לולק

אני בקושי זוכר אותו.

הריח, למשל. ריח זה משהו כל כך קרוב, ואני כמעט לא זוכר.

לפעמים נדמה לי שאני רואה אותו ברחוב. גבוה, צועד במהירות, תמיד שקוע במחשבות.

בכל בוקר היינו יוצאים יחד לבית הספר שלי, שהוא במרחק של רבע שעה הליכה.

כף היד שלי בשלו, הולכים מהר ובדרך כלל מדברים הרבה.

גם ביום שזה קרה הלכנו יחד. אני חושב שהוא כבר לא הרגיש טוב, כי הלכנו לאט ולא כל כך דיברנו. כשהגענו לבית הספר, אבא רכן אלי כמו בכל בוקר ונתן לי נשיקה במצח, כי אני לא כל כך אוהב נשיקות.

אני יודע שזה נשמע ממש מוזר, אבל בבוקר ההוא הייתי מוטרד. יותר נכון, ממש מודאג.

אני אסביר למה. כשהיינו הולכים, אהבתי להסתכל בצל שלנו על המדרכה: הצל הגבוה של אבא והצל הנמוך שלי. אבא הסביר לי איך נוצר הצל, ובכל בוקר ניסיתי למצוא בצל משהו אחר.

באותו הבוקר זה היה מוזר. כשהסתכלתי על המדרכה ראיתי רק את הצל שלי.

לאבא לא היה צל.

אני מתאר לעצמי שאולי חלק מכם אומרים שזה לא יכול להיות. אבל באמת שזה מה שהיה.

עברתי מודאג את השער של בית הספר, אבל אחרי כמה דקות כבר הייתי שקוע לגמרי במשחק כדורגל. שיחקתי עד שנשמע הצלצול. כשנכנסתי לכיתה כבר שכחתי מזה.

אחרי שאבא נפטר התחלתי ללכת לבד לבית הספר. זה לקח לי משהו כמו עשרים דקות. בהתחלה לא הייתי בטוח בדרך וצילצלתי לאמא לשאול. די מהר הכרתי מעולה את הדרך. כשאבא ואני היינו הולכים יחד היינו מדברים על הרבה דברים. לפעמים גם שותקים.

כשאני הולך לבד אני נזכר בכל מיני דברים שדיברנו עליהם. הרבה פעמים דיברנו על כדורגל. בדרך כלל זה קרה כשהיינו מתקרבים לתחנות האוטובוס ברחוב ויצמן, מול בית החולים איכילוב. כשאני מגיע לשם אני ממש זוכר את השיחות האלה עם אבא שלי.

אומרים שהזמן משכיח הכול, וזה דווקא מה שהכי מפחיד אותי. אני רוצה לזכור את אבא שלי ובעיקר את הרגעים שלנו יחד וגם את מה שקרה אחרי שהוא נפטר. בגלל זה החלטתי פשוט לכתוב את זה כאן.