לחיות ולמות בתל אביב

הגוף היה שרוע ללא תזוזה על המיטה הרחבה. לרגע היה נדמה לרב-פקד אמיל מוֹרקוּס שיד שמאל דווקא כן זזה. זו טעות אופטית נפוצה כאשר המבט נותר ממוקד זמן ארוך מדי. באמצע בטנו של הקורבן היתה נעוצה סכין גדולה בעלת ידית פלסטיק שחורה. מסביב למקום שבו ננעץ הלהב ניכרו דקירות רבות. דם קרוש שצבעו כבר השתנה לשחור היה מרוח בצורה מוזרה על החלוק הלבן שעטף את הגוף. הסדינים היו סתורים ועליהם נתזי דם רבים. הכריות היו זרוקות, מעוכות, על הרצפה. בזמן שהרימו קמעה את המת גילו כתמים כהים על גבו ועל זרועותיו. נראה שמישהו חבט בקורבן בכוח רב.

הגופה הקרה והחבולה היתה שלושה ימים קודם לכן פרופ' יצחק ליטבק. זה השם שהיה רשום על תיבת הדואר בכניסה לבית מספר 26 בשדרות בן-גוריון בתל אביב. השכנים בקומה שמעל הם שהזעיקו את המשטרה. כלבם היה הראשון שהגיב ביללות כואבות בעודו חולף ליד הדירה, ואחר כך החלו גם הם לחוש בריח מוזר שהסתנן מבעד לחריצי הדלת. אף אחד מהשכנים לא תמה בתחילה על השקט המתמשך. המוזיקה הקלאסית אשר עלתה לעתים תכופות מדירתו של ליטבק, בעיקר בלה בארטוק, אמנם פסקה, אך זה לא היה בהכרח יוצא דופן. הפרופסור מאוניברסיטת תל אביב, שחי בגפו, נסע לעתים קרובות לחו"ל, ואצל הדיירים נתפסה הדממה הזמנית כנורמלית למדי.

הריח לא.

מוֹרקוּס כבר הסתגל מזמן לצחנה החריגה ולצפידת המוות על כל הניואנסים שבה. בעשרים וחמש השנים שהעביר במחלקת החקירות של מחוז המרכז, נחשף למעשי רצח לא מעטים. את חלקם פתר החוקר בעבודת נמלים שיטתית וזכה על כך לשבחי מפקדיו ואף לכמה עיטורים. כמובן, היו הרבה יותר שקינאו בו על חריפותו ועל הצלחותיו ודיברו בו סרה. הם לא הבינו כיצד לבלש הערבי הקטן יש מוח יהודי כל כך גדול. קומתו הבינונית ומראהו הצנוע הטעו רבים לגבי אופיו התובעני ועמידתו העיקשת על שלו.

הוא סקר את חדר השינה של פרופ' ליטבק בקפדנות האופיינית לו, בעוד שפמו וחוטמו הנשרי רוטטים קלות, ולרגע דמה לכלב ציד מתוח האחוז ברצועה. זירת רצח היתה לגביו מפה שהיחס בין הפריטים שעליה התנה את הבנת הפעילות שהתחוללה בה. הוא החל מהרחוק והתקרב למרכז הזירה, כלומר לגופת המת. על השידה הישנה, ליד הטלוויזיה, היתה מונחת חפיסה חצי ריקה של כדורי שינה. לידה ניצבו שעון יד וקלפים פזורים. על השרפרף הרחב שעמד על השטיח הצמוד למיטה נמצאו כמה קונדומים סגורים עדיין בעטיפותיהם, קופסת סיגריות חצי ריקה ובקבוק יין קברנה סוביניון ריק עם שתי כוסות.

הגופה היתה שרועה על גבה. העיניים הכחולות כצבע הים היו פקוחות וחלולות ופני המת שלוות. הפה הפתוח למחצה יצר רושם של חיוך אירוני. מורקוס התכופף והתקרב לראש, שעדיין שימר רעמה ג'ינג'ית כהה והיה מונח בצורה לא טבעית על המיטה. הוא הביט ארוכות בעיניים ותהה על מה חשב הקורבן בשניות האחרונות של חייו. האם ידע שהוא עומד למות? האם הכיר את תליינו?

לפתע הבחין על הסדין בסיב שחור ומסולסל. כשהתקרב יותר היה נדמה לו שזו שערת ערווה ארוכה, אם כי לא היה בטוח בכך לחלוטין.

"שימו לב לשערה," פלט הרב-פקד לעבר אנשי צוות המז"פ הטרודים באיתור טביעות אצבעות ובנטילת דוגמיות של הדם הקרוש. במבטא ערבי קל הוסיף, "נראה לי שזו לא שערה של המת, היא שחורה מדי, כדאי לשים לב אליה."

הוא עבר ובדק ביסודיות את הסלון הצר ואת השירותים, וגם המטבח הלבן התמסר וחשף במהרה את כל סודותיו. היה נראה שכלי הרצח נלקח מאחת המגירות אשר הכילה סדרה של סכינים דומות בגדלים שונים. מורקוס פנה לאחר מכן לשתי הדלתות הסמוכות לחדר המיטות. האחת הוליכה לחדר שינה נוסף ובו ארונות בגדים, השנייה למשרדו של הפרופסור.

הוא נכנס לחדר האחרון במסדרון הצר. חלל העבודה של ליטבק היה סגפני, אפל ועם ניחוח של אבק. על שולחן העבודה היו מגובבים ניירות, עבודות של סטודנטים, עטים, אטבים, קלסרים, כרטיסיות ופתקים קטנים. במרכז היתה ממוקמת מכונת כתיבה חשמלית, לידה טלפון כבד ושחור ובפינה שני תצלומים: אחד של אישה מבוגרת בעלת תווי פנים עדינים ונאים, והשני של המת עצמו. מורקוס התפלא שהפרופסור שם את תמונתו על השולחן.

בארונית גדולה מצד ימין היה מונח פטפון, לידו היו רשמקול, תקליטים וקלטות. המוזיקה הקלאסית שלטה באוסף ללא מתחרים, אולם להפתעתו של מורקוס נמצאו בו גם כמה תקליטים של שתי הזמרות הערביות הגדולות, אוּם כּוּלְתוּם ופיירוּז.

המדפים לאורך הקירות היו עמוסי ספרים, ואף פה השתומם מורקוס לראות כותרים כה רבים בערבית וגם בכתיב ערבי בלשון לא מוכרת לו. הוא שיער שהם בפרסית, שפה שלא קרא בה. מלבד זאת ניצבו על מדפים סמוכים עשרות רבות של כרכים באותיות קיריליות וכמובן גם באנגלית, בצרפתית ובעברית. "לעזאזל, הפרופסור ידע הרבה שפות," מלמל לעצמו החוקר כשהוא מעביר את אגודלו ואת האצבע המורה על שפמו העבה. "מעניין על מה הוא עבד."

התשובה נמצאה בארון הזכוכית מאחורי גב הכיסא. מורקוס הרכיב את משקפי הקריאה המוזהבים שלו וראה ששמו של יצחק ליטבק מוטבע על כמה כריכות מצהיבות: "החקלאות במצרים במאה התשע-עשרה", "המסרים החברתיים בספרי המקרא", "תולדות המזרח הקרוב", "האימפריה הכוזרית מהמאה השמינית ועד למאה השלוש-עשרה" ו"עליית האסלאם ומעבר הסחורות בים האדום". החיבורים העידו במפורש שהנרצח היה היסטוריון.

מורקוס סיכם את עיקר הממצאים בפנקסו הקטן. הוא הסיק שדי מהר יהיה עליו לקפוץ לאוניברסיטת תל אביב. הרעיון לא נראה לו מלהיב במיוחד. בעבר הלא רחוק נהג להשתתף בסדרות של הרצאות לקהל הרחב ונהנה מאוד משיעורי פילוסופיה אשר לא נשאו אופי מקצועי מדי. הוא גם למד כמה קורסים במדעי המדינה במסגרת השתלמויות לקציני משטרה. אך המגע האישי עם אנשי האקדמיה היה רחוק מלעודד.

בדיוק לאחר שסיים לשמוע את אחד ממחזורי ההרצאות הוטל עליו לנהל חקירת מקרה מוות של מרצה צעיר לפסיכולוגיה, שהתברר לבסוף כפטירה טבעית. כבר בשיחה הראשונה פרץ עימות קל בינו לבין ראשת החוג, שביקשה לנתח את התנהגותו שלו ולבסוף אפילו המליצה לו על טיפול. אף על פי שהפרופסורית לא אמרה זאת במפורש, היה ניכר שהיא חושבת שעובדת היותו בעת ובעונה אחת שוטר וערבי במדינת ישראל הכניסה אותו לסבך של זהויות ונאמנויות סותרות שרק תרפיה טיפולית תחלץ אותו ממנו.

ניסיון זה לא גיבש אצל מורקוס דעה שלילית על פסיכולוגים - בתו הבכורה למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע - אלא דווקא על אנשי אקדמיה. כמובן, גם במשטרה ואפילו בשיחה אקראית בסופרמרקט ניתן למצוא גאוותנים אשר חושבים שהם יודעים הכול על הכול. אולם מרצים, במיוחד אלה שכבר נעשו לפרופסורים, נותנים לך הרצאות גם בשיחה הבנאלית ביותר. ומה שיותר מדכדך, הם מנסים תמיד להוכיח לך שהם חכמים לאין ערוך ממך. אותה ראשת חוג, למשל, ניסתה לשכנע אותו בפגישתם השנייה שהיא מבינה רוצחים טוב יותר מחוקרי משטרה חסרי השכלה אקדמית. מורקוס התאפק בקושי שלא להעליבה, לא מפני שהיתה פרופסור אלא מפאת היותה אישה. לכן הוסיף בחיוך, שלא ניתן להטיל ספק בקביעה הגיונית זו, שהרי מן הידועות היא שהפסיכולוגיה היא מדע, וחקירת משטרה היא אימפרוביזציה אחת גדולה.

צוות המז"פ סיים את עבודתו והתחיל להתקפל. השעה כבר היתה שעת בין ערביים. המפקח שמעון אוחיון, עוזרו גדל הממדים ועב הכרס, עבר בבניין מדלת לדלת וסיים לתחקר את השכנים. הם לא שמעו ולא ראו דבר. הפתולוג השלים את בדיקת הגופה, היא הועברה לאלונקה והורדה לאמבולנס שחיכה מול היציאה מהבניין. מורקוס הלך אחריה מהורהר ומוטרד. חוקרי המז"פ העריכו בשלב הראשון שהרצח בוצע כשלושה ימים קודם לכן. הרוצח או הרוצחים חבטו בקורבן לפני שנדקר והוא לא הספיק להתנגד. מלבד טביעות האצבעות של ליטבק, נמצאו בחדר שלוש סדרות של טביעות נוספות. בקבוק הקברנה סוביניון היה מסוג זול הנמכר כמעט בכל סופרמרקט. כדורי השינה היו של הנרצח ונמצא במשרדו גם מרשם חדש לגלולות אחרות.

בחוץ כבר התקהלה קבוצת סקרנים גדולה ליד הניידת הכבדה של המחלקה לזיהוי פלילי. רכב זה שימש כמעבדה משוכללת המאפשרת בדיקה ראשונית של הממצאים שנמצאו בזירת הרצח והיה בגדר חידוש במשטרת ישראל. החוקר הבכיר צעד לעבר הסובארו הכסופה שלו שחנתה ליד המדרכה ממול. הוא נעמד והדליק לעצמו סיגריה. לפני שנכנס לרכב הבחין בזווית עינו בדמות מטושטשת אשר עמדה ליד עץ פיקוס מזקין וצפתה בו. בעודו מסתובב לכיוונה נסוגה הצללית ללב השדרה ונעלמה. מורקוס לא היה בטוח כלל שממש ראה אותה.

המכונית הותנעה בעצבנות ופנתה דרומה. ברחוב הירקון הצמוד לחוף הים חלף הבלש במהירות על פני מסגד חסן בק עם הצריח המזדקר שלו, אשר מרמז לכל נהג שהוא יוצא מתל אביב ומתקרב לעיר הערבית הנמצאת בדרומה. כדי לאזן את הרושם של שריד לא יהודי מחוצף זה מוצעת לכל הממשיך בדרך תמורה מלאה: בניין מוזיאון אצ"ל הניצב בצד הכביש הקרוב לים, שעוצב במכוון כמבנה היברידי: בסיסו בית ערבי ישן והרוס, וקומת זכוכית שחורה, ממוסגרת במתכת מבהיקה, מועכת אותו מלמעלה. סמל ארכיטקטוני רווי דמיון וזיכרון זה נועד להנציח את הכנעתה של יאפא הסוררת.