," הוא אמר בחיוך מריר.

"אלוהים, בלי לדבר על זיונים. אני חרמן," קייל נאנח.

"אתה דפוק במוח, ברוקס," ענה לו ג'ייק.

קייל חייך ותפס במפשעתו. "לא יותר דפוק ממך."

ריאן הפסיק להאזין להם והתרכז בלהזיז את כפות רגליו, כשפתאום שוב מילא קולו של ג'ייק את הדממה. "אני אדבר עם פין בסקייפ כשנחזור. אתה צריך לומר לה שלום, קנדל. אתה אף פעם לא אומר לה."

הכאב הישן והמוכר שבאזכור אחותו של ג'ייק ייסר אותו, והוא ניסה להתעלם ממנו. "למה לכל הרוחות שאני ארצה לעשות את זה? אתה מדבר בסקייפ יותר מכולנו יחד..." הוא נד בראשו "...מפטפט כמו ילדה מזורגגת."

לריאן לא הייתה כל כוונה לדבר עם פִינְלֵיי טאנר, והוא התעקש שכך זה יישאר. שש שנים בלתי אפשריות עברו מאז שהוא יצא מחייה. אף שלא ראה אותה מאז, ריאן חשב עליה כל הזמן, כאב חסרונה הציק לו יותר עם כל יום שחלף. הבדידות האינסופית שחש הייתה הבחירה שלו, והוא הכריח את עצמו לחיות איתה.

מאז שהוא זוכר את עצמו, החלום של ריאן היה להיות חייל כמו סבא שלו. והחלום הזה, פשוט היה שם, חי בתוכו כמו למצמץ או לנשום, נותן לגופו סיבה לתפקד. הוא לא אפשר למשהו לעמוד בינו לבין החלום הזה. אולם פין כמעט עשתה את זה, מבלי שהוא קלט בכלל, עד שכמעט היה מאוחר מדי.

ג'ייק קטע את מחשבותיו. "חבל. אני אגרור אותך לשם אם לא תהיה לי ברירה. אולי פין תצליח להוציא ממך חיוך, בהתחשב בזה שהבדיחות שלי מתבזבזות על התחת העלוב שלך."

"אני יכול לחייך." ריאן הסתובב וחשף את שיניו. הוא נעל את מחשבותיו על פין בתיבת הזיכרונות היקרים ששמר בתוכו – מאמץ כמעט בלתי אפשרי לאור העובדה שג'ייק היה אחיה הגדול. הם היו דומים כל־כך זה לזה, עד לניצוץ החיים השובב בעיניים הירוקות הזהות. "חוץ מזה, אמרתי לך להפסיק לנעוץ מבטים בתחת שלי. בסוף עוד תקבל זקפה מזה."

"פאק, אני מנסה לגרום לך לחייך, לא להתפעל מהזין הענקי שלי."

"אלוהים אדירים, אחותך פצצה אמיתית. הייתי עושה הרבה יותר מלדבר איתה בסקייפ," קייל קרא מסוף הטור בגיחוך.

ריאן פתח את פיו כדי לומר לקייל לשמור את הידיים שלו לעצמו, אבל ג'ייק הקדים אותו.

"לך תזדיין, ברוקס," ג'ייק צעק לעברו. "אחותי חכמה מדי בשביל התחת השמן והמכוער שלך, ואם אי־פעם תתקרב אליה, אני אחתוך את הזין הפצפון והמזדיין שלך."

קייל ברוקס, שהיה עשוי כולו משרירים, צחק. "פצפון? צריך זכוכית מגדלת כדי לראות את שלך. והלוואי שהוא היה מזדיין."

"תשאיר אותו במכנסיים," אמר לו קונור, החבר השישי והאחרון בצוות שלהם. קונור היה הסייר וכולם כינו אותו טֶקְס כי הוא נולד בטקסס. טקס עבר לאוסטרליה כשהיה בן חמש כדי לגור עם הדודים שלו אחרי שהוריו, שניהם אוסטרלים לשעבר, נהרגו בתאונת דרכים.

לבסוף הם הגיעו לנקודת האיסוף שלהם, וכשריאן שמע את שריקת הלהבים של מסוק הבלאק־הוק, הוא שחרר רימון עשן קטן כדי לחשוף את המיקום שלהם.

ברגע שנכנסו כולם למפלצת ההסוואה הגדולה, המסוק המריא. ריאן החזיק חזק ובטנו התהפכה כשהם עלו בבת אחת אל השמיים. הרוח פרעה את שערו הקצר והכהה כשהוא הרים את ראשו והתענג על מהירות הטיסה.

בדרכם חזרה אל הבסיס חזרו מחשבותיו של ריאן שוב אל פין ואל היום שבו פגש אותה.

הוא היה בן עשר וכבר בגיל הזה ידע בוודאות כי החלום שלו הוא להיות חייל. החיים בבית היו סיוט שהוא ציפה בכיליון עיניים לברוח ממנו. ההורים שלו רבו כל הזמן, והוא תמיד נקלע לקו האש.

אבא שלו היה שתיין ובן אדם נוראי. רוב הילדים בגילו היו מקבלים עונש להיות מקורקעים, אבל לריאן לא היה כזה מזל. הוא היה מקבל מכות בחגורה ואם אבא שלו היה שתוי מספיק אז הוא היה מרביץ לו באגרופים. הוא עשה כמיטב יכולתו להסתיר את זה – את החבורות, את השברים ואת הסימנים הכואבים – כי הייתה לו תוכנית. הוא התכוון לצאת לראות עולם ולהיות מישהו שישנה משהו.

בבית הספר הוא היה מקובל, הצטיין בספורט וקיבל ציונים טובים. שום דבר מזה לא בא לו בקלות. ריאן רצה לסגור את עצמו בפני העולם, אבל הוא התמיד, עבד קשה בכל תחום ובנה לאט לאט את שביל הבריחה שלו.

ואז פין נכנסה לחייו, והוא כמעט איבד ריכוז. זה היה היום הראשון בשנת הלימודים. ריאן וחבריו התכנסו בחזית בית הספר, נשענו על קיר הלבנים האדומות או ישבו בראש גרם המדרגות וסירבו לוותר על רגעי החופש האחרונים שלהם ולהיכנס פנימה.

ילדה קטנה, בשיער בלונדיני שגלש על כתפיה בתלתלים פרועים, התקרבה אל המדרגות ולכדה את מבטו של ריאן. הוא התבונן בה בסקרנות, מעולם לא ראה אותה קודם לכן. צעדיה היו מגושמים, אפילו קצת ביישניים. מבטו נפל על כפות ידיה. מפרקי האצבעות היו לבנים במקום שבו אחזה ברצועות הילקוט שלה. היא טיפסה על המדרגה הראשונה, הסתבכה עם אחד השרוכים שלה ונפלה על ברכיה.

צחוק קנטרני צלצל מאחוריו כשכפות ידיה נשלחו אל המדרגות כדי לבלום את הנפילה. היא הרימה את ראשה ועיניים ירוקות וגדולות הביטו ישר אליו. חזהו התכווץ כשראה את הפגיעות המתוקה בפניה. משהו בה גרם לו לרצות להושיט לה יד ולהסתיר אותה מאחורי גבו, ושהעולם יצטרך לעבור אותו לפני שיתקרב אליה.

"תסתמו," ריאן נהם מעבר לכתפו אל חבריו ועשה את דרכו במורד המדרגות כדי לעזור לה.

הוא הגיע למדרגה השנייה מלמטה, הושיט לה כף יד פרושה למעלה וחיכה. עיניה עברו מפניו של ריאן אל ידו לפני שהושיטה יד ושמה אותה בידו. ידה הייתה קטנטנה, והיא נעלמה כשאצבעותיו נסגרו עליה.

"ת־תודה," היא גמגמה כשהוא עזר לה לעמוד על רגליה.

"אולי כדאי לך לשרוך את השרוכים בפעם הבאה," הוא אמר לה בחדות, והסתיר את הבלבול שלו מאחורי ארשת פנים חמורה. הקרבה המיידית שחש אליה הותירה אותו חסר מנוחה.

"פין!" הנערה הסתובבה כשמעבר לפינה הופיע נער שנראה ממש כמוה, רק גבוה יותר. מבטו נפל על ידיהם השלובות, והוא זקף את גבותיו. "מה קורה פה?" ריאן שחרר במהירות כשהנער הבלונדיני הסב את תשומת הלב שלו אליו. "מי אתה לעזאזל?"

ריאן שילב את זרועותיו ופסע לאחור, והרחיק את עצמו משניהם. "רק עזרתי לה. היא נפלה במדרגות."

"רציני?" הנער גלגל את עיניו ודחק בכתפה, "בית ספר אפילו לא התחיל עדיין. את בסדר?"

"סליחה," היא מלמלה, והסבה את פניה. קווצת שיער נפלה על עיניה, וריאן הביט בה כשהסיטה אותה אל מאחורי אוזנה, וחשפה את לחייה הסמוקות.

"תודה, אחי," הוא אמר. "אני ג'ייק." הוא נופף את אגודלו אל עבר הנערה הצעירה יותר. "זאת אחותי, פינליי."

"אתם חדשים?"

"כן, עכשיו עברנו מסידני."

ריאן הנהן. "אני ריאן."

פעמון בית הספר צלצל, וזעק לכולם להיכנס פנימה. ריאן לא התכוון לרכוש חברים חדשים, אז הוא הסתובב והחל לעלות במדרגות, בתקווה להיפטר מהשניים.

ג'ייק צעד במהירות אחריו, מרגיש כבר בנוח בחברתו של ריאן. הוא הביט הצידה אל ריאן, ושאל, "באיזו כיתה אתה?"

"ה׳," ריאן ענה בנימוס והגביר את הקצב. ג'ייק המשיך לצידו באותו קצב, ומכיוון שריאן הרגיש מטופש בשל ההתנהגות הלא מנומסת שלו הוא שאל, "ואתה?"

ג'ייק חייך. "גם אני. ופין..." הוא סימן בראשו אל פין שעקבה אחרי שניהם בשקט "...מתחילה כיתה ג'."

ג'ייק היה קולני ומהיר לצחוק, וקשה היה להתעלם ממנו. הם נעשו חברים במהירות רבה כל־כך שריאן לא שם לב בכלל שזה קורה. כשהם דיברו על העתיד, הוא גילה שהוא יכול לסמוך על ג'ייק מספיק כדי לדבר איתו על החלום שלו. ג'ייק התרשם, התרגש והפך לשותף לחלום – ושניהם נשבעו שביום מן הימים יצטרפו לצבא יחד.

אבל המכות לא נעלמו, ואי אפשר היה להסתיר הכול מהחבר הכי טוב שלך. משחק כדורסל במגרש חשף כמה צלעות חבולות כשהם היו בני שתים־עשרה. ג'ייק דחף את ריאן כשהוא זינק אל הסל. במאמץ לחסום את ההתקפה בצורה הטובה ביותר, ריאן דחף בחזרה ושניהם התרסקו אל הקרקע. המרפק של ג'ייק פגע בו בחוזקה, וריאן התגלגל לכדור והחניק בכי של כאב.

"גבר, מה הקטע?"

הבטן של ריאן התכווצה, הוא מצמץ והתמקד בפניו של ג'ייק שהציצו בו מלמעלה.

"אתה בסדר?"

ג'ייק הרצין ומבטו נפל על המקום שבו ריאן אחז בצלעותיו, כאילו הוא מנסה לשמור את הכאב בפנים שלא ישתחרר. הוא תפס את שולי חולצתו של ריאן והרים אותם כלפי מעלה ועיניו נפערו לרווחה.

"אסור לך לספר על זה," ריאן לחש בלי להביט בו.

"מי עשה את זה?"

הם ישבו בשביל הגישה, השמש שקעה ואוויר אחר הצהריים היה חם ומהביל, וריאן סיפר בקצרה לג'ייק מה קרה למשפחה שלו. הוא החזיק בכדורסל וסובב אותו בידיו בזמן שדיבר.

מאותו יום ואילך בילה ריאן את רוב שעותיו בבית משפחת טאנר. הבית שלהם בקוסטלו הפך להיות המפלט שלו – המקום האחד שבו הוא מעולם לא הרגיש חסר ערך, רק רצוי... ובטוח. ריאן נשאר לישון אצלם לעתים קרובות. בזמן שכולם ישנו, הוא היה יכול להעלות אל פני השטח את הפגיעות שהסתיר כל־כך טוב. הדמעות שהחזיק זלגו להן, נפלו דומם על פניו ונספגו בכר.

לג'ייק, כך נראה, היה הכול. ריאן ניסה לא לתת לקנאה לאכול אותו כי ג'ייק חלק את זה איתו. מייק וג'ולי טאנר שימשו כהורים עבורו. מייק היה גבוה, רחב ובכושר מעולה מהשנים שבהן שיחק רוגבי בליגה הלאומית. הוא עבר לקריירה של פיזיותרפיה, אבל הכניס גם את ג'ייק וגם את ריאן לתחום הספורט. הוא היה מסיע את שניהם אל אימוני הרוגבי ובחזרה, ולפעמים נשאר לעזור באימון. ג'ייק ופין קיבלו את עיניהם הירוקות מאביהם, אבל את השיער הבלונדיני מג'ולי. היא הייתה עוזרת אישית, אבל עדיין היה לה זמן להיות מעורבת בניהול הקבוצה, למיין את מי שמנסה להתקבל, לדאוג לתלבושות ולתאם לוחות זמנים.

מכיוון שבילה את מרבית זמנו אצל משפחת טאנר, משמעות הדבר הייתה שגדל בחברת פין. פין הייתה שקטה ולא רכשה חברים במהירות כמו ג'ייק, היא הייתה מהאנשים האלה שישבו בשקט עד שאחרים שמו לב אליהם. ריאן ידע בדיוק מתי היא חשה בנוח בחברתו. זה היה כשהיא הפסיקה להשפיל את עיניה. במקום זה הוא ראה איך הן מתמלאות באור ובצחוק, וחושפות את האישיות הנסתרת מאחוריהן שהייתה בדיוק כמו זו של ג'ייק, רק רכה יותר. היה זה החלק שבה שהיא לא הראתה להרבה אנשים, והוא חש מיוחד על כך שהוא זכה לראותו.

פין בילתה חלק גדול מזמנה יחד איתם. ג'ייק היה מתעצבן מזה שהיא נגררת אחריהם כל הזמן, אבל לריאן לא היה אכפת. הוא אהב להיות בסביבתה כך שהוא יוכל להשגיח עליה כל הזמן, או רק להתבונן בה. הוא היה מוקסם כשראה איך המוח שלה עובד, סופג את החיים דרך המחשבה החדה והאנליטית שלה. נראה היה שפין בלעה את האנציקלופדיה על העולם, ואז פלטה עובדות שונות ברגעים אקראיים והצחיקה אותו. היא ראתה דברים באופן שהוא מעולם לא ראה – בלב פתוח ובחיוך.

בסופו של דבר, פין מצאה לה קבוצת חברות משלה. הן היו יושבות בחדרה בסופי שבוע ומשמיעות שירים של להקת בנים שגרמו לו ולג'ייק לגחך. כנקמה, ג'ייק היה מפעיל את המוזיקה שלהם כל־כך חזק עד שהקירות היו רועדים. בדרך כלל זה היה נגמר כשמייק היה צורח במעלה המדרגות, "תכבו את הזבל המחורבן הזה!"

אם המוזיקה שלהן לא הייתה מספיק גרועה, אז הן גם התחילו לצחקק. ג'ייק והוא היו שוכבים על הספה בסלון צופים בטלוויזיה, והבנות היו עוברות לידם, פורצות בצווחות צחוק וממהרות לברוח משם. ג'ייק היה מגלגל את עיניו ומתעלם מהן, אבל ריאן תמיד שמר חיוך בשביל פין. הוא אהב את האור שנדלק בעיניה כשחייכה בחזרה. זה חימם את החלק הכי קר שלו, החלק שהיה קבור עמוק כל־כך שבקושי ראה אור יום.

כשהיה בן ארבע־עשרה, התחילה פין לבוא למשחקי רוגבי. היא הייתה מביאה את ספרי הלימוד שלה ויושבת בשקט כל־כך עד שאפשר היה לשכוח שהיא שם. אבל ריאן אף פעם לא שכח. עקצוצים של מודעות חלפו במורד עמוד השדרה שלו בכל פעם שהיא הייתה בסביבה. כשהיה מעיף מבט לעברה מהמגרש, היא הביטה בו, וסומק יפה התלווה לחיוכים המאירים שהיא שלחה אליו.

הוא היה בן שש־עשרה כשהבין שהכיווץ בחזה שלו כשהביט בפין, לא היה משהו שאמורים להרגיש כלפי אחות. הייתה מילה אחת פשוטה שהדהדה בראשו כשהוא חשב עליה. שלי. הצורך הזה לגונן לא רק נעשה חם ובהיר יותר, אלא הכה בו כמו מכה עזה בבטן, ובסוף השבוע של משחק הרוגבי, הוא הוצת.

פין ישבה בשקט, ספרי הלימוד שלה פרושים בזמן שעסקה בענייניה. באמצע המשחק קלט ריאן שני נערים בני גילו מעיפים את הספרים מהשולחן. אילו הייתה לו שנייה מיותרת הוא היה משתמש בה כדי להתפעל ממנה. נראה שלפין שלו יש קול. היא נעמדה וזקפה אצבע לעבר הנער הקרוב יותר. הוא התקרב אליה ומשך קווצה משערה היפהפה. ריאן היה סמוק מזעם יוקד – כל חושי ההגנה בגופו הצעיר התלקחו כמו אש. בעיניים כהות מזעם הוא העביר את הכדור, ירד בריצה מהמגרש והתחיל להחטיף.

אף שפספס את מה שקרה, ג'ייק מייד בא לחפות על ריאן. הוא הצטרף למאבק והוחלפו כמה מהלומות רציניות עד שמישהו בא להפריד ביניהם. היה צריך לעצור את המשחק ובסופו של דבר נאלצה הקבוצה של ריאן להפסיד במשחק.

ריאן נעלם באותו אחר צהריים, הוא היה צריך להתרחק מהטאנרים ולא ידע איך. אסור לו לחשוב על פין כאילו היא שלו. אסור לו להרגיש ככה. ריאן צריך להתרכז בדרכים להימלט מהעיר הזאת. איך הוא יוכל לעשות את זה אם הלב שלו שייך לפין?

ההתרחקות לא הועילה. ריאן היה שקוע מדי בחיים שלהם. הוא ראה את פין מתבגרת, גזרתה הדקה הזדקפה והתמלאה מעט. היא הניחה לשערה, שבדרך כלל קשרה מאחור, ליפול במפל זהוב עבות על גבה. הוא קלט שהוא מעביר את עיניו אל פיה כל הזמן, וליבו הלם כשדמיין את עצמו רוכן ומנשק אותה.

כשהיה בן שמונה־עשרה ריאן ממש סבל מכאב פיזי שנבע מהצורך לגעת בה. הוא כמעט ולא היה יכול להביט לה בעיניים יותר, מחשש שהיא תראה בהן את התשוקה שלו אליה. העובדה שפין הייתה מוקפת, כל הזמן, בעדת חברות שהשתזפה בחצר האחורית – לא עזרה במיוחד. הן היו כולן בביקיני, מצחקקות ומפטפטות בעצלתיים כשראו את ריאן, ג'ייק וחבריהם משחקים קריקט. ריאן הצטער שהם לא משחקים רוגבי במקום זה. ככה הוא לפחות היה יכול להפיל את חבריו כשהיה תופס אותם מביטים לעבר פין.

ואז הגיע היום שממנו ריאן פחד יותר מכל. מישהו הזמין את פין לדייט ראשון.

כל החמישה ישבו לאכול ארוחת ערב ואז פין סיפרה להם. ריאן חשק את לסתותיו למשמע החדשות. הוא נעץ מבט חלול בצלחת האוכל והתיאבון שלו נעלם. הדחף לברוח מהשולחן כדי שיוכל להתמודד עם הכאב לבד, הציף אותו.

"לא," מייק ענה חד משמעית.

ריאן עצם את עיניו וחש הקלה בכל גופו.

"אבל, אבא – "

"את רק בת שש־עשרה," מייק ציין והניד את ראשו. "זה גיל צעיר מדי לדייטים."

פין הביטה בג'ולי. "אימא – "

"מותק," היא אמרה ברכות. "אולי תיתני לעצמך עוד שנה ואז תחשבי על זה, טוב?"

עוד שנה? ריאן היה יכול לחיות עם זה. עוד שנה הוא יעזוב. הוא לא יצטרך להישאר ולראות איך פין נותנת למישהו אחר את מה שהיה אמור להיות שלו. המחשבה על כך שמישהו אחר ינשק אותה וייגע בה עוררה בו בחילה.

כשהארוחה נגמרה פין קמה מהשולחן. ריאן ראה אותה שועטת מהסלון ויוצאת אל החצר.

ג'ייק התבונן בו מעבר לשולחן וסימן בראשו למעלה. "טורניר גוסט־ריקון?"

"בטח." עיניו של ריאן נפלו על פין שישבה בשיכול רגליים בחוץ על הדשא, והוא חש דקירה בלב. כשג'ייק כבר עלה במדרגות הוא אמר, "אני כבר עולה, בסדר?"

"אוקיי," קרא אליו ג'ייק ונעלם בחדרו.

כשמייק וג'ולי דיברו בשקט במטבח, ריאן יצא החוצה. פין הרימה אליו את עיניה כשהתקרב והתיישב לידה.

"את בסדר?"

היא הנהנה בשקט, ומשכה באניצי הדשא העבים שג'ייק כיסח בבוקר.

"מי הזמין אותך?"

פין משכה בכתפיה. "זה חשוב?"

ברור שזה חשוב. אף אחד לעולם לא יהיה מספיק טוב בשבילה, גם לא הוא. ואף שריאן רצה להיות, זה לעולם לא יקרה. הוא בלע את פרץ הכעס הפתאומי לפני שיחנוק אותו. "כנראה שלא," הוא שיקר.

"ריאן?"

"מה?"

"כל החברות שלי מתחילות לצאת עם בחורים, אבל אני... אני לא בטוחה אם אני מוכנה ל... אהה... לקטע הזה. אני לא מצליחה להכריח את עצמי להתעניין בזה ממש." היא הביטה בו מזווית עינה, ולחייה בערו. "זה אומר שאני מוזרה?"

"לא," הוא ענה במהירות, ואגרופיו הקפוצים נפתחו כששמע את מילותיה.

למה היא מספרת את זה לו? הוא אמור להיות האדם האחרון בעולם שהיא תדבר איתו על זה. ריאן לא היה בתול. גם ג'ייק לא. לשניהם היו מספיק בנות שרדפו אחריהם. הסקס היה טוב, אבל בשבילו זה מעולם לא היה מעבר לזה. ריאן היה יכול להשתחרר מבחינה פיזית, אבל מבחינה רגשית הוא מעולם לא היה מעורב ממש. הידיעה שפין יכולה להיות קורבן לבחורים שמרגישים ככה, הקפיאה את דמו.

הוא תלש אניצי דשא וזרק עליה. היא הביטה בו מבעד לריסיה הארוכים והיפים ושלחה לעברו חיוך שגרם לליבו לפרפר.

"מה כן מעניין אותך?"

היא העיפה עליו כמה אניצי דשא בחזרה, וצחקה רכות כשהוא העיף אותם משערו וחתיכות ירוקות נפלו בחיקו. "מבטיח לא לצחוק?"

הוא שם את ידו על ליבו בשקט וחיכה.

"אני רוצה להיות מדענית."

חזהו של ריאן התרחב מגאווה. פין הייתה חכמה כל־כך. היא הייתה יכולה לעשות כל מה שתבחר. "למה שאני אצחק מזה?"

"כי רייצ'ל, החברה הכי טובה שלי, צחקה." היא נשכה את שפתיה אבל הן התעקמו מעט. "היא חושבת שאני כזאת מגושמת שאני אפוצץ את כל המעבדה או משהו כזה."

עכשיו הוא צחק. היא באמת הייתה מגושמת. פיצוץ המעבדה בהחלט הייתה אפשרות סבירה מאוד.

פין הרביצה לו בכתף.

"אאוץ'," הוא עשה פרצוף, כאילו זה באמת כאב, ושפשף את כתפו. "בכל מקרה, איזו מין מדענית?"

"משהו בתחום הסביבתי, או מדעי הים. אני לא בטוחה. אולי אלמד את שני התחומים."

ריאן חייך. "את חנונית."

חנונית יפהפייה, מהממת ומגושמת.

היא זקפה את כתפיה והחזירה לו חיוך. "אני חנונית ואני גאה בזה."

"פין?"

"מה?"

ריאן ניער את ראשו ובלע את הגוש שעלה בגרונו. הוא היה כל־כך קרוב לנשק את החיוך הזה מהשפתיים שלה שהוא לא היה יכול לעמוד בזה.

"כלום."

פין נשכבה לאחור על הדשא, ושערה התבדר סביבה. היא הביטה בכוכבים ושאלה, "ומה איתך, ריאן?"

"מה איתי?" הוא היתמם.

"מה מעניין אותך?"

ריאן התמתח לידה וידו חיפשה את ידה. היא הייתה קטנטנה וחלקה בידו. החום שלה שלח פרפרים אל בטנו. הוא לחץ את ידה ונלחם בתחושה שהעבירה בו.

"להיות בצבא, להיות חייל."

את.

"וזהו?"

"כן. זהו."

"את זה אני כבר יודעת. תספר לי משהו חדש."

ריאן הביט בה וגילה שהיא מביטה בו. "אין שום דבר חדש. אני רוצה לצאת מפה, פין. אני חייב. אני לא יכול לחיות במקום הזה עוד. אני כבר עייף מרוב מלחמות וצעקות, מהאלכוהול וה..."

"הוא מכה אותך."

ריאן עצם את עיניו. הוא שנא את זה שהיא יודעת – הוא לא רצה שהיא תראה אותו חלש וחסר אונים משום שהשלים עם זה. הוא לעולם לא יספר לה, למה המשפחה שלו התפרקה ולמה אבא שלו נעשה כזה שתיין ובטלן. הוא לא יוכל לסבול את זה שהיא תדע ותביט בו באופן שונה.

"אני רוצה להיות בקומנדו," הוא ענה בסופו של דבר, והתעלם במכוון מהאמירה שלה. "הם הכי טובים שיש. יש מדינות מלאות באנשים שלא יכולים להילחם בשביל עצמם. אני רוצה להיות שם ולעשות את זה בשבילם בדרך היחידה שבה אני יכול להשפיע."

היא הסתובבה על הצד וחפנה את לחיו בכף ידה. "ריאן," היא לחשה. ליבו הלם כשעיניה סקרו את פניו. ריאן לא הצליח לגייס שום יכולת ריסון. הוא סובב את ראשו והדביק נשיקה עדינה על כף ידה, וחש אותה רועדת למגעו האינטימי.

אחרי שתיקה קצרה, כשעיניו הלכו לאיבוד בעיניה, ריאן התעשת ונסוג לאחור.

"אני צריך להיכנס," הוא גמגם וכשל על רגליו, מותיר אותה שם לבד.

אחרי זה הוא נזהר לא להישאר איתה לבד, אבל אז מלאו לפין שבע־עשרה והיא קיבלה שוב הזמנה לדייט. ג'ייק וריאן היו אז בני תשע־עשרה ובקושי הגיעו הביתה בסופי שבוע, אבל שניהם היו בבית באותו מוצאי שבת וראו את איאן בא לאסוף אותה. הבחור היה שכבה אחת מתחתם בבית הספר. הוא היה גבוה וקולני, עם כתפיים רחבות וחזה רחב ממשחקי הרוגבי. מהמעט שריאן ידע עליו הוא היה בחור נחמד, אבל זה לא מנע את הדחף שריאן חש להכות אותו ולהפיל אותו לקרקע.

אותו דייט יחיד הפך לדייט נוסף, ועוד אחד ועוד אחד, עד שאיאן היה מגיע לבית משפחת טאנר כמעט באותה תדירות שבה הוא היה מגיע. ריאן חש בחילה כשראה את איאן מנשק אותה, כורך את זרועותיו מסביב למותניה, גורם לה לחייך כמו שהוא היה עושה. איאן היה זה שהעלה סומק בלחייה, באופן כזה שהיא כבר לא הייתה מגושמת אלא מקסימה וסקסית.

ריאן רצה להכות אותו. חזק. שוב ושוב. ואז הוא ידע שהגיע הזמן לעזוב.

שבועיים לאחר מכן הוא ארז את חפציו והתגנב אל חדרה של פין. היא לא הייתה שם, אז הוא השתרע על המיטה שלה, זרועותיו מאחורי ראשו, עיניו נעוצות בתקרה, וחיכה.

השעה הייתה כבר חצות כשהיא נכנסה בדלת וצחקקה למראה הודעה בטלפון שלה. כשסיימה היא הניחה אותו על השידה שלה וקפאה במקומה כשראתה אותו שוכב שם בחשכה.

הוא שמע אותה עוצרת את נשימתה. "ריאן?"

המנורה ליד מיטתה נדלקה, וכיסתה את החדר בזוהר חם ונעים. פין הייתה מוארת, עורה היה מוזהב באור הרך, ולחייה סמוקות מאושר.

"מה אתה...?" היא עצרה כשעיניה פגשו את עיניו. היא ידעה מה היא רואה. הוא לא היה יכול להסתיר את זה – חרטה, כאב לב ואובדן של משהו שמעולם לא היה שלו.

"אתה עוזב," היא השתנקה.

ריאן לא היה מסוגל לדבר. פין ניגשה לפתוח חלון, והווילונות הלבנים התנופפו ברוח, בזמן שהיא בהתה החוצה אל הלילה ומחתה דמעות שזלגו מעיניה ונשרו על לחייה.

הוא מצמץ כי גם עיניו צרבו. "אני מצטער," הוא אמר לבסוף.

פין הסתובבה וחצתה את החדר. היא התיישבה בכבדות בקצה המיטה והביטה למטה אל כפות ידיה. "מתי?"

ריאן פתח את ידיו השלובות מאחורי ראשו, הושיט לה יד ומשך אותה לצידו. היא התמתחה והניחה את ראשה מתחת לסנטרו. הוא עצם את עיניו ושאף את ריחה לתוכו, מרשה לזרועותיו להיכרך סביבה. "בבוקר."

כפות ידיה תפסו בחולצתו כשהיא שחררה יבבה.

"אני חייב לעשות את זה," הוא לחש לחישה צרודה. הוא העביר את אצבעותיו בשערה והצמיד את שפתיו אל מצחה.

היא התחילה למחות את הדמעות מלחייה, וריאן החזיק את ידה וייצב אותה. "את מבינה, נכון, פין? את מבינה למה אני עושה את זה?"

ריאן היה צריך לדעת שהיא מבינה שהוא לא עוזב אותה, שהוא עוזב את העבר שלו, ומנסה לבנות לעצמו עתיד חדש בצבא.

"אני מבינה," היא שוב השתנקה וקברה את פניה בצווארו ונתנה לבכי לצאת בחופשיות.

"לא," הוא לחש בקול עבה. "בבקשה אל תבכי. מצפה לך עתיד נפלא. את תעשי דברים מדהימים עם החיים שלך. אל תיתני לאף אחד למנוע ממך להיות מי שאת אמורה להיות, בסדר?"

פין הנהנה אל צווארו.

ריאן התרחק קצת כדי שיוכל להביט בעיניה. הוא לא יהיה שם יותר כדי לשמור עליה, אז הוא צריך לדעת שהיא תוכל לשמור על עצמה. "תבטיחי לי, פין."

"אני מבטיחה."

כשהיה מרוצה הוא הושיט יד וכיבה את המנורה. בחשכה הפתאומית שילב ריאן את אצבעותיו בשלה וחיבק אותה קרוב אליו. כשהדמעות שלה יבשו, היא שקעה בתרדמה עמוקה. בשעות הבוקר המוקדמות הוא הדביק נשיקה רכה על לחייה, שחרר את עצמו מאחיזתה ועזב את החדר. מאחר שכבר נפרד ממייק ומג'ולי מוקדם יותר באותו ערב, ריאן סגר את הדלת בעדינות מאחוריו ועזב את הבית, נזהר שלא להביט לאחור.

זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראה את פינליי טאנר.

חודש לאחר מכן, הצטרף אליו ג'ייק בצד השני של המדינה. אחרי שלוש שנים של עבודה קשה בצבא, הם הגיעו לגיבוש לקומנדו. למרות העובדה שרק חמישה אחוז מהנבחנים עוברים את השבועות הראשונים, ריאן שגשג תחת הקשיים המנטליים והפיזיים. לגדוד היו סטנדרטים – הם היו גבוהים מאוד ולא התפשרו עליהם. גם אם המשמעות הייתה שהם קולטים מספר קטן מאוד של אנשים.

תהליך המיון התחיל תשעה חודשים לפני הגיבוש. ג'ייק וריאן התאמנו חודשים – הרימו משקולות, העמיסו חבילות ששקלו עשרות קילוגרמים ורצו קילומטרים ארוכים בקרקע הררית וסלעית. יחד הם בנו כושר, כוח מנטלי ויכולת פיזית גבוהה, מה שהפך אותם לצוות מובחר.

לקראת סוף הגיבוש, ריאן היה מותש וכמעט בטוח שלא ישרוד. הוא ראה את החלום שלו חומק מבין האצבעות, והיה גמור כל־כך שכמעט ולא היה אכפת לו.

ואז ג'ייק נעמד לצידו, עיניו מאירות בחיוך רחב, ואמר, "אל תיתן לחרא הזה לנצח אותך, קנדל. תחפור עמוק ותראה לכוּסיות האלה איך עושים את זה."

אז זה מה שהוא עשה, ואחרי שאיבד עשרה קילו בשלושה שבועות, הם עברו את הגיבוש יחד.

אחרי אימונים מפרכים, הגיעה ההצבה הראשונה שלהם באפגניסטן. ריאן לא עצם עין לרגע בטיסה שלהם לשם. הדם געש בעורקיו וליבו פעם כה חזק וכה מהר שהוא חשב שהוא יתפוצץ בחזהו.

המפקד נתן לכל הקבוצה תדרוך ישיר וכן. הוא אמר כי "התנאים מסוכנים מאוד ויש לצפות לנפגעים... תצטרכו להחליט בשבריר שנייה אם האישה מולכם בהיריון או מחבלת מתאבדת, לחצות שדות מוקשים שיוכלו לפוצץ אתכם לחלקיקים בשניות, וכמה מכם אכן ייהרגו."

אבל איש מהצוות שלו לא נפצע אפילו, ועכשיו הוא כאן, בהצבה השנייה שלו, בדיוק במקום שאליו הוא שייך.

"ריאן!"

הוא מצמץ.

"ריאן!"

הוא חזר מהמחשבות על העבר ושם לב שהבלאק־הוק נחת בבסיס וכולם זינקו החוצה.

אחרי תדרוך של הצוות ומקלחת חמה, עבר ריאן ליד חדר המחשב ושמע את הצחוק של ג'ייק. הוא עצר ועצם את עיניו כששמע את צחוקה של פין מצטלצל בחזרה.

הם יחזרו לאוסטרליה בעוד שבועיים. אולי לא יקרה שום נזק אם הוא יראה אותה כשיגיע הביתה. רק הפעם.