לואובוי

 

ב־11 בנובמבר רץ לוֹאוּבּוֹי לתפוס רכבת. אנשים עמדו בדרכו אבל הוא נזהר שלא לגעת בהם. הוא רץ בשולי הרציף הצהובים והמחורצים ולא גרע עין מתא הנהג; פקד על הרכבת לחכות. הדלתות נסגרו כבר אבל כשבעט בהן הן נפתחו. ברור היה לו שזה סימן.

 

הוא עלה על הרכבת וצחק: מכל עבר הקיפו אותו אותות וסימנים. הרצפה רעדה ותקתקה תחת רגליו וקשתות הלבֵנים שמעל הרכבת ריקעו את רחשי ההמון לכדי יריעות של נחושת ואלומיניום. בכל מושב ברכבת היה אדם. צלילים נשמעו כשהדלתות נסגרו מאחוריו: קודם דו־דיאז, ואחריו לָה. נוקבים את שתי האוזניים, כמו חוד של עיפרון. הוא הסתובב והצמיד את פניו לשמשה.

 

“גולגולת" ו"עצמות", אויביו מטעם המדינה, התחילו לפלס דרך בכוח על הרציף, בראש מורכן. “גולגולת" היה איש צנום עם פנים חלביות, לא מרשים במיוחד, אבל “עצמות" היה בגודל של אוטומט למכירת כרטיסים. הם נעו כמו שוטרים בסרט אילם, כאילו הנעליים שלהם גדולות עליהם. אף אחד לא פינה להם דרך. לוֹאוּבּוֹי חייך כשהביט בהם מקרטעים לעברו: פחדו הלך ונשר מעליו עם כל צעד מגוחך שלהם. עכשיו אני אצטרך להמציא להם שמות חדשים, הוא חשב. “קצר" ו"מתוק". “לפני" ו"אחרי". “גשר" ו"מנהרה".

 

“עצמות" ראה אותו ראשון והתחיל לחבוט בדלתות. מפיו ניתז בלי קול רוק על השמשה השרוטה והשמנונית. הרכבת היטלטלה ואז עצרה ואז שוב היטלטלה קדימה. לוֹאוּבּוֹי שרבב שפתיים ומצמץ, ושלח אל “עצמות" את חיוך־שוטה־הכפר־שלו בתוספת חגיגית של אצבע משולשת. “גולגולת" התחיל לרוץ כעת בניסיון להישאר צמוד לדלתות, וזרועותיו מתוות באוויר מעגלים אטיים ונחרצים. “עצמות" צעק משהו לכרטיסן. לוֹאוּבּוֹי שרק להם את נעימת הדלת הנסגרת ומשך בכתפיו. דו־דיאז-לה, דו־דיאז-לה. איזו נעימה פשוטה ונעימה.

 

אחר כך יסכימו כל יושבי הקרון כי רוחו של הנער נראתה מרוממת מאוד. נראָה שהוא מאחר לאנשהו, אבל הוא הקרין סמכות ורוגע. הוא השתדל להיראות מבוגר מכפי גילו. בגדיו לא הלמו אותו, והיו תלויים על גופו כמתנצלים, אך מכיוון שהיה כחול עיניים ונחבא אל הכלים הוא לא הטריד אף אחד. הם התבוננו בו לרגע, שלחו אליו מבט בכל פעם שהפנה את גבו, כמו שאנשים מסתכלים זה בזה ברכבת התחתית. איך זה שנער כזה, תהו אחדים מהם, לובש בגדים מחרידים כל כך?

 

הרכבת התאימה למנהרה בדיוק. היא השתחלה אליה כמו יד אל כיס, סגרה על גופו של לוֹאוּבּוֹי ואספה אותו אל מקומו. הוא עדיין הצמיד את לחיו הימנית לשמשה, והרגיש את האוויר ואת סלעי־האֵם חרוצי־התעלות החולפים על פניו. עליתי על רכבת, חשב לעצמו, ו"גולגולת" ו"עצמות" לא עליה. אני על הקו המקומי לצפון העיר.

 

האקלים בקרון היה ממוזג כתמיד, ונע בנועם בין 17 ל־20 מעלות. משקופי הגומי המגופר מנעו מרוח פרצים לחדור אליו, ומערכת המתלים — בולמי זעזועים פרפריים שיוצרו בסנט לואיס, מיזורי — הפחיתה ככל האפשר את החריקות והצרימות. לוֹאוּבּוֹי האזין לצליל הגלגלים, לצווחות התושבות בראשי המסילה ובעיקולים, לריבוא חלקיה הקטנטנים של הרכבת הפועלים בתואם ובקלילות. צלילים מסבירי פנים, מוכרים, כמעט מכמירי לב. מחשבותיו הסתדרו במקומן כבדרך אגב. אפילו מוחו הדחוס והקלאוסטרופובי חש קורטוב חיבה כלפי המנהרה. שהרי זו הגולגולת שלו שכולאת אותו, לא המנהרה ולא הנוסעים או הרכבת. אני שבוי בתוך קופסת המוח שלי, חשב לעצמו, בן ערובה בידי המערכת הלימבית שלי. אני יכול לצאת מכאן רק דרך האף.

 

ואני מצליח להתבדח, חשב לואובוי. בדיחות מטופשות, אבל מה זה חשוב. אתמול לא הייתי יכול להתבדח בכלל.

 

לואובוי התנשא לגובה מטר ושמונים ושקל שישים ושמונה קילוגרם בדיוק. היה לו שביל בשׂער בצד שמאל. לרוב, דברים שקרו לא הטרידו אותו, אבל היו דברים שחדרו לתוכו ונתקעו, ואז אין מה לעשות חוץ מלפלוט אותם החוצה. היתה לו רשימה של דברים אהובים שהוא שלף ברגעים של קושי, ואז מנה אותם לפי הסדר כמו קמעות על שרשרת. הוא דקלם מן הזיכרון את שמונת הראשונים:

 

אובליסקים.

דיו סתרים.

ויולט הלר.

סנובורדינג.

הגן הבוטני של ברוקלין.

ז'אק קוסטו.

בּיקס בֶּיידֶרבֶּק.

המנהרה.

 

אבא שלו לקח אותו פעם לעשות סנובורדינג, בהרי פּוֹקוֹנוֹ; הרי פוקונו והחוף בבְּריזי פּוֹיְנט היו פריטים מספר תשע ועשר. בקיץ העור שלו משתזף, כמו עור של אינדיאני או גולש, אבל עכשיו הוא לבן כמו גופה כי הוא לא נסע לשם כל כך מזמן.

 

לואובוי הביט מטה אל זרועותיו הכמו־מתות. הוא הצמיד את כף ידו הימנית בחוזקה לזכוכית. כנצר לשושלת חיילים ארוכה, היה גם הוא חייל בסתר, אבל על קברו של אביו נשבע שלעולם לא יֵצא למלחמה. פעם כמעט הרג מישהו במו ידיו.

 

המנהרה התיישרה, כאילו מעצמה, והפסים, הגלגלים והמחברים השתתקו. לואובוי החליט לחשוב על אמא שלו. אמא שלו היא בלונדינית, כמו בחורה על שלט חוצות, אבל היא כבר היתה בת יותר מ־38. היא מציירת עיניים ושפתיים על בובות ראווה שאף אחד לא יראה אף פעם. פעם הוא שאל אותה על הפטמות, והיא צחקה אל תוך ידה הקפוצה ושינתה נושא. ב־15 באפריל היא תהיה בת שלושים ותשע אלא אם כן החוקים השתנו או שהחישוב שלו לא נכון או שהיא מתה. כבר שנה וחצי לא היה קרוב כל כך לביתה כמו עכשיו. אבל היו לו הוראות: להחליף בכיכר קולומבוס, לחכות, ואז להתקרב שש תחנות על קו C. זה הכול. אבל הוא לעולם לא יראה עוד את הבית של אמא.

 

* * *

 

לאט ובזהירות, בדייקנות מדודה, חזר והתרכז ברכבת. על רכבות קל יותר לחשוב. במנהרה יש אלפים כאלה, רכבות שדוחפות לפניהן רכבות־רפאים של אוויר דחוס, ולכל אחת מהן מטרה. תחנת היעד של הרכבת הזו היא שדרות בֶּדפוֹרד פארק. סמל השושלת שלה היה האות B בגופן הֶלְוֵטִיקָה, בתנוחת הסתערות, על רקע מגן בצבע כתום עז. גם הרכבת אל בית סבו היתה באותו הצבע: צבע של פֵּרות מפלסטיק, או של שקיעות מצוירות על קטיפה, או של אור מבעד לעפעפיים חצי־עצומים על החוף. ויליאם מאוראנז', הוא חשב לעצמו, והתמסר לחלום הזה. ויליאם מאוראנז' הוא שמי, עצם את עיניו, העביר יד על פניו ודמיין את עצמו מטייל בגניה של טירת וינדזור. קרירות נעימה שררה שם תחת העצים הגזומים כקוביות. הוא ראה מסדרונות אפלים מחופי עץ, ציורים מכוסי אבק, צווארוני תחרה גבוהים ומיטות אפריון. הוא ראה דיוקן של עצמו בכובע סירה מפרוות מינק. הוא ראה את אמו במטבח, מטגנת בצל ושום בחמאה. לעור פניה היה צבע סבון. הוא נשך בחוזקה את שפתו ופקח את עיניו בכוח.

 

שתיקה של מבוכה השתררה בקרון. לואובוי שם לב לכך מיד. הנוסעים בחנו אותו היטב, ראו את נעלי הספורט המהוהות שלו עם סגר הסקוץ', את מכנסי הקורדרוי, את החולצה המכופתרת עקום, את שׂערו הצהוב עם השביל המושלם. מתוך השמשה נשקפו אליו מבטיהם המבולבלים. הם חושבים שאני בדייט, חשב לעצמו. הם חושבים שאני בטיול שנתי. אם הם רק היו יודעים.

“אני ויליאם מאוראנז'," אמר לואובוי. הוא הסתובב כדי לראות אותם טוב יותר. “יש למישהו סיגריה?"

הדממה העמיקה. לואובוי שאל את עצמו אם מישהו שמע אותו. לפעמים קורה שהוא מדבר לגמרי בבירור, מתעכב על כל מילה, ואיש לא מתייחס אליו. למען האמת, זה קורה לא מעט. אבל באותו יום, באותו בוקר מסוים, לא היה אפשר להתכחש אליו, אל לואובוי. באותו בוקר מסוים הוא היה במיטבו.

 

* * *

 

גבר שישב משמאלו הזדקף בכיסאו וכחכח בגרונו. “מבריז," אמר האיש, כמו בתשובה לשאלתו.

“סליחה?" שאל לואובוי.

“אתה מבריז?" שאל האיש. הוא ביטא את המילים כאילו היו קטע מוזיקלי.

לואובוי שלח אליו מבט אלכסוני. גבר מכובד עם זקן דמוי־טרפז אלגנטי ונעליים מצוחצחות. פניו וזקנו היו בדיוק באותו הצבע. הוא ישב ישיבה יאה מאוד, בברכיים צמודות, ידיו בחיקו. לגופו לבש מכנסיים לבנים עם קפל חד, ומעיל עור ירוק ובו כדורי פוטבול קטנטנים במקום כפתורים. שׂערו היה כרוך בטורבן כתום. הוא נראה מפואר, יציב וחכם.

“אני לא יכול להבריז," אמר לואובוי. “זרקו אותי כבר מבית הספר."

“מה אתה סח," אמר האיש בפנים חמורות. “למה?"

לואובוי לא מיהר לענות. “זה היה מין בית ספר מיוחד כזה," אמר לבסוף. “מתקדם. שלחו אותי הביתה על התנהגות טובה."

“אני לא שומע אותך," אמר האיש. הוא הניד בראשו במהורהר, פיו הדַק עדיין פתוח, ואז טפח על המושב שלידו. “מה אמרת?"

 

לואובוי הביט מטה אל המושב הריק. זה שוב קרה, הוא הבין; שוב הוא מניע את שפתיו בלי לדבר ממש. הוא צעד קדימה וחזר על עצמו.

“מה אתה סח," אמר האיש. הוא נאנח אנחה מסבירת פנים. “אתה לא בדיוק השתחררת מהכלא?"

“אתה סיקי," אמר לואובוי.

עיניו של האיש נפקחו לרווחה, כאילו הסיקים הם גזע נשכח. “בית הספר הזה הוא כנראה ממש טוב, אם מלמדים אתכם שם על סיקים!"

לואובוי נשען על המוט האופקי שמעליו ורכן לפנים. באיש הסיקי היה משהו מלודרמטי, משהו מעושה. העור שלו התבהר קלות בנקודת המפגש בין פניו לטורבן, והשׂער שמאחורי אוזניו היה בצבע בלונד פלטינה. “קראתי עליכם בספרייה," אמר לואובוי. “אני דווקא מכיר אתכם מצוין."

 

הם מתקרבים לתחנה הבאה. קודם־כול באה איזו נסיגה קלה של המנהרה, ואז אורות, ואז רעש, ואז השינוי בגופו. צדו השמאלי נעשה קל וצדו הימני כבד, והוא נאלץ לאחוז במוט בכל כוחו. העובדה שמכל האנשים שבמנהרה פגש קודם־כול בסיקי היתה ללא ספק סימן, אך פשרו סירב להתגלות לפניו. אחשוב עליו כשנעצור, אמר לעצמו. עוד מעט אחשוב עליו, ואז אדע.

 

הרציף, כשהופיע, היה צר ומוזנח־למראה, וצפוף הרבה פחות מזה שלפניו. הוא ציפה למצוא את כולם מחכים לו — את אמו, את ד"ר קוֹפֶּק, את ד"ר פּרֵקוֹפּ, “גולגולת" ו"עצמות" — אבל על הרציף לא היה אף אחד מוכר. הדלתות נפתחו הצדה ואז נסגרו — ושום דבר לא קרה.

“בירת הסיקים היא העיר אַמריצָר," אמר לואובוי עם הישמע הדו־דיאז והלָה. ראשו חזר והצטלל אבל הוא עדיין רצה סיגריה. “אַמריצָר נמצאת בפּוּנג'אבּ. הסיקים מאמינים בגלגול נשמות, כמו ההינדים, אבל גם באל יחיד, כמו המוסלמים. מי שהוטבל לדת הסיקית לעולם לא יגלח את שׂערו או את זקנו."

“בית ספר מצוין." חייך הסיקי והנהן. “בית ספר יוצא מן הכלל."

“אני צריך סיגריה. תן לי סיגריה, בבקשה."

הסיקי הניד את פניו החומות בעליצות.

“איזה זין," אמר לואובוי.

 

הרכבת נרעדה בעצלתיים והתחילה להתגלגל. לימינו של הסיקי היו שני מושבים ריקים. לואובוי התיישב ברחוק מביניהם, ושם לב למרפקו הגרום ולמכנסי הפשתן המגוהצים שלרגליו. הוא נשם נשימה עמוקה. זה אמנם מעשה פזיז, להתקרב לגוף אחר בדיוק עכשיו, כשהכול חדש כל כך וקשה לעיכול, אבל המושב הריק שביניהם הקל עליו. לשבת ולנהל שיחה — זה בסדר.

הוא בדק אם עוד מישהו שומע. אף אחד.

 

* * *

 

“הדת הסיקית היא בת פחות משבעים שנה," אמר לואובוי. מילותיו רפרפו באוויר מולו.

הסיקי שרבב שפתיים וכיווץ את הפרצוף. “זה לא כך," הוא אמר, והגה כל מילה בבירור. “זה לא כך, צר לי."

לואובוי הניח את ידו על המושב שביניהם, במקום שבו נחה לפני רגע ידו של הסיקי. המושב היה עדיין חמים מעט. “אתה יודע בוודאות שהיא עתיקה יותר?" שאל. הוא תופף על הפלסטיק באצבעותיו. “אתה עוד לא בן שבעים."

“כן, אני יודע בוודאות," אמר הסיקי. “אני יודע בוודאות גמורה."

למה הוא חייב להגיד כל דבר פעמיים, חשב לואובוי. אני לא חירש. וזה הספיק כדי להזכיר לו את בית הספר: המבט ששלח אליו עכשיו הסיקי, שניסה בכל הכוח לא להיראות סקרן מדי, ככה בדיוק הסתכלו בו גם הרופאים. הוא הסיט את מבטו במאמץ ונלחם בתחושת האכזבה, ואז פתאום מצא את עצמו בוהה בכפות רגליו של הסיקי. היו אלה כפות הרגליים הקטנות ביותר שהוא ראה אי־פעם אצל אדם מבוגר. הנעליים שלו נראות כמו נעליים של בובה, חשב. והסיקים אמורים להיות האנשים הכי גבוהים באסיה. הוא העביר את מבטו מן הנעליים אל פניו של הסיקי, שהיו חסרות מבע ונעימוֹת, ומלאכותיות כמו עוגה. ואגב כך התחילו לעלות בו הספקות.

 

הנה הם באים, חשב לואובוי, והכריח את עיניו ואת פיו להיסגר. גרונו התייבש, כמו תמיד כשצצו הספקות הראשונים. הרכבת בלמה בכוח וחצתה ברעד מפגש מסילות. האוויר התחמם בשלוש מעלות בדיוק.

“ובכן בסדר," הוא אמר בקול עליז. אבל זה לא היה בסדר. קולו נשמע לו שגוי, מעודן ומעונב, קול של לורד אנגלי מפונק.

“בסדר," הוא אמר, והרגיש שעורו מתחיל לעקצץ. “זה בסדר גמור. תשמע."

 

* * *

 

כשהניח לעיניו להיפקח הם כבר נכנסו שוב לתוך המנהרה. היתה בעיר רק מנהרה אחת, אבל היא היתה מפותלת וסבוכה כמו חוט טלפון, ונשזרה בתוך עצמה עד שנדמָה שאין לה התחלה ואין לה סוף. אוּרוֹבּוֹרוֹס, כך נקרא הדרקון הבולע את זנבו, והמנהרה גם היא אוּרוֹבּוֹרוֹס. הוא זה שקרא לה כך. היתה בה נפרדוּת עצמאית, כאילו היא מערכת סגורה, אבל בעצם היא ההפך מסגורה. פתחים נפערים לאורכה כמו זימים לאורך גופו של צלופח, בגודל מתאים בדיוק כך שאדם יוכל להשתחל מבעדם. ברגע זה עברה הרכבת מתחת לרחוב חמישים ושלוש. היית יכול לרדת בתחנה הבאה, לעבור בקלילות בשער המסתובב, והמנהרה תמשיך בדיוק כמו קודם. הרכבות ינועו גם אם לא יהיה בתוכן אף לא אדם אחד.

 

שני האנשים שירדו בתחנה הבאה העיפו בו מבטים מעבר לכתפם, ואדם שלישי עבר לקרון הבא. לואובוי ראה את האיש הנ"ל מבעד לדלתות החיבור המחוטטות, איש בגיל העמידה בדרך לעבודה, במעיל משבצות מקומט, יהודי או אולי לבנוני, שדפדף בעצבנות ביומן עור עם שוליים מוזהבים. עוד מעט גם הסיקי יעבור קרון, וזה בסדר גמור. ככה מתנהלים במנהרה. ככה מסתדרים. באים ויושבים בשורה ומחככים זרועות וברכיים ונעליים ועוצרים את הנשימה ואחרי כמה דקות, חצי שעה לכל היותר, נפרדים לתמיד. זו תהיה טעות לראות בזה עלבון. הוא בעצמו עשה אותו הדבר אלף פעם.

 

לואובוי טפח לעצמו על הברך והזכיר לעצמו שהוא לא נוסע ברכבת כדי לשוחח עם איזה סבא'לה חביב על ענייני דת. יש סיבה לנסיעה הזאת ברכבת והוא ידע בתוך־תוכו שזאת הסיבה הכי טובה שיכולה להיות למישהו בכלל: הוא קיבל על עצמו ייעוד. זה מה שזה. עניין מהותי, דחוף, אולי אפילו של חיים ומוות. זה היה עניין חד ובהיר ושקוף כמו מזרק. אם יתרשל עכשיו, הוא עלול להחמיץ את ייעודו או לבלבל בינו ובין משהו אחר או לשכוח אותו לגמרי. וגרוע מכול — עלולים לצוץ בו ספקות.

 

הוא פנה לעבר הסיקי והנהן בעצב.

“אני יורד בתחנה הבאה," אמר. הוא השתעל אל שרוולו והביט סביבו עד שהאנשים שהסתכלו בו הסיטו את מבטם. “התחנה הבאה!" הוא חזר, לטובת כל הנוכחים.

“כל כך מהר?" שאל הסיקי. “עוד לא שאלתי אפילו —"

“ויליאם," אמר לואובוי. הוא חייך אליו את חיוך פקיד הבנק שלו. “ויליאם אַמרִיצָר."

“ויליאם?" שאל הסיקי בקול נרעד. הוא ביטא זאת וֶל־יוּם.

“אבל לרוב קוראים לי לואובוי. זאת ההעדפה בדרך כלל."

רגע ארוך חלף. “נעים מאוד, ויליאם. לי קוראים —"

“גם בגלל שיש לי מצבי רוח," אמר לואובוי, והרים את קולו. “וגם בגלל שאני אוהב רכבות."

הסיקי שתק. הוא סקר את לואובוי והעביר בזקנו שתי אצבעות ציפוריות. הוא מנסה לפענח אותי, הסיק לואובוי, והמחשבה הזו העלתה בו תחושה של מתבודד בראש צוק.

“נו, רכבות תחתיות," הוא אמר, “תת־קרקעיות. נמוך, מתחת לאדמה." הוא שמע את קולו המשתתק. “אתה מבין עכשיו?"

 

הרכבת החלה לבלום ולואובוי קם, עיניו עדיין תלויות בסיקי. הסיקי לא זע, והמשיך לשבת זקוף כמו זקֶנתוֹנֶת קצרת־רואי באוטובוס.

“אתה לא רופא, נכון?" שאל לואובוי, ולכסן אליו את מבטו מלמעלה. “רופא כללי? רופא ילדים? רופא שיניים?"

הסיקי נראה מופתע. “רופא, ויליאם? למה לכל הרוחות —"

“אתה יכול להוכיח לי שאתה לא עובד בבית הספר?"

הסיקי צחק ביובש. “אני בן יותר משמונים, ויליאם. פעם הייתי מהנדס חשמל."

“שטויות במיץ," אמר לואובוי, והניד בראשו. “קשקוש."

כעת הביטו בו כל יושבי הקרון. היו רגעים שבהם הוא היה כמעט בלתי־נראה, חדגוני ושטוח, והיו רגעים שבהם הוא הקרין מין הילה ירקרקה עמומה, כמו שיניים חשופות מול אור שחור. כשזה קרה, נעשה קולו רם מאוד מיד והוא לא יכול היה לעשות כלום חוץ מלסתום את הפה. האוויר שמחוץ לשמשה האפיל; היו דברים שהוא רצה להסביר לסיקי, ליידע אותו, אבל הוא עצר את נשימתו והצמיד את שפתיו: הוא יכול למנוע מעצמו לדבר בעת הצורך. זה היה אחד הדברים הראשונים שלמד בבית הספר.

“מי זה שרדף אחריך?" שאל הסיקי, והשעין את מרפקיו על רגליו המַקלִיות היפות. “קציני ביקור סדיר?"

לואובוי הניד בראשו בפראות. “לא שלחו אותם מבית הספר. שלחו אותם —" הוא עצר בעצמו ברגע האחרון. “מסוכנות פדרלית. כדי להפחיד אותי. כדי שאפעל על פי תוכנית המסע שלהם." הוא הביט בשורש כף ידו, במקום שבו אמור היה להיות השעון שלו, אבל לא היה שם כלום, אפילו לא חיוורון. הוא תהה אם היה לו אי־פעם שעון.

“תצטרך לסלוח לי," הוא אמר, פנה בצעד מדוד ונעמד מול הדלת. בקרון היה חם מדי לתנועות חדות.

 

נדמָה שהרכבת מהססת כשהתקרבה אל האור. המאווררים שבה השתתקו, פסי האור העשויים כספית הבהבו, והיא התגלגלה אל התחנה בזחילה. התחנה היתה צומת מרכזי: מפגש של שישה קווים. אריחיה היו רבועים, קצוותיהם חסרי־שיפוע, מזוגגים ולבָנים, כמו אריחים על קיר של מַשתֵנָה. האדם היחיד על הרציף היה סדרן שנראה כאילו הוא תכף נופל ומת משיעמום. לואובוי קימט את מצחו ונשך את פרק אגודלו. לא היתה שום סיבה שהרציף יהיה ריק ביום שלישי ב־8:30 בבוקר.

 

* * *

 

הסדרן עקב אחרי הרכבת הנכנסת לתחנה מזווית עינו השמאלית, ונזהר שלא להיראות מתעניין מדי. טריק ישן. לואובוי חשב על הרגע שבו ראה את “עצמות", כשזה הלם בשמשה וצעק על הכרטיסן. הוא חשב על “גולגולת" שרץ לאורך הרכבת ונפנף בזרועותיו בבהלה. ואז נתן בסדרן מבט נוסף. לצווארונו היה מוצמד משהו והוא הטה אליו את ראשו והניע לידו את שפתיו בהיסח הדעת, כמו מישהו שקורא מתוך ספר מסובך. כשראה אותו, התחשק ללואובוי ליפול על הרצפה.

 

“טעיתי," אמר והסתובב אל הסיקי. “זאת לא התחנה שלי."

נראה שהסיקי שמח לשמוע זאת. “אז אם ככה כדאי שתתיישב."

“אני אגיד לך למה זרקו אותי מבית הספר," אמר לואובוי, וחזר והתיישב. “אתה רוצה לדעת?"

“הנה בא השוטר," אמר הסיקי.

 

לואובוי הפנה את ראשו וראה את הסדרן גורר את עצמו על הרציף, מציץ במלוכסן אל כל אחד מהקרונות וממלמל אל צווארונו. הדלתות נותרו פתוחות. במערכת הכריזה לא נשמעה שום הודעה. אם הסדרן נראה משועמם זה רק משום שהוא ידע על כל אירוע עוד לפני שהתרחש. לואובוי הניח את ראשו על החלון לרגע, אגר כוח, ואז החליק את גופו הצדה עד שלחיו נגעה בכתפו של הסיקי. צווארון חולצתו של הסיקי הדיף ריח קל של אניס, ועיניו של לואובוי החלו לדמוע.

“אתה יכול להשאיל לי את הטורבן שלך?" לחש.

“אתה צריך לחזור לבית הספר," סינן הסיקי מבין שיניו.

“הלוואי שיכולתי," אמר לואובוי. ידו השמאלית היטלטלה בעווית. יתר יושבי הקרון העבירו את מבטם מהשומר אל לואובוי ואל הסיקי. אחדים התחילו לאבד סבלנות.

“יש לך משפחה?" שאל הסיקי. הוא נע באי־נוחות בכיסאו. “יש לך מישהו —"

“תן לי חיבוק," אמר לואובוי. הוא אחז בזרועו של הסיקי והשתופף תחתיה. הוא ראה את הטריק הזה בסרטים אבל לא היה לו שמץ של מושג אם הוא עובד. ריח האניס גבר. השומר השתקף בחלונות ובדלתות ובכל זוג עיניים ברכבת. הוא טמן את פניו במעיל העור של הסיקי. הסיקי שאף אוויר בקול, אבל לא יותר.

“שלום, אדוני השוטר," אמר.

 

* * *

 

ברגע שהשומר הלך, לואובוי כחכח ורכן לפנים. הסיקי שחרר את זרועו מאחיזתו בתנועה עניינית, כמו אח בבית חולים, והחליק קמט במכנס. “יש לי נכד בלאהור, בפקיסטן," הוא אמר. “אתה מזכיר לי את הילד הזה."

“הוא היה מבריז?"

הסיקי חייך והנהן. “קוראים לו סאטיש. הוא ילד רע כמוך. כשהוא היה בן שש עשרה —"

“אני עדיין לא מוכן," אמר לואובוי, והקיש על חזהו בקצב. “זה לא בסדר שהעיפו אותי מבית הספר."

 

עם הרכבת שחזרה והתגלגלה התחדשו כל הגינונים הקטנים של החיים — הנשימות והשיעולים והלחישות והשירה הזייפנית. השירה נשמעה לו משונה־במיוחד אחרי השתיקה האיומה, אבל הוא היה מאושר לשמוע אותה. הוא המהם אותה לעצמו לרגע קט, שמח על טלטלותיה של הרכבת, ואז נשם עמוק ומחק מפניו כל הבעה. מה שהוא רצה לומר עכשיו היה רציני והכרחי ונועד לאוזניו של הסיקי בלבד. לא היה לו שום דבר אחר לתת; לא מחווה, לא ברית ולא מתנה: רק התגלית הקטנה שלו. אך מתנות פחותות מזו הצילו כבר חיי אדם.

“הדת שלך מוקירה הקרבה יותר מכל דבר אחר," הוא אמר. הוא עצר את נשימתו. “הקרבה היא חשובה. נכון?"

הסיקי לא ענה. לואובוי ציפה ממנו לתגובה, תגובה כלשהי, שיזעק או ינופף בידיו או יצחק, אבל פניו הצהבהבות עמדו בקיפאונן. הוא לא הביט עוד בלואובוי אלא בנערה שישבה מצדו השני של המעבר והתעסקה בזוג אוזניות כסופות. הוא כבר לא נראה חכם או אלגנטי או אפילו פיקח. ככל שמבטו של לואובוי התארךְ, כך אזלו החיים מתוך הסיקי. כאילו הסתכלת בפרוסת לחם שמתייבשת והופכת בלתי־אכילה.

 

“אתה מתייבש," אמר לואובוי. “אתה שומע?"

זה בגלל החום, חשב לואובוי, אנחנו מתבשלים בו כולנו. הסיקי בהה נכחו כמו מישהו שמציירים את דיוקנו. הוא מתכונן, חשב לואובוי. מגייס את כוחותיו. הסיקי יֵצא בתחנה הבאה ויעבור לקרון אחר, או לרכבת אחרת, או יקרא למשטרה, או אפילו ישלח הודעה לבית הספר: לואובוי פשוט ידע שהוא יעשה משהו מהדברים האלה. אבל הדבר הנורא באמת הוא אם הסיקי יפעל מתוך אי־ידיעה, לפני שיקבל את המתנה שלו. אין להעלות על הדעת תקלה חמורה יותר.

 

לפתע, בלי לזוז, בלי להפנות את ראשו או לשאוף אוויר, אמר הסיקי בקול שקט וברור: “מה הסיבה שלך, ויליאם?"

“הסיבה שלי?" שאל לואובוי. הוא כמעט לא האמין. “הסיבה שברחתי, זאת אומרת?"

הסיקי מצמץ בעצלתיים, כמו חתלתול שיושב בתוך שלולית של שמש.

“אני אגיד לך למה," אמר לואובוי. “אם כבר שאלת." הוא רכן קדימה. “כי העולם לא יעבור את היום אחר הצהריים."

 

* * *

 

הסיקי הפנה את ראשו ובחן אותו כעת, אם כי רק בעיניו הדומעות, הקרובות זו לזו, ניכר סימן חיים. לואובוי לא ממש ידע אם הוא מקשיב כי הוא עדיין לא אמר מילה, אבל נראה לו סביר שכן. רגע הגילוי עשה סיבוב ניצחון נינוח ברחבי הקרון, האיר במעומעם את האוויר, ואז נפטר לו בלי הגה. לואובוי לא הקדיש לו תשומת לב. הסיקי התכופף נוקשוֹת קדימה, נדנד את ראשו בקוצר רוח ובטש בעקבי המוקסינים שלו ברצפה. הוא נע בעצבנות, כמו הנערה שממול. למה כולם כל כך חסרי־סבלנות? נכון, הזמן אוזל. יש בתחנה הבאה שתי אפשרויות החלפה: כתום וכחול. צריך יהיה לקבל החלטות. הן מתקבלות כבר עכשיו.

 

קול שריקה עלה מהפסים כשהרכבת עברה מסוט בין מסילות, והרעש פילח את הקרון מהמסד עד הטפחות, צונח באשדות לאורך המעבר, כפורשׂ מעין מחסה. לואובוי מצמץ, נשם עמוק ואמר את זה:

“העולם עומד למות בעוד עשר שעות," אמר. הוא תחב יד קפוצה בין שיניו כדי שיוכל לסיים את דבריו. “בעוד עשר שעות בדיוק, סבא. בשרֵפה."

 

את המבט על פניו של הסיקי לא היה אפשר לפענח. גופו היה כגופם של סהרורי או של גווייה. לואובוי סכר את פיו, שילב את זרועותיו והנהן. היה לו קשה, ואפילו כואב, לא לגרוע עין מן הסיקי, לשבת ולחכות להבעת רגש כלשהי ולו הזעירה ביותר, לחייך ולהמשיך להנהן ולקוות לתגובה אחת אמתית. לכן החליט להסב את מבטו אל הנערה עם האוזניות.

היא ישבה זקופה, דמות־מראה מושלמת לסיקי, יציבה וגאומטרית כתמונה מצוירת. ככל שלואובוי הביט בה יותר, כך הבין פחות. הבנתו את הנערה, את הסיקי, וכל דבר אחר בקרון, סירבה לעמוד יציבה. מחשבותיו התגלגלו ככספית מאֶפשרוּת אחת לאחרת. המרווחים בין האירועים התרחבו עוד, ריקים ולבנים. הוא הכריח את עצמו להתרכז במה שעל פני השטח, ורק בו. יש שם די והותר, אמר לעצמו. עיניו נחו, ללא הבעה, על הנערה.

 

שׂערה היה צבוע בגוון עמום של אדום, הגוון שמקבל בקיץ שׂער צבוע שחור. הוא מעולם לא ראה תספורת כמו שלה — עם פוני ארוך דמוי־נוצות שהשתלשל מעל עיניה. כשרכנה, פניה נעלמו לגמרי. לואובוי דמיין לו עיר ובה נערות זהות שכולן מסתירות את פניהן ואוזניות כסופות תחובות באוזניהן. כבר שנה וחצי הוא קוסמונאוט, מנודה, מוכה־שכחה, חייל משוחרר במלחמה שרירותית. העולם הזדקן בהיעדרו, כשהיה בבית הספר, נסוג לאחור. הוא סקר את ידיה של הנערה, הקעורות בחיקה, מגוננות ומסתירות את החפץ המחובר לאוזניות. נראָה שהיא מתביישת בכפות ידיה, בחיקה, בגרבוני הקרושה שלה הקרועים במתכוון. היא היתה מסתירה את כל גופה אילו יכלה, חשב לעצמו. פרץ של הזדהות עבר בו: גם אני.

כפות ידיה היו סדוקות וּורודות, ואצבעותיה קצרות וחסרות־חן, אבל באצבעותיה היה משהו שמצא חן בעיניו. רק כשקירבה אחת מהן אל פיה הבחין שהציפורניים כסוסות עד לעור, קרועות ולא צבועות, ציפורניים של נערה בת מחצית מגילה. משהו בזיכרונו נאבק להשתחרר. ראיתי כבר פעם כפות ידיים כאלה, חשב. תמונה מואפלת עלתה אז במוחו, גוף נטוי באוויר, צליל שלא היה בדיוק שם של אישה. עוד כמה שניות והיה נזכר בשם ואפילו אומר אותו בקול רם, אבל לפני שכל זה הספיק לקרות, היתה לו תגלית, השם והתמונה המואפלת התפוגגו.

הנערה מצדו השני של המעבר חייכה. היא חייכה ללא ספק, והסמיקה מבעד לפסוקת בפוני שלה, אבל הפשר של חיוכה נותר נסתר. “זה בגלל המוזיקה," מלמל לואובוי אל הסיקי. “באוזניות האלה יש מוזיקה שהיא אוהבת." אך אף שהסיקי הנהן בתגובה — הנהון חלול ומנוכר — לואובוי הבין שהוא טועה. חיוכה של הנערה לא היה חיוך בינה לבינה; הוא היה גלוי וחסר־בושה. והיא חייכה רק לאדם אחד — אליו.

והוא נזכר למה עזב את בית הספר.

 

בזהירות, כמו בניסוי, ניסה להחזיר לנערה חיוך. הוא פער את עיניו והקפיד לחשוף את שיניו. הדבר התמוה הזה שהוא ניסה לעשות הרדים לו את החך העליון. בבית הספר לא היו בנות, לפחות לא באגף שלו, והוא לא התעניין בבנות לפני שהכניסו אותו לשם. אבל עכשיו הוא כן התעניין בהן. עכשיו הוא הרגיש לידן ממש ערני.

 

“אל תתקע בה מבטים כאלה," אמר הסיקי.

“אני לא תוקע מבטים," אמר לואובוי. “אני מתנהג סקסי."

“אתה מפחיד אותה, ויליאם."

לואובוי נופף אל הנערה, פער עוד יותר את עיניו והצביע אל פיו. חיוכה קפא והתאבן בזוויות פיה, ואז הוא התאים את חיוכו לשלה. הנערה פתחה את הילקוט שלה בתנועה חדה, רכנה קדימה, והפוני שלה ניסוט מיד וירד כמו תריס על פתח חנות. היא בהתה אל תוך הילקוט שלה כמו תינוק אל באר.

 

“למה היא לא מורידה כבר את האוזניות המזדיינות האלה? אני רוצה להגיד לה משהו. אני אשיר לה את זה אם היא רוצה. אני רוצה ל —"

“העולם באמת יגיע לקצו?" שאל הסיקי. “למה?"

לואובוי הפסיק מיד לחייך. כל כוח המשיכה המגנטי שאולי היה בו נשאב ממנו חד וחלק בתחכום רב־תושייה. השאלה היתה הסחת דעת ותו לא ונועדה למנוע ממנו ליצור קשר, לפרק אותו מנשקו. הנערה עם הילקוט נסוגה והסיקי החליק בשקט ותפס את מקומה. הוא לא היה האיש שהיה קודם. יתר יושבי הקרון הואפלו, כאילו הסיקי מואר בזרקור. במבע פניו לא היתה שום סקרנות, שום אנושיות, שום אהבה. הוא דיבר בקול אחר לגמרי.

 

“הקול שלך השתנה," אמר לואובוי. “אני חושב שאני לא שומע אותך יותר."

“אל תטריד יותר את הנערה המסכנה, ויליאם." מאחורי זקנו הדליל והדהוי התפשט חיוך. הוא זקף את ראשו, השתעל וקרץ. “למה שלא תטריד אותי במקומה?"

ואז ראה לואובוי את הסכנה בבירור. עובדת היותה הִכּתה במרכז חזהו והתפשטה לכל עבר כמו התכווצות שרירים. “אין בעיה," אמר, לאט ובקלות, וכלא את נשימתו אחרי כל מילה. “אין שום בעיה, סבא. לך מפה."

הסיקי חשף שוב שיניים מבהיקות. “סבא?" הוא אמר בקול רם מאוד. הוא אמר זאת ליתר יושבי הקרון, לא רק ללואובוי. יצא בהכרזה פומבית. הוא סקר את הקרון לכל אורכו — הבדרן המושלם — והניח יד כמושה על כתפו של לואובוי. “אם הייתי סבא שלך, ילד —"

 

קולו של הסיקי עדיין רעם ברחבי הקרון כקולו של שֹר טקס, כשלואובוי השחיל את ידיו מתחת לזקנו ודחף אותן. הזקן עף כמו שקית נייר ברוח. מי היה חושב שהוא עד כדי כך קל, חשב לואובוי. גבו של הסיקי התקשת כשנפל, ופיו נפער בהפתעה ראוותנית ושמוטת־לסת, פָּרודית. הוא נתקל במוט אחיזה אנכי, ממש מתחת לכתפו, וכךְ חג נגד כיוון השעון לעבר הדלת. הקול הרועם כבר לא בקע מפיו של הסיקי, אלא מאינטרקום שבאמצע התקרה. “כיכר קולומבוס," צעק לואובוי. “מַעֲבָר לקווים A, C, D, 1 ו־9." די עם הבדיחות, הוא חשב לעצמו, וצחק. אין בזה שום דבר מצחיק. אישה אחת, שעמדה באמצע הקרון, במעבר, נשמה נשימה נדהמת. הוא פנה אליה והיא סתמה את הפה.

 

“ילד," אמר הסיקי המתנשף. הוא התיז את המילים כמו האינטרקום שמעליו. “ילד —"

לואובוי כרע ברך ליד הסיקי. “יש היגיון בהקרבה," הוא אמר. “אתה לא חושב?"

הסיקי חשף שוב את שיניו, השמיע רעשים דקים וסתומים, והניח את שתי ידיו על גרונו.

“אתה דואג לי," אמר לואובוי. הוא הניד בראשו. “אל תדאג לי, דוקטור. תדאג לָעולם."

הסיקי החליק ונסוג בהדרגה עד שראשו נח על המרווח בצבע גרפיט שבין הדלתות. בעיניו התגלגל מעגל עצל ועגמומי. הטורבן שלו נח ליד מרפקו כמו סלסילת קישוט, כרוך עדיין, מהודק ומקופל ללא רבב. אז ככה הם עושים את זה, אמר לואובוי לעצמו. הם חובשים ומסירים אותו כמו כובע בדיוק.

“ילד," אמר הסיקי שוב, ולשונו פלטה את המילה במאמץ. דומה שזו המילה היחידה שהוא מכיר.

לואובוי התכופף ואחז במעילו של הסיקי. הוא הרגיש את כדורוני הפוטבול חורקים תחת אצבעותיו. “זה בסדר, סבא," אמר. “כבר חשבתי על משהו."