לוונט

פתח דבר

השירים שלפניכם נכתבו באנגלית בין שנות סוף השבעים ועד הלום. לא היה ביכולתי לכתוב בעברית כיוון ששליטתי בשפה הייתה ונשארה מעט מוגבלת ובוודאי שכתיבת שירה, המורכבת מדחף פנימי וחוש מוסיקלי לשפה ולא רק משליטה במרכיביה החיצוניים, הייתה ונשארה רחוקה מהישג ידי, עד כדי כך, שבכתיבת פתח דבר זה בעברית יש, מבחינתי, משום ניסיון להתגבר על מחסום רב שנים.

 

כאדם מעט תלוש מסביבתו, נדמה שגם חיפשתי וגם נהניתי מהתחושה שאני כותב בשפה שאני לא שומע סביבי יום יום. זה רק חידד את הרגשתי ששירה היא שפה בתוך שפה, דבר מוכר ולא מוכר, זר לא-זר, נגיש לא-נגיש. אין ספק שהעובדה שהגעתי לארץ בשבעים ושתיים לא כעולה חדש ולא כמישהו שמזדהה במיוחד עם המפעל הציוני, חיזקה את רצוני לשמור על האנגלית כמין שפת נדודים, שהרי גם בארץ ראיתי את עצמי כתושב ארעי.

 

תהליך הכתיבה היה איטי. פרסמתי את ספרי הראשון בשנות הארבעים לחיי וספרים נוספים פורסמו פחות או יותר במרווחים של שבע שנים – כנראה בגלל שמן ההתחלה דימיתי סדרת ספרים בה כל ספר הוא תוצר אורגני של קודמו ושבסופו של דבר ייווצר מעין טריפטיך (לא יכולתי לדמיין לעצמי יותר משלושה ספרי שירה) המאוחד בגבולות הגיאוגרפיים והדמיוניים של בֵּיתי המאומץ- המורחב: הלוונט.

 

המונח עולה שוב ושוב ביומנים של סופרי מסע, אוריינטליסטים, סוחרים וכל מיני אנשי הרפתקאות המבקרים בחופי מזרח הים התיכון במאות ה-18 וה-19. אבל במחשבתי המושג "לוונט", שמשמעותו גם רוח מזרחית וגם (בצרפתית) השמש העולה, השתלב בצורה יפה עם שורה שמופיעה בסוף שיר של פול ואלרי: "Le vent se leve, il faut tenter de vivre", כשבצרפתית המילים  "le vent"ו-"levant" הן הומופוניות. בדמיוני, אם כן, הרוח, הזריחה והלוונט הם אחד ויחיד, כמו גם הציווי לקחת את החיים בידיים. על רקע התדרדרות המצב במזרח התיכון במאה האחרונה, ניתן לומר שהעבודה שעמדה בפני הייתה אוטופיסטית באופן חסר בושה.

 

כתיבת שירים הפכה עבורי לגילוי, או ליתר דיוק להמצאה חוזרת של העצמי כסוכן חופשי נודד במזרח התיכון הניזון משכבות של מיתוסים, גוונים של אמונות ודתות ומסורות עתיקות ומודרניות של שירה. זה דרש ממני לא מעט מסעות, במיוחד לאזורים המדבריים של המרחב, אזורים שהפכו למקור השראה מתמיד בשבילי, אולי בגלל האחיזה החולפת אך העקשנית של החי והצומח בו.

 

נדרשה גם לא מעט הישארות בבית וחיטוט בספרים ומילונים ישנים, ספרי מסות, טבע ומדריכי שפה. כל אלה סיפקו לי שפע של נושאים ודמויות לאייש בהן את שירי וגם שפה ואוצר מילים לפעמים מעט אזוטריים, מהם ארגתי "שיר של כל היעלמויותינו". מעל לכל – שיר, שכן שירים קיימים בזכות עושרן של הדוגמאות הטונאליות שלהם. או, באופן אחר, יותר מדויק ועם זאת חמקני, השיר, אם נחזור לואלרי, הוא: "היסוס מתמשך בין צליל למשמעות".

 

זו, אולי, הסיבה לכך שמצאתי את עצמי שוב ושוב נמשך לשני מודלים פואטיים אופייניים לאזורנו: הקסידה – אודָה רב-קולית פרה-אסלמית והערבּסק על חיפושו הפתלתל. את המודל הראשון, תוצר של המדבר הפנימי של ערב, ניתן לזהות, כפי שמשתמע מן הערבית, על פי הזינוק מכוּון המטרה על גבי גמל או סוס שמסתיים בהתרברבות שבטית. המודל השני, שהתגלה לראשונה על קירות הסטוקו והתקרות הקמורות של ארמונות החורף של הנסיכים האומאידים, משהה את משמעותו בזכות ריבוי הצורות המשתלבות בו זו בזו. פני האחד חמורות, בעוד השני חוקר את עצמו באופן משועשע. הקסידה רודפת אחר טרפּהּ, במיוחד במרדף ה"רָהִיל", ואילו הערבּסק חומק מנושאו, מתקפל לאחור, או כפי שאני מתאר באחד השירים: "חוצה שוב ושוב את עקבותיו".

 

בתחילה האמנתי שנשביתי בקסמן של שתי צורות של תפיסת עולם רחבה, שהקבילו, ביותר מדרך אחת, לסונטה ולפוגה המערביות. אך ככל דבר לוונטיני, מה שנראה כנבדל עד מהרה התאחד לכדי אתוס אחיד של דחפים מנוגדים הדרים באותו שדה כוח, זירה טעונה בה כה רבים נדדו ב"מסעות עונתיים במסלול המדברי".

 

ג.ל. 2015