לחזור הביתה

1

לונדון, 7 בדצמבר 2018

בכל פעם שג'ס הרגישה כועסת או עצובה או אפילו סתם חסרת מנוחה באופן בלתי מוסבר, היא הלכה למוזיאון צ'ארלס דיקנס ברחוב דאוטי. היה משהו מנחם להפליא בישיבה עם קנקן של תה "אינגליש ברקפסט" אחרי שיטוט בין חדרי המוזיאון. לפעמים היא הקשיבה למדריך האודיו, אף ששמעה אותו די פעמים כדי לדעת את החומר בעל פה, רק כי היא אהבה את קולו של הקריין.

היא גילתה את המוזיאון בחודשים הראשונים שלה בלונדון. היא היתה אז בת עשרים ואחת, התגוררה בעליית הגג של דודה של אמא של חברה ללימודים, ועבדה במשרה חלקית בפאב מוזנח ליד תחנת קינגס קרוס. יום אחד, כשהקדימה למשמרת שלה, החליטה לטייל קצת באזור. זה היה הדבר שהכי אהבה לעשות, ללכת ולהתבונן, לצבוט את עצמה בפליאה על היותה כאן, במקום של אבני ריצוף וכוסות פיינט ובתי מגורים שהיו פעם אורוות, מקום של משוררים וציירים ומחזאים, של נהר התמזה הגדול הזורם לו בגניבה, חסר גיל.

ברוח החקר והגילוי, כשהגיעה לקצהו של הרחוב העניקה לעצמה את החופש לפנות לכל כיוון באופן אקראי, וכך מצאה את עצמה, במקרה, הולכת לאורך רחוב דאוטי ועוברת על פני שורה מסודרת של בתי לבנים, כשהבחינה בלוח עץ משולש על המדרכה שמחוץ לבית מספר ארבעים ושמונה — לוח שהכריז על הבית כעל מוזיאון צ'ארלס דיקנס. אלפי השעות שבילתה בילדותה בשכיבה בגן של סבתה בסידני עם ספר ביד חזרו אליה בן רגע, והיא מיהרה לעלות במדרגות הבטון ופתחה את הדלת השחורה והמבריקה. הזמן התמוסס; השהות שלה באנגליה עדיין ריגשה אותה, עצם הגילוי שהשמות והמקומות שנתקלה בהם ברומנים היו אמיתיים היה עדיין טרי, וג'ס התמלאה יראת כבוד למחשבה שדיקנס בכבודו ובעצמו הלך פעם בין המסדרונות האלה, אכל ליד השולחן הזה ואחסן את היין שלו במרתף שלמטה.

היא הגיעה באיחור לעבודה באותו יום וקיבלה אזהרה, ומיד אחריה עוד אחת, שהובילה לבסוף לפיטוריה. בהבזק של מזל, האבטלה הולידה הזדמנות, והמשרה הפנויה הבאה שפנתה אליה היתה לחברת נסיעות קטנה בוויקטוריה שבה נדרשה לכתוב, בין היתר, תוכן לניוזלטר. וכך, באירוע נדיר של סנכרון מושלם, היא תמיד הרגישה שעליה להודות לדיקנס על ההתחלה המקצועית שלה כעיתונאית.

החדר המועדף עליה במוזיאון השתנה תדיר, בהתאם למצב רוחה ולנסיבות חייה. לאחרונה הקדישה זמן רב לחדר העבודה. היא אהבה לעמוד בפינה, במקום שבו קצה השולחן נפגש עם החלון, ולהסתכל על הציור הלא גמור של רוברט וויליאם באס, שצייר את דיקנס מנמנם בכיסא העץ הישן שלו, כשהדמויות פרי דמיונו הקודח ממלאות את האוויר סביבו. היא נהנתה להתעכב עליהן, כל אחת מהן עוטה שכבות של זיכרונות שנשאה איתה מאז הפעם הראשונה שפגשה בה. זו היתה מחשבה שבאמת לא תיאמן: שיצירי דמיונו של סופר אנגלי ממאה קודמת הצליחו לשזור את עצמם לתוך חוויות חייה של ילדה קטנה שגדלה בסידני הרחוקה.

אבל היום, כשהסתכלה על הציור, עלה בדעתה של ג'ס שיש משהו כמעט מאיים בדרך שבה הדמויות כמו רודפות את המחבר שלהן, מקיפות אותו, לוכדות אותו, מסרבות להעניק לו שלווה אפילו בשנתו. ג'ס הכירה את הלך הרוח הזה. כך בדיוק היא הרגישה מאז שעלה בדעתה הרעיון. למעשה, היא הרגישה כך, במידה כזו או אחרת, כל חייה: ברגע שרעיון הבשיל אצלה, היא חשבה עליו באובססיביות, עסקה בו ללא הרף, לא הפסיקה עד שפתרה את זה, מצאה את זה, סיימה את זה. היא ידעה ממקור מוסמך שהתכונה הזו דחפה אנשים אחרים אל סף השיגעון, ונאמר לה פעמים רבות שחסרה לה משמעת, שהיא לא מקשיבה, שהסקרנות הרגה את החתול. אבל איש לא יכול להכחיש שהתכונה הזו שירתה אותה היטב בעבודתה.

הרעיון המסוים הזה צץ בראשה לפני שבוע. ג'ס נסעה ברכבת התחתית הביתה מהספרייה, וכשירדה בתחנת המפסטד הבחינה שאחת הנוסעות היורדות מהרכבת היא גברת מבוגרת מאוד, שכורעת תחת משקלן של שתי שקיות תפוחות מסופרמרקט סיינסברי. ג'ס הציעה לה עזרה ובסופו של דבר ליוותה את האישה עד לביתה, שהיה אחד מבתי הלבנים הג'ורג'יאניים הכהים ברחוב וול ווק, בין הפאב לגיינסבורו גארדנס. תוך כדי הליכה ואחר כך, כשחלקו קנקן תה, שמעה ג'ס את סיפור חייה של חברתה החדשה, ובתוכו העובדה שהבית שלה היה שייך פעם לג'ון קיטס. יתרה מכך, היא סיפרה לה שכאשר היתה נשואה טרייה, היא גילתה מכתב שהמשורר כתב לפאני ברון, תחוב עמוק בתוך סדק בין המדרגות.

העובדה המופלאה הזו העלתה בג'ס מחשבות על כל הבתים האחרים שחלפה על פניהם מדי יום. ההיסטוריה הנוכחת תמיד, השכבות המוחשיות של הזמן בכל מקום שמסתכלים בו בתשומת לב — זה היה היבט של לונדון שעדיין נראה לה מרגש מאוד, גם אחרי כמעט עשרים שנה. כמה מעניין יהיה, חשבה, לבחור רחוב באקראי, לראיין את הדיירים הנוכחיים בכל בית, ולשזור את מצבם בהווה עם כל מה שתוכל ללמוד על הדיירים הקודמים, ואפילו על ההיסטוריה של הבתים עצמם? כך אפשר יהיה לחגוג את נוכחותם המתמדת של הסיפורים בכל מקום, ואת כל ההקבלות הבלתי נראות שמשתלבות יחד ויוצרות את המסגרת של חיינו. יש ודאי כל כך הרבה דברים מעניינים — חלקם קטנים ואינטימיים, אחרים יותר יוצאי דופן — שמסתתרים בחדרי המדרגות המאובקים ברחבי העיר.

בזמן שלקח לג'ס לחצות את המרחק הקצר מרחוב וול ווק עד ביתה הקטן, בצלו של בית הספר ניו אנד, היא שרטטה במוחה סדרה שלמה. היא פתחה את הדלת, חלצה את נעליה בבעיטה ועלתה מיד אל חדר העבודה שלה. כשהחשכה ירדה וצג המחשב הטיל את הזוהר הכחלחל שלו על הרצפה סביבה, מספרן של לשוניות החיפוש הפתוחות על המסך שלה גדל פלאים. כשקמה שוב על רגליה היה בידיה מתווה מפורט, מצגת קצרה ורשימת עורכים שעשויים להיות מעוניינים לפרסם את זה.

אבל אחרי ההתלהבות של הרעיון, הגיעה ההמתנה המייסרת. ג'ס עדיין לא התרגלה לזה, אחרי כל כך הרבה שנים בעבודה במשרה מלאה. העורך האחרון שפנתה אליו יצר איתה קשר יום קודם כדי לומר שהרעיון נשמע מבטיח, אבל שהוא יצטרך לקחת אותו "לאנשים שמעליו" ושהוא "ייצור קשר" שוב לפני סוף השבוע. היום היה יום שישי, כך שג'ס היתה על קוצים. לא היה סיכוי שתצליח להתמקד במשהו אחר, ולכן היא הלכה את כל הדרך מהמפסטד, דרך פרימרוז היל, על פני ריג'נטס פארק, כדי להגיע למוזיאון בזמן לפתיחה. לא עבר זמן רב עד שמצאה את עצמה בחדר התה, שם סיימה כעת קומקום של דרג'ילינג ופרוסת עוגת בננה. היא הבינה שביצעה את החטא החמור ביותר של הפרילנסר: היא נהיתה מושקעת רגשית ברעיון לפני שקיבלה אישור מעורך שמוכן לרכוש ולהדפיס את המאמר המוגמר; היא לא יכלה להרשות לעצמה לכתוב רק למען תחושת הסיפוק הפרטית שלה.

התקציבים של חדרי החדשות הצטמצמו, עיתונים עצמאיים קטנים נסגרו, חדשות הפכו לסינדיקציה במקום להיאסף באופן מקומי. המוני עיתונאים פוטרו וכולם ניסו להשיג עכשיו פרנסה כפרילנסרים. "יהיה טוב שתהיה לנו גמישות," התעקשו בתחילה כששוחחו זה עם זה, באופטימיות מתוחה; אבל הם היו רבים מדי, ולא היו מספיק מו"לים שיכלו להעסיק את כולם. הקוראים, נאמר להם, איבדו כיום את הסבלנות לסיפורים ארוכים, ולכן מספר המילים והתעריף למילה צומצמו בזה אחר זה. נעשה כמעט בלתי אפשרי להתפרנס. כמה מחבריה של ג'ס חזרו לספסל הלימודים, חלקם "עשו הפסקה", בעוד אחרים מכרו רכוש או אפילו כרו ביטקוין.

"מה לגבי תסריט?" שאלה אותה חברתה רייצ'ל, בניסיון לעזור. "קראתי שכולם מפיקים עכשיו משהו. נטפליקס, אמזון, את לא יכולה להיכנס לאינטרנט בלי לשמוע כמה הם רעבים לתוכן. מי היה העיתונאי שכתב את הסרט הזה — מדורת המשהו?"

"טום וולף? מדורת ההבלים?"

"כן! הוא! תכתבי משהו כזה."

"הוא לא כתב את התסריט; הוא כתב את הספר."

"אז תכתבי ספר. את יודעת לכתוב, לא?"

לרייצ'ל היו כוונות טובות, וכמעט בוודאות לא הגיע לה המבט המצמית שג'ס שלחה אליה. ג'ס אכן הכירה, למעשה, כמה עיתונאים לשעבר שכתבו ספרים, אבל רק אחד מהם הצליח לחתום על עסקה עם הוצאה לאור, וממש לא היה טעם להרחיב עליו את הדיבור. היא לא ציינה שמדורת ההבלים (הרומן המכונן של שנות השמונים!) התחיל למעשה בתור סדרה שהתפרסמה בהמשכים — עשרים ושבעה חלקים במגזין "רולינג סטון" (עשרים ושבעה!).

בשולחן שלה, בפינה האחורית של חדר התה של המוזיאון, מזגה ג'ס את טיפות הדרג'ילינג האחרונות לספלה. כאשר החזירה את הקומקום למקומו משך את עיניה עלון שהיה מונח על השולחן, עם איור קטן של דיקנס. הוא לא היה נותן לשפל עולמי לעצור בעדו. ההספק של האיש היה אגדי: חמישה־עשר רומנים, חמש נובלות, עשרה ספרי ילדים, שפע של סיפורים קצרים, שירה ומחזות, סיורים בינלאומיים, וכמות לא זניחה של יצירה פילנתרופית שהביאה לשינויים חברתיים. מנגד, הוא נהנה גם מהיתרון של אישה שתעשה עבורו את כל השאר — ונראה שגם אחותה של אשתו עשתה זאת עבורו.

ג'ס קימטה את המפית שלה בחוזקה והניחה אותה מתחת לסכין. האמת היתה שהיא התגעגעה להיסחף בפרויקט ארוך טווח, לשקוע עמוק במחקר ולאבד את עצמה ברעיון. היא התגעגעה לרדיפה אחרי תשובות ולשיתוף של סיפורים. היא ידעה שזה נשמע כאילו היא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, אבל כשהיתה במיטבה היא הרגישה שהיא עוסקת בעבודה חיונית: אומרת את האמת על השלטון, דורשת דין וחשבון מממשלות וממנהיגים, ומאירה זרקור על נושאים בשמם של אלה שלא יכולים לעשות זאת. הרי דווקא בעידן הזה של חדשות כזב ותיאוריות קונספירציה שנרקמות ברשתות החברתיות, עיתונאות של מאמרי עומק חשובה יותר מאי פעם, לא? זה לא שהיא ציפתה לשנות את העולם, לא בדיוק; היא פשוט השתוקקה לעשות משהו בעל משמעות.

"לשלם את המשכנתה זה משהו בעל משמעות," אמרה רייצ'ל.

ועוד איזו משכנתה. רייצ'ל צדקה. זה היה שיא החוצפה לצפות שהעבודה שלה תספק לה גם תחושת מטרה, נוסף על כסף לשלם את החשבונות שלה. לעבוד בשביל סיפוק רוחני, אלה מותרות שרוב האנשים על פני כדור הארץ לא יכולים להרשות לעצמם. ובכל זאת, היה לה קשה להאמין שהעולם זקוק לעוד כתבת פנאי במשקל נוצה על אופנה מהירה או על טרנדים עירוניים של קפה. כשכתבה אותן, ג'ס הרגישה לפעמים שהיא מזהמת את העולם באשפה בדיוק כאילו היתה יצרנית של קשיות פלסטיק.

היא הרימה שוב את הטלפון שלה והזעיפה פנים אל המסך. עדיין כלום.

היה סיכוי שהוא ישלח אימייל, אבל הוא אמר שהוא יתקשר.

ג'ס בדקה את האימיילים שלה.

היא בדקה את עוצמת הקול של הטלפון.

היא הניחה את הטלפון והרימה את מבטה כאשר משפחה נכנסה ברעש לחדר התה. הם הכניסו עמם מיד תחושה של פעלתנות והמולה, ולקח לה רגע להעריך את המצב: תינוק בוכה במנשא תלוי על חזהו של הגבר, ילד בערך בן חמש, ספוג גשם, נסחב על זרועה של האישה, פעוט שתלטן עם רשימה ברורה של דרישות שחשוב לו להשמיע. הם הסתובבו וחיפשו שולחן פנוי, תיקי הגב הצבעוניים שלהם התנגשו בכיסאות ובקירות כשתמרנו בתוך החלל הקטן.

ג'ס יצרה קשר עין עם האם וזיהתה שיש כאן בן אדם על הקצה. "אני בדיוק הולכת," אמרה, והצביעה על הספל הריק שלה.

ג'ס החליטה לא לחזור למעלה, לתוך המוזיאון. במקום זה היא תלך לספרייה; אולי אפילו תעשה קצת מחקר עבור הכתבה על רחוב וול ווק. היא לא תתחיל אותה, היא לא תכתוב אף מילה, היא רק תוודא שהיא מוכנה, כשהשיחה תגיע.

בעודה מחטטת בתחתית התיק שלה, פתחה את דלת הכניסה של המוזיאון ויצאה אל הרחוב. עם טיפות הגשם הראשונות שפגעו בראשה, עלתה לנגד עיניה התמונה של המטרייה שלה, נחה על הדלפק במטבח בבית. היא הביטה כלפי מעלה והשמים האפורים והנמוכים החזירו לה מבט זועף; היא תהיה רטובה עד לשד עצמותיה עד שתגיע לרכבת התחתית. היא עמדה לחזור פנימה כשהבחינה במונית הפונה מרחוב גילדפורד. מונית היתה מותרות שהיא לא ממש יכלה להרשות לעצמה בימים אלה, כשכל אגורה פנויה הלכה לתשלום המשכנתה, אבל כשרעם שאג במרחק היא הושיטה את זרועה כדי לעצור אותה. היא פשוט תצטרך להגביל את עצמה לכוס יין אחת כשתיפגש עם רייצ'ל למשקה בערב שישי. זו אשמתה בלבד שהניחה לעצמה להיות כה מוקסמת, עד שהשתכנעה לקנות דירה בחלק של לונדון שבו כוס גדולה של רוזה יכולה לעלות עשרים פאונד.

הטלפון שלה צלצל בדיוק ברגע שנכנסה לחלק האחורי של המונית. היא תקעה אותו בין סנטרה לאוזנה. "הלו — רק עוד רגע בבקשה," אמרה, התיישבה על המושב הרטוב מגשם והניחה את התיק שלה. "לספרייה הבריטית, בבקשה," אמרה לנהג. היא הושיטה ידה וסגרה את הדלת בטריקה, וכשהנהג ביצע סיבוב פרסה והחל לנסוע לכיוון מערב, החזירה את תשומת לבה אל הטלפון. "סליחה," אמרה. "אני כאן."

"ג'ס? האם זו ג'סיקה טרנר־ברידג'ס?"

ג'ס חישלה את עצמה והשתדלה לרסן את תקוותיה. "מדברת."

היא תמיד תזכור את הריח החמים של מערכת החימום במונית ואת החבטה היעילה של מגבי השמשות. ההלם שגרם לה תוכן השיחה הועצם בשל העובדה שציפתה לשיחה שונה מאוד. כי זה כלל לא היה העורך של מוסף המגזין, אלא קול מלפני זמן רב וממרחק גדול, מחיים אחרים, שבישר לה את הבשורה הגרועה ביותר האפשרית; את החדשות שחששה לקבל מאז שעזבה את סידני ועברה ללונדון.