פרולוג
עבר
הזיפים הבלונדיניים מעקצצים בכף ידי, מותירים בחזי חרדה. היא מתעצמת ככל שאני נמנעת מלשקוע במבט הכחול הנעוץ בפניי. ידי נודדת מהלסת המסותתת אל החזה השרירי העטוי מדים מגוהצים למשעי. הם מבליטים את גופו המפוסל הודות לנחישות ועבודה קשה – גוף שהערצתי במשך זמן רב. תחת כף ידי הרועדת הולם הדופק שאהבתי להקשיב לפעימותיו עד שנרדמתי בכל לילה מאז הייתי בת תשע־עשרה.
אנשים אומרים שהעיניים מספרות אלף מילים – שהן החלון לנשמה. ועיניו הן טוּב טהור, מלאות בהערצה שהתחברתי אליה מהיום שהכרנו. המילים שהן לחשו בעבר סיפרו לי במבט אחד את כל מה שרציתי לשמוע אי פעם.
זו הסיבה שהרגע הזה מרסק את פיסות ליבי זו אחר זו. פיסות שבקושי הצלחתי לחבר מחדש לאחר הוויכוח הראשון בינינו. מאז הגיעו במהירות גם הוויכוח השני, השלישי והרביעי. והפיסות השבורות גדלו, העמיקו, שיספו את האיבר שפעם עבורו. בשונה ממני, הוא לא השקיע אפילו שבריר מאמץ כדי לגרום לזה לעבוד.
הוא ויתר עליי.
הייתי בזבוז זמן.
לא רצויה.
אילו היה לי קעקוע על כל פיסה מליבי שהתרסקה ממילים שמישהו אמר וגרם לי להרגיש לא ראויה – כל מילה שלילית במילון הייתה מכסה אותי, מסמנת אותי לנצח. תזכורת לזמן שבזבזתי על אנשים שמעולם לא הייתי אמורה לסמוך עליהם מלכתחילה.
"יום אחד," אני אומרת לו, מחניקה את הצרידות בקולי. ידי חופנת את הפנים שאהבתי לגעת בהן במשך שנים, "אני אמצא מישהו שיאהב ויעריץ אותי כמוך."
גרוני מתכווץ, כף ידי מחליקה מפניו. אנשים תמיד אומרים שהוא נראה כמו שילוב של ג'ורג' קלוני ופירס ברוסנן בצעירותם. אני נושמת עמוק, מסירה מהאצבע שלי את טבעת הזהב הקרה שערכה וחומהּ אבדו ביום שבו אדם זר הופיע בפתח ביתנו והושיט לי ניירות שישנו את חיי לנצח.
"אלא שהוא באמת יתכוון לזה," אני לוחשת.
אילו הייתי חזקה יותר, הייתי אומרת לו שהוא יתחרט על ההחלטה שלו. הייתי מרימה את ראשי גבוה, מביטה ישירות בעיניו ואומרת, 'עוד אגרום לך להתגעגע אליי, האנטר קרוס.'
אבל אני לא חזקה.
אני מוסרת לו את הטבעת ומתרחקת צעד אחד לאחור.
ואז צעד נוסף.
השפתיים שלו נפשקות מעט...
אך הוא לא אומר דבר. לא נלחם או מתנצל או מתחנן שאישאר כמו שאני מתפללת חרישית שיעשה. הייתי אמורה לדעת כבר אז, במקום ההוא, שזה לא יהיה כמו שחשבתי.
אני לא מאפשרת לדמעות לזלוג לפני שאני מתרחקת מספיק מהגבר שנראה טוב מדי במדיו הירוקים, יודעת שכך עדיף לשנינו.
יום אחד, אפילו אאמין לזה.
שוש –
להתגעגע
מתחיל באופן מבטיח, ולאט לאט הופך משעמם וילדותי. התנהגויות לא בוגרות של גיבורת הסיפור, וכתיבה לא משכנעת. הפסקתי לאחר מספר פרקים. סתם בזבוז זמן.
לאה (בעלים מאומתים) –
להתגעגע
אין לי מושג על מה מדברת שוש ….. ספר ממש טוב ….נכון שלא ככ סוער עדין מאד בתיאורים נכון שמתחיל לאט אבל בהחלט מתחמם בהמשך מומלץ ביותר למי שמחפשת אהבה שקטה .