להפוך אותך לשלי

פרולוג

גריי

שמעתי שאנשים יכולים להשתנות בן לילה. מעולם לא האמנתי בזה עד הקיץ ההוא.

דלק, שמן, סמרטוטים מלוכלכים, גריז, נוזל תמסורת... הריח התמידי של המוסך. אני כבר לא שם לב לזה. אני לא רואה את השחור מתחת לציפורניים שאף פעם לא מתנקה לחלוטין. אלה החיים שלי, ולא הטלתי בהם ספק עד לאותו היום.

"תעביר לי את מפתח הברגים הזה, ואז תיכנס לקבינה ותתחיל לסובב."

סיגריה משתלשלת מבין שפתיו של הדוד שלי, והחלק העליון של הסרבל שלו קשור סביב מותניו. אני זורק לו את הכלי ומטפס אל תוך הקבינה של ה'שברולט' העתיקה שאנחנו מתקנים. "מוכן?" היד שלי על המפתח שבחריץ ההצתה.

הוא מרים אצבע ומתכופף עוד אל מתחת למכסה המנוע לפני שהוא מתרחק ומסמן לי באצבעו סיבובים באוויר. אני מסובב את המפתח והמנוע נכנס לפעולה מייד ומתייצב על סיבובים שמייצרים זמזום נמוך.

"בבקשה." מאק מחזיר את הסיגריה אל בין שפתיו ומתבונן כמה רגעים בטנדר שהמנוע שלו ממשיך להרעיש. "תכבה, תכבה אותו."

אני מכבה את המנוע ומחליק החוצה. "אני אכתוב הכול. סטרטר, אלטרנטור..."

"רק תחייב על האלטרנטור. הוצאתי את הסטרטר מ'מוסטנג' ישנה. הם לא צריכים לשלם לי עליו."

תוך כדי הליכה למשרד אני קורא מעבר לכתף, "אף פעם לא תתחיל להרוויח אם תמשיך לחלק מתנות."

"אני זקן מדי מכדי להתחיל לדאוג לכסף."

אני מנענע בראשי ונכנס לחדר הקטן בצד המוסך. כל הקיר עשוי חלונות, אז יש לי נוף ברור ליגואר 'אסטון הירו קלאסיק 69' בצבע דובדבן שמתגלגלת פנימה לתוך המוסך.

לעזאזל. אני מקבל זקפה רק מלראות את הדבר הזה. "לעזאזל," אני לוחש לעצמי. אני יודע של מי המכונית הזאת. אני מעריץ גדול של המכונית הזאת מאז הייתי ילד, ואני לא מאמין שהיא ממש פה, במוסך של מאק.

"גרייסון?"

הקול של מאק מוציא אותי מהמצב ההיפנוטי שאליו שקעתי. אני מרים את הלוח שעליו מופיעה ההזמנה של ה'שברולט' ויוצא למקום שבו הדוד שלי עומד, לצד מכונית הספורט הכי סקסית בעולם.

"מה אתה צריך, קארל?" מאק נסוג כשהאיש הלבוש באלגנטיות מגיח מהמכונית הנמוכה. האיש נותן לדוד שלי הנהון קר. מנוול.

"רק כוונון. אני מתכנן לנסוע לאגם בסוף השבוע ואני לא רוצה למצוא את עצמי בצד הדרך."

מאק צוחק. אני לא מתערב. אני נשאר מאחור עד שהוא יקרא לי.

קארל האריס הוא אדם מוזר, שנוא. הזקנות אומרות שהוא מבלה את ימיו בשתיית ויסקי ובבהייה בתמונה של אשתו המתה. אני לא יודע, אף פעם לא הוזמנתי לביתו, אפילו שהוא אביו של החבר הכי טוב שלי, דני.

מדברים על החמור.

"היי, קופיף, יש לך בננות בשבילי?" דני יוצא ממושב הנוסע ועוקף את חזית הרכב בריצה כדי לכרוך את זרועו סביב צווארי ולנעול את ראשי מתחת לבית השחי שלו. "מי ניצח בקנטקי דרבי?" אני גבוה וחזק ממנו, אבל עדיין לוקח לי קצת זמן להשתחרר מהאחיזה שלו. "צ'רלי הורס!" הוא צועק.

אני בורח ברגע האחרון מהמרפק שהוא מנסה להכניס לי בצלעות. "רד ממני, מנוול."

הקול של מר האריס חזק וחד. "דניאל!"

הגרון שלי מתכווץ. לא חשבתי שהוא ישמע אותי מקלל. שיט.

"אתה כזאת חיה, דני."

הקול המתוק הזה מעמיד לי את הזין בפעם השנייה להיום.

אנדריאה 'דרו' האריס הולכת סביב החלק האחורי של ה'יגואר', לבושה במכנסיים לבנים וצמודים שמדגישים את ישבנה הקטן והחמוד, ובחולצה שעוצרת ממש מתחת לשדיה הקטנים והעסיסיים, שנראה כאילו צמחו בן לילה. החולצה הזאת מדגישה את שרירי הבטן החטובים שלה, ואני תוהה מה קרה לילדה הקטנה והצנומה עם הקוקיות החלקות שהתרוצצה בכל מקום והטרידה אותנו בזמן ששתתה בקבוק 'ספרייט'.

היא כמו גרסה סקסית לסרט 'פלישת חוטפי הגופות'. חייזרים לקחו את הילדה הקטנה דרו והחליפו אותה בפצצה הזאת, שעכשיו פולשת לחלומותיי בלילות ומשאירה אותי עם אוהל בתחתונים בכל בוקר.

אני עומד כמו אידיוט ליד דני עם הלשון בחוץ כשהיא ניגשת אלינו מחייכת.

"תסתמי, דרו־פוק!" דני צועק לפני שהוא פורץ בצחוק. שלוש המילים האלה משנות את כל הסצנה.

"אתה כזה אידיוט!" דרו צועקת, מאבדת את קור רוחה. אני מתחיל לצחוק. גם כשהיא כועסת היא מקסימה.

"אנדריאה רבקה האריס."

הקול של אבא שלה הוא עוד פקודה ברורה, אבל זה לא מרתיע את דרו. העיניים שלה בוערות באש. "הייתי בת שלוש!"

"זה לא מנע ממך לחרבן על השטיח שלי."

"הייתי בגמילה מחיתולים."

"דרו־פוק," הוא שר בקול מעצבן.

חתלתולת המין החלומית שלי הופכת לחתול בר. היא חוטפת מפתח ברגים ומתחילה לרדוף אחרי אחיה הגדול מסביב למכוניות מכוסות יריעות פלסטיק.

"תפסיקו עם זה!" הפנים של מר האריס אדומות כסלק והוא נראה כאילו הוא עומד לחטוף התקף לב. "תפסיקו עם זה מייד!"

דני רץ מאחוריי, ואני עושה את הדבר היחיד שאני יכול לעשות ותופס באמות ידיה של דרו, מצמיד אותה אל גופי בעוד היא נאבקת להשתחרר. לעזאזל, ההרגשה טובה כל־כך. היא רכה בכל המקומות הנכונים, ויש לה ריחות של חוף ים ושל פרחים, ושל כל מה שטוב בעולם הזה. אין לה ריחות של בנזין, של שמן ושל סמרטוטים מלוכלכים. אני חייב להתאמץ להישאר ממוקד כדי שהגוף שלי לא יסגיר כמה אני בעניין שלה.

"עזוב אותי, גרייסון!"

"את לא יכולה להניף כלים במוסך ככה," אני מזהיר ומנענע אותה. "שחררי את זה."

היא נאבקת עוד רגע לפני שהיא מוותרת ומפתח הברגים הגדול פוגע ברצפת הבטון ברעש. היא מתפתלת בזרועותיי ומביטה בי, ולרגע אני אבוד בתוך העיניים הכחולות שלה. אני זוכר כשהיא הייתה בת ארבע ונחש הפחיד אותה בשיחים שמאחורי הבית שלה. היא בכתה, ונשאתי אותה בזרועותיי אל אימא שלה.

אני זוכר שניחמתי אותה שמונה שנים מאוחר יותר, אחרי שהגברת היפה הזאת מתה. אימא שלי מתה כשהייתי אפילו צעיר יותר ממנה, זה מה שהביא אותי לעיירה הזאת, לגור עם הדוד שלי מעל מוסך. בעיירה הזאת, שבה אנשים מתייחסים אלינו כמו אל לכלוך.

אני מחזיק אותה עכשיו, מסתכל לתוך העיניים שלה, וכשהיא מביטה בי בחזרה אני מופתע מכמה המצב השתנה בינינו.

"בחור!" מר האריס צועד למקום שבו אני עומד עם הבת שלו בין זרועותיי. "שחרר אותה."

הטון שלו שובר את הכישוף ומעיף אותי כל הדרך בחזרה למקום שאליו אני שייך, אל מחוץ לעולמו הנקי והמסודר, הרחק מבתו הנסיכה.

הידיים שלי מתרפות ודרו מתרחקת ממני. היא עדיין מסתכלת עליי, אבל אני חייב להתעלם מזה. "הם רבו," אני מנסה להסביר, הקול שלי גווע לנוכח הזלזול הקר בעיניים של אבא שלה.

"בן כמה אתה?" דבריו נוטפים רשעות.

"שבע־עשרה. עוד מעט שמונה־עשרה."

"אתה נוסע ללמוד בקולג' בסתיו?"

הדוד שלי נעמד לידי. "גרייסון התקבל לאוניברסיטה וגם למכללה הצבאית." הקול שלו ידידותי, אני בטוח שהוא עושה כמיטב יכולתו כדי להפיג את המתח. זה לא עובד.

האבא הדפוק של דרו מתקרב אליי עד שאני מרגיש את הבל הפה החם שלו על לחיי. "אל תיגע בבת שלי שוב לעולם."

איום נמוך ומתועב. מעולם לא איימו עליי, אבל אני יודע לזהות איום כשאני שומע כזה. לאיש הזה אין דבר חשוב יותר מהמורשת שלו, והוא לא מתכוון לתת לי לשים את ידיי המוכתמות בגריז על שום דבר שאפילו מתקרב אליה.

"אני חושב שגריי לא התכוון להתנהג בחוסר כבוד." הדוד שלי מניח את ידו על כתפי ולוחץ, מרכין מעט את ראשו. זו תגובה כנועה, מתכווצת בנוכחות האריה הזקן הזה. אריה זקן עם כתר חסר תועלת. מלך של יער שלא קיים יותר.

"אולי כדאי שתלמד אותו לא לגעת במה שהוא לא יכול לקבל."

הוא מדבר עם מאק, אבל מביט בי.

"נו באמת, קארל." הקול של מאק מרגיע. "אתה יודע שזה לא היה ככה."

הוא מרים יד רועדת, ואגלי זיעה מופיעים על מצחו. אני לא יודע על מה הם מדברים, אבל הוא נראה כאילו הוא צריך משקה. לא משנה מה יקרה בחיי, לא אשתחווה לקארל האריס.

קארל חוזר למכונית שלו ומסמן באצבעו לילדים שלו להיכנס לרכב.

"אתה לא רוצה את הכוונון בסוף?" מאק קורא אחריו.

"שיניתי את דעתי. אנחנו לא הולכים לשום מקום."

מה שבטוח־בטוח. אני לא זז בזמן שהוא נוגע במפתח שבחריץ ההצתה כדי להתניע את הרכב. כאילו מתוך משיכה מגנטית כלשהי, העיניים שלי נעות אל עיניה הכחולות והצלולות, שמתבוננות בי מהמושב האחורי בהבעה משונה מאוד.

דרו מחייכת, וחום ממלא את פלג הגוף התחתון שלי. אני מחייך בחזרה ומסתכל עליה בזמן שהיא נוסעת מהמקום.

"תסיים את ההזמנה הזאת." הדוד שלי הולך לעבר ה'פורד' שמחכה מתחת לכיסוי פלסטיק. "ואל תחפש לעצמך עוד צרות."

אני תולש את עיניי מהבלונדינית היפה במכונית הספורט הסקסית כי אני יודע שהוא צודק, אני צריך להתרחק מדרו האריס, שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

חבל שאני לא ממש טוב בלעשות את מה שאני צריך לעשות.