להלל את החול

בגיל חמישים הפכתי לאבא והתחלתי לחיות. למה חיכיתי?

יותר מאשר חילול הקודש, קיוויתי שזה יהיה הילול של החול. הייתי זקוק לחיים חדשים, לאמונות חדשות, לדת פרטית חדשה - במקום המוזיקה. בעבר הגדרתי את עצמי אך ורק דרך הישגיי וכישלונותיי ככותב וכמבצע. באה ההורות ופטרה אותי מהמשא הזה, אבל השאירה חלל עצום במקום שבו ניצבו פעם בבטחה ייעוד, חלומות, הגשמתם לטוב ולרע, ובעיקר - עיסוק בלתי פוסק בהנצחה עצמית. פתאום הרגשתי כמעט־מאושר במחשבה ששינתה את סדרי עולמי: ילדים שהם בני אדם טובים הם כל ההנצחה העצמית שאני צריך.

אבל איפה נשאר מקום לאמנות, להבעה, ליפה ולנשגב בחיי, לא רק כצרכן סביל, אלא גם כיוצר פעיל?

בדיווש הביתה על שאול המלך, אחרי פרזנטציה מול לקוח חשוב, נחת עליי אסימון בגודל של צלחת האנטנה במשרד הביטחון בקריה: אולי אני אדם יצירתי, אבל למה אני מוכרח לשים את הנפש שלי על שולחן הניתוחים, לכתוב תמיד שירים שבתוכם מוגשים לקהל הקרביים שלי? ולמה הנפש הזו מוכרחה תמיד להיקרע לגזרים? אולי יהיה לי טוב יותר בחיי החדשים, שהדמיון והיצירתיות והתעוזה שבהם אינם קשורים בהכרח לעולמי הפנימי, לעבר שלי, למשפחתי ולאהבותיי. אולי הגיע הזמן לוותר, להפסיק לקחת הלוואות עצומות מהבנק כדי להקליט אלבומים חדשים ולהתאכזב בכל פעם מחדש מכך שמרבית האנושות כלל אינה מאזינה לי. אולי בריא יותר לחדול מלהיות מגורה תמידית ומתוסכל תמידית. אולי נכון יותר לפעול בצומת שבין תרבות, טכנולוגיה, תקשורת ועסקים, להתרגל לפרנסה קבועה וטובה ולהיסחף לתוך עולמות שרק לפני שנתיים היו זרים לי לחלוטין ופתאום הציגו לפניי אופקים חדשים ולא בלתי מסעירים.

המוזיקה נדחקה אצלי לשולי הבמה כמו שהורים נדחקים כשילדיהם יוצאים לעצמאות. ניגנתי רק כמה שעות בשבוע. האמנתי בלחנים החדשים שלי, אבל לא האמנתי שיראו אור. כל התשתית הרגשית שלי - אמן כושל מסחרית וחלש נפשית, אבל להוט ומשתוקק - נראתה נלעגת כמעט לעומת עוצמות הבריאה והיצירה של ההורות ושל האפיקים המקצועיים החדשים שלי. נראה שגם המעסיקים שלי האמינו בי. הם תִגמלו אותי כלכלית באופן שלא ידעתי מעולם.

וככל שהרגשתי שאני נרגע ומתמלא, מתייצב ומתביית, כך שאלת הרעב ליצירה הציקה ביתר שאת. טוב, אז לא אחזור להופיע; ממילא, הקול שלי רחוק מצלילותו מרחק מיליוני הסיגריות שעישנתי עד לפני שנה; מיתרי הקול שלי מגיבים בשלילה רפה לריפוי בדיבור; אני זקן מדי, הברכיים שלי דפוקות ואני כבר מזמן לא איש של לילה. ובכל זאת: איך יכול להיות שכל החלקים בתוכי שבעבר חיפשו ביטוי בלהט גדול כל כך נאלמו מעצמם? השלמתי, לדאבוני, עם הוויתור על חלום הפרנסה ממוזיקה ועל החלום להיות מוקף כלי נגינה ומוזיקאים עשר ושתים־עשרה שעות ביממה, חי בתוך צלילים. ועדיין: האם אני בשל באותה מידה לוותר גם על הדחף להביע, לשתף, לעצב את עולמי באותיות חדשות ובצלילים חדשים?

החלל הלך ונפער, עד שבא הספר שענה על המצוקה הזאת, כפי ש'מכתבים למשורר צעיר' של רילקה ענה לי, בגיל עשרים ושש - בדיוק באמצע חיי עד כה - על תהיות הזמן ההוא. כשם שרילקה נהפך למצפן שלי בשנות השלושים והארבעים לחיי, הבנתי שאני קורא עכשיו את מה שעשוי להיות המצפן של שנות החמישים והשישים שלי.

אני באמסטרדם לארבעה ימי חופשה ראשונים אחרי שנתיים וקצת של הורות רציפה ושל עבודה בהיקף שכמותו לא הכרתי, חופשה ששווה כל מחיר. הערפל בחוץ מתבהר. כבר עשר וחמישה בבוקר. השחפים צורחים. רק מחרתיים יתחיל הכנס שלשמו התכנסתי פה, ורוב הזמן אני פשוט יושב ומתבונן מבעד לחלון. כבר הייתי באמסטרדם עם אמי בגיל שתים־עשרה וחצי, בעצירת ביניים בדרך לארגנטינה, לביקור אצל אחיה ומשפחתו, שמעולם לא פגשתי קודם לכן. חזרתי לאמסטרדם בטיול מאורגן לבני נוער בחופשה שבין כיתה י' ל־י"א, ושוב ב־1989, כשנסעתי לראות שתי הופעות של U2 ולראיין את בי.בי. קינג לעיתון "חדשות", לקראת הופעותיו הצפויות בישראל. בת זוגי דאז נלוותה אליי כצלמת, ושנה לאחר מכן חזרתי לעיר עם בת זוג אחרת, הפעם כדי לראות שתי הופעות של הרולינג סטונס.

לא אהבתי את אמסטרדם ולא התגעגעתי אליה. בפראג ובסן פרנסיסקו הרגשתי מיד בן־בית, אבל בהולנד תמיד נשארתי זר. רק הבוקר הבנתי שהפעם אני פה לבד בפעם הראשונה. בעצם, זו הפעם הראשונה בחיי שבה יצאתי לחופשה כדי לפגוש רק את עצמי. עצמי יָשן נפגש בעצמי חדש.

את 'המאבק שלי' התחלתי לקרוא עוד בבית, בישראל, אבל באמסטרדם הקול של קרל אוּבֶה קְנַאוּסגוֹרד התערבל ממש בקולי שלי. אף פעם לא קראתי יוצר פרוזה שגרם לי לרצות לכתוב בעצמי. כמובן, קראתי כותבים נשגבים ונקשרתי בספרים - בשנים האחרונות הם משמשים לי מפלט אפילו יותר ממוזיקה - אבל להבדיל מאינספור הפעמים שבהן מוזיקאים או שירים הציפו אותי בהשראה, מעולם לא חוויתי פרוזה בעוצמה ששיגרה אותי לכתוב. שירה דווקא כן. בשירה המוזיקה נוכחת תמיד במלוא העוצמה, אלא אם זו שירה גרועה. בעבר אפילו הלחנתי את פאול צלאן וּויליאם בטלר ייטס, את שמשון חלפי ודויד אבידן ז"ל ויצחק לאור יבדל"א. אבל פרוזה? אלפי הספרים שקראתי לא עוררו אותי לכתוב, עד שבא הספר הזה, שבעקבותיו אני מוצא את עצמי יושב מול החלון בחדר המלון ומנסח לעצמי אופק חדש, ולראשונה בחיי - באמצעות מילים שאינן מיועדות להלחנה ולביצוע קולי.

מאז שעברתי מִנְגינה של שעתיים־שלוש ביום לשעתיים־שלוש בשבוע, אני מרגיש שאצבעות הידיים שלי התכווצו, ששרירים ורקמות בהן ממש שינו צורה, אולי קמלו, כאילו אין בהם צורך. עכשיו, בכתיבה, אני רוצה לפתח שרירים חדשים, רקמות חדשות, ולייצר תחושה הפוכה, תחושה של התרחבות, של התגמשות, של חיוניות. אחת לדקה בערך אני מעביר את המבט מהמחשב לחלון ומבין שמעבר להחלטה לבוא לכאן כדי לנוח ולאגור כוחות, באמת אין לי עניין באמסטרדם של המוזיאונים, החנויות, המסעדות, הברים, המועדונים וחיי הלילה. ואין לי עניין לפגוש אנשים. אני כאן כדי לכתוב.

וכמעט כמו תמיד, היומרנות שלי המריאה עוד לפני שהתחלתי במימוש: ככותב, אולי אוכל לבטא את קולו של הדור האנלוגי האחרון, את קולה של הורות מאוחרת, קול של המוני מוזיקאים־חולמים שלא התפרנסו מחלומם, וקול של ישראלי במיעוט פוליטי, של יהודי לא־דתי. הרשימה יכולה להתארך בקלות רק כדי להצדיק לעצמי את המחויבות החדשה לכתיבה. לא רק שאני רץ לקו הגמר עוד לפני יריית הזינוק, אני גם מוכרח לרַצות את כולם, לנמק את התאווה הפרטית והחדשה שלי בתועלת לכלל. האם תיאור השלת האזיקים שלי מפרקי ידיי יוכל לסייע לאחרים לממש את החופש שלהם? האם הכתיבה היא חלק מתהליך הריפוי העצמי, או דווקא המשך של החולי, של ההלקאה העצמית, ששִכללתי לאורך רוב שנותיי לכדי מומחיות ושיישמתי בהצטיינות? אחרי חמישים שנות התעללות עצמית, אולי אוכל אחרת.

במוזיקה עיניתי את עצמי בלי הפסקה. במשך כמעט שלושים שנה כמוזיקאי מקצועי עינגתי את עצמי אולי חמישה אחוזים מהזמן. האם ההתעללות העצמית נמשכת גם עכשיו, בהחלטה לכתוב? אולי אני רק תר אחר דרכים חדשות להשיג את מה שלא השגתי בעבר? האם הכמיהה שיקראו אותי גדולה מהכמיהה לכתוב? עוד לפני שאני מוצא תשובות, השאלות מעידות על כך שהמשפט של חיי, שבו אני גם הנאשם, גם התובע, גם השופט והתליין והקורבן, עדיין נמשך. ענת ואוֹרי העניקו לי חיים חדשים. האם הכתיבה כאן היא חלק מהם, חגיגה חדשה של חופש וצמיחה? ואולי להיפך, הנְצחה של כלא הנפש שבו אסרתי את עצמי בחמישים שנות חיי הראשונות?

ארבעה זוגות. שניים ירדו מסירה ממש מתחת לחלון החדר במלון שלי, ״הילטון דאבל טרי״, ושניים נשארו בה, שרועים על כריות. אחת מאלה שנשארו, בלונדינית בעלת זנב סוס, אגן רחב וגב נהדר, מקרצפת את דופנות הסירה ומנגבת את ההגה. היא מעבירה עליו את המטלית הלחה כאילו היא מנגבת ממנו טביעות אצבעות ואחר כך משליכה את המגבון המשומש למים. שני הגברים והאישה האחרת שקועים בשיחה, מעשנים. אני מדמיין מי ומה הם, מהיכן באו, מה טיב היחסים ביניהם. פעם הייתי מקנא בהם ומרחם על עצמי, על המציצן שיושב מאחורי החלון השקוף ובוהה במזח הקטן. זה היה התפקיד שבו ליהקתי את עצמי תמיד: הם חיים ופועלים ואני רק מתבונן. הם בני־בית בעולם, הם האדונים, ואני האורח הלא רצוי בו.

למזלי, הצלחתי לחרוג לאט־לאט מהדפוס הזה. עכשיו אני מסתכל על הגב והאגן הנעים מתחתיי בנמרצות וחושב רק על ענת. אחרי ארבעה ימים רחוק מהבית, אני מתגעגע לגוף שלה. בשבוע הבא אנחנו ביחד חמש שנים, ולא רק שאני חושק בו יותר ויותר, אני גם מרגיש שיש לי משענת בעולם, יש לי בית. הבלונדינים בסירה הם כבר לא אדוני העולם בעיניי. אני לא מקנא.

אור שקיעה רך מזהיב את הבניינים שעל הגדה השנייה. מחר אעבור למלון שהכנס מתקיים בו, איפרד מימי החופשה שלקחתי לעצמי לפניו ואצא לצוד הזדמנויות להתפתחות מקצועית וללמידה. עד אז אני מנסה לקחת את הזמן לאט, בלי משימות קשיחות מדי. אבל פתאום הכתיבה הזו מצטרפת לכאב הבטן וללחץ במעיים כעוד חובה שבסופה, אולי, עונג. דבר אחד בטוח: אני מלא בחרא, פיזי, ממשי לחלוטין, ומקווה להתרוקנות טובה במלון לפני היציאה לעוד סיבוב קצר של שוטטות עם הברכיים הדפוקות שלי.

לפני שלוש שנים לא יכולתי לדמיין את כל זה. לפני שלוש שנים לא ידעתי שאהיה אבא. לפני שלוש שנים לא היה לי כסף לחופשה בחו"ל. לפני שלוש שנים עדיין הייתי שקוע עמוק בפחד מההלוואות שלקחתי למימון האלבומים האחרונים שלי בלי לדעת איך אחזיר אותן.

כשהתחלתי לעבוד בהיי־טק, גם אם בעיסוק הנושק בבירור למוזיקה וליצירה, חשבתי שהמשכורת הגבוהה יחסית היא התמורה לכך שאאפסן את חלומותיי המוזיקליים במגירות שספק אם ייפתחו שוב אי פעם. הייתי משוכנע שהביטחון הכלכלי יבטיח את עתידו של בני, אבל יגבה בתמורה את ההווה שלי. ואז הופתעתי. גיליתי - כמו שקראתי אצל רילקה לפני מחצית חיי - שבעצם העברתי את חמישים שנות חיי הראשונות כשאני מתבונן בעולם רק מבעד לאותו חלון אחד ויחיד: לא קם, לא משנה זווית ולא מחליף את הנוף. ממשרדי החברה שהתחלתי לעבוד בה במגדלי עזריאלי בתל אביב נשקפו, במפתיע, נוף חדש ואופקים חדשים.

כשראיתי את אוֹרי על נדנדה בפעם הראשונה, כשהיה בן קצת פחות משנה וביקרנו בגינת המשחקים הגדולה שליד שפך הירקון, החיוך שלו נשפך מול רוח הבוקר הקיצית בשמחה גולמית ופראית, בעונג שהציג לפניי מנעד אפשרויות שמעולם לא חוויתי כשלי. חשתי גאווה עצומה בכך שאוֹרי יכול להתענג בעולם בשלמות כזאת. חשבתי שאולי בגילו גם אני התענגתי ככה, ורק ההמשך מחק את פרקי חיי הראשונים.

אולי אני פשוט צריך לשחק, להתענג, כמו אוֹרי. פשוט להיענות לתאוות הכתיבה, להרשות לעצמי ליהנות ולא להתענות. ומה אם אגלה שאני שב ומסתבך באותם קורים ישנים? הרי בסבירות גבוהה, אעניש את עצמי על הרפתקת הכתיבה בדיוק כפי שהענשתי את עצמי כמוזיקאי. תמיד התעללתי בעצמי ובשירים שלי. החזקתי בסרגלים הנוקשים ביותר וחבטתי בהם על אצבעותיי הכותבות והמנגנות. בכל פעם שצץ בי רעיון חדש למנגינה, שִכנעתי את עצמי מיד שהיא עלובה או גנובה או משעממת או ממוחזרת. בזתי להצלחה שלי והאמנתי למבקריי האכזריים ביותר.

יומרנות מעולם לא חסרה לי, אבל היא החסירה אותי מעצמי. היומרה לא חיבלה בפעילות שלי כעורך מוזיקה, כמבקר, כתקליטן או כמרצה, אבל כן ריסקה את היצירה האישית שלי. תמיד, ככל שהצטמצם המרחק בין אפיקי העשייה שלי ובין הנפש שלי, כך הרשיתי לעצמי פחות לשמוח בהם. כעורך וכדי־ג'יי יכולתי להעריך את עצמי, להגיד לעצמי שאני טוב ולפעמים אפילו טוב מאוד, אבל כלפי השירים שכתבתי הייתי בעיקר אלים. שיסיתי בהם את כל הפגיעוּת והנזקקוּת שלי, קטלתי אותם. היו רק שברי רגעים - בעיקר באולפן, מעט בהופעות, לפעמים לבד בבית, ברגעי הולדתם של שירים - שהרגשתי בהם את ההתמזגות ביצירה, את ההיטמעות בה. רגעים שבהם אכן התבטלו המחיצות שביני ובין העולם. רגעים, שברי רגעים, שבהם הרגשתי הִתעלות, וחוויתי את האורגזמה הרב־פעמית של הנשמה.

כשרגעים כאלה מצטברים, הם מצדיקים את ההישארות בחיים, ובשנתיים הראשונות לחייו של אוֹרי כבר היו לי יותר רגעים כאלה מאשר בשלושים שנות העשייה המוזיקלית שלי. ההורות עידנה וריככה ושימחה אותי, ואוֹרי לימד אותי לחוות את העולם באופן שלא הכרתי. אולי הכפירה הכי מהפכנית בחיי הקודמים תבוא לידי ביטוי בכך שהפעם גם הנאה תהיה חלק מהעסקה. אני רוצה לנחות במקום שבו לא הייתי אף פעם ואני רוצה ליהנות, כמוהו, מתנועות הנדנדה.

התעוררתי מחלום שבו גנבו לי את הנשמה. איש תחזוקה - כמו בעל המקצוע שסידר לי כאן במלון את הכיור ואת הכספת - בא עם כלי עבודה, פתח אותי לאורך הגוף כאילו אני ארון, מכפות הרגליים עד המצח, ולקח את כל מה שמצא בתוכי. לא הוצאתי הגה, לא התנגדתי. אחרי שהוא הלך, נשארתי במיטה כמה דקות בלי להבין מה משמעות הדברים ומה לעשות. לא הרגשתי מאוים ולא מפוחד, לא עצוב ולא שמח. אולי הרגשתי ריק. אולי הרגשתי כמו אוטומט.

התעוררתי. קמתי מיד, כי הבנתי שאני חייב לכתוב את החלום הזה לפני כל דבר אחר, אבל מצאתי את עצמי מתַפעל קומקום ומכין תה ומדליק את המחשב ומוצא את גוגל דוקס וכותב כאילו כלום, כאילו עדיין יש לי נשמה. כמה זמן יעבור עד שהיעדרה יתגלה? לספר לענת? לכאורה, אני יכול להתנהל כרגיל, לאונן, לאכול ארוחת בוקר גדולה מדי, לארוז, לשבת עוד קצת מול התעלה והנוף - רק בלי נשמה.

באלבום שלי 'אל תפחד' יש שיר שנקרא 'הנשמה שלי'. התנצלתי בו לפניה, לפני הנשמה שלי, על מסכת ההתעללויות שספגה ממני במשך ארבעים שנה ויותר. היא סבלה עוד קצת מאז, אבל בגיל חמישים מינון הטרור הפנימי שלי ירד דרסטית. אולי זו בכלל היא, שאִרגנה את כל זה, שהזמינה בעל מקצוע, קבעה תאריך. אולי היא ניצלה את העובדה שאני בארץ זרה, אולי נתנה לי לתפוס פה שאננות ארבעה ימים - ובום.

ומה עכשיו? לחפש אותה? הרי לא אתקשר לקבלה ואשאל אם מישהו יכול לחפש את הנשמה שלי, שיצאה מהחדר לפני עשרים דקות, מלוּוה על ידי איש תחזוקה של המלון? ואולי בכלל האיש הזה תיקן אותי?

שבוע לפני שטסתי לכאן הלכנו להופעה של האדם האחרון, להקתם של האחים אסף ולידור לוי. אני אוהב את אסף, שהיה הגיטריסט שלי במשך כמה שנים. בימי השפל הכי גדול שלי הוא עמד לצדי עם כל הלב והכשרון שלו, ומאז יכולת הנתינה שלו רק גדלה. לפני ההופעה ישבנו, ענת ואני, שקועים כל אחד במסך שלו, וחשבתי שגם אם אני לא הכי מבוגר בקהל, אני כבר זר בעולם הזה של המגברים, הברמנים, הבנות, הלילה.

ההופעה דווקא היתה טובה. אפשר היה להרגיש את ההתרגשות, את הרעידות האופייניות ללהקה בהופעה הראשונה שלה. אסף התגלה שוב כגיטריסט נהדר, רב־הבעה, מחשמל. גם כשהוא קצת חלוד טכנית, הוא מדבר באמצעות הגיטרה שלו. חלק מהלחנים שלו ממש טובים, חלק מהריפים מעולים. חמי רודנר, חברי, אמר לי פעם שכל גיטריסט מוביל צריך להיות קצת מטורף. זה נכון, ולאסף יש משהו מהעווית הזאת. ואף על פי שהוא לא זמר טבעי, הוא מחויב לשירה שלו. הוצפתי גאווה בו ובאומץ שלו להיחשף, באמונה שלו בעצמו, בכוח שלו לדחוף את הפרויקט קדימה.

ובכל זאת, ההופעה לא עשתה לי שום דבר. הרגשתי שאני לגמרי לא שם. חשבתי שכל מה שקורה על הבמה ובקרב הקהל ניזון מאדי דלק משנות התשעים, ממעגלי חיים קודמים, שבהם להקות גיטרות באמת השפיעו על הסביבה החיצונית והפנימית של כולנו. הרוק נגמר אצלי בנירוונה וברייג' אגיינסט דה משין. כל המוזיקה הפופולרית פוסט 11 בספטמבר נשמעת לי כמו שעתוק של שעתוק של שעתוק, תוצר של הזדווגות אינסופית בין כלבים גזעיים, תהליך מטמטם ומנוון. גם היום מוזיקאים עושים המון דברים מעניינים, אבל הכול נשאר רק על פני השטח, ברמה חיצונית. ברמת התוכן, שום דבר לא שורט באמת. אני מקשיב כל הזמן להצעות ההאזנה החדשות בספוטיפיי, אבל בשנה האחרונה רק פיבר ריי וסוזנה סנדופור הוציאו אלבומים שגרמו לי לעצור לרגע ולהפוך אותם מפסקול משני ואגבי לאירוע הבלעדי והעיקרי בין האוזניים.

גדלתי על רוק גיטרות. הפכתי למי שאני בזכות האנימלז וקרידנס קלירווטר רבייבל, ששמעתי בגיל עשר ב"רוק שואו" בקול השלום של אייבי נתן, ובזכות 'הצד האפל של הירח' של פינק פלויד. הם ומוזיקאים אחרים משנות השישים והלאה הגדירו אותי, עשו אותי למי שאני ולמי שרציתי להיות. אני עדיין מתאבל על חיי המוזיקאי שלא יהיו לי. אני יודע במיליון אחוז שאם בגיל עשרים הייתי חזק מנטלית כמו שאני היום, היתה לי עכשיו קריירה במוזיקה. אבל לא הייתי, ולכן אולי פשוט נוח לי להשליך ממצבי הפרטי על המצב הכללי ולהצהיר שהמוזיקה הפופולרית היא כולה שיירים ממוחזרים מקופסאות שימורים, בעוד שמה שאני מתעסק בו כיום הוא התחום החדשני, המלהיב, המהפכני באמת בתרבות. האנושות עומדת על סף מהפכה, לטוב ולרע, ואני בין החלוצים שמנסים לעצב את המהפכה הזאת, להשפיע על פניו של העולם החדש.

האם אני באמת מאמין בזה? באופן חלקי, כן. גם אם אני משתמש בטיעונים האלה בעיקר לצורך שכנוע עצמי וניחום־אבלים על החמצת חיי כמוזיקאי, וגם אם אני מתאבל בכל יום ויום על האמן שכבר לא אהיה, הרי שבאותן עוצמות רגש אני שמח ומברך על שנקלעתי לעולמות חדשים, מעניינים כל כך, מתגמלים כל כך. עולמות שבעבר לא יכולתי אפילו לדמיין את קיומם.

מה יש לי נגד אמסטרדם? הלינה עם אמא באותה מיטה במלון בגיל שתים־עשרה? כעסתי עליה הרבה שנים בגלל זה. עכשיו, כשאני יודע כמה יקרים המלונות כאן, ובכלל, אני מעריך הרבה יותר את ההשקעה שלה בטיול המשותף שלנו. הנסיעה לארגנטינה תבעה ממנה מאמץ עצום. את המאמץ הזה הצדיקו געגועיה העזים למשפחתה ולמולדתה, שמהן נפרדה בגיל עשרים וחמש כשעלתה לבד לארץ, אבל גם הרצון לחלוק בהם איתי. אני שואל את עצמי אם צבעתי את עברי בשחור באופן כל כך יסודי, עד שלא נשאר מקום לצבעים אחרים. אולי פצעים שלא טופלו בזמן התפשטו עד שכיסו את כל העור ולא אִפשרו לראות את הנקבוביות הנושמות ואת השיזוף, ואת נקודות החן.

עוד מעט אצא להליכה של שעתיים בין מדשאות ועצים, לצד נחל ומתחת לציפורים. קצת טבע, אחרי שעות וימים באוויר ובאור מלאכותיים. אני נח. יש משהו מֵקל בנתק של שבוע מהמשפחה, מהטיפול היומיומי באוֹרי, מההשכמות. הנשיאה שלו על הידיים מקריסה עוד יותר את הברכיים שלי ומכבידה על המיניסקוסים הקרועים. אבל עכשיו, בפארק, מופיעה הדקירה הזאת. כשאני עובר ליד שתי מזרקות קטנות, כשאני חוצה גשרון אבן ועליו דלת מסתובבת ממתכת, צבועה בכחול־צהוב־כתום עזים, אני מרגיש שאוֹרי צריך לעבור איתי שם. אנחנו צריכים להקיף ולחקור את הפארק יחד על האופניים כמו שאנחנו עושים בפארק הירקון ובטיילת, בין שבע טחנות לשפך הירקון ובין תל ברוך לצפון בת ים. מחר לפנות ערב, עם השקיעה, כבר נטייל יחד באופניים, הוא והצחוק המתגלגל שלו במושב מלפנים, ואני מאחוריו. המחשבה עליו מרחיבה את הלב. ענת סיפרה שבכל ערב, לפני השינה, הוא אומר לה שיש לו מה לספר "לאבא במטוס".

חמש שנים. מערכת היחסים עם ענת היא הכי ארוכה והכי טובה שהיתה לי אי פעם. הבאנו חיים לעולם, ולא רק את חייו של אוֹרי. הכרנו ב"אלפא", אתר היכרויות לאקדמאים עאלק, שבעצם מתיימר לסנן את המנויים שלו מעמדית. לא השתגעתי על הטקסט בפרופיל שלה, אבל התמונה שבתה את לבי. אחרי שהחברה הקודמת שלי זרקה אותי - בדיעבד, זו היתה המתנה הכי נהדרת שהיא יכלה לתת לי - הייתי בדייטים עם לפחות שלושים נשים. לא יצא מזה כלום. אבל עם ענת נפגשתי לראשונה מחוץ לפסאז' ארלוזורוב, מערב תל אביב, ביום חמישי בשעת צהריים. ברגע שראיתי אותה, תמירה ומוארת וכולה חיוך בשמלה שחורה ארוכה, התאהבתי. הסתובבנו קצת עד שהתיישבנו בבית קפה בפינת דיזנגוף ויודפת, עיוורים לגמרי, כמובן, לעובדה שכשנה אחר כך נעבור לגור יחד לא רחוק משם, ברחוב רחל.

אנחנו טובים ביחד. אפילו ברגעי השפל במשבר הגדול שלנו, שנמשך חצי שנה, כשעברנו דירה מרחוב רחל לרחוב אסתר המלכה. אפילו כשחשבתי שטעות להישאר ביחד והטחתי בה את האמירות הכי קשות, הצלחנו לשרוד. לא מזיק, כמובן, שהסקס בינינו הוא הטוב שהיה לי אי פעם. זה נובע גם מסיבות שאינן קשורות לענת ישירות - הפסקת העישון שלי, בעיקר - אבל כבר בלילה השני שלנו ידעתי שמשהו כאן הולך להיות טוב, טוב מאוד. ומפעים שהסקס רק הולך ומשתפר, עדות להרחבת, העמקת והתפתחות הקשר. גם כשיש לנו, מכורח ההורות, פחות זמן וכוח, הוא ממשיך להתעלות. ברור, אני זוכר בקרים וצהריים ולילות שלמים של סקס, והיום הוא נמשך שעה־שעתיים בקושי - אבל יש בו, בסקס בינינו, סוג של אחווה וייעוד ונס גדול. זה מה ששומר עלינו ביחד, לצד הכבוד ההדדי: הדבק הגשמי והיצרי לחלוטין הזה, שמעניק ומעמיק את תחושת הטבעיות, הבחירה והברירה הנכונות.

רוב חיי בורכתי בבנות זוג נפלאות, אבל משהו איתן לא השתרג נכון: התזמון, הבשלות, הרצון האמיתי בקשר מצמיח ובונה. בקשר כזה אתה צריך לתת לשותף או לשותפה שלך לחיים לא רק את מה שביכולתך לתת, אלא בעיקר את מה שהם זקוקים לו. על המרחק הזה מעולם לא גישרתי. אבל ענת היא נס שקרה לי. היא הסתערה עליי ביכולות נתינה נדירות, ושלל המעלות שלה חִלחלו אליי באיטיות. חוץ מתרומתן להעמקת הקשר בינינו, הן גם הקרינו מסר מפשר, מאפשר צמיחה אישית: כשאדם כה טוב ומיטיב בוחר בך כשותף לחיים, אולי יש בכך לרכך במשהו את הקושי שלך עם עצמך.

מזל שלא הפכתי להורה בגיל צעיר יותר או עם שותפה אחרת. ענת עדיין טוענת שאני מחמיר מדי עם עצמי ואיתה, שאני לא מספיק סלחן, שאני קשה ותובעני וביקורתי עד זרא. ובכל זאת, בזכותה, מבעד לנוקשות ולתובענות הישנות שלי מבצבץ ונובע מעיין רענן, ועיקש לא פחות, של סבלנות וקבלה ונתינה. היא סייעה לי להרות את עצמי עוד לפני שהרינו את אוֹרי, וכך, אני מקווה, הוא פגש אבא טוב יותר מזה שהייתי יכול להיות לו או לילד אחר בעבר.

בינתיים, הברבורים והשחפים משייטים בתעלה מתחתיי באדישות מוחלטת. במשך ארבעה ימים לא יצאתי מהחדר אחרי חמש בערב. המנוחה חיונית. השינה הכרחית. כבר מצטברים סימנים גופניים המעידים על כך שהתשישות עשויה לסכן אותי. אני רעב לאח או אחות לאוֹרי ואני רעב לקריירה חזקה, אבל כך לא אוכל להמשיך. אני צריך לנוח. מחר אעבור מלון ואתחיל לשחר להזדמנויות חדשניות ב־Virtual Reality וב־Augmented Reality - מציאות מדומיינת ומציאות רבודה, וי-אר ואיי-אר, טכנולוגיות העתיד, חיי החדשים - אבל בעוד כמה דקות אחזור למיטה. מחכים לי שם בראוני מסטארבקס, וקרל אובה, ולינדה, שרבים בחודשי ההיריון הראשון שלהם. בארץ כבר עשר בערב. אני מקווה, בשבילה, שענת כבר ישנה.

גם זיכרונות טובים מודחקים לפעמים. המלון החדש שלי נמצא מעבר לפארק שבו נמצא מרכז הקונגרסים של אמסטרדם. רק הבוקר נזכרתי ש־U2 הופיעה שם ב־1989, יום לפני שראיתי אותה פעמיים בהופעות ברוטרדם. זה היה בטור 'לאב טאון', אחרי האלבום הכפול 'ראטל אנד האם', שהוקלט במסע של הלהקה לכיבוש אמריקה בעקבות 'ג'ושוע טרי', ולפני 'אכטונג בייבי', שבו המציאה עצמה מחדש בשנות התשעים. בי.בי. קינג חימם להם את סיבוב ההופעות ההוא. אחר כך חיכתה לו הופעה בישראל, והיח״צנית מירי בן יוסף, זכר צדקת לברכה, סידרה לי ריאיון איתו ברוטרדם. שרית, זוגתי אז וסטודנטית ב"קמרה אובסקורה", הצטרפה כצלמת בשביל עיתון "חדשות", שבו כתבתי.

עוד לפני ש־U2 עלתה לבמה, כשברקע נוגן 'סטיספקשן' של הסטונס וכל ההולנדים שרו את המילים, הרגשתי שאני בבית. בישראל הייתי מהמעטים שהעריצו את הסטונס כמו את הביטלס, אבל כאן הסטונס היו שירי העם, השירה בציבור. כאן לא הייתי חריג בקהל, אלא אזרח של אומת הרוקנרול. עמדתי מתחת לבמה, שרתי ובכיתי.

זה היה מופע הרוק הראשון שראיתי בחו"ל, והרגשתי שלריאות שלי נכנס האוויר שנמנע מהן קודם. בהופעה עצמה, במיוחד אחרי שבונו שילב בשירים פיסות מקלאסיקות של איגי פופ ושל מארווין גיי וקרטיס מייפילד, הבנתי ש־U2 היא להקת הרוקנרול הגדולה הראשונה שאני מעריץ והיא להקה של ילדים טובים. הסטונס, הדורז, הסטוג'ז, ולווט אנדרגראונד, ג'וי דיוויז'ן - כל הגיבורים שלי היו ילדים רעים, צבועים בשחור ואפלים. לעומתם, נופפה דגלים בהירים. בונו וחבריו היו ישועיים, לא שטניים, ילדים טובים מהצופים של דבלין. בונו עוד לא לבש את מדי העור השחור של 'אכטונג בייבי'. המסרים שלו היו חיוביים והמוזיקה של הלהקה הטיפה לבנייה, לא לחורבן, אבל הוא וחבריו היו כל כך טובים בהופעה, כל כך סוחפים, וכל כך בני הדור והזמן שלי. והערצתי את החיוביות שלהם בדיוק באותה קנאות שבה האמנתי באדיקות בשלילה של מוריסון וריד וקייל וניקו ואיגי ואיאן קרטיס וכל שאר המקוללים של הרוק.

אני זוכר איך איש אבטחה החרים שם את הטייפ שלי, כשעמדתי בשורות הראשונות מתחת לבמה. זוכר את הנחמדות אין־קץ של בי.בי. בשיחה איתו ("הביבי היחיד שאני מאמין לו זה בי.בי. קינג", כתב שנים אחר כך, בצדק, הראפר הישראלי סגול 59) ואת שרית, שאמרה, "בונו חייך אליי", והאמנתי כי חשבתי שספק אם עמדה מולו אי פעם אישה יפה ומוארת כל כך עם מצלמה. אני זוכר כמה הצטרדתי ואיך נשבעתי לעצמי שזה מה שאעשה בחיי, רוקנרול. U2 היו אוונגליסטים, ואני הייתי חלק מהקהילה שלהם.

מעולם לא הרגשתי כך כחלק מקהילה. אולי רק ברחבת מוזיאון תל אביב ביוני 1982, בהפגנה של "הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית" לציון 15 שנה לכיבוש. תוך כדי ההפגנה, בשבת אחר הצהריים, התקבלו בזמן אמיתי הידיעות הראשונות על פלישת צה"ל ללבנון, ושֵם הארגון שוּנה בו במקום ל"הוועד נגד המלחמה". גם שם - ובכל אירועי ההתנגדות הבאים - היתה תחושה של אחווה, של שותפות, של אי־בדידות. להפגנות השמאל באו הנשים הכי יפות בארץ, אפילו יותר מאלה שבאו להופעות רוק, והרגשתי בהן שייך, הרגשתי דומה ולא זר. היום אני בקושי הולך להפגנות. אני בורגני מקשיש, בעל משפחה שתורם חודשית ל"קרן החדשה" ול"אליפלט", לטובת ילדי פליטים. פה ושם אני כותב פוסטים פוליטיים בפייסבוק, וזהו. גם להופעות אני בקושי הולך. אחרי שאוֹרי נרדם אני מת לישון, ואם משהו שווה עיכוב־שינה זה רק סקס. לפחות הסקס שלי היום טוב יותר מאי פעם. הוא בוודאי טוב יותר מזה שהיה לי כשהייתי צעיר במחצית חיים מהיום.

דפקתי את הברכיים שלי לפני כמעט עשר שנים, באחת הפעמים שבהן ניסיתי להפסיק לעשן. התחלתי לרוץ. אחרי כמה חודשי כאבים וצליעה, ואבחון של מיניסקוסים קרועים, התברר שנולדתי עם שתי עצמות מחוברות לא נכון בקרסול ימין, ולכן כל נחיתה על כף הרגל בריצה מעוותת אורתופדית את החלק התחתון של הגוף שלי. מטפל טוב בשיטת בואן חסך ממני את הניתוחים שעליהם המליצו המומחים - ניתוח קרסול ושני ניתוחי ברכיים - ופרט להימנעות מריצות וממשחקי כדור, ופרט לכאבים מזדמנים ובהחלט נסבלים, המשכתי את חיי כרגיל. אבל בסבב הכאבים הבא, הנוכחי, הטיפול בבואן כבר לא ממש עזר. אורתופד המליץ לי על אפוסתרפיה, והביקור במרכז הטיפולים של אפוס בהרצליה, כעשרה ימים לפני הנסיעה לאמסטרדם, גמר אותי נפשית.

אחרי בדיקה אישית, שבה התברר שמהירות הצעדים שלי ואורכם נמוכים בהרבה מהממוצע, למרות גובהי, נכנסתי לאולם ההליכה הפומבי כדי לנסות את הנעליים שהכינו לי. ראיתי כמה וכמה בני ובנות שישים ושבעים ויותר, מסתובבים בנעליהם, והייתי האיטי מכולם. המראה הִכה בי. לראשונה בחיי לא הרגשתי צעיר מגילי, אלא להיפך, כמי שהזִקנה קפצה עליו מוקדם מדי ומהר מדי. פתאום שיספה אותי הפרידה מאשליית היותי נטול גיל.

תיכף אחגוג שנה שלמה בלי אף סיגריה, ולכאורה אני בכושר נפלא. מערכת העיכול שלי דפוקה כבר שנים והראייה שלי מידרדרת בעקביות, אבל אני שוחה טוב מתמיד, עושה סקס טוב מתמיד, ולדעתי גם נראה טוב מתמיד, והנה הברכיים מקרקעות אותי למציאות. אלה לא רק נוכחות הכאב כמעט עשרים וארבע שעות ביממה, ולא רק התסכול כשאני צריך לשאת את אוֹרי על ידי והקושי לרוץ אחריו בגינות בלי יכולת לגונן עליו. זו איטיות התנועה, השחיקה במערכת העצבית, ודבר־מה מוחשי שאני מתכונן אליו די הרבה זמן: בגלל הגנטיקה שלי וההיסטוריה של אבי ז"ל ואמי תבדל"א, אני משוכנע שאחטוף התקף לב בקרוב. והנה הברכיים, בלי שום קשר למערכת הלב־ריאה ולשלושים שנות העישון שלי, באות ומכריעות אותי. הנפש המתבגרת שלי בריאה מאי פעם, אבל הגוף כבר מתפורר.

ראיתי עכשיו בפיד שלי בפייסבוק שהיום יום ההולדת ה־73 של ג'ון פוגרטי. משמח שאפשר להיזכר בו כשהוא עדיין חי. פוגרטי הוא אחד הצרחנים ששינו את חיי. בגיל עשר הייתי מקשיב פעמיים בשבוע ל"רוק שואו" בקול השלום, ולצד קטעי אלבומים של לד זפלין ות'ין ליזי והאיגלס ומוטורהד, זכורים לי משם בעיקר שני שירים, שרק לימים, כשהתחלתי לנגן בעצמי בגיל עשרים ושש, הבנתי עד כמה עיצבו אותי. היו בהם קצב ועצב, שחור ולבן. היה בהם משהו זר נורא, לא ישראלי בעליל, ועדיין יהודי מאוד. I Put a Spell on You בביצוע קרידנס קלירווטר רבייבל של פוגרטי ו־House of the Rising Sun של האנימלז עם אריק ברדן הם שירים אחים בשבילי. בשנות הילדות היותר־בתוליות שלי הם הכינו את הקרקע למה שבא בגיל שש־עשרה עם הדורז והוולווט והסטוג'ז והסטונס. הם היו מסרים - אמנם מוחצנים ולא מוצפנים, ובכל זאת לא מודעים לגמרי - ששוגרו לילד שהייתי, מסרים שפִענחתי רק מאוחר יותר, ושבשנות העשרים שלי גם התחלתי להחצין בעצמי כזמר.

כל חיי חשבתי שאין קול גברי יותר מזה של אריק ברדן בשיר הזה: צעיר לבן שרוצה להיות זמר שחור ואל־זמני, ושר בשילוב לא ייאמן של כעס ושל השלמה, של איפוק ושל סף התמוטטות. ובשירה של פוגרטי קלטתי משהו שונה לחלוטין ממה שאומרות מילות השיר. אצל נינה סימון, למשל, הן נשמעות אחרות לגמרי, מילות אהבה וכאב. אצל פוגרטי שמעתי רק את הזעקה.

עשרים שנה אחר כך, כשהגיח לזירה קורט קוביין - לטעמי, לחלוטין צאצא ישיר שלו כמבצע - הבנתי מיד מה עשה פוגרטי. חרון, זה מה שהיה לו בגרון. לא יכולתי להסביר את זה לעצמי כשהייתי בן חמישית מגילי היום, אבל זה מה שלכד אותי אז: הביטוי החריף, הבלתי אמצעי, של כעס. בשיר Search and Destroy איגי פופ שר שהוא "בנו הנשכח של העולם". היום אני יודע להגיד שבגיל עשר הייתי ילד זועם, רותח, שרוצה לצעוק משהו דומה, ולא מוציא הגה. אולי לכן פוגרטי וברדן נחרתו בזיכרון הצלילי שלי. הם זעפו למעני, בשמי ולהגנתי, עוד לפני שהרשיתי לעצמי להודות בכעס שלי.

I Put a Spell on You ו־House of the Rising Sun, שני השירים האלה היו הדבר הכי קדמון ופראי ששמעתי כילד, פרט אולי למזמורי החגים בבתי הכנסת של העדות השונות ברמת אביב, שאבי לקח אותי אליהם. את כל זה, את הפראות והזעם, התחלתי להבין רק אחרי מותו ב־1992. הייתי אז בן מחצית מגילי היום וזאת אכן היתה השנה שחצתה את חיי. לפני כן, בגיל עשר, כל מה שידעתי על האנימלז וקרידנס הוא שהאש שיצאה ממקלטי הרדיו הפיחה בי רוח, רוח שהמתינה כמה שנים עד שהתחילה לקבל צורה ולהתגלם בחומר.

בגיל שתים־עשרה כבר הערצתי את הביטלס, את פינק פלויד ואת מיילס דייוויס, את כל מה שהיה לכאורה מתקדם או עמוק או מורכב. אבל כל זה השתנה בשבת אחת אחר הצהריים, בביתה של חברה בירושלים, כששמעתי, בן שש־עשרה, את האלבום 'אמריקן פרייר' של הדורז. את כל מה שידעתי על פוגרטי וברדן בלי להבין הבנתי מיד, ברגע אחד, במפגש עם מוריסון, משורר הבדידות, שרוב גיבורי שיריו חיים בלי שם ובלי מקום, בלי קווי מתאר מדויקים, רק בערפיליות נפש אינסופיות, בימים מוזרים של סקס ומוות. בלי פוליטיקה, בלי הומור, בלי בידור.

אחרי שפגשתי באבדון הנפשי של מוריסון כבר לא הייתי צריך להסתתר. מצאתי את האח הגדול שמעולם לא היה לי. בעקבותיו ובזכותו גיליתי את איאן קרטיס ולו ריד, את בודלר ואבידן ופן וברימן, יונה וולך, כל המשוררים המקוללים. ב־1992 הייתי בן עשרים ושבע, הגיל שבו מוריסון וחבריו למועדון מתו, ונשארתי בחיים. רק אז, אחרי קריירה קצרה ומלאה מפח נפש כסולן גן חיות, התחלתי ללמוד מוזיקה ולכתוב שירים שמנסים להתקרב במקום לברוח, להגיד במקום למלא חלל במילים. וככל שהתקרבתי אל עצמי, הלכתי והתרחקתי מהקהל. לא הצלחתי מאז לבנות איתו שום מערכת יחסים ארוכת טווח, שתאפשר לי לממש את חלום חיי ולהיות עשרים וארבע שעות ביממה, או לפחות שתים־עשרה שעות ביום מוקף צלילים, חי בתוך המוזיקה.

היום אני מבין שלא היו חסרים לי כשרון ואפילו לא סוג מסוים של כריזמה קולית או בימתית, אבל אני גם יודע לסמן רשימה ארוכה של חולשות ושל טעויות בדרך. מעולם לא היו בי לא החוסן לממש מאוויים באמת ולא התבונה הרגשית לקדם ולקיים את עצמי. אף פעם לא הלכתי עד הסוף. מאז גיל תשע־עשרה היה לי נוח מאוד לעמוד עם רגל אחת בתקשורת ורגל שנייה במוזיקה. זה מה שהכרתי כבן יחיד להורים גרושים: חדר בבית של אמא וחדר בבית של אבא. העדפתי לפזר השקעות, לפזר סיכונים, אף פעם לא לטבול כולי במים, תמיד להיות מוכן להינטש או לעזוב מרצון.

בסרט 'היט', עם אל פצ'ינו ורוברט דה נירו, יש משפט שהרג אותי כמה פעמים: "אני תמיד יכול להתקפל ולחסל את כל מה שיש לי בתוך שלושים שניות כדי לעבור למקום אחר". ככה גדלתי, עם מנגנון הישרדות כזה, וככה אי אפשר להעמיד לא קשרי אהבה ומשפחה יציבים ולא מערכת יחסים טובה עם הקהל. מוזיקלית, כשאהבתי את מה שעשיתי, אחרים איבדו בו עניין. מי שרציתי באהבתם, בערך אותם אנשים שהיללו אותי כעורך מוזיקלי וכמבקר, כעסו על מי שהייתי בלהקת גן חיות, ואני עצמי כעסתי על מי שאהבו אותי בלהקה. בזתי למי שהיללו אותי והאמנתי לכל מילת ביקורת שלילית עליי. כנראה היה בי צורך לשמור על עצמי מתוסכל, דחוי, מתענה, קורבן. הרי להתפוצץ על העולם ולקבל ממנו בחזרה אהבה - זה באמת יהיה יותר מדי.

זה היה הדפוס, זו היתה התבנית. שמרתי להם אמונים ולא הצלחתי לסטות מהם. רק בשנתיים האחרונות, הודות למשפחה החדשה שלי ולעבודה החדשה שלי, אני חווה לפעמים רגעים של שייכות, של סיפוק, של ביטחון, ואפילו של קצת נחת וגאווה. חיכיתי חמישים שנה, והנה הצלחתי להרגיש שגם לי מותר להיות חלק מהעולם ואפילו להחציף ולחשוק בו, ולא בגניבה.

אבל זה לא קרה באופן שחלמתי עליו מגיל שתים־עשרה, מאז אותו יום שבו ראיתי - שישי בצהריים, קולנוע פריז - את The Songs Remain the Same, סרט ההופעה של לד זפלין ב״מדיסון סקוור גארדן״ בניו יורק. זה לא קרה בזכות הקול והשירים שלי. הרי הכלי הזה, אותו מפגש בין המוזיקה לנפש באמצעות הקול והגוף, כילה אותי. פעם אחר פעם, על הבמה ובאולפן, הרגשתי כמי שעומד מול כיתת יורים שבכוחה לחרוץ את גורלי לשבט או לחסד. הקלטתי בערך חמישים שירים, אבל אולי רק בחמישה מהם אני שלם גם עם הכתיבה וגם עם הביצוע וההגשה (למה לא לספור? 'המוזיקה בפנים', 'כנפיים', 'אם אתה חי', 'היה פעם ילד', 'פינג פונג'). הייתי עסוק בכמיהה להכרה ולאישור, בריצוי, בטרור עצמי. לא יכולתי לתפקד, ולא יכולתי ליצור בהנאה, בביטחון, בחופשיות. נשארתי בעיקר קפוץ תחת.

באורח משונה ממש דווקא היום, כשלראשונה בחיי אני שכיר בחברה מעולה בעלת ערכים מסחריים מובהקים, משהו בי נפתח והשתחרר. באופן מוזר, דווקא כשאני נמדד ונשפט בקריטריונים חדים ונוקשים, אני מרגיש בטוח יותר בעצמי, ביכולת שלי לעמוד בהם, להצליח. אולי לראשונה בחיי אני מסוגל להרגיש שמישהו באמת מאמין בי. לכסף יש משמעות, בטח מאז בואו של אוֹרי לעולם, אבל התמורה הכספית מתגמלת וחשובה גם נפשית. בעוד שהעשייה המוזיקלית שלי אחרי גן חיות שִכנעה בקושי כמה מאות אנשים - אלה שהיו מוכנים לקנות דיסק או כרטיס להופעה - הנה מישהו חושב היום שאני נושא ערך כלכלי, שמשתלם להשקיע בי, ומאפשר לי לצמוח.

את האלבומים האחרונים שלי הפקתי לבד, בלייבל עצמאי. אבל עצמאות היא לא רק כינוי לאמצעי הייצור וההפצה של המוזיקה, אלא בעיקר עמדה בעולם, עמדה שמשתמעות ממנה חירות ותנועה. חסרתי חירות כזאת. הייתי אלילון פופ־רוק לשנתיים בגן חיות, עם שיר מצוין אחד, 'המוזיקה בפנים', ואחר כך הייתי מאובן, קפוא, מפוחד, לכוד. רוב השירים שלי מתעדים בדיוק את העמדה הזאת: את הכמיהה להתנער ולצאת מהמלכודת, ואת עומק התלות שלי באזיקים. האם אני כותב עכשיו את החופש החדש?

באולפני הקלטות, בזמן העבודה על שירים חדשים, יש מין ציפה ייחודית בזמן, כמו באיזו חללית שמשייטת בחלל. הצוות שקוע כל כולו בצלילים המונצחים לראשונה, ואיש אינו יודע איך הם יתקבלו בחוץ, על ידי קהל מאזינים משוער. אנחנו, באולפן, האנשים הראשונים בעולם ששומעים אותם, ואנחנו מקווים שלא נהיה האחרונים.

אתמול עברתי משהו דומה, אבל בלי כלי נגינה ומכשירי הקלטה. מאות אנשים התכנסו כאן כדי לדון בחבירה בין תוכן, שיווק, וי־אר ואיי־אר. האנשים האלה, מהמומחים הטובים בתחומם, הם לכאורה העמיתים החדשים שלי (העמיתים האמיתיים שלי הם מוזיקאים, לא?). כולנו מסתכלים קדימה ומנסים לתכנן ולייצר את התוכן שיהיה הכי נדרש והכי יעיל כשהעולם יעבור מתוכני דו־ממד לתוכני תלת־ממד. בדיון הראשון היו באולם מאה וחמישים איש בערך, החל בסטארטאפיסטים רעבים וכלה בנציגים של תאגידי־על. דיברנו על השנים הקרובות, 2025-2022, על החיים שיתנהלו בעתיד מבעד לטלפון החכם, על אוואטרים שיוכלו לנדוד בין הפלטפורמות השונות של פייסבוק וגוגל ואפל כישויות שמייצגות אותנו בתלת־ממד ומנהלות מפגשים עם ישויות אחרות. שמענו הרצאות על מה שפייסבוק וגוגל חושבות שבני אדם יתעסקו בו ב"אוקולוס" וב"דיי דרים" - המותגים שתחתם הן מנסות להיכנס לעולמות המציאות הרבודה והמציאות הווירטואלית - ואיך כל אחד מאיתנו יכול להירטב קצת בגשם העתיד לבוא.

התבוננתי בשלל הטיפוסים סביבי - רובם מסוג חדש לי, אנשי טכנולוגיה ועסקים, בעלי מיומנויות יצירתיות שאף פעם לא הכרתי כמותן - ונזכרתי במשל החללית מאולפני ההקלטות: אנחנו רק קומץ, אולי מומחים ואולי משוגעים ואולי גם וגם. בתחום הווי־אר אין עוד רבים כמונו, ויכול להיות שאנחנו שקועים בבהלה לזהב שאיש לא ימצא, הוזים עוד אופנת השקעות ומחקר שתתגלה כנטולת טעם. אבל אפשר גם שאנחנו חלוצי חלל הממפּים את העולם החדש, את מה שגוגל קוראת לו השלב הבא באבולוציה, אחרי המחשב, האינטרנט והסמארטפון: "אימרז'ן". בעתיד הזה החיים האמיתיים והעולמות הדיגיטליים יתרכבו לכדי הוויה אחת.

למשל: פסיכולוג ומטופל שנפגשים בחדר שיחה במציאות מדומה. הם יכולים לקבוע פגישה אחת בחודש בקליניקה מסורתית, ושבוע לאחריה, חמושים בקסדות, לנהל שיחה בטבע, על ספות ביער לצד אגם רוגע. שבוע אחר כך הם ייפגשו בלי לצאת מהבית על חוף ים במזרח אסיה או דרום אמריקה, והטיפול הבא יתקיים בהדמיה של חזרה לרחם. גם האיי־אר, המציאות הרבודה, אינו חזון רחוק. כבר היום קיימת תוכנה המתממשקת למשקפיים ויכולה לאפשר לי, למשל, לזהות כל אחד מהנוכחים בכנסים ולקבל על העדשות את שמו, תאריו האקדמיים, רשימה של חברים משותפים. אחר כך נוכל להמשיך לפגישות עסקיות, ללחוץ ידיים ולחתום על מסמכים, גם אם נהיה רחוקים זה מזה אלפי קילומטרים.

העולם מתעסק היום בפייק ניוז ובדיפ פייק, אבל בעוד עשר שנים עצם מושג האמת ייראה לנו אחרת. כאווטארים בעולמות של מציאות מדומה נוכל לאמץ לנו זהויות חדשות, גמישות, מורכבות, רחוקות מאוד מנקודת המוצא שלנו. אילו מונחים משפטיים יגדירו את גבולות הזהות שלנו? אילו מערכות יחסים אישיות יתרקמו במרחבים ששלוחי ושכפולי בני האדם יאכלסו בעתיד?

אין סוף לאפשרויות, אין סוף לאתגרים, וכולנו כאן בכנס כי מיליארדי דולרים ישובים מאחורינו ומלפנינו. אבל אנחנו פה גם כדי לקבל חיזוקים, להשתכנע שאנחנו לא עיוורים ולא שוטים ושאכן יש טעם מוסדי לרדיפה שלנו אחרי החדשנות. כולם, ביומיים הדחוסים של הכנס, מנסים לא רק להתקדם, לטווֹת קשרים ולגייס כספים, אלא גם לשאוב מהנוכחים משהו אנושי וחם ומעודד, להרגיש שאנחנו לא לבד.

בחברה שאני עובד בה, Waves Audio, אני מרגיש לפעמים רחוק מדי מליבת העשייה. יש בחברה רק שלושה עד חמישה אנשים שמכירים את העבודה שלי לעומק. כבר עשרים וחמש שנה שהיא מתמחה בפיתוח תוכנות סאונד דיגיטליות לאולפני הקלטה ולתעשיית המוזיקה, ואני אמור לפתח לה מוצרי תוכן חדשים, לשווקים חדשים, בתחומי התלת־ממד. תומר, סגן נשיא מחלקת הקונסיומר, שמוביל את הפעילות מול לקוחות שאינם בהכרח מתעשיית המוזיקה - חברות ענק כמו דל וקוואלקום, למשל - אמר לי שאני מעין חיל חלוץ. יש משהו שמפמפם גאווה במחשבה הזאת, אבל היא לא קלה בכלל. המשמעות שלה היא שאני מרגיש לפעמים בודד, אבוד אפילו. אני מתעסק ברעיונות ובפרויקטים, שתוך כדי תנועה עליי להמציא אותם ואת המודל העסקי שלהם. זו הנגזרת המפחידה של היות חיל חלוץ: כולם רצים קדימה כדי להיות הראשונים שכורים את הזהב מהאדמה, אבל שרויים באי ודאות ענקית. לא ברור מה יקרה טכנולוגית, לא ברור מה יקרה תרבותית, לא ברור אם הלקוחות יבחרו בנו מכל היזמים והמפתחים, וכמובן - לא ברור אם ואיך וכמה כסף נעשה מכל זה.

זה מה שאני דג או צד עכשיו: במקום לזווג מילים למנגינות ולקול האנושי, אני משדך רעיונות תרבותיים לטכנולוגיה חדשה וללקוחות עסקיים. האם אני טוב בזה? מוקדם לדעת. אני בעיקר קם בבוקר עם ייעוד חדש, שאינו מוזיקה. זה עדיין מוזר לי. בגיל חמישים ושתיים וחצי, האם אני נמצא במקום הנכון? האם, להבדיל מלהקת גן חיות, שבניתי רע מאוד, אדע הפעם לבנות נכון את הקריירה שלי? האם הפעם, אחרי להקה קצרת מועד ודקת מורשת, אדע להעמיד גוף עבודה ארוך טווח ועשייה משמעותית? הבטן אומרת לי שכן, שזה אפשרי, ושבעצם, אני בר מזל. הרי יכולתי להיות היום מובטל מת מפחד, ולחלופין, להצטמק בתפקיד נתעב באיזה כלי תקשורת ישראלי ולהרוויח בקושי את קיומי. ובכל זאת, אני לא יודע כמה שנים טובות נשארו לי, וזאת קריירה שנייה, ויש לי ילד אחד לרפד, ואני רוצה שנעשה לו אח או אחות, והחיים בתל אביב יקרים מאוד, והבריאות המידרדרת שלי עולה גם היא כסף. זה הזמן שלי לפרוץ.

קולות משאית העירו אותי בחמש וחצי בבוקר. חזרתי לתל אביב, וענת טסה לכנס בדנמרק קצת אחרי שנחתתי. הלכתי לישון בחלונות פתוחים ולא הדלקתי מזגן. נרדמתי בשתיים בלילה אחרי שיחת עבודה עם ארצות הברית ואחרי פינג־פונג מיילים עם גלעד, הבעלים של Waves. גלעד הפך דמות מפתח בחיי. הוא זיהה בי יכולות שלא זיהיתי בעצמי ופיתח תפקיד במיוחד בשבילי. גויסתי כדי להקים אתר סטרימינג להדגמת אחד ממוצרי החברה, אבל אחרי כשנה יצרו בשבילי תפקיד של מנהל תכנים חדשניים. בעצם, גלעד וחבריו להנהלה הגדילו את מוטת כנפיי לא רק במובן המקצועי: הם שִרטטו לי את עתידי.

כבר כמעט שבוע שרק אוֹרי ואני בבית. בגן אמרו לי שהוא נשך שוב, לראשונה אחרי זמן רב, ודיבר לא מעט על "אמא במטוס". גם אותי הוא ניסה לנשוך במעלית בדרך הביתה, פעמיים, דרך המכנסיים. לפני כן, אחרי שאספתי אותו, עשינו את סיבוב הדיווש הרגיל שלנו בכיכר דיזנגוף כדי לבדוק מה מצב הטרקטורים שעובדים שם בהחזרת הכיכר לקדמותה. הפעם שום טרקטור לא עבד ואוֹרי המאוכזב סירב ללכת איתי לחנות חומרי בניין כדי לקנות את מתלה הבגדים שרציתי. גם בלי הנסיעה של אמא הוא בשיאה של תקופת הלא־רוצה: לא לגן, לא לאופניים, לא ללזניה, לא לעלות הביתה, לא חולצה קצרה. אף שעל.

אבל מה אפשר לעשות עם ילד על סף בכי ברחוב? הרמתי אותו, אף על פי שאסור לי - לפני כמה שבועות עשיתי את זה והברכיים שלי נסוגו הרבה לאחור - ופסענו ארבעים ושלושה מטרים עד לחנות. אוֹרי אהב לשוטט גבוה באוויר בידיים שלי. זה טבעי, כשאתה בן שנתיים ורבע, אבל לי כאבו הברכיים, ואחרי שעלינו הביתה כבר לא ירדנו שוב, למרות שתִכננתי סיבוב על האופניים בין ערביים. זה יהיה יותר מדי.

אוֹרי נראה לי על סף מחלה - עיניים מוצרות וקצת מודלקות - ואני הייתי תשוש. נשארנו בבית. חלק מהזמן הוא שכב עליי בסלון, נתון כולו לקסמים של סרטי מיקי מאוס ובוב הבנאי על צג ששת האינצ'ים של הטלפון שירש ממני, כשהחלפתי את שלי (הנה אשמה: למה אני לא מפעיל אותו יותר, למה אני לא מתַקשר איתו יותר, למה אני מוצא בסרטונים האלו פתרון קל מדי). חלק מהזמן הוא ניסה לצייר, אבל לא התמיד. עשינו שיחת וידיאו עם אמא, ואז, כשהושבתי אותו לאכול והתיישבתי על הספה, מבטי נעצר עליו, על הסקרנות שלו מול המסך, והוכיתי הלם. הוצפתי עד דמעות כמעט, התמלאתי השתאות ופליאה: מהעיניים הרכות והנבונות שלו, מהחוכמה העמוקה שנגלתה לי בהן.

יש באוֹרי שילוב בין תום ומתיקות ובין ממזריות וכריזמה. בחיוך שלו, ספק מתנצל ספק מתגרה - קדימון להפרת איסור, אפילו להתעללות שבצִדה הנאה מכאב של אחרים - יש משהו אריק איינשטייני. ובכלל, יש משהו מקסים בחיבור המתקיים בו בין כוח וגבריות בטוחה בעצמה ובין טוּב לב ודאגה. אני מתפלל שבשנותיו הבאות הכריזמה הזאת שלו לא תוצנע, תעוקר ותסורס כפי שקרה לי בילדוּת המוקדמת. ועם זאת, אני מפחד שהצבת הגבולות שלי אינה חדה דיה, שאני או קשוח מדי או רך מדי, פוקד או נכנע. ואולי אוֹרי כבר בשל לדיאלוגים משמעותיים הרבה יותר בינינו. כל זה התנקז לרגע שבו ישבתי על הספה, הבטתי באוֹרי וכמעט דמעתי. חשבתי על גודל האחריות שלנו לאושרו של האיש הקטן הזה, שגדל כל כך מהר, ועל שבריריות האושר שהוא מעניק לנו.

אבל חמישה ימים בלי ענת שברו אותו, והבוקר הוא מירר בבכי מהבקבוק הראשון שנתתי לו ועד שלקחתי אותו לגן. גם שם בכה בזרועותיי דקות ארוכות. בשיא המאבק שלו נגד הבגדים, האוכל והקסדה, גם כשניסיתי לתת לו את מחית הפירות המוכנה שהוא אוהב, הוא פלט פתאום, "לא רוצה סמוצ'י, רוצה אמא." חשבתי ששיחת הווידיאו עם ענת הרגיעה אותו, אבל לא. ואחרי הגן, כשחצינו את כיכר הבימה באופניים דרומה, הוא התחיל לצעוק, "אמא, אמא, יובל לקח לי את הבמבה." נחרדתי. האופן שבו הוא דיבר אל אמא למרות המרחק ממנה, והקול שיצא ממנו, זעקת השבר, שיש בה גם עלבון וגם קריאה לעזרה, ריטשו אותי. הוא לא צועק כדי שכל העולם ישמע מה יובל עשה לו, אלא כדי שישמעו כמה אמא חסרה לו. הוא מחפש את הקול ואת הביטחון ואת הנוכחות של אמא נבצרת. זו נבצרות זמנית, לא מאיימת, אבל אוֹרי לא יודע את זה. מבחינתו, הוא ישוב בחרטום הספינה הדו־גלגלית שהוא ואבא משייטים בה בעולם ובין כל המראות והקולות והריחות והצבעים והתנועות חסרים לו הקול והמראה של אמא שלו. לכן הוא קורא לה. מי לא קורא לאמא?

יש אימה אוניברסלית, אימת היעלמות האמהות, ואוֹרי חווה אותה כבר כמה ימים. היא תיגמר מחר בערב, אבל עכשיו הוא חי בתוכה, ואין שום דבר שאני, אבא שלו, שלבי פועם במרחק כמה עשרות סנטימטרים ממנו, יכול לעשות כדי להרגיע אותו. היש־לו־אבא לא מצנן את האין־לו־אמא.

וכולנו הרי חיים את האין־לי־אמא במינונים משתנים. ב־1996 אמא שלי אושפזה בעקבות אירוע לב. חזרתי מאיכילוב לביתה ברמת אביב לפנות בוקר, אחרי הצנתור שלה, ובראשי עלו המילים הראשונות של מה שהפך אחר כך לשיר 'נופלים': "הבית חשוך ואמא איננה, לאן, לאן, אמא הלכה, לאן, לאן, לאן, לאן, תגיד לי ילד, איפה אמא שלך?" את מה שהרגשתי אני כאדם בוגר נטוש וחרד, אוֹרי חווה כילד בן שנתיים ושלושה חודשים וחצי. הרי כל המבחן של ענת ושלי ושל כל ההורים הוא בדיוק הסרגל הזה: כמה אבא יש לאוֹרי? כמה אמא יש לו?

ובאופן מוזר, דווקא בכל מה שקשור לאבהוּת אני רגוע לחלוטין. אני לא מסוגל להסביר מדוע ואיך, אבל דווקא ורק באבהות אני פועל ומתפקד מאיזה שקט פנימי ומתוך ידיעה ברורה ומוצקה של הנכון והחשוב. כל חיי התלבטתי והפכתי בשטויות, לא סמכתי על עצמי בשום דבר, דחיתי החלטות או הכרעתי מכל הסיבות הכי לא נכונות, והנה דווקא במלאכה ובחובה הכי קדושות, מבחינתי, פתאום, בגיל חמישים, אני כל כך בטוח בעצמי ובוטח במעשיי.

וישנה גם התשובה של אוֹרי, סוג של תשובה שהוא נתן ברכיבה היום, חצי שעה אחרי תקרית צעקות הבמבה. כשהתקרבנו הביתה הוא פתאום אמר לי, "אבא, אוֹרי שמח," וחזר ואמר, "אבא, אני שמח."

ענת סימסה לי שהיא נחתה בפראג. את הלילה תעשה שם במלון, ומשם תטוס, מחר, חזרה לארץ.

בשנתיים האחרונות זמן הנגינה שלי מצטמצם, אבל התוכן די קבוע. פעם בשבוע אני מריץ סט הופעה מפעם, בגיטרה ופסנתר. פעם בשבוע אני מנגן במשך ארבעים דקות את השירים החדשים שלי, מילים ולחן, פעם בשבוע לחנים חדשים שעוד אין להם מילים, ופעם בשבוע - אימון פסנתר של שעה, קצת קלאסי והרבה סול ורית'ם־אנד־בלוז שאני זוכר בעל פה. לפעמים, כמו היום, אני פותח את אחד הקלסרים שאספתי מאז גיל עשרים ושבע, כשהתחלתי ללמוד לנגן. יש בהם כמה מאות שירים שאני אוהב ושהוצאתי את המילים והאקורדים שלהם, ואני יושב איתם ומנגן. עכשיו ניגנתי בגיטרה לא מעט שירים. האחרון שבהם היה I Need Somebody של איגי והסטוג'ז. ניגנתי באקוסטית ושרתי בכמה סולמות, בהתחלה נמוך מאוד ואז גבוה, כשבהדרגה מיתרי הגיטרה מקבלים מיד ימין שלי תוספת אלימוּת והקול מגיע כמעט לצעקה.

בסביבות גיל עשרים ושתיים, לפני שלושים שנה, המילים של איגי היו החיים שלי: "אני זקוק למישהו בדיוק כמו שאת זקוקה", "אני נכנס לבר, וכולם נראים כל כך בסדר, ואף אחד מהם לא צריך אותי". עכשיו אני יושב בדופלקס חמישה חדרים, אמנם מתוחזק גרוע, ובכל זאת, באמצע תל אביב, מתחת למגדל פרישמן, ומחרתיים יש לי כמה ישיבות חשובות, ואני יוצא ממקומי ומזמני ומתמזג בשיר שיש בו כל כך הרבה תלישוּת וזעם והומור, שנובעים מהתחתית. חלק בי מתייחס לשיר במין נוסטלגיה, ובחלק אחר מתעוררים המרכיבים הפגועים והתוקפניים שבתוכי. חלק נוסף מעריך עוד יותר את האמנות המעולה של איגי והלהקה, ושל בואי שהפיק לו את האלבום, וחלק נזכר בכל מיני אנשים, דווקא חברים טובים, שאמרו לי פעם שהמוזיקה תישאר אצלי רק בתור תחביב. אני קצת מתאבל, קצת מקבל.

ביום רביעי קפצתי לצהריים נדירים אצל חמי. אנחנו מתראים מעט מדי ומתגעגעים יותר מדי. קפצתי אליו באמצע היום, יורד ממגדלי המשרדים הקרים של עזריאלי לבית המשפחתי החם והצפוף של קרן ושלו בביצרון. מוזר ונעים להיכנס באמצע יום עבודה להמולת בית, וחמי השמיע לי שלושה שירים חדשים שלו, מאלבום שיהיה בעיקרו שיתופי פעולה, עם טקסטים פחות אישיים, שדנים בעיקר במצב האדם והעולם והחברה. אהבתי מה שאהבתי והערתי מה שהערתי, ולעצמי חשבתי כמה אני מעריך את חמי שחי את המוזיקה שלו ומתפרנס ממנה וממשיך ליצור, ושאם היו לי בגיל עשרים או שלושים הידע והכוחות הנפשיים שיש לי היום, סביר שגם אני הייתי מתפרנס מהמוזיקה שלי. תהיתי שוב אם הגיל הוא שגורם לי להתפעם פחות ממוזיקה חדשה, או שהמוזיקה הפופולרית באמת הפסיקה להיות מובילת התרבות והחדשנות. לפעמים אני נתקל בפוסטים הנלהבים של קוואמי על אינסוף מוזיקה חדשה מעולה, ומבין שאנחנו לא מקשיבים באותו אופן.

אבל אם האבל הפרטי שלי והתסכול על מות הקריירה שלי במוזיקה הם שהובילו אותי למצב שבו מוזיקה חדשה לא מסעירה אותי, אז למה מוזיקה ישנה עדיין כן מפעימה אותי לא פחות? אולי נהפכתי לזקן המנותק והנרגן שטוען שבימיו היה הרבה יותר טוב? אבל איך טיעון הזקן הנרגן מסתדר עם העובדה שבעבודה אני מתעסק באולטרה־חדשנות ואולי גם בעתיד של המוזיקה, לא רק מבחינת הפצה, אלא גם מבחינת האופן שבו היא תיוצר ותישמע?

שירים גדולים מהעבר מספקים לי השראה בשנה האחרונה פחות בהאזנה פסיבית, והרבה יותר כשאני מנגן אותם באצבעות. זה זמן האיכות שלי עם המוזיקה. במקביל, ספרים תופסים מקום גדול יותר בעולם שלי, עוזרים לדמיון שלי להשתחרר. אולי כששירים הבעירו אותי, כתבתי שירים, ועכשיו, כשספרים מבהירים אותי, אני מבהיר את עצמי לעצמי בכתיבה.

אחר הצהריים, בזמן הדיווש עם אוֹרי לקראת השקיעה, על שביל האופניים שלצד כיכר רבין, כשלשמאלנו דוכני שבוע הספר, ריקים עדיין, עצרתי כדי לתת לאוֹרי סמוצ'י מה"תיקימאוס" שלו. שלושה קשישים ישבו על ספסל והתבוננו בו, ופתאום תהיתי איך היה מתנהל מפגש בין אוֹרי ובין אבא שלי, סבא שלו, שמת לפני מחצית מחיי. נדהמתי מכך שלא חשבתי על האפשרות הזאת עד היום, ומעוצמת התהיות ומתמונות הדמיון שהיא עוררה בי. לכן כנראה הדפתי אותה אוטומטית גם באותו רגע, כמו תמיד.

אני חוזר לאבא שלי בדמיוני כל כך מעט. הפעם המשמעותית האחרונה היתה בחלום. סיוט שבו אני מגיע באמצע לילה מושלג לבקתת עץ ישנה ברמת אביב ורואה שם את אבא בשיער שיבה ארוך ובזקן ארוך לבן. הוא חיכה לי מעל משהו שנראה כמו מיטה או כמו קבר, וחשבתי שהגעתי לשם כדי להיאסף אליו. חלמתי את החלום הזה לפני כשנה, כשאוֹרי היה צעיר מאוד ואני אבא טרי. אבא שלי נראה שם בן מאות שנים, והחלום הפחיד אותי, כאילו המחיש לי את קרבת המוות.

הבוקר, כשאני חושב על אותה תמונה אפשרית של מפגש סב־נכד, ממש קשה לי להשתקע בה, לצייר אותה בדמיון. נדמה לי שאני מנסה בכוח להימנע ממנה, נאבק בה. אבא היה יכול להיות בן שמונים ותשע היום. אין לי ספק שהיה מאושר בענת כלתו ובאוֹרי נכדו, וגאה בהם מאוד. אבל המחשבה על כך תובענית ומחייבת אותי לדמיין את המשך נוכחותו בחיי. זו מחשבה מכאיבה שדורשת חשבון נפש. לא יפה להודות שהמוות שלו שִחרר בי משהו, עורר אותי לחיים.

אבא עצר אותי שלא באשמתו. מסלול חיי היה שונה אילולא קרס מדום לב פתאומי, בן שישים ושלוש בלבד. בלוויה שלו, על קברו הטרי, הלום ונטול שינה, שטוף בכי ועיוור למחצה, ממש חשתי בהדף משק כנפי המוות עובר בסמוך לשיערי ולאוזניי, מרפרף ונוסק מעלה. באותו רגע הפנמתי שחיי קצרים ושעליי להשתנות: להתקרב, במקום לברוח; לאהוב, במקום לשנוא; ולהתחיל ללמוד לנגן ברצינות. בעקבות מותו של אבא ובעקבות הקריאה ב'מכתבים למשורר צעיר' של רילקה, קיבלתי לא מעט החלטות מכריעות, שמשמעות כולן להקדיש את עצמי לאמנות.

אבל מעבר לאב הסמלי, לאב המופנם בתוכי, שאני ממשיך לדבר איתו כל חיי, היה גם משה מולדאבי־סגל עצמו, האדם הפרטי, שחי בעולם משלו והתנהל בתוכו בנפרד ממני. רבע שעה חלפה מאז התחיל להרגיש כאב בטן ועד שצנח בזרועותיה של מרים זוגתו האוהבת בסלון ביתו ומת. איך היה חי אילו שרד? האם היה נשאר בן זוג של מרים עד יום מותה? האם היה ממשיך לעבוד במכון לחקר התפוצות עד הפנסיה? איך היתה נראית שגרת חייו כאדם מקשיש? האם היה חולה, חלש, תלותי? והאם היינו מצליחים לייצר דיאלוג טעון ומכאיב ודוקרני פחות בינינו? אני נוטה להאשים את עצמי כעת בכך ששאלות כאלה לא עלו בדעתי אף פעם, אפילו לא פעם אחת, במשך עשרים ושש השנים האחרונות.

מאז שאוֹרי בא לעולם, אני מהרהר, כמובן, באופן שבו הוריי גידלו אותי וחינכו אותי, ושואל את עצמי אם היה בינינו מגע פיזי, איזו אינטימיות רגשית היתה או לא היתה לי בשנותיי הראשונות. ובכל זאת, מעולם לא חשבתי על חייו האפשריים של אבא כאדם בן שישים או שבעים או שמונים פלוס. אבא שלי מעולם לא יצא מהגטו, לא השתחרר מהכיבוש הגרמני, שלפת אותו מאז היה בן עשר ועד נשימתו האחרונה. אותי, שייחלתי כל חיי להשתחרר מאותו גטו, מאותו צל, רק אוֹרי שִחרר והוציא. במעשים שהם חסדים גדולים, אוֹרי וענת הובילו אותי לחלונות שמהם איני רואה רק את הסכנה, האימה והרוע שבעולם, אלא גם יופי ושמחה. האם אבא שלי היה יכול אי פעם להשקיף מבעדם? האם נכד משלו היה מסוגל להביא גם אותו לראות נוף אחר? ומנגד, אילו חי, האם המשך המתח בינינו והמחיר הנפשי שהוא גבה משנינו לא היה מוביל לפיצוץ קטלני?

בגיל עשרים ושש נדהמתי מכך שאני קובר את אבי, ולא להיפך. הייתי משוכנע שהוריי יקברו אותי, ולא אני אותם. אולי לכן לא ניסיתי מעולם לצפות קדימה, לתכנן, לשרטט לפניי אופק כלשהו. בעיקר הייתי עסוק בבריחה, רעב למחיקה עצמית, לתחליפי סיפוקים, לשכחה. רק המוות של אבא שלח אותי למסע נפשי, למאבק פנימי לטובת חיים משלי. מותו של אבי פתח חרך בדלת תא הכלא שחייתי בו, ולידתו של אוֹרי כבר פתחה אותה לרווחה.

ובעוד אני חושב על כך, אני נזכר שבעוד כמה ימים חל יום השנה למותו. עוד לא קבעתי שום דבר לאזכרה. אני חייב לטפל בה כבר היום. זו הפעם הראשונה אי פעם שאני לא נערך לאזכרה חודש מראש או יותר, ובעצם שוכח אותה, נזכר רק ברגע האחרון.

אתמול בשמונה ארבעים ושמונה בערב רעדתי וגִמגמתי והתבלבלתי. עולמי עמד על סף חורבן.

אתמול בשמונה וחמישים חזרתי לנשום, האדמה התייצבה. השמיים התנקו.

הכול אצלי מוגזם. הכול פסגות או גאיות. אין בי אמצע.

בכנס באמסטרדם, לפני קצת יותר מחודש, נפגשתי עם נציגים של ארגון תרבות מוביל מניו יורק. בסוף דייט עסקי קצר שיזמתי בחוצפה ישראלית ספונטנית, הסכימו שאגיע למשרדים שלהם כדי להעביר פרזנטציה כהלכתה. הצעתי להם רעיון תוכן בווי־אר, שדרכו ייושם מוצר של Waves. זו יכולה להיות פריצת הדרך שלי. אם יתממש, זה יהיה הפרויקט הרווחי הראשון שלי בחברה. סוף־סוף אהיה יזם עם קבלות.

מאז אמסטרדם שלחתי אליהם מיילים שלא נענו. התייעצתי עם יובל, מנהל הסחר והשיווק הגלובליים שלנו, שהסביר לי שעיקשות יכולה לעבוד לפעמים, ואף לעורר יתר הערכה, ואין מניעה שאתקשר לבכיר מבין השניים. התקשרתי. הבחור, מנהל בחברה, אמר לי לשלוח מייל. מגומגם ומשתנק, הסברתי לו שכבר שלחתי, פעמיים, ואלמלא כן, לא הייתי מרשה לעצמי להתקשר. הוא בדק, וכעבור אותן שתי דקות כמו־גורליות אמר שאכן, הוא רואה את המייל שלי. הוא התנצל, אמר שהיה בנסיעות, והבטיח שיבדוק את הדברים ויחזור אליי ונקבע תאריך לפרזנטציה בניו יורק. אבן ענקית, בלתי הגיונית במשקלה, נגולה מעל לבי.

כבר שנתיים ושליש Waves מוציאה עליי סכומים גדולים, וטרם ייצרתי לה הכנסות, אפילו לא עתידיות. נכון, אני מתעסק בתחומים החדשניים ביותר וההשקעה בתנאי אי־ודאות היא נתון די מובן, ובכל זאת, הלחץ לספק את הסחורה, להראות קבלות, מתיש אותי. כל הזמן מכרסם בי החשש שיפטרו אותי, שלא ייתנו לי להמשיך, שאצא מההתנסות הזאת בלי שום הצלחה מוכחת. הרי אני חצי נטע זר בחברה - איש תוכן בחברת טכנולוגיה. שאר אנשי התוכן בחברה מתרכזים במחלקת השיווק, אבל גלעד ותומר ניתבו אותי לתפקיד חדש, שבו אני צריך לפתח מאפס, להמציא ממש, מוצרים חדשים, בשיתוף פעולה עם גורמים חיצוניים. הפרויקטים שלי יכולים להיות עצומים, אבל אין בהם שום אמצע. או שיקומו וישגשגו, או שיגוועו עוד לפני שנולדו. המון או לא כלום.

הגעתי לחברה כשנה לפני השקת המותג התלת־ממדי החדשני שלה, Waves Nx, טכנולוגיה שיודעת להקליט ולערבל ולהשמיע צלילים ב־360 מעלות, באופן שמחקה את עיבוד האותות הקוליים במוח על פי מיקומנו ומיקום הצלילים במרחב. להבדיל ממה שיודעת לספק טכנולוגיית הסטריאו הכי משוכללת, שתמיד משקפת שדה צלילי קבוע וידוע מראש, הפיתוח הזה מסוגל לדמות צלילים כמו שהם נשמעים, למשל, בנקודות שונות במגרש טניס, באולם קונצרטים או בשדה קרב: באים מכל כיוון, נעלמים באופק, חוזרים מהקירות, משתנים כשמישהו חולף על פנינו, מגיבים למיקום שלנו ולתנועת גופנו. הפוטנציאל של הטכנולוגיה הזאת רק מתחיל במוזיקה ובמשחקי מחשב. הוא מרחיק לכת הרבה יותר. לרפואה, למשל, וביטחון ותחבורה וחינוך.

בינתיים, עד שטכנולוגיות התלת־ממד יהפכו לחלק מהמיינסטרים בבידור, הן מתפתחות בעיקר לשימושים תעשייתיים, להדרכה, להדמיות רפואה, לניהול כלי רכב אוטונומיים. תעשיות המוזיקה בפרט והבידור בכלל, השווקים הטבעיים של Waves, עדיין לא בשלות מסחרית לאודיו תלת־ממד באיכות גבוהה כל כך. לכן התחלתי לחקור ולחפש לו שווקים חדשים ויישומים חדשים ופתאום מצאתי את עצמי בעולם מסעיר, מעשיר ויצירתי באופן שאפילו לא דמיינתי את קיומו. לא רק יישומים טכנולוגיים אני צריך לפתח, אלא גם קשרים עסקיים ומקורות מימון. זה תהליך מבגר. אני עושה בשביל ולטובת החברה דברים שלא הייתי מעז לעשות למען עצמי כאדם או כאמן. לפני שנה וחצי, בכנס CES בלאס וגאס, פניתי בלי בושה לאייקונים בתעשיית המוזיקה כמו ג'ק הולצמן, הבעלים המיתולוגי של חברת התקליטים אלקטרה, וברוס בוטניק, שהיה טכנאי ההקלטות של הדורז. דחפתי להם אוזניות ליד והנחתי להם אותן על הראש כדי להדגים את המוצר שלנו. אם היתה לי החוצפה הזאת לפני עשרים שנה, אולי הקריירה שלי במוזיקה היתה נראית אחרת.

בהופעות הראשונות של גן חיות הרגשתי שאני עומד מול המיקרופון במבחן לחיים ולמוות, שהקהל יכריע באיזה צד של היש או של האין אהיה. הייתי אז בן עשרים וחמש. היום אני בן חמישים ושתיים. אבל שרידים עתיקים בנפש אינם נמחים בשום התפרצות געשית או שיטפון, וגם לא סתם בחלוף מחצית החיים. בשמונה ארבעים ושמונה רעדתי וגִמגמתי בטלפון, ובשמונה וחמישים כבר הייתי בטוח שאני בדרך לניו יורק ולמיליונים. וממילא, שום דבר לא מובטח שם. לא הצלחה ולא כישלון. אבל החוצפה, בקנה המידה הפרטי שלי, הטלפון שהרמתי אתמול, ההתעקשות, היוזמה, חוסר הנכונות לוותר: אני רוצה מהן כמה שיותר.

לפני שנה, באחד הלילות האחרונים של יוני 2017, עישנתי את הסיגריות האחרונות שלי. זה היה במועדון התיאטרון, במסיבת פרידה מאמיר שפרש מ־Waves. כבר לא קניתי באותה תקופה סיגריות, אבל שנוררתי לא מעט. מדי פעם יצאתי החוצה, עם עובדים אחרים, כדי להתבונן בתנועה הלילית בשדרות ירושלים ולעשן. בטח שתיתי כמה שוטים כפולים של בלנטיינז או של ויסקי אחר. זה היה שבועיים אחרי שעברנו, ענת ואני, מרחוב רחל 7 לדירה הנוכחית.

את הסיגריה הראשונה שלי קיבלתי בהפסקת עשר בכיתה ז'. יצאנו, כל הבנים בכיתה, ואשכרה הסתדרנו בחי"ת בחצר של אחד הבניינים הסמוכים לחטיבת אורנים ברחוב ברזיל. יולי פתח חפיסת מרלבורו אדומה וחילק את תכולתה בין כולם. לא נהניתי. אני זוכר חנק וצריבה, אבל גם תחושה ברורה של עשיית הדבר הנכון, המתבקש. הייתי בן שתים־עשרה. עישנתי קצת בשש השנים הבאות, ואחר כך, מהגיוס לצבא ובערך שתים־עשרה שנים קדימה, שתי חפיסות נלסון ביום, לפעמים יותר. בשבעה על אבא, ביוני 1992, עישנתי חמש חפיסות ביום במשך שבוע שלם. בשנתיים שבאו אחר כך עוד יכולתי להופיע עשר הופעות בחודש עם גן חיות, לפעמים שתי הופעות בלילה אחד, תוך עישון חמישים סיגריות יומיות, אבל ב־1995, בהקלטות אלבום הסולו הראשון שלי, לא יכולתי לשיר יותר מחצי שעה ברצף. הרבה כסף ושעות אולפן התבזבזו ככה. שולחן הפינג־פונג שהוצב אז באולפני די.בי אִפשר לי לקחת הפסקות בין הטייקים, לשחק מול דייוויד ווייט, שהפיק את האלבום, ולכייח בין השתנקות להיחנקות. אז גם חזרתי לשחות פעמיים בשבוע. בהתחלה בקושי גמרתי בריכה אחת. נשענתי על הדופן בכיוחים איומים. מאז כמעט לא עברתי את הקופסה ביום, ובערך אחרי הקלטות האלבום 'אל תפחד', כעשר שנים אחר כך, ירדתי ללא יותר מחצי קופסה. הגוף שלי התחיל להתמרד נגד הניקוטין. עשיתי ניסיון משמעותי ראשון להפסיק והתחלתי לרוץ. זה היה נפלא, עד שהתחילו כאבי הברכיים והצליעה.

עד היום לא החזקתי מעמד בהפסקת עישון ארוכה כל כך. ב־2005 כתבתי והקלטתי שיר ששמו 'מכור לגמילה', והצורך האוראלי בעישון ליווה אותי לאורך שנות הפסיכואנליזה שלי, שהתחילה ב־1997. נדמה שגם שם, ארבע פעמים בשבוע ואחר כך פחות, בשכיבה על הספה ואז במעבר טיפולי לישיבה ולקשר עין, במשך שתים־עשרה שנים, העישון נותר לא מפוענח דיו. חלפו עוד כמה שנים עד לדלקת ריאות שסחבתי במשך כמה חודשים טובים. היו לי אז שיעולים של קשישים, מהסוג שקוטע שינה כמה פעמים ונשמע בלילות למרחק כמה בניינים. האנטיביוטיקה העלימה את הדלקת בתוך כמה ימים, אבל מורא השיעולים, הבטיח ואִבטח בשבילי את הגמילה. מסיבת הפרידה ההיא ביפו היתה למסיבת הפרידה הפרטית שלי מסיגריות, הפעם האחרונה שבה הסתייעתי בקביים הלבנים.

שלושים ומשהו שנות עישון רק מעידות עד כמה לא יכולתי לשאת חיים של צלילוּת. עישנתי אלפי סיגריות מיותרות, אבל אולי גם אלפי סיגריות מצילות. כל כך הרבה פעמים ההצתה היתה הגאולה. כל כך הרבה פעמים הסיגריה היתה החברה היחידה שלי בחדר, בעולם. כל חולשות הנפש שלי מצאו מרפא זמני בהרעלה השיטתית הזאת. וככל שהיא נחשפת, בדיעבד, במלוא ריקנותה, כך מתעצם כוחה כעדוּת לחולשה. העישון אִפשר לנפש שלי לשרוד, הוא ולא הסמים. כי הסמים שצרכתי, טובים ורעים, מעולם לא הציעו לי מרפא לנפש, בעוד שהסיגריות היו לי לאורך שנים ארוכות דלת המילוט היחידה מאינסוף פנים של מצוקה.

הייתי אבא ועדיין עישנתי. כשענת התאשפזה לבדיקות בשבוע ה־29 עישנתי גם באיכילוב. עישנתי מעט, ובכל זאת. סביר שאם אגיע לגיל מבוגר, העישון הממושך יהיה הדבר שהכי אצטער עליו - והרי יש כל כך הרבה חרטות, ועשיתי כל כך הרבה טעויות. יהיה נפלא ומשוגע אם אצלח את שנותיי הבאות בלי מחלות לב, ובלי סרטן כלשהו הקשור לעישון. אם בכל זאת אחטוף אותם, זה יהיה הדבר הכי נורא כלפי אוֹרי וכלפי האדם שאני היום. גם באלכוהול לא נגעתי כבר שנה, רק ממורא היצר שהוא עלול לשוב ולעורר - הדחף לעשן. לא הוויסקי האהוב עליי, לא יין. לא שום דבר שאני יודע שעלול להוליד תשוקה לסיגריה. עדיין לא.

בשנה האחרונה קיבלתי לא מעט חיזוקים בעניין הוויתור על העישון, ובראש ובראשונה - איכות הזקפה. הלוואי שהייתי יכול להטיף לבני נוער ולאיים עליהם בפגיעה באון בשל העישון, אבל מי כמוני יודע עד כמה ההטפות הללו לא מועילות. אין ספק שעוצמת הזקפות שלי, תכיפותן ואיכותן, שהחלו להשתפר כבר בשנים שבהן ירדתי לפחות מחצי קופסה ליום, פשוט שינו את היכולת המינית שלי ואת ההנאה שלי מסקס. חבל שלא נהניתי כך לאורך שנותיי כמעשן כבד. חבל שלא הייתי פרטנר טוב יותר לבנות הזוג שהתברכתי בהן.

ברור גם שהעישון פגם במיתרי הקול שלי, עד כדי כך שאפילו חודשי הטיפול אצל קלינאית התקשורת לא הועילו לשיקומם. שימוש לא נכון בקול, תזונה לקויה, הרגלי שינה לא יציבים, הגיל, מתחים נפשיים. כל אלה, אבל בעיקר העישון, חיבלו לי בקול, בצלילוּת ובמנעד וביציבות שלו. מה המקבילה הצלילית לצל בריאות? אני לא יודע. אני יודע רק שהקול שלי, גם אחרי הטיפול, בקושי שורד ומשתנק בקלות אפילו בשיחות פשוטות.

ובכל זאת, פעם נדרשתי לשתות בקביעות שישה ליטרים של מים ביום כדי לשכך את החריכה התמידית בגרון, והיום היא מופיעה רק לעתים לא תכופות, לרגע. וחוש הריח חזר, וחוש הטעם השתפר, והבן שלי לא נאלץ להריח אותי מסריח, ואין סיגריה לסטרס וסיגריה להתרוקנות, ואין תלות. נשאר רק הפחד שמא מחר הכול יתהפך, ויחזור.

אני מקווה שאוֹרי לא יידחף לעשן כמעשה מרדני, כמוני. ובכלל, אני מקווה לחיות ולראות אותו כנער מתבגר. זה לא מובן מאליו.

ענת שלחה לי פרק של 'קארפול קריוקי' עם פול מקרטני. אנשים ספורים בלבד הפכו את נוף חייהם המוקדמים לנוף ילדותם, נערותם ובגרותם של מיליונים מלוא עולם, ומקרטני הוא מבכירי הקומץ הזה. רחובות ילדותו - הטעמים והמראות, הריחות והאנשים - מוכּרים לי מגיל שמונה. אמא לקחה אותי לחנות "שושנה ספרים ותקליטים" במרכז המסחרי הישן של רמת אביב, בברודצקי, ואמרה לי שלכבוד יום הולדתי, נקנה מתנה תקליט של הביטלס, ואני אבחר.

החזקתי ביד את Let It Be ואת שני האוספים, הכחול והאדום, אבל בחרתי בסוף ב־Revolver, כנראה בשל האיור על העטיפה. איזו מתנה משנת חיים! עד היום אני שומר את אלבום הוויניל הבלוי הזה, שום שיר ממנו במפגש הזה עם ג'יימס קורדן, המנחה של 'קארפול קריוקי', אבל כל שיר שהוא ביצע בתוכנית, כולל עיבוד משעשע ל־Help של לנון, נמנה עם שירי העם של האנושוּת במחצית השנייה של המאה העשרים, לפחות במערב. משפט אחד שמקרטני אמר בתוכנית, סיפור שלא נתקלתי בו קודם, נחרת בי הכי חזק. Let It Be, הוא סיפר, נולד אחרי שאמו המנוחה הופיעה אצלו בחלום ואמרה לו, "אל תדאג, תן לדברים לקרות, הכול יהיה בסדר."

אני שואל את עצמי אם חיזוק הורִי כזה, ועוד מהורה שהילד איבד, הוא הדבק שמחזיק יחד כשרון ואישיות והתמדה ושאפתנות וסקרנות והתנסות ומנהיגות וחברות, את כל מה שלקח את מקרטני למקומות ששום אדם לא היה בהם לפניו ולפני בני דורו. קודם לכן, לפני הביטלס ודילן והסטונס, לא היה לאנשים צעירים שום סיכוי להפוך כל כך מוכּרים, נערצים, פוריים ועשירים, אלא אם נולדו בחצרות מלכים ורוזנים. רק בשנות השישים, בגל השני של מבצעי רוקנרול, אלה שהיו גם יוצרים בעלי חותם משלהם, יכלו אנשים כמו לנון ומקרטני לממש את היצירתיות שלהם בכלים שלא עמדו אף פעם לרשות אמנים, ולתפוס את תשומת הלב הכלל־עולמית. אמני הרנסנס או שייקספיר, למשל, לא יכלו לפרוץ מהר כל כך מגבולות העיר, המחוז או המדינה שלהם, ולזכות בתפוצה ובהשפעה גורפות תבל כמעט.

במקביל למקרטני וחבריו, ואפילו לפניהם, אמריקה, שהפסידה צבאית בכל המלחמות שלה מאז מלחמת העולם השנייה, ניצחה תרבותית בכל פינה בעולם כמעט - בזכות תעשיות הקולנוע והמוזיקה שלה. הצבא האמריקאי נכשל בקוריאה ובווייטנאם ובאיראן, ואחר כך בעיראק, אבל הקולנוע מקליפורניה זבת החלב והדבש והמוזיקה של ניו יורק, סמלהּ הפאלי של המאה העשרים, עקפו את מסך הברזל ואת החומה הסינית. הוליווד קיבעה את אמריקה כארץ המובטחת של הקפיטליזם, והרוקנרול ותרבות הנגד החדירו לחלום האמריקאי גם את האידיאליזם, את הערכים הכלל־אנושיים של חופש ועצמאות וזכויות פרט וחירות מחשבה וחתירה לשלום.

נולדתי ביום שבו הוציאו הביטלס את הסינגל הכפול We Can Work It Out ו־Day Tripper. אמא שלי היא שעודדה אותי להכיר את הלהקה, ואמא של פול מקרטני עודדה אותו לצאת אל העולם בביטחון, לתור אותו ולממש את עצמו. עם זאת, נראה שהמנוע והמניע של ג'ון לנון היו שונים: נטישה, עלבון, הזנחה, כמיהה לפיצוי ולבית. כולנו עשויים דלקים ליצירה.

אם עד לפני שנתיים הייתי חוכך והופך בכל זה כדי לשאול את עצמי מאין באתי ולאן אני הולך ולמי אני משקר - אם לצטט חבר - היום אני בוחן את אמונתה של אמא מקרטני בבנה רק ביחס לתפקוד ההורי שלי עצמי. אני צריך להיות היד שמשלחת את אוֹרי לגלות ולשחק וליהנות ולבעול את העולם, בכל מובן, ולא היד שקוטעת כל התנסות ומכריחה אותו לציית לי. אם זה קורה, כפי שקרה לא מזמן, כשתפסתי אותו חזק מדי ומשכתי אותו אחרי שהוא נתקע במדרגות וסירב לעלות הביתה, אני מגלה שהוא מיד מוחק מתודעתו את הכאב שאני מעורר בו. זה נורא. הוא לא יכול להרשות לעצמו לכעוס עליי באמת, לקשור ביני ובין כאב, ולכן מדלג הלאה, אבל משהו מכל זה נחקק בו, אני בטוח, ואסור, אסור, שהוא יחווה את הכוח שלי ככוח שאינו רק מיטיב, אלא גם מאיים, מסוכן. אני צריך להיות היד שתעזור לו להרגיש בן־בית בעולם, בשל תמיד להתנסוּת ולתהייה ולטעייה, ולא עצור כמוני או אזוק נפשית כמו אמא שלו.

אמא של מקרטני המשיכה להיות החממה שלו גם כשעברה מן העולם, ויש הורים שלא מסוגלים להזין ולטפח ולדשן את ילדיהם גם כשהם צמודים אליהם. רוב ההורים נמצאים כנראה איפשהו באמצע: תומכים ומכשילים בו בזמן. לאוֹרי יש חושים פנטסטיים לעניינים טכניים ומוזיקליים, ואינטליגנציה רגשית ונדיבוּת וממזריוּת וקסם ותום. העולם מלא ילדים שההורים קִלקלו ולא הצליחו לתקן. אני לא רוצה לקלקל אותו.