להציל את מרגו

לכל אחד יש את החטאים שלו.

של חלקנו מכוערים יותר משל אחרים. חלקנו עשינו דברים שאנחנו לא גאים בהם, אבל את העבר אי אפשר למחוק. אפשר לנעול אותו, אפשר להסתיר את הצלקות שנשארו, אפשר להתאפר ולהעמיד פנים שאנחנו מישהו אחר, אבל עמוק בפנים חלק מאיתנו תמיד יהיה האדם ההוא שהיינו. הלכלוך יישאר כמו איבר שאנחנו לא יכולים לגדוע, ששום סכין מנתחים לא תוכל להסיר.

הנפש שלנו תישאר מזוהמת, וגם אנחנו.

אני מנסה להתעלם מהמחשבות המציפות אותי כשאני מביטה שוב אל גלריית האומנות המלאה בגברים בחליפות יקרות ובנשים בשמלות מעצבים. התכשיטים שהן עונדות נראים כאילו נגנבו מהאוסף המלכותי השמור במבצר באנגליה, אבל אני האחרונה שיכולה להתלונן, הארון שלי מפואר לא פחות.

על הקירות סביבי תלויים צילומים בשחור ובלבן, המוטיב השולט בתערוכה שעליה עבדתי בחודש האחרון, והמוזיקה שבחרתי מתנגנת ברמקולים ומתעלה מעל הפטפוטים הרבים. פה ושם נשמע פרץ צחוק של אישה, שככל הנראה, מנסה להרשים את האדון שלצידה.

אף אחד לא יכול להרשים אותי.

לא האנשים ולא הכסף שזורם להם בין האצבעות. הם כאן למטרה אחת, לשלוף את פנקסי ההמחאות שלהם ולמלא את הקופה של ערב ההתרמה. אף אחד לא היה מרשה לעצמו להיעדר מהאירוע של אדריאן רמירז. כולם רוצים למצוא חן בעיניו, על אף היותו טיפוס מעצבן למדי.

אני יודעת את זה בוודאות.

הוא לא רק אחד האנשים העשירים בחדר, הוא גם בן הדוד שלי.

"מרגו!" קולו של אדריאן נישא אליי. אני מפנה את המבט לעבר הפינה שבה הוא עומד ורואה שהוא מסמן לי בידו להתקרב. לצידו עומדת איזבל, חברתו התורנית שמחבקת את זרועו ברכושנות שקשה לפספס. עוד גולד־דיגרית מטומטמת בשמלה אדומה, שקטנה עליה במידה או שתיים. היא בת הזוג שלו כבר כמה חודשים, וככל הנראה, תיעלם עד השבוע הבא ותוחלף בגרסה חדשה. כזאת שתחייך בכל פעם שאדריאן יענוד שרשרת יהלומים לצווארה ותחלום שאולי היא תהיה האחת.

הן כולן מקוות, אבל לאף אחת מהן אין סיכוי. אדריאן לעולם לא יתחתן.

אני חוצה את הגלריה בין ים האנשים הגודשים את המקום ומעלה על פניי חיוך רחב כיאה למעמד.

"אדריאן," אני נושקת ללחיו הימנית ואז לשמאלית ומתעכבת על הנשיקה רק לעוד רגע כדי לעצבן את איזבל בכוונה, "מה אתה חושב על האירוע שלנו?"

"עבודה טובה." הוא מזדקף בחזרה, אחרי שהיה צריך להתכופף מעט כדי לנשק את לחיי, ומיישר את ז'קט החליפה שלו. עיניו החומות, הזהות לשלי, קודרות. אם הוא היה מישהו אחר, אולי הייתי מתעכבת לתהות לפשר המבט, אבל אני מכירה את אדריאן, הוא בדרך כלל ממעט לחייך.

"עבודה נהדרת," איזבל ממהרת להידחף לשיחה, "מרגו בהחלט התעלתה על עצמה."

מרגו בהחלט מחכה לרגע שאיזבל תיעלם ולא תהיה בסביבה כדי להציק יותר.

"תודה על המחמאה, איזבל." אני מעמידה פנים שאכפת לי מה היא חושבת ומזיזה מפניי קווצת שיער סגולה ארוכה. בניגוד לאדריאן, שלו שיער חום התואם את עיניו, אני נולדתי עם שיער בהיר כמו של אמא שלי, מה שהקל עליי מאוד כשצבעתי אותו.

"למה לא לבשת את השמלה ששלחתי לך?" אדריאן לא מצליח להתעלם מהעובדה שאף ששלח לי שמלה חדשה לגמרי, בחרתי ללבוש משהו ישן מהארון שלי. וב'ישן' אני מתכוונת לשמלת מעצבים שחורה מבית ג'יבנשי, שלבשתי בדיוק פעמיים בחיי ושגם אותה קנה אדריאן.

"אל תעסיק את עצמך בשטויות," אני פוטרת אותו בתנועת יד, שבוודאי לא מרשימה אותו, "אני צריכה ללכת לבדוק מה קורה במשרד."

היות שהמטבחון של הגלריה קטן במיוחד ומשמש ברוב הימים רק להכנת קפה, המשרד שלי הפך הערב לחדר פיקוד, שממנו יוצאים מלצרים בחליפות לבנות ונושאים בידיהם מגשים עמוסים בכריכונים ובכוסות שמפניה. אנשים נוטים להיות נדיבים יותר כשהבטן שלהם מלאה והדם שלהם רווי אלכוהול, ואני עושה הכול כדי לוודא שכל אחד ואחד מהמוזמנים מחזיק בידו כוס שתייה.

"אדריאן." קול גברי נמוך גורם לי להסב את המבט לשמאל, ועיניי נופלות על הזוג מאיו שנעמד לצידי.

מעולם לא פגשתי אותם באופן אישי, אבל מעטים האנשים שלא שמעו עליהם. אחרי הכול, הם כיכבו לא פעם במדורי הרכילות שאותם, אני מודה ומתוודה, אני קוראת לעיתים. אחרי הכול, צרות של אחרים מעניינות הרבה יותר מאשר הצרות של עצמנו.

"לא הייתי בטוח שתגיעו," אדריאן לוחץ את ידם של בני הזוג, "איזבל, את זוכרת את סקוט ומדיסון?"

"כמובן," איזבל מחייכת את אחד החיוכים המזויפים שלה כשהיא לוחצת את ידו של סקוט ואז את ידה של מדיסון, שלבושה בשמלה כסופה מרשימה שמגיעה עד קרסוליה. היא ממהרת להיצמד לבעלה כאילו השטן בכבודו ובעצמו נגע בה.

או־קיי, אני מגזימה. איזבל היא לא מרשעת ולא קרואלה דה ויל. היא פשוט... איזבל, ואין לי איתה שום מכנה משותף.

"הכול עובד לפי התוכנית?" ידו של סקוט לא משחררת את מותנה של אשתו, שנראית עייפה.

"בהחלט." העיניים של אדריאן לא יורדות מעיניו של סקוט, כאילו הם חולקים איזה סוד שלאף אחד מהם אסור לגלות. אם אני צריכה לנחש, שני אלה עושים עסקים יחד. "מתי הטיסה שלכם?"

"מחר בבוקר," סקוט ממהר לענות. "אני לוקח את מדיסון הביתה. לילי רוז מחזיקה אותה ערה בלילות האחרונים."

"אתה מתכוון בחצי השנה האחרונה," מדיסון מתקנת את בעלה, שמגלגל עיניים. "לא אתה זה שקם להניק אותה."

"ותודה לאל על כך," סקוט מרשה לעצמו למלמל, ובתגובה זוכה לדחיפה הגונה מאשתו.

"נכון שהם חמודים יחד?" איזבל לא מוצאת משהו חכם לומר לחבר שלה, שלא ממש ער לקיומה.

"מאוד," אדריאן עונה באדישות. אני בטוחה שאם הוא היה טיפוס שמגלגל עיניים, זה השלב שבו הן היו עושות היפוך, אבל הוא לא. הוא טיפוס שמשאיר את הפנים חתומות, וזה אחד הדברים שהופכים אותו לשחקן פוקר אכזרי.

מי כמוני יודעת, הפסדתי לו יותר מפעם אחת או פעמיים. בסדר, אני בדרך כלל מפסידה לו, אבל זה רק משום שהוא מבוגר ממני בשתים־עשרה שנים. יש לו יותר ניסיון.

"תדאג לעדכן אותי," סקוט מסמן בראשו לעבר אדריאן בתנועה קטנה, "ותודה שוב על הערב."

"כן," מדיסון לא מצליחה להצניע את הפיהוק שחומק מפיה, "סליחה. תודה על הערב. 'מקלט בטוח' יעשו בכסף שימוש חשוב."

"אני בטוח." הטון הקר של אדריאן לא מסגיר את ההיכרות העמוקה שלו עם מוסד הגמילה היוקרתי שעבורו אנחנו אוספים תרומות. אני לא יודעת מה סקוט ומדיסון יודעים, ואני בטח לא אשאל.

"הביתה. עכשיו," סקוט מגניב חיוך מודאג אל אשתו, "יש לנו יום ארוך מחר."

"ארבע־עשרה שעות טיסה עם תינוקת? אתם אמיצים." אדריאן מניד בראשו.

"זה יותר קל מאשר כשהם גדולים," סקוט נשמע ספקן לרגע, ואני לא יכולה להאשים אותו, "אנחנו חייבים לזוז."

"תיהנו בבייג'ינג," אדריאן מברך אותם לשלום כשהם מתרחקים.

"גם אנחנו צריכים לטוס." איזבל נצמדת עוד לזרועו של אדריאן, שבעוד רגע או שניים תנשור אם הבחורה לא תשחרר את זרימת הדם שלה. "סין כל כך יפה, ואני רוצה לראות את הר פוג'י."

"הוא ביפן." אני מבהירה לבחורה, שככל הנראה, לא הקשיבה בשיעורי הגיאוגרפיה.

"באמת?" היא מעקמת את פניה המאופרות בכבדות.

"בהן צדקי."

"אני מניחה שנצטרך לנסוע גם לשם." היא מושכת בכתפה, לא מודעת לעובדה שרוב הסיכויים שלא תהיה בסביבה.

"אני צריכה לחזור לעניינים." אני מחליפה עם אדריאן מבטים, בלי לומר מילה על התוכנית של איזבל לטוס לסין או ליפן.

"אראה אותך אחר כך." אדריאן מפנה את תשומת ליבו אל גבר בגיל העמידה שהתקרב לומר לו שלום. אני לא טורחת לחייך אל איזבל כשאני מתרחקת מהם ושמה את פעמיי אל המשרד שלי, שבוודאי נראה כמו שדה קרב.

אם זה המחיר שאני צריכה לשלם כדי שהערב יהיה מוצלח, זהו מחיר פעוט.

האנשים ב'מקלט בטוח' הצילו את החיים שלי, ואני שמחה להחזיר להם טובה.

השעה חצות ועשרים, כשאני נועלת את דלת הגלריה ועושה את דרכי אל פח האשפה בסמטה כדי להיפטר משקית הניילון הגדולה שבידי לפני שהאוּבֶּר שלי מגיע. תיק הצד שלי מיטלטל מצד אל צד, כשאני פוסעת בסמטה ומברכת על השכל שהיה לי לדאוג לתאורת רחוב טובה, שמאירה מעט את דרכי. לא הייתי רוצה להיות כאן לבד בחשכה.

אני מזיזה את ידי לאחור כדי לקבל תנופה ולהעיף את השקית לעבר הפח הגדול, כשרחש בקצה הסמטה גורם לי לקפוא. ברגע הראשון אני חושבת שזו נרקיסה, החתולה שמסתובבת בשכונה ומחפשת אוכל, אבל הדמות שעומדת שם היא לא נרקיסה.

היא לא נראית כמו מישהו שמחפש אוכל. היא נראית כמו מישהו שאוכל ממש־ממש טוב.

הדמות פוסעת ויוצאת מהפינה, ומתחת לפנס שמאיר אותה, נגלה אליי גודלה במלואו.

כשהיא עושה את הצעד הבא, אני שומטת את שקית האשפה אל הרצפה, והלב שלי מתחיל לדפוק במהירות. אני מצמידה אליי את תיק הצד, כשהגבר הזר מתקדם אליי עוד, עיניו לא יורדות ממני, ומשהו במבטו גורם לבטן שלי להתהפך.

אני מכניסה את היד אל התיק. אם הוא יעשה עוד צעד אחד מיותר, הוא יתחרט על כך.

"גברת..." קולו שולח צמרמורת שחורשת את גבי, וברגע הבא אני שולפת את היד מהתיק ומיישרת את זרועי הרועדת לעברו, מפנה אליו את קנה האקדח שלי.

זה גורם לו לקפוא במקום.

אני מנסה להסדיר את הנשימה, אבל הבהלה אוחזת בי. הוא מרים את הידיים באיטיות ונושם עמוק.

"תירגעי."

"תסתום את הפה!" אני צורחת, לפני שהוא מספיק להשחיל עוד מילה. הוא כנראה לא חכם גדול, אם הוא לא בורח כל עוד הוא יכול, ואני שונאת להתעסק עם טיפשים. הם המסוכנים מכולם.

"אני רק מוציא את הטלפון," הוא מוריד לאט את ידו, ובתגובה זרועי נמתחת עוד יותר.

"אל תזוז!"

"גברת רמירז, אני מוציא את הנייד מהכיס." הוא מכניס באיטיות את היד לכיסו, ובאותה איטיות מוציא אותה ומראה לי את המכשיר הנייד שלו.

"מאיפה אתה יודע מי אני?!" העיניים שלי נעולות על עיניו ולא על הטלפון שבידו. תווי פניו הנוקשים, עצמות לחיו הבולטות והזיפים המעטרים אותן משווים לו מראה מאיים.

"תנסי לנשום." הוא מסובב את הנייד, כך שהצג פונה אליו, ולוחץ על כמה מקשים, מצמיד את המכשיר לאוזנו.

הדממה שעוטפת אותנו באותן שניות מעלה את המתח בסמטה לרמות מרקיעות שחקים, ואז קולו מפר את השקט, כשהוא מנקה את הגרון בכחכוח ומסנן בעצבנות גוברת.

"אדריאן, אנחנו בסמטה מאחורי הגלריה. למה לבחורה יש פאקינג אקדח?"