לוקה ויטיאלו

פרק 1 לוקה, בן תשע

מתיאו ואני ישבנו לשולחן האוכל ועינינו היו נעוצות בדלת, בהמתנה לאימא שלנו. הפעמון לארוחה צלצל מזמן.

מריאנה, האומנת שלנו, עמדה ליד הקיר והביטה אל השעון שעל השידה ואז שוב אלינו. אבא סעד איתנו לעיתים רחוקות, אבל אימא תמיד הייתה איתנו בארוחות – לפחות בארוחת הערב, גם כשבקושי הצליחה לעמוד. היא תמיד הגיעה בזמן למקרה שאבא יחליט להופיע.

איפה היא?

האם היא חולה?

אתמול היא נראתה חיוורת, למעט הכתמים הכחולים והצהובים על פניה ועל ידיה, במקומות שבהם אבא לימד אותה לקח. היא טעתה לעיתים קרובות. היה קשה לא לטעות עם אבא. מה שהיה תקין אתמול הפך לשגוי היום. מתיאו ואני התבלבלנו לעיתים קרובות ונענשנו.

מתיאו לקח את הסכין שלו ונעץ אותה בקערה מלאה במחית תפוחי האדמה, שהפסיקה להעלות אדים, ואז הכניס את הסכין המכוסה מחית לפיו.

מריאנה צקצקה. "יום אחד אתה תפצע את עצמך."

מתיאו נעץ שוב את הסכין במחית ואז ליקק אותה, סנטרו הזדקר בהתרסה. "לא נכון."

דחפתי את הכיסא לאחור וקמתי. לא הורשיתי לקום לפני תום הארוחה, אבל אבא לא היה כאן ולכן הייתי בעל הבית מאחר שמתיאו היה צעיר ממני בשנתיים.

הקפתי את השולחן. מריאנה פסעה לעברי. "לוקה, אתה לא אמור..." קולה דעך כשהביטה בפניי.

נראיתי כמו אבא שלי, בגלל זה היא פחדה ממני יותר מאשר ממתיאו. וגם כי עמדתי להיות קאפו. בקרוב, אני זה שאעניש את כולם אם לא ינהגו כשורה.

היא לא הלכה אחריי כשעברתי במבואה ועליתי במדרגות. "אימא! הארוחה מוכנה."

אין מענה. נכנסתי למסדרון והתקרבתי לחדרה של אימא. הדלת הייתה פתוחה. בפעם האחרונה שזה קרה, מצאתי אותה מייבבת על המיטה. הפעם שקט שרר בפנים. פתחתי את הדלת ובלעתי את הרוק. היה שקט מדי. אור זלג מחדר האמבטיה הפתוח.

למטה שמעתי את קולו של אבא, שהגיע הביתה מהעבודה. הוא כנראה כעס על כך שלא ישבתי בשולחן בחדר האוכל. הייתי צריך לרדת למטה ולהתנצל, אבל רגליי נשאו אותי לעבר מקור האור.

חדרי האמבטיה שלנו היו לבנים, מחופים בשיש קררה, אבל משום מה זוהר ורוד השתקף בחדר. עברתי את המשקוף וקפאתי. הרצפה הייתה מכוסה בדם. ראיתי דברים כאלה פעמים רבות ולכן זיהיתי בקלות את המראה ואת הריח, שמץ של נחושת ומשהו מתקתק, שהיה היום מתקתק עוד יותר בגלל השילוב עם הבושם של אימא.

עיניי עקבו אחרי נהר הדם ואז אחרי המפל האדום הקרוש שהכתים את האמבט הלבן עד לזרוע רפויה. העור הלבן היה פצוע וחשף אדום כהה מתחתיו.

הזרוע הייתה של אימא. זו הייתה מוכרחה להיות היא, אם כי נראתה זרה. עיניה היו בצבע חום עמום ופניה נוקשות ומזכירות מסכה. היא שלחה אליי מבט עצוב ובודד.

התקרבתי עוד כמה צעדים. "אימא?" עוד צעד. "אימא?"

היא לא הגיבה. היא מתה. מתה. עיניי ראו את הסכין על הרצפה. אחת מסכיניו של מתיאו, סכין קרמביט שחורה. לא היו לה כלי נשק משלה.

היא חתכה את עצמה. זה היה הדם שלה. השפלתי מבט אל רגליי. גרביי היו ספוגים בנוזל האדום. מעדתי והחלקתי, נפלתי לאחור בזעקה. ישבני נחבט חזק ברצפה ובגדיי נספגו בדם שדבק בעורי.

קמתי על רגליי בצעדים גמלוניים ויצאתי מהחדר בפה פעור, בראש דואב ובעיניים צורבות. התנגשתי במשהו. כשהרמתי את מבטי, נתקלתי בפניו הזועמות של אבא שהביט בי בכעס. הוא הכה בחוזקה בפניי. "תפסיק לצרוח!"

שפתיי נאטמו. צרחתי? מצמצתי אל אבא בעיניים מטושטשות. הוא לפת אותי בצווארון וניער אותי. "אתה בוכה?"

לא ידעתי בוודאות. ידעתי שאסור לבכות. מעולם לא בכיתי, גם לא כשאבא הכה אותי. הוא הכה אותי עוד יותר חזק. "דבר בקול."

"אימא מתה," אמרתי בצרידות.

אבא קימט את מצחו והתבונן בדם שבבגדיי. הוא חלף על פניי לעבר חדר השינה. "בוא," פקד. ראיתי את שני שומרי הראש שלו במסדרון איתנו. הם צפו בי במבט שלא הבנתי.

לא זזתי.

"בוא, לוקה," סינן אבא.

"בבקשה," אמרתי. עוד איסור – להתחנן. "אני לא רוצה לראות אותה שוב."

פניו של אבא התעוותו בזעם ואני התכוננתי לבאות. הוא הסתער עליי ולפת את זרועי. "לעולם לא. אתה לא תגיד את המילה הזאת שוב. ובלי דמעות, בלי אף דמעה מגעילה נוספת, אחרת אשרוף לך את עין שמאל. תוכל להיות בכיר במאפיה גם עם עין אחת."

הנהנתי במהירות וניגבתי את עיניי בגב כף ידי. לא התנגדתי כשאבא גרר אותי בחזרה לאמבטיה ולא בכיתי שוב, רק הבטתי בגופה שבאמבט. רק גופה. אט־אט השאגה בחזי שככה. זו הייתה רק גופה.

"פתטית," מלמל אבא. "זונה עלובה."

גבותיי התכווצו. הנשים שאבא פגש כשהוא לא היה בבית היו זונות, אבל אימא הייתה אשתו. זונות טיפלו באבא שלי כדי שלא יצטרך להכאיב לאימא כל כך. כך היא הסבירה לי. אבל זה לא הצליח.

"אחת!" צעק אבא.

אחד משומרי הראש נכנס. שמו לא היה 'אחת', אבל אבא לא טרח ללמוד את שמותיהם של החיילים הזוטרים ומספר אותם במקום זאת.

אחת עמד מאחוריי וכשאבא בחן את אימא מקרוב בחיוך אכזרי, הוא לחץ על כתפי. הבטתי בו ותהיתי למה הוא עושה זאת, מה זה אומר, אבל מבטו התמקד באבא, לא בי. "תביא מישהו שינקה את הבלגן ותקרא לברדוני. הוא צריך למצוא לי אישה חדשה."

המוח שלי נסער מדבריו. "אישה חדשה?"

אבא צמצם את עיניו האפורות. אפורות כמו עיניי. "תחליף בגדים ותתנהג כמו גבר, לא כמו ילד," הוא השתהה, "ותביא את מתיאו. הוא צריך לראות איזו זונה פחדנית הייתה אימא שלו."

"לא," אמרתי.

אבא נעץ בי מבט. "מה אמרת?"

"לא," חזרתי בשקט. מתיאו אהב את אימא שלנו. זה יכאיב לו.

אבא הביט ביד שעדיין הונחה על כתפי ואז אל שומר הראש. "אחת, תרביץ בו קצת שכל ישר."

אחת הרים את ידו ואחרי מבט חטוף בפניי, החל להכות אותי. צנחתי על ברכיי וכרעתי בתוך דמה של אימא. בקושי הרגשתי את המהלומות, רק הבטתי באדום שעל השיש הלבן.

"די," פקד אבא והמכות אכן פסקו. הרמתי את עיניי אליו בראש מהדהד, בגב ובבטן צורבים. הוא הביט לתוך עיניי שעה ארוכה ואני השבתי אליו מבט. לא. לא. לא. אני לא אביא את מתיאו. לא אביא אותו גם אם אחת יכה אותי. הייתי מורגל בכאב.

שפתיו נמתחו לקו צר. "שתיים!" השומר השני נכנס. "תביא את מתיאו. לוקה רק יכתים בדם את השטיחים הפרסיים היקרים."

כמעט חייכתי כי ניצחתי. ניסיתי לזנק על רגליי ולעצור את שתיים, אבל אחת תפס חזק בזרועי. נאבקתי וכמעט השתחררתי, אבל אז מתיאו הופיע בפתח ואני הרפיתי.

עיניו החומות של מתיאו נפערו כשהוא ראה את אימנו מתבוססת בדמה ואת הסכין שלו ליד האמבט. אבא הצביע על אימא ואמר, "אימא שלך נטשה אותך. היא התאבדה."

מתיאו רק הסתכל.

"קח את הסכין שלך," ציווה אבא.

מתיאו דידה פנימה ואחיזתו של אחת על זרועי התהדקה. אבא הביט בי ואז שוב באחי, שהרים את הסכין בידיים רועדות.

שנאתי את אבא. שנאתי אותו כל כך.

ושנאתי את אימא על שעשתה את זה, על שהשאירה אותנו איתו.

"עכשיו תתרחצו, שניכם."

מתיאו עמד המום והביט בסכין המגואלת בדם. לפתי את זרועו ומשכתי אותו, מדדה אחריי. הובלתי אותו לחדר השינה שלי ואז לחדר האמבטיה. הוא עדיין הביט בסכין שלו. תלשתי אותה מידו והחזקתי אותה מתחת לברז. ניקיתי אותה במים חמים כדי להיפטר מהדם הקרוש. עיניי צרבו ובלעתי את הרוק.

בלי דמעות. לעולם לא עוד.

"למה היא השתמשה בסכין שלי?" שאל מתיאו בשקט.

סגרתי את המים וניגבתי את הסכין במגבת לפני שהושטתי לו אותה בחזרה. כעבור רגע, הוא נענע את ראשו ונסוג עד שנתקל בקיר ואז צנח על ישבנו. "למה?" הוא מלמל ועיניו הוצפו דמעות.

"אל תבכה," סיננתי ומיהרתי לסגור את דלת האמבטיה למקרה שאבא ייכנס לחדר שלי.

מתיאו זקר את סנטרו וצמצם את עיניו תוך כדי שהתחיל לבכות. נדרכתי ולקחתי מגבת נקייה, ואז כרעתי ברך מול אחי. "תפסיק לבכות, מתיאו. תפסיק," אמרתי בשקט. דחפתי את המגבת לתוך פניו. "תנגב את הפנים שלך. אבא יעניש אותך."

"לא אכפת לי," השתנק מתיאו. "לא אכפת לי מה הוא יעשה." לפי הרעד והאימה בקולו נראה כי הוא לא מאמין למילותיו.

הבטתי אל הדלת בחשש מפני ששמעתי צעדים. לא נשמע כל קול, אלא אם כן אבא ריגל אחרינו, אבל הוא כנראה היה עסוק בסילוק הגופה של אימא. אולי הוא יגיד לקונסיליירי שלו ברדוני לזרוק אותה אל נהר ההדסון. הצטמררתי.

"קח את המגבת," פקדתי.

לבסוף מתיאו לקח אותה וניגב את עיניו האדומות. הושטתי לו את הסכין. הוא הביט בה בביקורתיות. "קח אותה."

הוא הידק את שפתיו.

"מתיאו, אתה מוכרח לקחת אותה." אבא לא ירשה לו להיפטר ממנה. אחי הקטן הושיט את ידו לסכין ועטף את הידית באצבעותיו.

"זו רק סכין," אמרתי, אבל גם אני יכולתי לראות רק את הדם שכיסה אותה.

הוא הנהן ותחב אותה לכיסו. החלפנו מבטים. "עכשיו אנחנו לבד."

"יש לך אותי," אמרתי.

דפיקה נשמעה ומיהרתי להקים את מתיאו על רגליו. הדלת נפתחה ומריאנה נכנסה. עיניה הצטמצמו כשהביטה בנו. שערה החום, שהיה בדרך כלל אסוף בפקעת, התפזר לכל עבר כאילו תלשה את רשת השיער ממנו. "האדון שלח אותי לבדוק אם אתם מוכנים. עוד מעט יגיע לכאן הקונסיליירי." בקולה נשמעה נימה מוזרה שלא זיהיתי ושפתיה רעדו כשעיניה נדדו בין מתיאו וביני.

הנהנתי. היא התקרבה ונגעה בכתפי. "אני מצטערת כל כך." צעדתי לאחור והתרחקתי ממגעה. הבטתי בה בזעם כי רק כך הצלחתי להימנע מלבכות.

"אני לא," מלמלתי. "היא הייתה חלשה."

מריאנה צעדה לאחור והעבירה את מבטה בין מתיאו לביני בפנים נפולות. "מהר," אמרה לפני שיצאה.

מתיאו הניח את ידו בידי. "אני אתגעגע אליה."

הבטתי ברגליי, בגרביי המכוסות בדם, ולא אמרתי דבר כי זו הייתה חולשה לדבר. לא הרשו לי להיות חלש. לעולם לא.

*

צ'זארה הכה אותי חזק בבטן. השתנקתי ונפלתי על ברכיי. מריאנה הניחה את המסרגות בנשימה כבדה. לפני שהוא הצליח להנחית מכה על ראשי, התגלגלתי ונעמדתי ואז הרמתי את אגרופיי הקפוצים.

הוא הנהן. "אל תאבד שוב ריכוז."

חרקתי שיניים ותקפתי, העמדתי פנים שאני עומד להכות אותו בסנטר ואז הטחתי את אגרופי בצד גופו. הוא גנח וזינק לאחור. צ'זארה לימד אותי אגרוף מגיל שלוש.

הוא התרחק ממני. "לא יוכלו להביס אותך כשתגדל."

רציתי להיות בלתי מובס עכשיו כדי שאוכל למנוע מאבא לפגוע בנו. הייתי כבר גבוה וחזק יותר משאר הילדים בבית הספר אבל הייתי צריך להתחזק עוד יותר. התחלתי להוריד את הכפפות.

צ'זארה פנה למתיאו שישב בשולי זירת האגרוף ברגליים צמודות לחזהו וזעף עמוק במצחו. "עכשיו תורך."

אחי לא הגיב ובהה בחלל. השלכתי את כפפת האגרוף אליו. הוא השתנק, שפשף את צד ראשו, פרע את שערו החום והזדעף. "תורך," אמרתי.

הוא קם על רגליו וראיתי שהוא במצב רוח גרוע. ידעתי למה, אבל קיוויתי שישמור את זה בינו לבין עצמו.

"למה אנחנו לא בלוויה של אימא?"

מריאנה התקרבה אלינו. השלכתי אליו את הכפפה השנייה שלי. "תסתום!"

הוא רקע ברגלו וצעק, "לא!" ואז קפץ מזירת האגרוף וניגש לעבר דלת חדר הכושר. מה הוא עושה?

"מתיאו!" צעקתי ורדפתי אחריו.

"אני רוצה להיפרד ממנה! זה לא הוגן שהיא לבד."

לא, לא, לא! למה הוא היה חייב להגיד משהו כזה כשאנשים אחרים נמצאים לידינו? לא הבטתי אל צ'זארה ואל מריאנה, אבל ידעתי שהם שמעו כל מילה.

תפסתי בזרועו של מתיאו רגע לפני היציאה וגררתי אותו לאחור. הוא ניסה להתנער ממני אבל הייתי חזק ממנו. מתיאו הביט בי בזעם ובעיניים דומעות.

"תפסיק לבכות," לחשתי בתקיפות.

"אתה לא רוצה להיפרד?" שאל בצרידות.

חזי התכווץ. "היא לא נפרדה מאיתנו." הרפיתי ממנו והוא התחיל לבכות שוב.

מריאנה הניחה את ידה על כתפו אבל לא על כתפי. היא למדה. בכל פעם שהיא ניסתה לנחם אותי בימים האחרונים, ניערתי אותה ממני. "מותר להיות עצוב."

"לא נכון," אמרתי בתוקף. היא לא מבינה? אם אבא יגלה שמתיאו בכה בגלל אימא שלנו, בעיקר ליד צ'זארה, הוא יעניש אותו. אולי הוא ישרוף את עינו כמו שהבטיח לעשות לי. לא יכולתי להרשות לזה לקרות. הבטתי אל צ'זארה שעמד במרחק כמה צעדים והתיר את סרט ההדבקה ממפרק כף ידו.

"אימא שלנו הייתה חוטאת. התאבדות היא חטא. היא לא ראויה לעצב שלנו," חזרתי על דברי הכומר ששמעתי כשביקרתי עם אבא בכנסייה. לא הבנתי את זה. גם רצח היה חטא, אבל הכומר מעולם לא אמר לאבא על כך מילה.

מריאנה נענעה את ראשה ונגעה בכתפי בעיניים עצובות. למה היא הייתה צריכה לעשות את זה? "היא לא הייתה צריכה להשאיר אתכם לבד."

"היא אף פעם לא הייתה שם בשבילנו קודם לכן," אמרתי בנחישות וכבשתי את כל הרגשות בתוכי.

מריאנה הנהנה. "אני יודעת, אני יודעת. אימא שלכם..."

"הייתה חלשה," השלמתי והתרחקתי ממגעה. לא רציתי לדבר עליה. פשוט רציתי לשכוח שהיא אי פעם הייתה קיימת ורציתי שמתיאו יפסיק להסתכל בסכין המטופשת כאילו היא עלולה להרוג אותו.

"לא," לחשה מריאנה. "אל תהפוך להיות כמו אבא שלך, לוקה."

זה מה שסבתא מרצ'לה אמרה לפני מותה.

*

סבתא נראתה רזה וקטנה. עורה נראה גדול מדי לגופה, כאילו שאלה אותו ממישהי גדולה כפליים ממנה.

היא חייכה בצורה שבה איש לא חייך אליי מעולם והושיטה את ידה הזקנה. נטלתי אותה. הרגשתי שעורה הוא כמו נייר, יבש וקר.

"אל תעזבי," ביקשתי. אבא אמר שהיא תמות בקרוב. הוא שלח אותי לחדרה כדי להבין את המוות, אבל אני כבר הבנתי.

סבתא לחצה את ידי בעדינות. "אשמור עליך מלמעלה."

נענעתי את ראשי. "לא תוכלי להגן עלינו כשתהיי למעלה."

עיניה החומות היו אדיבות. "בקרוב לא תצטרך עוד הגנה."

"אני אשלוט בכולם," לחשתי, "ואז אהרוג את אבא כדי שלא יוכל לפגוע יותר במתיאו ובאימא."

סבתא נגעה בלחיי. "אבא שלך רצח את אבא שלו כדי להפוך לקאפו."

עיניי נפערו. "את שונאת אותו בגלל זה?"

"לא," אמרה. "סבא שלך היה אדם אכזרי. לא יכולתי להגן על סלבטורה מפניו." קולה נעשה צרוד ושקט מאוד ולכן נאלצתי לרכון כדי לשמוע אותה. "לכן ניסיתי להגן עליך מאביך אבל שוב נכשלתי."

עפעפיה רפרפו והיא הרפתה מידי, אבל אני נאחזתי בה. "אל תהפוך להיות כמו אבא שלך, לוקה."

היא עצמה את עיניה.

"סבתא?"

הזעפתי פנים ואז הבטתי שוב אל צ'זארה שעמד בזרועות שלובות וצפה בנו. האם הוא שמע את מה שמריאנה אמרה? אבא יכעס עליה. יכעס מאוד.

הסתובבתי והלכתי לעברו, עצרתי ממש לפניו וצמצמתי את עיניי. "לא שמעת כלום."

גבותיו של צ'זארה התרוממו. האם הוא חשב שאני מתלוצץ?

לא יכולתי לעשות הרבה. כל הכוח היה בידיו של אבא. "אתה לא תגיד לאף אחד מילה או שאספר לאבא שלי שלכלכת עליו. אני היורש שלו. הוא יאמין לי."

צ'זארה שמט את זרועותיו. "אתה לא צריך לאיים עליי, לוקה. אני בצד שלך."

במילים אלה הוא הסתובב וניגש לחדר ההלבשה. אבא תמיד אמר שאנחנו מוקפים באויבים. איך הייתי אמור לדעת על מי אוכל לסמוך?

לוקה, בן אחת־עשרה

צרחות פילחו את הסיוט שלי, מבעד לתמונות של פרצי דם אדומים על שיש לבן. הזדקפתי בבלבול והקשבתי לצעקות וליריות. מה קורה?

אור נדלק במסדרון, כנראה חיישני התנועה. התהפכתי אל צד המיטה שלי כשהדלת נפתחה. גבר גבוה שמעולם לא ראיתי קודם לכן עמד בפתח ואקדחו מכוון אל ראשי.

קפאתי.

הוא עמד להרוג אותי. ראיתי זאת בהבעת פניו. הבטתי לתוך עיניו ורציתי למות בראש מורם כמו גבר אמיתי. צל קטן רץ קדימה מאחורי האיש ובזעקת קרב, מתיאו קפץ על גבו. האש נורתה ואני הזדעזעתי כשכאב חם פילח את בטני.

הכדור פגע במקום נמוך יותר מכפי שהיה אמור. הוא היה הורג אותי אלמלא מתיאו. דמעות הציפו את עיניי, אבל יצאתי מהמיטה והוצאתי את האקדח שלי ממגירת השידה. האיש כיוון את אקדחו לעבר מתיאו. הרמתי את אקדחי, כיוונתי אותו לראשו – כמו שצ'זארה ואחת לימדו אותי – ואז לחצתי על ההדק. דם ניתז לכל עבר, אפילו על פניו מוכות ההלם של מתיאו. לרגע, הכול נראה עומד מלכת – אפילו פעימות ליבי – ואז הכול האיץ.

האיש מעד קדימה והיה מפיל איתו את אחי אלמלא קפץ ברגע האחרון, עדיין נראה המום. הוא מצמץ אליי ואז הביט אל הגופה. אט־אט הוא הרים את מבטו והתעכב על הבטן שלי. "אתה מדמם."

לפתי את הפצע בצד גופי, רועד מעוצמת הכאב. ידי האוחזת באקדח רעדה, אבל לא הורדתי אותה. יריות וצרחות המשיכו להדהד למטה. הנדתי בראשי לעבר הארון. "תתחבא שם."

מתיאו קימט את מצחו.

"תעשה את זה," אמרתי בחדות.

"לא."

דידיתי לעברו וכמעט התעלפתי מהכאב החריף בגופי. לפתי את מתיאו בשרוול הפיג'מה שלו ומשכתי אותו לעבר הארון. הוא נאבק, אבל דחפתי אותו פנימה וסובבתי את המנעול.

מתיאו הלם בדלת מבפנים. "תוציא אותי!"

זחלתי, רועד מחרדה וכאב, אל עבר הסלון שממנו בקעו הקולות. כשנכנסתי, ראיתי את אבא משתופף מאחורי ספה בקרב יריות עם שני גברים נוספים. הגב של שניהם הופנה אליי. עיניו של אבא התרוממו אליי ולרגע שקלתי לא לעשות דבר. שנאתי אותו, שנאתי שהוא פגע במתיאו ואפילו שנאתי את אשתו החדשה נינה.

ובכל זאת הרמתי את ידי ויריתי באחד הגברים. אבא טיפל בשני. הגבר נפל ארצה ולפת את כתפו. אבא סילק את האקדח ממנו ואז ירה בשתי רגליו. במקום כלשהו בבית שמעתי עוד יריות ואז צעדים כבדים. אחת דידה פנימה ודימם מפצע בראשו.

אבא קימט את מצחו. "הרגת את כולם?"

אחת הנהן. "כן. הם הרגו את שתיים."

"הם לא היו אמורים להגיע עד לכאן," מלמל אבא. ללא התראה הוא כיוון את האקדח אל אחת ולחץ על ההדק. זעקתי בהפתעה כשהאיש נפל לרצפה לידי. הכרתי אותו כל חיי.

רגליי כשלו והפצע שלי כאב. אבא הביט בי כשהרים את הטלפון שלו ודיבר לתוכו. "תקרא לרופא ותבוא עם דורנט. לא עם אף אחד אחר עד שאגלה מי המלשינים."

אבא ניגש אליי והקים אותי בגסות על רגליי. הוא יישר אותי והזיז את ידי מהפצע המדמם. הוא תקע בו אצבע וראייתי האפילה כשהתפתלתי בכאב. אבא ניער אותי. "תשתלט על עצמך. אל תמות לי."

עיניי נפקחו. אבא נענע את ראשו ואז הרפה ממני ושקעתי על הרצפה. נשענתי על ידיי וחרחרתי.

אבא יצא מהחדר והשאיר אותי לבד עם התוקף שגנח כשניסה לברוח מהמקום בזחילה. כשאבא חזר, הוא נשא חבל. הוא קשר את האיש ואז שלף את הסכין שלו והצמיד לזרועו של האיש. הוא צרח כשאבא החל להשיל את עורו מבשרו. כמו לקלף תפוח, ככה אבא תמיד אמר, אבל תפוח לא צרח והתחנן.

עטפתי את בטני המדממת וצפיתי בשעה שמיצי מרה עלו בגרוני. אבא המשיך להביט לעברי. ידעתי שהוא יעניש אותי אם אסיט את המבט. הצרחות הדהדו באוזניי ורעדתי. זרועותיי נשמטו ולחיי התנגשה ברצפה הקרה. הרעש הסטטי באוזניי אטם את הצרחות ואז הכול השחיר.

*

האנדרבוסים והקפטנים חיכו בסלון האחוזה שלנו. אבא עמד במרכז וסימן לי להתקרב. כל עין בחדר עקבה אחריי כשניגשתי אליו. הרמתי את ראשי וניסיתי להיראות גבוה יותר. הייתי גבוה יחסית לגילי אבל הגברים סביב המשיכו להיתמר מעליי. הם הביטו בי כאילו מעולם לא ראו אותי קודם לכן.

עצרתי מול אבי. "החניך הצעיר ביותר בתולדות הפמיליה," הכריז, וקולו הרעים ברחבי החדר. "בן אחת־עשרה וכבר חזק ואכזרי יותר מכפי שכל אבא היה יכול לבקש."

גאווה התרחבה בחזי. אבא מעולם לא נשמע גאה בי ומעולם לא הפגין שמץ סימן לכך שאני או מתיאו היינו יותר מעול. יישרתי את כתפיי וניסיתי להיראות כמו גבר בחליפה השחורה ובנעליים המחודדות.

"האויבים שלנו ילחשו את השם שלך בפחד, בני. הדם שלי. היורש שלי."

הוא שלף סכין והושטתי את ידי בידיעה מה עומד לקרות. לא התכווצתי כשאבא חתך את כף ידי. הוא חתך אותי פעמים רבות כדי לחשל אותי לקראת היום. בכל פעם שהתכווצתי, הוא חתך אותי שוב וטפטף מיץ לימון או מלח על הפצע עד שהחבאתי את הכאב.

"נולדתי בדם ונשבעתי בדם. בחיי איכנס ובמותי אצא," אמרתי בנחישות.

"הפכת לבכיר בפמיליה, לוקה. אתה תהרוג ותפצע בשמי. אתה תשבור ותשרוף."

איש נגרר לתוך החדר. לא הכרתי אותו ולא ידעתי מה הוא עשה. הוא היה מכוסה בחבורות ובדם. עיניו הנפוחות פגשו בעיניי והתחננו אליי. אף אחד מעולם לא הביט בי ככה, כאילו כל הכוח שבעולם בידי.

אבא הניד אליי בראשו והושיט לי את הסכין, אותה סכין שאימי התאבדה באמצעותה. נטלתי אותה ממנו ואז ניגשתי אל האיש. הוא נאבק באחיזתם של שומרי הראש החדשים של אבי, אבל הם לא הרפו ממנו. אצבעותיי התהדקו סביב הקת. כולם צפו בי וחיכו לזיק של חולשה, אבל הייתי בנו של אבי ויום אחד אהיה קאפו. הנעתי בזריזות את ידי הצידה ושיספתי את גרונו בעזרת הסכין. החתך הזיל דם רב שהשפריץ לכל עבר, על נעליי ועל חולצתי. צעדתי לאחור כשעיניו של האיש נפערו. הוא נפל על הרצפה, עיניו המזועזעות הביטו בי והוא התפתל ונחנק,

בעודי מביט בחיים אוזלים ממנו.

כעבור יומיים, קועקעו המילים החשובות ביותר בחיי על חזי והפכו אותי לבכיר לכל החיים. אין דבר חשוב יותר מהפמיליה.