להתבגר 18: להיות מאוהבת (סיפורה של ספיר)

אני באמת לא יודעת איך מתרחשת המהפכה הפתאומית והפלאית הזאת בלב, אבל עובדה שזה מה שקרה אפילו לי. היא התרחשה גם בתוכי! מבט אחד עמוק מעיניים ירוקות מדהימות הדליק מדורה, והמדורה הפכה לשריפה, ואני מרגישה איך הלב שלי ניצת והוא ממש בוער. רק שאין לי עם מי לדבר על זה, ועם מי לחלוק את התרוממות הרוח הזאת, כי איכשהו יצא שאין בעולם בן־אדם שמבין אותי. חוץ מזה, מאז שהתחלנו את החטיבה צחקתי לא רק בתוכי אלא ממש בגלוי על הבנות שחייבות לספר הכול לכל העולם ואשתו. ופתאום תראו אותי, אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ. אני מרגישה שגם אני חייבת לספר. אני מרגישה שאם אשתוק, משהו יקרה לי. אני מרגישה שזו חוויה מה־זה ייחודית וכל כך גדולה, שאסור לי להשאיר אותה רק לעצמי.

אני מרגישה שאני רוצה לכתוב את זה על הלוח, בתוך לב גדול:

"ספיר מרחב אוהבת את רובי מולכו"

טוב, זה כמובן לא היה רק מבט. זה היה הרבה יותר. נכון, אני מודה שגם המראה שלו שיחק משהו. הוא גבוה, אבל לא יותר מדי. הוא רזה, אבל לא יותר מדי. יש לו כתפיים רחבות, אבל לא בצורה מוגזמת. יש לו שיער שחור ועיניים ירוקות עמוקות כמו שיש רק לשחקני קולנוע. עיניים מדהימות. אף פעם לא ראיתי במציאות עיניים כאלה. אלה עיניים מחייכות, וכאשר הן מתמקדות בך ורק בך, את פשוט נמסה. הגוף שלך חדל להיות מוצק, ואת מרגישה שבעוד שנייה תהפכי לשלולית.

ואז הוא אמר:

"אה, את ספיר מרחב?" והקול שלו הזכיר לי פעמונים.

אתם חייבים להבין כאן משהו מהותי. הוא קרא בשמות של כל האנשים בכיתה, אבל אף שם לא זכה ממנו לתגובה כזאת. הוא לא אמר: 'אה, את נופר בביוף?' והוא גם לא אמר: 'אה, את גל שרביט?' היחידה שהוא הגיב לשם שלה בשאלה כזאת הייתי אני, ובגלל שכבר בחטיבה יצא לי שם של מחוננת, הסקתי שהוא קיבל עלי מידע שקשור בציונים ובהישגים. בטח מישהו מהמורים שהיו לנו בחטיבה אמר לו: בתעודה של ספיר הציון הנמוך ביותר היה 97 (בלי לקחת בחשבון את הציון בספורט, שלא הובא במספרים אלא היה יותר בכיוון של הערכה: "עליה להתאמץ יותר").

עכשיו הייתי חיייבת לברר אם המחשבה שלי נכונה, כי אני יודעת שמחשבות מטעות לפעמים. מחשבות הן דבר אישי, והן נובעות מהניסיון שכל אחד מאיתנו צבר. אני בטוחה שאם למשל אבנר רימון היה ממשיך איתנו לתיכון, ולא עוזב את ירושלים לפרויקט למחוננים שלו בצפון הארץ, ואם רובי מולכו היה אומר לו: 'אה, אתה אבנר רימון?' גם אבנר היה חושב כמוני שהוא קיבל מידע מוקדם עליו ושהמידע הזה קשור להצטיינות שלו בלימודים.

אמרתי לעצמי: אגש אליו בהפסקה ואשאל אותו מה עמד מאחורי השאלה שלו: 'אה, את ספיר מרחב?' ובגלל שאני יודעת לבצע את מה שאני מתכננת, באמת ניגשתי אליו.

בדרך כלל אין לי בעיות לגשת לדבר עם מורים. זה אולי יישמע לכם קטע קצת שחצני כזה, אבל יש מעט מורים שהאיי־קיו שלהם מתקרב לזה שלי. בדוק.

אני מודה: הרגליים שלי היו די כבדות כשניגשתי אליו, ואני לא רגילה לזה. אני רזה והרגליים שלי דקות, ולמרות שהמורים לספורט חושבים שאני צריכה להתאמץ יותר, אני מרגישה די קלילה.

"סליחה המורה," אמרתי לו, "אני יכולה לשאול אותך משהו?"

עמדתי ככה מולו, והוא עדיין ישב על הכיסא שלו שניצב ליד הלוח, מול הטאבלט הפתוח, והביט בי במבט הכי מדהים בעולם.

"את יכולה לקרוא לי רובי," הוא ענה.

שמעתם? 'את יכולה לקרוא לי רובי...' וואו! למה הוא אמר דווקא את זה? במקום להגיד משהו בסגנון: 'בבקשה, תשאלי,' הוא אמר: 'את יכולה לקרוא לי רובי,' ואם זה לא אומר משהו על היחס המיוחד שלו אלי, אז אני לגמרי מטומטמת. כמעט ברחתי החוצה מהכיתה, כי הרגשתי איך הלחיים שלי בוערות. ולא רק הלחיים, כל העור שלי נהיה אדום.

"רובי," חזרתי על השם, והרגשתי מין חרדת קודש כזאת, כאילו זה שם מיוחד במינו, "רובי זה ראובן?"

"יפה," הוא ענה.

אתם קולטים? 'יפה.' כאילו, לְמה הוא התכוון? לָמה הוא לא אמר פשוט, 'כן.' למה הוא הרגיש מין צורך כזה להחמיא לי ולהגיד 'יפה'? מה כל כך יפה בזה שהבנתי שרובי זה ראובן?

אם זה לא אומר משהו, אז אני כנראה לגמרי מטומטמת.

"מה רצית לשאול, ספיר?" הוא שאל, והיתה לי הרגשה שהוא אוהב את השם שלי, וכאילו נעים לו לבטא אותו כזה, כי אחרת למה הוא חזר והדגיש אותו?

"רציתי לשאול..." התחלתי להגיד, אבל פתאום הבחנתי ביעל אבן־טוב שניצבת בפתח הכיתה ונועצת בי עיניים, כאילו אסור לתלמידה לגשת למחנך שלה ולדבר איתו סתם, "רציתי..."

"מה, ספיר?" רובי שאל, ושוב הדגיש את השם שלי, והפעם ההדגשה של השם היתה ממש שקופה. ממש.

"אתה אמרת: 'אה, את ספיר מרחב?'," הרגשתי מין פרפרים כאלה בבטן, והם כאילו התעופפו בתוך הגוף שלי וגרמו לי מין הרגשה מה־זה נעימה, ובגלל שאני יודעת איך גוף האדם פועל, הבנתי שזה איזשהו חומר כימי שהוזרם לתוכי בגלל איזושהי פקודה שניתנה במוח שלי.

"כן," רובי לא הכחיש.

"זה אומר ששמעת עלי משהו?" תפסתי אומץ.

"בהחלט," העיניים הירוקות שלו האירו וחייכו.

אתם שמים לב שפירשתי אותו נכון???

"מותר לי לדעת ממי ומה?"

"מדובר רק בדברים טובים," הוא סגר את הטאבלט שלו, "את לא צריכה לדאוג, ספיר." הפעם, כשהוא נקב בשמי, הלב שלי כמעט התפוצץ, ותסלחו לי, אבל אם זה לא אומר משהו, אז מה כן אומר?

"אני לא דואגת," הקול שלי רעד, "אני סתם סקרנית."

"קיבלת הרבה מחמאות מהמורים שלך לשעבר," רובי תלה את רצועת התיק של הטאבלט על הכתף שלו, "אני מניח שאת יודעת את זה," הוא התחיל לצעוד לכיוון הדלת.

רק בגלל יעל, שעדיין עמדה שם והביטה בי, לא הלכתי אחריו, אלא נשארתי ליד הכיסא שרק לפני כמה דקות הוא קם ממנו.

מהגב הוא נראה עוד יותר מהמם מאשר מלפנים. יש לו הליכה מושלמת, שלפי הבנתי מעידה על שלמות פנימית. זה כאילו כל האיברים שלו נמצאים ביחסים טובים זה עם זה, שלא כמו אצל כמה אנשים שאני מכירה, אבנר למשל, שהזרועות שלהם תלויות על הכתפיים כאילו הן לא שייכות למקומן. כאילו מישהו חיבר זרועות תותבות לכתפיים זרות.

למה הייתי חייבת להיזכר דווקא עכשיו באבנר?

"מה את רוצה?" שאלתי את יעל המעצבנת שנעצה בי עיניים.

"כלום," היא אמרה.

"את כל הזמן מסתכלת עלי," ציינתי.

"אסור לי?" יעל שאלה.

"מותר," אמרתי, "אבל כשמישהו נועץ ככה עיניים, זה אומר שהוא רוצה להגיד משהו. מבטים מדברים, אף פעם לא שמעת על זה?"

יעל נראתה נבוכה. אתם צריכים לדעת שהיא לא חכמה גדולה, וזה בלשון המעטה. הכי מתאים שאגיד עליה את המשפט שהיא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. בואו נגיד שבינונית תהיה הגדרה בהחלט הוגנת.

בכל אופן, בחטיבה יעל היתה אספנית כפייתית של מידע, מין רכלנית מספר 1. כל מי שרצה להתעדכן במה שקורה, אהבות, זוגות, פרידות וכאלה, היה הולך אליה. בסוף כיתה ט' קרה לה משהו כנראה, והיא קצת התכנסה בתוך עצמה, אבל אין לי מושג מה הסיפור שלה. ובעצם למה שיהיה לי מושג? הרי אף פעם לא התעניינתי בה במיוחד, וכשאבנר שאל אותי מי לדעתי מקור המידע שלה, אמרתי לו את האמת, שזה ממש לא בראש שלי.

ואז אבנר זרק לי כזה, שלדעתו מי שמספק את המידע ליעל, משתמש בה.

זה היה קטע קצת מוזר, שהוא שואל אותי את כל השאלות האלה, שממש לא התאימו לי. אבל הוא לא הרפה. הוא שאל אותי אם הייתי חוטפת הלם, אם היה מתברר שהוא בעצמו מקור המידע שלה.

אמרתי לו שלא, וישר הסקתי שהוא המקור.

נשבעת לכם שזה לא הזיז לי במילימטר. רק אנשים שטחיים מתעסקים כל הזמן ברכילויות.

יעל נשענה על הקיר.

"אוקיי," היא אמרה, "צודקת. סתם רציתי לשאול אותך משהו בקשר לדנה אמיתַי."

"תשאלי," עניתי, ולכם אני צריכה להסביר שדנה אמיתַי למדה איתנו ביסודי. אחר כך היא נסעה עם המשפחה שלה לשליחות באוסטרליה והיא נעלמה מהשטח. היום, כלומר ביום הראשון ללימודים שלנו בתיכון (כיתה י' - אם לא הבנתם בעצמכם), היא חזרה, וכשהיא נכנסה לכיתה וחיפשה מקום לשבת והתכוונה לשבת במקום הפנוי ליד יעל, יעל אמרה לה שהמקום תפוס. היא אמרה את זה ממש בגסות. כנראה זאת הסיבה שהזמנתי את דנה לשבת לידי, למרות שבמקור התכוונתי לשבת ליד אבישג, שבחטיבה היתה חברה די טובה שלי.

עכשיו אני חייבת לקחת פסק־זמן בסיפור.

למה? כי אני מוכרחה להכניס כאן משהו בקשר לישראלים שנוסעים לשליחות ציונית בארצות אחרות. לא מזמן קראתי מחקר, שאומר שחייבים לפתח איזושהי שיטה שתפענח את הכוונות הנסתרות של השליחים האלה, כי לא מעטים מהם מביאים לתוצאה הפוכה. מה פירוש? זת'ומרת שאם אתה שליח לארץ אחרת, נגיד מטעם 'הסוכנות היהודית' או המדינה, והמטרה שלך בין השאר היא לשכנע יהודים לעלות לארץ, אתה חייב לתת דוגמה אישית. אבל אם במהלך השליחות אתה עסוק בעיקר בבירורים באיזה תנאים תוכל להישאר במדינה שאליה הגעת, אתה משיג מטרה הפוכה. אתה מוכיח ליהודים המקומיים שבעצם ממש רע לגור בישראל, עובדה שאתה בעצמך רוצה לברוח ממנה. קלטתם?

ולמה אני מזכירה כאן את המחקר הזה? כי כשדנה התיישבה לידי, אמרתי לה שאני מאוד מעריכה את השיבה של ההורים שלה לארץ, ושלדעתי הם היו כנראה שליחים למופת ולא חיפשו דרך להישאר באוסטרליה.

ואחרי פסק־הזמן הזה אני חוזרת לשיחה שלי עם יעל:

"מה רצית לשאול על דנה?" שאלתי, ואני מודה ששמחתי שהיא מתעניינת בדנה ולא בשיחה שלי עם רובי מולכו, המחנך שלנו.

"סתם כזה, רציתי לדעת אם היית איתה בקשר כשהיא לא היתה בארץ," יעל אמרה.

"לא," הנדתי בראש.

"אז למה אמרת לה לשבת לידך?" יעל ממש חפרה.

"כי את סילקת אותה," עניתי.

"לא סילקתי!" יעל הכחישה.

"דיברת אליה מגעיל," הדגשתי.

"אני שומרת מקום לירון," יעל הסבירה.

"את יכולה לשמור מקום למי שאת רוצה," התעצבנתי, "אבל לעשות את זה קצת יותר בנימוס."

יעל נעה לאחור.

"אני מבינה שקרה משהו בינך לבין אבישג," היא אמרה.

"ביני לבין אבישג?" לא הבנתי.

"לגמרי," היא הינהנה.

"את מבינה לא נכון."

"אז איך זה שאת לא יושבת לידה?"

"זה ממש לא עניינך," ניסיתי לנער אותה מעלי.

"אני רואה שאת עצבנית היום שחבל־על־הזמן," יעל לא נשארה חייבת.

"כנראה יש לך בעיות בראייה," כמו שאתם רואים, אני יודעת להחזיר מהלומות.

חשבתי שיעל תברח, אבל היא דווקא נעמדה מולי ושילבה את הזרועות על החזה.

"כשאת צריכה אותי, את יודעת להיות מאוד נחמדה," היא אמרה. "וכשאני שואלת אותך משהו, את נהיית מגעילה. זה נקרא כפוית טובה!"

"אני צריכה אותך???" נשבעת לכם שלא הבנתי למה היא מתכוונת.

"כן," יעל הינהנה, "כשרצית לדעת מי זה נבו."

"מתי רציתי לדעת מי זה נבו?" לרגע באמת שכחתי.

יעל הפנתה אלי את הגב.

"אוקיי," היא אמרה, "תשכחי שנפגשנו!" וסוף סוף היא עזבה אותי.

רק כשניגשתי אל החלון והבטתי אל המגרש, נזכרתי למה היא התכוונה. היא צדקה, באמת שאלתי אותה בבוקר מי זה החדש הזה שנכנס לכיתה. עשיתי את זה בשביל דנה, כי איך שהיא ראתה אותו, היא התלהבה ממנו. האמת? הוא נראה די טוב, וזה כנראה מה שגרם לדנה להתלהב. יעל כמובן כבר ידעה ששמו נבו אמיר, ושהוא עבר אלינו מבית־ספר אחר בירושלים בגלל איזשהו סכסוך. דנה היתה אסירת תודה כשהעברתי לה את המידע. היא נראתה כמו אחת שכבר ביום הראשון מתכננת לנסות להתלבש עליו.

"ספיר?" אבישג שנכנסה לכיתה גרמה לי להפנות את הגב אל החלון ולהסתובב אליה.

"היי," אמרתי ופתאום הרגשתי מין אי נוחות כזו, בגלל שהזמנתי את דנה לשבת לידי. מצד שני, זכותי לשבת ליד מי שבא לי, ואני לא נשואה לאבישג או משהו, ולא דיברנו על ענייני מקומות ולא קיבלנו שום החלטות, ואני גם נגד כל ההגדרות האלה שאומרות: אם זאת החברה הכי טובה שלי, אז אני מחויבת לשבת לידה ולהיות צמודה אליה כל החיים. "חשבתי שנשב יחד," למרות שאני לא מחויבת, הרגשתי שאני רוצה להסביר לה מה בדיוק קרה.

"גם אני חשבתי," אבישג הפתיעה אותי, "אבל אביתר הציע לי לשבת לידו, ולא היה לי נעים..."

וואלה.

אתם שמים לב איך היוצרות מתהפכות? אני הצעתי לדנה לשבת לידי, והיו לי רגשי אשמה כלפי אבישג, ופתאום מה מתברר? מתברר שאם הייתי ממתינה עם המקום הפנוי לידי, בעצם הייתי ממתינה עד עכשיו, כי היא, מתוך בחירה ולא מתוך אילוץ, התיישבה ליד אביתר שנלר.

בנות אחרות היו אולי קופצות על המציאה ואומרות לעצמן: סבבה, הבעיה נפתרה, נתקדם. אני לא. למה? כי אני מביאה בחשבון לא רק את מה שקרה, אלא גם את מה שהיה יכול לקרות, ובעיניי זה קטע ממש מגעיל שהיא התיישבה ליד אביתר רק בגלל שלא היה לה נעים, ושהיא היתה יכולה לגרום לי לשבת לבד.

"הגיע הזמן שתפסיקי כבר עם הלא־נעים הזה!" התרגזתי עליה.

"מצטערת," היא אמרה, כי היא מין טיפוס חלש כזה שתמיד מתנצל.

"את לא צריכה להתנצל," אמרתי לה, "דווקא יצא בסדר, דנה מתאימה לי," ורק לכם אני יכולה לגלות שרציתי לפגוע בה קצת.

"אם ככה, אחלה," אבישג ענתה ולא נראתה כמו אחת שנפגעה.

יכולתי כמובן להתבאס מהשיחה הזאת, אבל התגברתי. מבחינתי, כל אירוע שנותן לי הזדמנות לגלות מחדש שאני לא תלויה באף אחד בשיכבה, הוא אירוע חיובי. אני לא רוצה להיות תלויה באף אחד בעולם! יש בנות שאם החברה הכי טובה שלהן עושה להן פרצוף, הלך להן כל השבוע. אני לא מוכנה לקחת חלק בטירוף הזה. בשביל מה אלוהים נתן לי שכל? כדי לבזבז אותו על דברים מטומטמים?

במשך השיעורים הבאים התעלמתי לגמרי מאבישג והתמקדתי בעיקר בדנה. כמיטב יכולתי הסברתי לה מה הולך בשיכבה:

זאת נופר, שנחשבת להכי יפה (היא באמת יפה) ולכן כל הבנים מחזרים אחריה. בשנה שעברה היא היתה חברה של דין אלימלך, שהיה אז הבן הכי מקובל, אבל הוא עזב אותנו ועבר דירה למעלה־אדומים. דנה אמרה שהיא זוכרת היטב את דין.

וזאת גל שרביט, שנושפת בעורפה של נופר ומתאמצת לעקוף אותה ולהיות הכי מחוזרת. בשנה שעברה גם היא היתה מאוהבת בדין, אבל בגלל שדין היה חבר של נופר, גל נהייתה חברה של תומר, שהיה החבר הכי טוב של דין, למרות שהוא לא נחשב שווה במיוחד. דנה חייכה, גם את גל היא זכרה.

וזאת נעמה נאור. נעמה היתה החברה הכי טובה של נופר, אבל כשהיא התאהבה באביתר (כן, באביתר הזה שיושב ליד אבישג), וביקשה מנופר לסדר לה משהו איתו, נופר התנהגה מגעיל ונהייתה בעצמה חברה של אביתר. החברות הזאת נמשכה פחות משבוע. כשהיא הסתיימה, נעמה כבר היתה ברוגז עם נופר והפכה להיות החברה הכי טובה של גל.

ומי זאת? זאת סתיו טוקטלי. בחטיבה סתיו היתה החברה הכי טובה של גל. עכשיו, לפי מה שנראה, נעמה תפסה את מקומה.

בקיצור, ממש כיסאות מוזיקליים, שום דבר לא נשאר במקומו. הכול נע וזורם כמו נהר, והכול שוטף וקוצף. כמו הביטוי הזה שאומר שאי אפשר לזרוק אבן לאותו נהר פעמיים, כי הנהר משתנה כל הזמן, והמים שבו זורמים ולא עוצרים לרגע.

עד השיעור האחרון המשכתי לתאר לדנה מה הולך. ואז, כשרובי נכנס, הפסקתי. הייתם צריכים לראות אותו, איך הוא נעמד בפתח הכיתה וסקר אותנו במבט שלו, וכאשר הוא הגיע אלי, התכווצו עיניו והמבט שלו נהיה הרבה יותר ממוקד. מין חצי חיוך כזה הופיע בזווית פיו, ואני הרגשתי איך גל של חום שוטף לא רק את הפנים שלי אלא גם את הבטן שלי.

וואו!

איזו התרגשות!

משהו הולך לקרות בינינו!

זו היתה תחושה כל כך ודאית, שאפילו לשנייה אחת לא פיקפקתי בה.

איפה אני?

ישבתי בכיתה ופשוט ריחפתי. רובי דיבר, כביכול לימד אותנו משהו, אבל אני ידעתי בביטחון מוחלט שהוא מדבר אלי ורק אלי. הוא דיבר בשפת קוד. הוא דיבר מילים של אהבה, שנשמעו כמו מילים של מורה שמלמד תנ"ך. הוא אמר שעמוס הוא הנביא שהוא הכי אוהב, אבל אני שמעתי את מה שמעבר למילים, שבעצם הספר שהוא הכי אוהב הוא "שיר השירים", מפני שהוא מתאר אהבה גדולה בין גבר לאישה, ואהבה גדולה יכולה להתרחש רק כאשר שותפים בה שני אנשים גדולים.

המוח שלי עבד בקדחתנות. הייתי חייבת למצוא משהו להגיד לו, הייתי חייבת למצוא תירוץ כדי לגשת אליו בסוף השיעור. פשוט חייבת. אבל מה? איך? אולי משהו בסגנון: "רובי, זה היה שיעור התנ"ך הכי יפה מאז שהתחלנו ללמוד תורה בכיתה ב'," ואולי: "רובי, נראה לי שהשנה סוף סוף אצליח להתחבר לתנ"ך." או...

הצלצול.

איך הגיע הצלצול המעצבן הזה כל כך מהר? הרי רק לפני כמה דקות התחיל השיעור, וכבר הוא הסתיים?

"אתה ברק לוי, לא?" שמעתי את רובי אומר לברק, "יש לך דקה בשבילי?"

דחפתי את ספר התנ"ך לתיק. מזווית העין קלטתי את ברק עומד מול רובי.

"אוקיי," ברק אמר.

"שמתי עליך עין," זה היה רובי.

"אהה..." זה היה ברק.

"אני מבין שבחטיבה היו לך קצת בעיות," רובי המשיך.

"כן," ברק הודה.

"מה?" רובי שאל.

"מה זה נקרא 'מה'?" ברק התפתל כמו שהוא יודע לעשות טוב מאוד.

"איזה בעיות?" רובי דיבר אליו כמו שמדברים אל ילד קטן.

"בטח קיבלת דיווח, לא?" ברק שאל.

"בהחלט," רובי אמר, "אבל אני מעדיף לשמוע מה אתה חושב."

"אהה," ברק שוב התפתל, "בעיות ריכוז."

"אתה יכול לפרט?" רובי ביקש.

"היה לי קשה להתרכז בשיעורים," ברק אמר.

"הבנתי שאובחנת, והמליצו לך על ריטלין," רובי התמצא בפרטים.

"כן," ברק הודה.

"ואתה מקפיד לקחת?" רובי שאל.

"לא ממש," ברק ענה.

"למה?"

"אצלנו במשפחה קצת מתנגדים לתרופות האלה," ברק הסביר. "חוץ מזה, אני איכשהו מסתדר גם בלי."

"איכשהו..." רובי נשמע ספקן.

"מה שאני לא קולט בשיעור אני משלים מחברים," ברק אמר, ואני יודעת שהוא שיקר, כי בחיים הוא לא השלים חומר עם חברים. הדבר האחרון שעניין אותו בחיים היו הלימודים.

"כל הכבוד!" רובי החמיא לו.

"אסף גבאי הוא החבר הכי טוב שלי," ברק הצהיר, והיתה גאווה גלויה בקולו, כנראה הוא קיווה שרובי קיבל מידע על כל התלמידים, והוא יודע שאסף נחשב לתלמיד מצטיין.

"מצוין," רובי אמר.

"ובקשר לריטלין, אם אתה רוצה, אתה יכול לדבר עם אמא שלי," ברק אמר.

"לא," רובי הניד בראשו, "אני לא חושב שריטלין הוא התשובה לכל הבעיות. אני דווקא משוכנע שיש דרכים אחרות."

"מגניב," ברק נשמע מרוצה, "אז אנחנו באותה עמדה."

"אשמח לעזור לך, אם תרצה," רובי הדגיש.

"ברור שאני רוצה," ברק ענה.

"תרגיש חופשי לפנות אלי בכל זמן," רובי אמר.

"אוקיי," ברק התרחק מעט לאחור, והניח לרובי לעזוב לפניו את הכיתה.

ניצלתי את ההזדמנות, קמתי ותפסתי את ברק בשולי החולצה שלו.

"מדהים," אמרתי לו, "לא?"

"מה?" הוא הסתובב אלי, והביט בי כאילו לא הבין מאין צצתי פתאום.

"רובי—" אני בטוחה שהקול שלי רעד.

"לא הבנתי," ברק אמר.

"אין מחנכים כאלה בעולם!" לא הצלחתי להתאפק והייתי חייבת, אבל ממש חייבת, להוציא משהו החוצה ולשחרר את הלחץ.

"על מה את מדברת?" ברק נראה אאוט לגמרי.

"על האכפתיות שלו," הסברתי.

"איזה אכפתיות?"

"אתה לא צריך לעשות את עצמך," התעצבנתי, "שמעתי את השיחה שלכם."

"מה זת'ומרת שמעת?" ברק נראה המום, "צותתת?"

"נראה לך?" נעלבתי, "פשוט התכוונתי לגשת לדבר איתו, ואתה תפסת אותו לפני," העברתי יד בשיער שלי, "אז מה? אתה מתכוון להרים את הכפפה?"

"איזה כפפה?"

"שרובי זרק."

"תגידי, התחרפנת לגמרי? על מה את מדברת?"

"הוא הזמין אותך לדבר איתו, לא?"

"נו?"

"אז?"

"אחותי, אכפת לך לעזוב אותי?" בבת־אחת הוא נהיה תוקפן כזה, ודחף אותי ועקף אותי והתרחק ממני, ממש ברח, כאילו אני חולה באיזושהי מחלה נוראה והוא חושש להידבק ממני.