אחד הימים היפים בשנה הוא 19 ביוני. מרגלית בן שושן הייתה נותנת הרבה כדי לדלג על החודשיים וחצי שבאים אחר כך, אבל ב־19 ביוני, מנקודת המבט של השרפרף שלה במזנון של ברֵכת בית ראשונים, החיים נראים שלווים. אין דבר חשוב יותר לבני האדם משלוות נפש, סבורה מרגלית, ואין דבר עכור יותר לשלוות הנפש מהחופש הגדול.
מכאן ש־19 ביוני משמש למרגלית יום מועד, יום חג ויום זיכרון גם יחד זה חמש עשרה שנים, מאז זכתה לתפקיד הגדול של חייה: אחראית המזנון של ברֵכת הקיבוץ. היא השקיעה בזה מאמץ עצום שמאז ועד אז לא עשתה כמותו. עד כדי כך שפנתה לחברים כדי שיצביעו לה באספה, וכשראתה את הראשים המהנהנים ואת הפיות המתכווצים בו בזמן, והבינה שהם לא יעשו למענה דבר אחרי כל הסצנות המבישות שלה, החליטה לפנות לאבינועם פיינגולד ולנצל את היחסים ביניהם.
זה הצליח. בקיבוץ בית ראשונים לא היה דבר שעמד בפניו של אבינועם פיינגולד. אנשים תמיד הסכימו אתו ואפילו לא ידעו שביקש מהם משהו. הייתה לו דרך קסם לדבר על כל מיני דברים ולרקום בתוך השיחה את הבקשה, כך שלעומד ממול נדמה היה שאך טבעי לנהוג בהתאם. אבינועם היה קוסם באנשים, מג'ישן של תנועות נפש עדינות והתכנסותן לכלל מעשה. בועות סבון, הייתה אומרת לו, בועות סבון יפות וריקות.
אבל בפעם ההיא השתמשה בו, והיא לא שוכחת. ב־19 ביוני היא מרימה לכבודו כוסית ויסקי מבקבוק קולה שמור היטב, שאליו שפכה את הוויסקי מהחדר שלו, וכבר חמש עשרה שנים, כמו נס פך השמן, הוא מספיק להרמת הכוסית המסורתית שלה עם עצמה. זה היה חשוב, אבינועם, היא לוחשת, זה היה חשוב מספיק. זה הדבר היחיד שביקשתי אי־פעם, היא ממשיכה לומר לו, והיחיד שנתת. אם מישהו היה שומע אותי, חושבת מרגלית לעצמה בכל שנה מחדש.
הידיעה שאף אחד לא שומע ושאיש אינו מעוניין במחשבותיה היא ידיעה מרגיעה ומנחמת. מול עיניה מדשאות ארוכות ומושקות למרות שנות הבצורת. הייתה אספה והחליטו שזה המעט שהקיבוץ יכול לעשות למען התחושה הנעימה של חבריו. "וחוץ מזה בלי דשא לא יבואו אלינו הקייטנים והעירניקים שמשלמים לנו הון עתק בשביל להיכנס לברֵכה", אמר דודיק מנהל הברֵכה, שמעולם לא התהדר בעדינות נפש. המדשאות צורבות את העיניים בירקותן, משתפלות באדיבות אירופית עד לברושי בית הקברות הקטן בתחתית הברֵכה, ומשם עוד אפשר לראות את ריבועי השדות המחרישים של גידולי השדה והשלחין. מצד שמאל אפשר להשקיף אל בית הספר היסודי, ומעבר לו, בקצה הדרומי, נגלה המבנה הלבן של החממה הסודית המצחיקה, שכל החברים שאוהבים לשחק במשחקי ריגול שומרים עליה מכל משמר ואומרים שששש... שששש... בכל פעם שמדברים עליה.
מרגלית נהנית מרגעי הטקס. לפני שנים קראה ריאיון עם שאמנית אינדיאנית שאולי הייתה סתם רוחניקית שממציאה את עצמה. בריאיון היא דיברה על המרחב הפנימי שנוצר בתוכנו כשאנחנו מכינים לעצמנו טקס משמעותי. "המשמעות", אמרה השאמנית, "לא קיימת בעולם כדי שנמצא אותה. עלינו ליצור אותה בעצמנו". מרגלית גזרה את המשפט, כתבה אותו בטוש שחור על בריסטול והדביקה על לוח המודעות העצמיות שלה בתוך המזנון, לוח שעורר הרבה צחוקים ובדיחות אצל החברים, אבל שימח אותה מאוד.
טקס צריך להיות ברור, מוגדר בזמן ובעל תוכן קבוע שמעורר את הנפש מתרדמתה, אמרה השאמנית מטעם עצמה בריאיון הבלתי נשכח.אם כך, הטקס מתקיים תמיד ב־19 ביוני. הוא כולל כוסית זכוכית של ויסקי שהיה "שלהם", והוא כולל גם דף עם מילות בטן. מילות בטן הן מילים שיוצאות ממרכז הבטן בלי שליטה אל הדף, והן יכולות לשמש עבור מרגלית כתמרורים של כיוון, אזהרה ולפעמים עצירה במשך כל החופש הגדול. מילות בטן נשלפות כמו עוברים קטנים ומונחות באינקובטור של מחברת 12 דף שנראית כמו כל מחברת אחרת. הן גדלות שם לתינוקות־רעיונות בגדלים שונים. כשמרגלית נסערת, נפגעת, רותחת, רוצה לעוף לכל הרוחות או כמעט משתגעת — היא פותחת את המחברת ומוצאת מילה עובּרית שגדלה לרעיון מלא ומרתק, והיא, כלומר המילה, יודעת מה צריך לעשות בכל מצב נתון.
זה הזמן למילות בטן, היא אומרת לעצמה כשהוויסקי נשטף לתוכה, מחמם את קרביה ומזכיר לה תשוקות עתיקות ששולחות אצבעות עמוק לתוכה. זה הזמן, זה הזמן. היא מוציאה מחברת 12 דף חדשה, חומה וסתמית, שלמרבה הצער כבר קשה מאוד למצוא כמותה. המחברות של היום הן צהובות וסגולות ומקושטות, וזה לא מה שמרגלית צריכה. במחברת היא כותבת בעיפרון: התחזקי. צאי לדרך, מי שמת פעם אחת לא יכול למות פעם שנייה.
המילים מפציעות מתוך בטנה, וכרגיל היא לא מבינה כלום. אבל בינתיים הילד המעוך התורן ניגש אליה עם האימא החינוכית שלו. "כן", אומרת מרגלית, "מה אתה רוצה?"
"אההה", פועה אליה המעוך הקטן, "בעעעהה".
"תני לו לבחור, זה חשוב בשבילי ללמד אותו לבחור", מבקשת האימא, ומרגלית שוקלת לבחור לה אגרוף או לחלופין בעיטת מוואשי גרי ישר לפרצופו. במקום זאת היא נועצת בצוציקל'ה עיניים לא מתפשרות.
"אימא, האישה עם העיניים של צפרדע מפחידה אותי", מודיע הפעוט לאמו ולוקח ארטיק בוב ספוג והם עפים משם, מותירים את מרגלית ריקה ונינוחה בתוך ביצת השלווה שבנתה לעצמה.
הרבה אנשים בקיבוץ בית ראשונים סבורים שמרגלית בן שושן היא נפש לקויה קצת, שהקיבוץ בטובו מציל אותה ומאפשר לה חיים הגונים. "אנחנו עושים מצווה בעניין של מרגלית בן שושן", אמר פעם אהרון באחת הישיבות, שבה שוב נשמעו טענות מצד הורים ואורחים על ההתנהגות המפחידה והמראה הדוחה שלה. "מילא אם לא הייתה מסתובבת ככה", טענה שולה צלקוב בנימה מודאגת במיוחד, "עם הקרחת הבולטת הזו, עם העיניים המאופרות בכבדות. הברֵכה שלנו היא לא, תסלחו לי, בית זונות". אבל אהרון סגר את הדיון במהירות ואמר שהם לא יוציאו אותה משם אלא אם תלך מרצונה. "אני חייב לאבינועם", אמר ביבושת־מה, "הבטחתי לו שמרגלית שם כל עוד היא רוצה וזה מה שיהיה. ויש לנו עוד כמה בעיות יותר דחופות, נדמה לי, מאשר מרגלית בן שושן".
אלא שמנקודת המבט של מרגלית היא זו שעושה מצווה למען הקיבוץ, וזו מצווה בעלת ערך עמוק במיוחד, מצוות חילוץ אנשים משיעמום, שהרי אין מגפה קשה יותר בעולם ממגפת השיעמום המטמטם, אולי למעט מגפת המחלות המדומות. השיעמום המטמטם, טוענת מרגלית בפני אבינועם המת בשיחות הערב שלהם, הוא באמת הצרה הכי גדולה שיש. אנשים משועממים נעשים רעים, גסים וחדלי אישים. ויש לי המון דוגמאות, היא אומרת, ואחת מהן היא אשתך, הגברת מיכל הלוי פיינגולד. לא לא, אל תעצור אותי, אשתך. הטעות הזו שלך. מילא אם היה מדובר ברשעות. רשעות זה לא כיף אבל זה לפחות מרתק ויכול לקסום. אבל במקרה שלה זה פשוט שיעמום שמניע אותה. כן כן, וגם צער וכל זה. אני לא קונה. אתה מת, אבל היא אף פעם לא חייתה אתך. היא התחתנה אתך, היא הולידה לכם בן מקסים, אבל היא לא חייתה אתך כי בשביל לחיות צריך דופק ותחושה שדברים נכנסים ויוצאים וזזים ובאים, ואת זה מיכל מעולם לא ידעה לעשות. נו, טוב, אני מפסיקה. מי יכול להתווכח עם מתים.
בכל מקרה, הקרחת, אמנויות הלחימה והאיפור המוגזם שהיא מקדישה לו עשר דקות ארוכות מול הראי הפצפון בחדר האמבטיה שלה, כמו ספרי הפנטזיה שמונחים בגלוי על המדפון במזנון ולוח המודעות העצמיות המתחלף שלה — כל אלה חד הם, תרופת פלא נגד שיעמום.
***
הימים ימי שרב צהוב, ימי שפתיים יבשות, ימי רוח מתעתעת שֶחומה הנושב על מי הברֵכה מצמרר את הבאים עד רעד, והם ניגשים למזנון צרובים וקפואים כאחד, ושעה ארוכה מתלבטים בין הקפה הקר לקפה החם. מה שאמור להיות חדוות החופש, מה שאמור לתמצת את עצמו במילה "כיף" (כיפנופש, כיפילנד, ברֵכהכיף ועוד מרקמים כאלה) נפרט לסיוט הפרטים הקטנים: מגבות רטובות, ילדים מתנגשים, זבובים סביב כל דבר מאכל, יתושים עוקצניים לעת ערב, הרעש הבוקע ממסך הטלוויזיה חמישים אינצ' שהתקינו לא מכבר כדי לעזור להורים להצמיד את ילדיהם למגנט המוכר והמרגיע של ערוץ הסיוטים.
מרגלית נחה. נכון שאין מנוחה ליגע ואף לא מרגוע לעמל, אבל תיתכן תנועה במנוחה. זה המושג שהיא בוחנת השנה בקפידה: תנועה במנוחה. כל יום היא מכניסה לתוך אוזניה אטמים כתומים משעווה ונעה בתוך שלווה לאה, כשהבקשות שמגיעות אליה נמרחות לתוכה בדביקות אטית כמו מבעד למים עמוקים. "אני לא רוצה קרטיב! לא!!! רק טילון!!" מרגלית מחכה עד ש"טילון" חוצה את האטמים ומתבהר. היא חוזרת לאט מאוד על המילה "טילון?" הילד בן עשר בערך, מחויט בתוך בגד ים גולשים צבעוני להחריד, עיניו עגולות וקטנות, והוא מחזיק שטר של עשרים שקלים ומנפנף בו מול מרגלית. "כן!!!" הוא צורח. אבל האטמים המופלאים עובדים היטב, והיא שומעת רק הד. ניגשת ומוציאה טילון, פורטת ומחזירה עודף. עוד מילים נאמרות שם, אבל אין להן הד. מרגלית נחה.
טור של ילדים משתרך סביב עירית המתוקה שחזרה משירות צבאי והחליטה לשלם את חובה למשק במקום הכי מפחיד בקיבוץ, במזנון של מרגלית. עירית מתולתלת, מהירה כמו שרק פקידת מבצעים בטייסת יכולה להיות, חדה ומתוקה, שובבית כזו. לא פלא שהילדים מעדיפים לחכות לה. ומרגלית נחה. יש לה המון על מה לחשוב, ולכן תנועת המנוחה הכרחית.
אתמול בערב, בשיחה הקבועה עם אבינועם, היא רתחה מזעם. מה הם חושבים לעצמם, תגיד לי אתה, אתה מכיר אותם. אתה בשר מבשרם. אתה מבין איך עובד המוח המעוות שלהם. אולי זה פשוט כי ככה גדלתם: נסיכים על עדשה, חושבים שאתם מחרבנים יהלומים. ואל תגיד לי עשינו בנינו. אין דבר שאני מתעבת יותר מהעשינו בנינו שלכם. כן, כן. אני בדיוק זוכרת. באתי אליכם בת עשר, זאת אומרת שהייתי מספיק גדולה כדי להבין. תוכיחי לנו שאת יכולה להשתייך. ואיזה סרטים עשיתם לי: בלילה, תוכיחי שאת יכולה לעמוד על הרצפה הקרה בבית הילדים בלי לצעוק לשומרת לילה ובלי להגיד כלום בבוקר. ולהתאפק ולא לגשת לשירותים, וגם לא להשתין כי נעלתם את הדלת והעברתם את המפתח רק לילדים השייכים. ופעם אחת כשהשתנתי בעציץ, עשיתם את הפרצוף המתחסד הזה של ״מה אנחנו כבר יכולים לעשות אִתה, היא באה מהזבל ולכן ככה היא מתנהגת".
טוב, בסדר. לא חוזרת אחורה. אבל היהירות ההיא מביאה את החברים שלך לעשות דברים מטורפים לגמרי ולהאמין שהכול יהיה בסדר, שאף אחד לא יתפוס אותם וששום דבר לא יקרה. אתה יודע מה הכי גרוע, נכון? אתה הרי מכיר אותי. הכי גרוע לשמוע את זה מהבן שלך, מאביעד. ויש לי לב אליו, ילד אומלל. השארת אותו לבד. לא יכולת לא למות? אתה תמיד אמרת לי שבכל רגע יש לנו בחירה.
אז נו. טוב, לא ממשיכה. אתה לא מצליח להסביר. אף פעם לא קניתי את זה, בחירה שמבחירה. ואין לי ספק שגם עכשיו אתה צוחק עלינו, בדיוק כמו שצחקת עלינו תמיד כשלא הצלחנו לפתור משהו שנראה לך כל כך מובן מאליו, אם זה תרגיל במתמטיקה או חידה בלשית.
והבן שלך. נהיה לו גב כמו שלך, עיניים שהן קצת יותר בהירות אבל מסתכלות לתוכו של הבפנוכו בדיוק כמוך, שלא לדבר על הקול שלו, שהשתנה להיות הקול שלך. סיוט. אני מדברת אתו, ואני עלולה, ממש בטעות, לפלוט דיבורים כאלה, כמו שיש לי ולך כבר כמעט שמונה שנים. והוא ילד, נכון?
היא לקחה נשימה עמוקה ואז רוקנה את כולה בנשיפה אטית מהגוף, ממש מתחת לפופיק, שני מילימטר של ריק טהור. נכנסה עוד קצת לעומק והתיישבה בתוך הבטן. במצבים של ריכוז מלא היא יכולה להיות ככה, בהקשבה ריקה, במשך שתי דקות ארוכות, כמעט נצחיות. שם היא שומעת את צל קולו של אבינועם, את הד התשובות שהוא עונה לה. אבל המתח רב מדי, לכן היא מרפה אחרי דקה ומתמוטטת על המזרן שלה.
***
נופר –
לווייתנים שרים בעמק
ספר משעמם שסובל מעייפות כרונית,העלילה מתגלגלת באיטיות, חוזרת על עצמה, אין מתח.לא מתאים לכל אחד.
איריס –
לוויתנים שרים בעמק
“לפעמים, במיוחד בקצות היום במיוחד בסתיו, בית ראשונים הוא המקום היפה בעולם. זהרורים של אור מגיחים בין הברושים, שלוחות אחרונות של שמש מלטפות את האנשים הלוקטים את שאריות יומם אל סף הבית.
לפעמים, במיוחד בעתים שכאלה, הדממה בוקעת לה מבעד לעולם ומנקה את כולו.
וחברי בית ראשונים חותכים בצל ועגבנייה לארוחת הערב או מקריאים סיפור לילד או נועלים נעלי ספורט לקראת צעידת הערב. ותקווה לא מובנת עולה בלבם, כמו פרח ענק שלרגע נפתח, לרגע מבטיח.” (עמ’ 302)
בסוף הספר, בפרק ה”תודות” כותבת רונה שפריר כי הספר עוסק בחיים שבין לבין: בין החיים לבין המוות. גם בכיתוב על הכריכה האחורית נאמר כי הספר הוא “מסע אל קו התפר שבין החיים למוות”, ואני קראתי בספר הזה דברים אחרים לגמרי; אכן היו בו ענייני החיים-המתים, אלה חסרי ההכרה הנמצאים על סף מותם ומחוברים למכונות המחזיקות אותם בחיים, אלה שאין להם מכאובים ואין להם מחשבות (כך אנו מקווים), אבל עדיין יש להם סימני חיים. אבל העיקר, העיקר בעיני היה סיפורו של הקיבוץ, או, אולי, סיפורה של התנועה הקיבוצית כולה. כי ככה זה, קיבוצניקיות וקיבוצניקים לשעבר, מזקקים את “הקיבוץ” מתוך כל סיפור ש”הקיבוץ” הוא המסגרת שלו.
אפילו הסיפור, בעיני, לא היה ממש חשוב, בכל אופן לא יותר חשוב מהמסגרת – “הקיבוץ” כאמור. זאת אומרת – הסיפור חשוב ומרתק, מהפך דפים וכתוב נפלא, אבל לאורך כל הסיפור, לאור כל הספר, בלט לעיני “הקיבוץ” ובלטה לעיני “החברה הקיבוצית”.
“הקיבוץ הוא מקום ידוע בסודותיו הקטנים והמלוכלכים… היא מכירה את הסודות הקטנים של הכסף ש”הולך” לנסיעות דחופות של אלה שיש להם יד בקופה, את היחסים האפלים עם החברים ממועצת החלב…” (עמ’ 37)
“… כמו כל מסורת, כך נולדה המסורת הזו: מאילוצים שהפכו לאידאולוגיה.” (עמ’ 121) (כך, נדמה לי, הצדיקו את הלינה המשותפת ואת החינוך המשותף).
“.. צר לי לומר,.. שעשינו טעות, שהמצאנו אידאולוגיה שלא מתחשבת בבני האדם, בנפש של בני האדם. והנפש מורדת. בסוף הנפש רוצה לשוט חופשי בעומק ובגובה, בלי שימרטו אותה בסיסמאות. …” (עמ’ 142 – 143)
“… במילון של הדור שלי אגואיסט זו המילה הכי גרועה שיש, או אולי שנייה רק לקפיטליסט. אחד שדואג רק לעצמו הוא אחד שפוגע ברוח העבודה והחזון המשותף. …” (עמ’ 233)
אבל בלי סיפור הרי אי אפשר. גיבוריו – שתי דמויות דחויות מעט. מרגלית (במלעיל, בדרך כלל) בן שושן, שנקלטה בקיבוץ כילדה, בזכות מעמדה של סבתה בקיבוץ. האם, בתה של הסבתא, ברחה משם מתישהו, כמו רבים בני דורה, ובני ובנות הקיבוץ בכלל, שאהבו מאד את המקום היפה הזה, שבו גדלו ובו התחנכו, ואף-על-פי-כן לא יכולים היו להשאר שם, משום מה (כמו לא מעט מבני דורי). מרגלית בן-שושן שנקלטה בחברת הילדים המקומית, שהיא חברה סגורה ואליטיסטית, ויש בה מעמדות, והילדים החדשים, וכמובן גם ילדי החוץ, שמור להם תמיד המעמד המיוחד של המדרגה הנמוכה ביותר, ושנים על שנים עוברות, לעתים, עד שניתנת הרשות לטפס מעט במעלה המדרגות.
וישנו אביעד פיינגולד, על פניו מן העלית שבעלית, בנם של מיכל הלוי, בתם של שניים ממייסדי הקיבוץ ומהיסודות החשובים ביותר בו, מיכל היפה, ראשונה בין הבנות בחברת הילדים, ואבינועם פיינגולד, שאולי לא היה לו ייחוס כל כך מפואר, אבל יופיו קנה לו מקום גבוה בסולם הדרגות. אבינועם מת, כך פתאום, לעיני אביעד שהיה אז בן עשר, וכל עולמו של אביעד התפרק. אביעד הוא נער בודד למדי, המוצא עניין רב בלווייתנים, נדמה לו שהוא שומע את שירתם וקולותיהם, ואלה מלווים את מחשבותיו.
פעם היה לו חבר טוב, נער שנקלט בחברת הילדים, והאמין כולו באידאולוגיה הקיבוצית, נער יתום מאם, כמו שאביעד יתום מאב: “..אחד בלי אבא, אחד בלי אימא, ביחד אנחנו מושלמים, אמרנו והאמנו שאנחנו סוג של פזל שהשלים את עצמו, האמנו שניצחנו את הסיפורים הישנים ושאנחנו בונים את האדם החדש שאינו פרזיט. …” (עמ’ 31)
אבל עכשיו גלעד, זה שמו, נמצא בגרעין הגשמה לאיזשהו מקום, ואביעד שוב נותר לבדו, הוא והלווייתנים, והבריכה שהוא שוחה בה מדי יום, הבריכה שמרגלית אחראית בה על המזנון (“טובה” מיוחדת שהקיבוץ מאפשר לה, כי אבינועם, כשעוד חי, לחץ ונדנד ו”סידר” לה את העבודה הזו. אבינועם היה האיש שאהבה, האיש שהבטיח לה הבטחות, ולא נשאר חי כדי לקיימן).
והקיבוץ – הגיבור הראשי. בית ראשונים. קיבוץ שלא עבר הליכי הפרטה, קיבוץ שיתופי.
כל מי שמכיר קיבוצים, מכיר את התנועה הקיבוצית, בנות ובני קיבוצים בעבר ובהווה, יודעים כי כדי להיות קיבוץ שיתופי בימינו צריך להיות קיבוץ עשיר במיוחד (חוץ מקיבוץ סמר, שהוא מקרה מיוחד באמת). וכדי להיות קיבוץ עשיר במיוחד, צריך מפעל או מפעלים שיהיו רווחיים ומצליחים, כי החקלאות כבר לא באמת מפרנסת בימים אלה. וכדי שהמפעלים יהיו רווחיים ומצליחים צריך שתהיה להם הנהלה מקצועית, ואי אפשר יותר לקבל החלטות הנוגעות לניהול באסיפה הכללית. לכן האסיפה הכללית מסמיכה מספר מצומצם של אנשים שיעסקו בענייני המפעל, ומפקידה בידם את ההחלטות. לטוב ולרע.
גם בבית ראשונים יש מפעלים שכאלה, מצליחים מאד. לכן חדר האוכל יכול להגיש מאכלים מצויינים לסועדים, לכן ניתן להשקיע בנסיעות לחו”ל ובמכוניות לחברים, ובהשכלה גבוהה. רק את שיפוץ מגורי ה”וותיקים” דוחים עוד ועוד, כי תמיד יש משהו יותר דחוף.
“… הם, כרגיל, עושים את מה שאומרים להם שצריך, שטובת המשק, שטובת הילדים, שטובת התנועה. הם דור כזה שלא ידע להגיד סטופ, …” (עמ’ 247)
יש בריכה הפתוחה גם למתרחצים מן החוץ (עירניקים), תמורת תשלום הולם, גם מערכת החינוך פתחה שעריה לילדי העירניקים, לא בהכרח מסיבות אידאולוגיות כמו אינטגרציה, אלא משום שגם כאן יש תשלום הולם, המאפשר לקיבוץ לשמור על רמת החיים הגבוהה של חבריו.
ויש מפעל אחד שקוראים לו “החממה”, והוא מוגן בגדר ושער, ושומרים מסתובבים בחצריו. אומרים שמגדלים שם זן נסיוני של פלפלים, אבל אין שום אפשרות להכנס ולראות. הכל סגור ומסוגר.
ויש סוד. סוד קשה וכואב הקשור בחממה. אביעד נתקל בו כמעט במקרה, ומשתף את מרגלית. ועכשיו צריך לפעול. לפעול גם אם הפעולה תהיה נגד הקיבוץ, נגד ההנהלה, אפילו נגד אימו.
לסקירה המלאה https://irisganor.com/3648/