לחלק את הארץ
עורך: ארז כסיף
₪ 48.00
תקציר
בשישים שנותיה ידעה מדינת ישראל יותר משלושים ממשלות. אי היציבות השלטונית מהווה איום של ממש על יציבות המשטר הדמוקרטי בישראל ומקשה עד למאוד על תפקודם היעיל של רשויות השלטון. רשות מבצעת שתוכל למשול ביעילות, לנהל מדיניות ארוכת טווח ולקדם הלכה למעשה אינטרסים ציבוריים יאה אמנם לכל מדינה דמוקרטית, אך נדמה שהיא חיונית במיוחד למדינת ישראל לנוכח משבר המשילות הפוקד אותה בשנים האחרונות. התורמים לאסופת מאמרים זו שקיבץ ד”ר ארז כסיף, מצביעים על שיטת הבחירות הארצית-יחסית הנהוגה בישראל כמכשול משמעותי ביותר המונע את כינונן של ממשלות יציבות המתפקדות ביעילות, ונוטים להציע כחלופה לשיטה זו את שיטת הבחירה האזורית.
אסופת המאמרים מחולקת לארבעה שערים, וכל אחד מהם מטפל בהיבט אחר של סוגיית הבחירה האזורית: (1) היבטים ערכיים־פילוסופיים של שיטות בחירה בראי הרעיון המדיני; (2) היבטים אמפיריים כלליים הנוגעים לנושא שיטות הבחירה; (3) סוגיות ספציפיות הקשורות לשאלת ישימותה של שיטת הבחירה האזורית במדינת ישראל; (4) דיון בנושא שיטת הבחירות שהציע אהרון נתן: שיטת ‘הייצוג השלם’, כפתרון ראוי למשברי משילות של מערכות פוליטיות.
כל אזרח ישראל ‘אכפתי’, כל סטודנט העוסק בלימוד מדעי־המדינה, היסטוריה, תקשורת וסוציולוגיה פוליטית, וכן כל אדם סקרן ונאור באשר הוא, יכולים למצוא עניין רב באסופה זו.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 373
יצא לאור ב: 2008
הוצאה לאור: כרמל
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 373
יצא לאור ב: 2008
הוצאה לאור: כרמל
פרק ראשון
בציבוריות הישראלית מתקיימת הסכמה רחבה בדבר הצורך בקיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית. להוציא קבוצות מבודדות וקיצוניות – בעיקר בשוליי המיעוט החרדי ומקרב ערביי ישראל – קשה לאתר מגזר/מגזרים בציבור הישראלי שאינם שותפים לתפישה קונצנזואלית זו. ברם, המשטר הדמוקרטי אינו מבוסס על מסגרת אחידה ונוקשה של כללי משחק 'מחייבים' ונקל לזהות בזמן ובמרחב פרשנויות שונות לגבי האופן שבו ראוי לתרגם את ערכי היסוד עליהם מוקמת השקפת העולם הדמוקרטית לכללי משחק מוגדרים וחד־ משמעיים: אלו הנוגעים למידת התערבותו 'הלגיטימית' של השלטון בניהול חיי הכלכלה ובחברה האזרחית בכלל, אלו הנסבים סביב שאלת היחסים בין רשויות השלטון לבין עצמן, מידת נחיצותה של חוקה, הצורך בפנייה למשאלי עם, שיטת הבחירות הראויה/המועדפת, שאלת המתכון המומלץ להסדרת היחסים שבין דת ומדינה, יחסי רוב ומיעוט/ים ועוד.
אין כוונתם של השותפים לאסופה הנוכחית לעסוק בסוגיה המורכבת של דת, דמוקרטיה והשילוב ביניהן. על כך נכתב כבר רבות.1 נפנה את הקורא להיבט אחר של בעיה זו. ובכן, לא מן הנמנע שאותו מתח מובנה בין שני מרכיבי הליבה הקונסטיטוציוניים הללו – היהודי והדמוקרטי – הרים תרומה לדחיקתו לשוליים של דיון ציבורי רציני בדבר 'צביונה הראוי' של הדמוקרטיה הישראלית. הסוגייה שעלתה לעתים מזומנות על הפרק ושתפשה נפח משמעותי בתוך מרחב דיון ציבורי 'מוגבל', הייתה אפוא סוגיית השילוב הקוהרנטי בין עקרונות דמוקרטיים קונצנזואליים לכאורה, ויסודות תיאוקרטיים. זו זכתה לבולטות רבתי גם על רקע המבנה הדו־ראשי של הממשלות הקואליציוניות החל מקום המדינה – כזה שחייב שיתוף פעולה בין מפלגות חילוניות ולא חילוניות – ונתגלגלה לעתים מזומנות עד למיפתנו של בג"ץ.2 כך נוצר שדה דיסקורסיבי שנטה להמעיט בחשיבות הדיון אודות מרכיבי היסוד של המשטר הדמוקרטי בישראל, לטובת עיונים אין קץ בסוגיית המינון הראוי (או 'השילוב הקוהרנטי') בין יסודות דמוקרטיים ותיאוקרטיים. האסופה הנוכחית מבקשת לספק מענה מסוים ללקונה זו ולדון בהיבטים מסוימים של שיטת המשטר הדמוקרטי בישראל – מהותיים יותר לדעתנו – ובמנותק מזיקתה לסוגיית ההפרדה (או אי ההפרדה) בין דת ומדינה.
מדעני־מדינה וסוציולוגים פוליטיים הציעו מספר פרוגנוזות מתחרות אודות צביונה של הפוליטיקה הדמוקרטית. מעין תרשימים אנליטיים שחלקם הפכו לנכסי צאן־ברזל של המחקר הפוליטולוגי ושרובם התמקדו בסוגיית זהותו הספציפית של השחקן המרכזי במשחק הדמוקרטי, ר"ל: זה המנכס לעצמו את מירב העוצמה (Power) והקובע מתוקף כך את סדר היום הפוליטי במשטר כזה. נזכיר כאן את תרומתו החלוצית של האוסטרי־אמריקני ג'וזף שומפטר (Schumpeter), על המודל האליטרי שלו, את בני דבבו חסידי הגישה הפלוראליסטית, את הפלורליזם האליטרי של רוברט דאל (Dahl) ואת הפרספקטיבה ה'מתייפייפת' – הנורמטיבית ברוחה – של שגרירי הגישה ההשתתפותית, דוגמאת פטמן (Pateman) אלמונד ((Almond, ורבה (Verba), קונאלי (Connaly), לואי (Loewi) ואחרים.3
על־אף ריבוי ההבחנות, ההמשגות והפרוגנוזות התיאורטיות, נדמה שלגבי עניין מרכזי אחד אין חולק: קיומן של בחירות כתנאי הכרחי לסיווגה של מדינה כלשהי כמדינה דמוקרטית. שומפטר היטיב לבטא עמדה זו. לתפיסתו עובדת קיומן של בחירות מהוה בבחינת תנאי־הכרחי ומספיק להבחנה בין משטרים דמוקראטיים למשטרים לא־דמוקרטיים.4 אליה וקוץ בה: גם שומפטר, בקביעתו זו, נוטה להמעיט בעצם הנחיצות בדיון מעמיק בשיטות בחירה. הרי לגביו עובדת מימושן בצורה כזו או אחרת, מאפשרת מלכתחילה כינונה של הבחנה גורפת בין משטרים דמוקרטיים ללא־דמוקרטיים וגומר. מבחינה זו לפחות חולקים אנו על שופטר ומדגישים את נחיצות הדיון הציבורי והאקדמי בשיטות בחירה דמוקרטיות. במיוחד במקרה הישראלי שבו כאמור נקל לזהות לפחות גורם (מבני) אחד התורם להזנחתו.5
הפוליטולוג האמריקי הנודע רוברט דאל הבחין בין שתי שיטות בחירה מרכזיות המקובלות במדינות דמוקרטיות: שיטת 'ייצוג יחסי' (יצ"י) מזה ושיטת 'המנצח לוקח (את) כל הקופה' (מלכ"ה) מזה. הוא הטעים כי כל אחת מבין השתיים מבקשת לקדם ערך ספציפי. ייצוג ומשילות בהתאמה.6 ישראל מספקת דוגמא יחידה במינה לשיטת יצ"י. ספק אם הייצוג הפרלמנטארי לו זוכים מגזרים שונים בחברה הישראלית אכן בא לידי ביטוי בהעצמת מקדם הנגישות שלהם לנתחים מעוגת המשאבים הלאומית, אך מעטים ייחלקו על העובדה כי מדינת ישראל מהווה אקסמפלר לדמוקרטיה הסובלת מאי־יציבות שלטונית: ב־60 שנות קיומה ידעה 31 ממשלות שרק שתיים מתוכן סיימו את מלוא הקדנציה.7 המקרה הישראלי, ממחיש אפוא היטיב את טענתו של דאל בדבר מקדם המשילות הנמוך יחסית של דמוקרטיות יצ"י, בהשוואה לדמוקרטיות מלכ"ה המצמצמות עד למאוד את ההסתברות להיווצרותן של ממשלות קואליציוניות, בלתי יציבות בהגדרה. יתר על כן, אופיין הקואליציוני של ממשלות ישראל לדורותיהן, מנע מבעדן לעתים מזומנות כושר הכרעה בסוגיות שנחשבו 'עקרוניות' (ר"ל: טעונות מבחינה פוליטית), ובכך תרם להפיכתו של בית המשפט העליון לגורם פונקציונאלי מייצב לכאורה במערכת (פוליטית) נפיצה ביותר. נתון שיש בו כדי להצביע על הפגיעה החמורה ברשות המחוקקת – המוסד החשוב ביותר בדמוקרטיה פרלמנטרית – ומנגד על ההתעצמות הרבה יתר על המידה של הרשות השיפוטית.
אין חולק על חשיבותה וחיוניותה של רשות שיפוטית חזקה במשחק הדמוקרטי (גם מפרספקטיבה של עקרונות יסוד של משחק זה). עם זאת וכמקובל בדיסציפלינת המחקר הפוליטולוגי, ראוי להתייחס לרשות השיפוטית כאל שחקן נוסף בזירה הפולטית. שחקן שלא מונע אפוא אך ורק משיקולים משפטיים/מקצועיים/ענייניים טהורים, אלא גם (יש שיאמרו בעיקר) משיקולי עוצמה. יתר על כן, הכרעות משפטיות עשויות לעיתים לגרום ללא מעט היזק בשל קדימותם של נימוקי החלטה 'משפטיים' שאינם בהכרח ענייניים.8 מושגים כגון 'אקטיביזם שיפוטי' ו'מהפכה חוקתית' מקבלים בהקשר זה משמעות שונה מכפי שאולי מקובל לייחס להם בדרך כלל: הם מבקשים להצדיק מהלך שהוא יותר בבחינת מחטף של הרשות השיפוטית – כזה המנוגד למרכיבי יסוד באידיאולוגיה הדמוקרטית – משהוא ביטוי לגיטימי לעקרונות השיטה הפוליטית הזו.
השיטה הדמוקרטית אינה חפה מפגמים. רכבות תחתיות נוכל למצוא בצפון קוריאה – אחת המדינות העניות בעולם – אבל עדיין לא במדינת ישראל הדמוקרטית.9 הובס (Hobbes) היה זה שלימד אותנו שככל שמתרחב מעגל המעורבים בתהליכי השליטה, מצטמצמת היכולת של המדינה לספק ביטחון.10 אפשר (וראוי) להתווכח עם הובס, ועם זאת הוא הצביע על פגמיו האינהרנטיים (להבדיל מהפתולוגיים) של המשטר הדמוקרטי, כפי שהם באים לידי ביטוי בברירת המחדל בין ייצוגיות למשילות. טיעונים דומים אפשר למצוא בשפע גם אצל פוליטולוגיים מודרניים שלא ניתן להאשימם כמו במקרה של הובס באי אהדה למשטר הדמוקרטי.11 אכן, כינונו של משטר דמוקרטי ממשי־קונקרטי עוגן בלא מעט דילמות: האם להעדיף חירות על פני שוויון; האם להקדים אליטריזם להרחבת מקדם ההשתתפות הפוליטית והאם – זו השאלה העיקרית סביבה מאורגן הקובץ הנוכחי – לחזק את מקדם המשילות/יציבות גם במחיר פגיעת מה בייצוגיות.
נחזור למקרה הישראלי. מדינת ישראל ניצבת בפני לא מעט בעיות, חלקן קיומיות פשוטו כמשמעו. אלו מחייבות קיומו של מנגנון ביצועי יעיל כמענה אפקטיבי לצוק העתים. ביניהן נקל למנות את ההשלכות הקשות הנובעות ממיקומה הגיאו־פוליטי; את הסדרת היחסים שבין הרוב החילוני למיעוט הלא חילוני; את הטיפול באוכלוסייה הלא יהודית במדינה החיה לעתים בתנאי מחסור קשה והמושפעת מקווי המתאר המשתנים של יחסי מדינת ישראל עם הרשות הפלשתינאית ועם העולם הערבי והמוסלמי בכללו; את העובדה שמדינת ישראל הינה אחת הדמוקרטיות הלא שוויוניות ביותר בעולם והרשימה למצער עוד ארוכה מאוד. רשות מבצעת שתוכל למשול ביעילות, לנהל מדיניות ארוכת טווח ולקדם הלכה למעשה אינטרסים ציבוריים/לאומיים, יאה אומנם לכל מדינה דמוקרטית, אך נדמה – לנוכח האמור לעיל – שהיא חיונית במיוחד במקרה הישראלי. אי-יציבות שלטונית מהווה ללא ספק איום מאקרו על יציבות המשטר הדמוקרטי בישראל, אך באה לידי ביטוי גם במאות אלפי אפיזודות מיקרו של סבל אנושי צרוף. כזה שאולי ניתן לצמצמו באופן משמעותי באמצעות רפורמות במינהל הציבורי. האחרונות תובעות – כאחד התנאים הכרחיים למימושן – מערכת פוליטית יציבה המתפקדת ביעילות. מספר גורמים פוגמים כאמור ביכולת זו. מנינו כבר את הכורח בהקמתן של ממשלות קואליציוניות ואת עוצמתה היתרה של הרשות השיפוטית. עליהם אפשר אולי להוסיף את השפעתה הבלתי קונסטרוקטיבית של תקשורת לעומתית ואת ההיקף המכביד יתר על המידה של משימות ומשברים.
אם נקבל את נקודת המוצא האנליטית של רוברט דאל בדבר קיומה של זיקה בין שיטות בחירה לבין ערכים דיפרנציאליים, הרי שראוי לשקול ברצינות את החלתן על המקרה הישראלי של שיטות מלכ"ה. האסופה הנוכחית מבקשת כאמור להרים תרומה לכינונו של דיון ציבורי ואקדמי בשאלה נכבדת זו. עם זאת, כדי לתת לדיון כזה גוון של עומק ורצינות כמו גם איכויות של דיון ביקורתי לעילה, נתנו במה לא רק לאלו המצדדים ביישום רפורמות בשיטת הבחירות הנוכחית בישראל – במגמת התמרתה לכדי שיטת מלכ"ה אזורית וכיו"ב – אלא גם לאלו המבקשים לקדם עמדה שמרנית יותר, המבקשת לצמצם את מקדם השינוי והרפורמה.
מבנה הספרהספר בוחן את רעיון 'החלוקות' על פי שני היבטים עיקריים. היבט אחד מתייחס לצדק חלוקתי, והיבט שני – מורחב יותר – דן בנושא חלוקה אזורית של המדינה והיה ויתאפשר כינון בחירות אזוריות בישראל. תהליך איסוף המחקרים לקובץ זה התרחש במקביל לפעילותה של ועדת נשיא המדינה לבחינת מבנה הממשל ושיטת הבחירות בישראל, אשר העלתה את נושא שינוי שיטת הממשל לסדר היום הציבורי. בעקבותיה יזמו מספר קבוצות בחברה הישראלית פעולות שמטרתן השפעה על ביצוע שינויים בשיטת הממשל והבחירות.12 ההכרה בצורך בביצוע שינויים אלו הולכת וגוברת בציבור הישראלי נוכח תהליכים המתרחשים במדינה ובשל מבנה המשטר הקיים בה: מגבלות וקשיי משילות הפוגעים ביישום מדיניות וביציבות המשטר, שחיתות ופגיעה בטוהר המידות, היחלשות המפלגות, התחזקות מגמת ההימנעות בהשתתפות בבחירות ועוד.
קובץ זה הוא הפרסום המקיף הראשון בשפה העברית בנושא הבחירות אזוריות. מכאן תרומתו המיוחדת לא רק לקהילה המדעית, אלא גם לציבור הרחב. הוא מחולק לארבעה שערים. להלן:
השער הראשון: שיטות בחירה בראי הרעיון המדיני, כולל שני מאמרים המבקשים לעסוק בהיבטים הגותיים־פילוסופיים הקשורים בנושאים רלוונטיים. מאמרו של ארז כסיף: "בחירות יחסיות או רוביות: דילמה רבתי או בחירה מושכלת – זווית הראיה הרולסיאנית" ומאמרו של יוסף אגסי: "על הדיון הנוכחי בישראל בהצעה לרפורמה בשיטת הבחירות".
כסיף מבקש להראות כי על פי תפיסתו של ג'ון רולס, יש להעדיף שיטות רוביות על פני שיטות של ייצוג יחסי. הוא מציע כמה הארות מתודולגיות הנוגעות לאופני החקירה האפשריים שעליהם מוקמת שאלת ההכרעה בין שיטות בחירה והדגמתן על מדינות שונות, מנקודת מבט היסטורית־פוליטית וביקורתית.
אגסי טוען כי הדיון בשינוי שיטת הבחירות איננו צריך להיות 'טכני' ולהתרכז בשאלות כגון: מהי שיטת הבחירות הראויה למקרה הישראלי, מהי שיטת הממשל שתגביר את מקדם היציבות בדמוקרטיה הישראלית וכן הלאה. לדעתו וכחלופה לכך יש לקיים דיון ציבורי מתוך נקודת מבט עקרונית־רעיונית שדנה בשאלות יסוד שעניינן שיפור שלטון החוק, אופיה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית וקיומה הפיסי העומד בסכנה.
השער השני: שיטות בחירה – היבטים אמפיריים, מתייחס למודלים של שיטות בחירה לסוגיהם השונים. הוא כולל שלושה מאמרים: מאמרם של שמואל קניאל וארז כסיף: "שיטות בחירה – סקירה, דיון ביקורתי ומודל אינטגרטיבי", מאמרו של שמעון שטרית: "מעורב ישראלי: קווים לרפורמה בשיטת הבחירות לכנסת" ומאמרו של גד יעקבי: "שיטת הבחירות והממשל בישראל: סיפור היסטורי ומפנה חיוני".
קניאל וכסיף מציגים סקירה של שיטות בחירה שונות ובוחנים אותן בעין ביקורתית לאורם של כמה קריטריונים. חלקן נועדו לבחירת מועמד אחד ואילו אחרות נועדו לבחירת יותר ממועמד אחד. לדעת המחברים, שיטת הבחירות המומלצת למדינת ישראל (ולכל מדינה דמוקרטית אחרת), היא שיטה המאפשרת ייצוג יחסי מלא מצד אחד ומצד שני שיטה המבוססת על עקרון הבחירה האישית.
שמעון שטרית מביא הנמקות להצדקת מודל המשלב בין בחירות ארציות־יחסיות ובין בחירות אזוריות־אישיות בשתי הצבעות מקבילות. הוא מראה כיצד המודל המעורב הזה מתיישב עם עקרונות יסוד (ייצוגיות, אחריותיות, יציבות, יעילות ומשילות) בעיצוב שיטת הבחירות ראויה, וכן מציע רפורמות כלליות ונלוות בתחום הממשל על מנת ליתן משנה תוקף לתכלית הרפורמה המוצעת בשיטת הבחירות לכנסת.
יעקבי, מחלוצי הרפורמטורים שהמליצו על מעבר לשיטת בחירה איזורית, סוקר מבחינה היסטורית את היוזמות לשינוי שיטת הבחירות בישראל. המלצתו העיקרית היא לחדש את היוזמה לשינוי שיטת הבחירות לכנסת, ולעבור מן השיטה הארצית־יחסית הקיימת, לשיטה משולבת – אזורית וארצית־יחסית.
השער השלישי: הציווי האזורי, מתייחס ליישימות האפשרות של קיום בחירות אזוריות בישראל. מאמר ראשון בשער זה, מאת גדעון דורון: "עיצוב גבולות אזורי הבחירה: הנדסה פוליטית או תרגיל במניפולציה כוחנית?" מתייחס לטכניקות מניפולציה פוליטית של 'מלמטה' ו'מלמעלה' לעיצוב גבולות אזורי הבחירה והמשמעויות הנובעות מכך. דורון מראה כי הפוטנציאל של עיצוב גבולות מניפולטיבי (Gerrymandering) הוא קטן דווקא באזורי בחירה חד־נציגיים, משום שהקשר הנוצר הוא בין הבוחר לנבחר ולא בהכרח בין הבוחר לאזורו. ההשלכות של סוגיה זו מהוות נקודה למחשבה ולמחקר מקיף עתידי בהקשר הישראלי.
המאמר השני בשער זה הוא של אסף מידני: "הבציעות הפוליטית של בחירות אזוריות בישראל". מידני מציע מודל לחקר שינוי מוסדי, המשלב בין משתנים מבניים ותרבותיים ובין היבטים הקשורים לפעילות השחקנים השונים בספירה הפוליטית, בהדגמה על המקרה של מעבר מבחירות יחסיות לבחירות אזוריות בישראל. בנוסף נבחן רעיון 'הבציעות הפוליטית' של בחירות אזוריות בישראל והפיכתו ל'הון אלקטורלי', על סמך התקדים בשינוי חוק יסוד הממשלה (1992) והמעבר לבחירה ישירה של ראש ממשלה.
מאמר שלישי, פרי עטו של הני זובידה: "שינוי שיטת הממשל בישראל: מה (אם בכלל) ניתן ללמוד מניסיון העבר?" מעלה את הבעיות המבניות של השיטה המשולבת שהונהגה בבחירות 1996. המאמר עוסק בעיקר בתופעת 'פיצול הצבעה' ובתרומתה להבנת התנהגותו של הבוחר הישראלי, וכן בהשלכותיה של התופעה על תכנון של שיטת בחירות חלופית.
מאמרם של ניר אטמור וגידי רהט: "רפורמה בשיטת הבחירות של ישראל: שיטות יחסיות־אזוריות ותוצאותיהן הפוליטיות", מציג ומנתח את השפעתן של שיטות יחסיות־אזוריות על מידת ייצוגן של המפלגות במערכת הפוליטית בארץ ועל התוצאות וההשלכות הצפויות של כל שיטה בסוגיות הקשורות לאופני בחירת הנציגים. בנוסף דן המאמר גם במשמעותן של שיטות אלה לגבי לכידות המפלגות, הגדלת האחריותיות ועידוד השתתפות בבחירות.
מאמרה של אתי שריג, "תמורות בבחירות לרשויות המקומיות בישראל", חותם את השער השלישי. שריג דנה בבחירות ברשויות המקומיות בישראל במקביל לבחירות בכנסת, ומתמקדת בשינויים שחלו בשיטת הבחירות ברשויות המקומיות במדינה ובהשפעותיהן על הדמוקרטיה המקומית. המאמר בוחן גם את היתכנות המעבר לבחירות אזוריות בשלטון המקומי וכן את סוגיית יישום חוק לבחירה ישירה של ראשי רשויות מקומיות בישראל.
השער הרביעי והאחרון, ייצוג שלם, מתמקד בשיטת בחירות חדשה לישראל ובוחן את מידת התאמתה של שיטה זו לחברה ולמדינה. הוא כולל שני מאמרים: מאמרו של גדעון דורון בשיתוף עם אהרון נתן: "ייצוג וייצוב בשיטת י"ש, או: כיצד מעצימים את מקדם האחריות של הנבחר ואת האפקטיביות של הבוחר?", ומאמרה של פני יובל: "יציבות וייצוגיות כפונקציה של שיטת הבחירות".
דורון ועמיתו נתן בוחנים את תכונותיה של שיטת בחירות חדשה המכונה ייצוג שלם (י"ש) השמה דגש ביסוד האזורי בשיטת הבחירות, ואשר, בעיצובה, מרחיבה את מגוון הדעות המיוצגות בבתי נבחרים, מבלי לפגוע ביציבות המערכת הפוליטית. על מנת להשיג זאת, משלבת שיטת י"ש בין עקרון הייצוג הרובני ובין עקרון הייצוג היחסי.
יובל מתמקדת בשתי שיטות בחירה המשלבות בחירה אזורית ובחירה ארצית ובוחנת את הגרסות השונות שלהן. היא מראה במחקר השוואתי המבוסס על שימוש בסימולציות כי צמצום מספר האזורים ושיטה חד־נציגית מאזנים בין שני ערכים דמוקרטיים רצויים, אך מנוגדים: היכולת למשול, כלומר יציבות מחד גיסא, ומידת הייצוגיות מאידך גיסא.
ביבליוגרפיהאגסי, י' (1993), בין דת ולאום – לקראת זהות לאומית ישראלית, אוניברסיטת תל אביב, הוצאת פפירוס.
דאל, ר' (1998/2002), על הדמוקרטיה (בתרגום שחר אליעזר פלד), ירושלים: הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה.
וינריב, א' (2000), דת ומדינה – היבטים פילוסופיים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
ליבוביץ, י' ורביצקי, א' (2006), ויכוחים עם אמונה ופילוסופיה, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון ההוצאה לאור.
נויברגר, ב', קופמן, א' ושמשי, ק' (עורכים) (1996), ממשל ופוליטיקה – מקראה במדע המדינה, תל אביב: עם עובד.
רביצקי, א. (עורך), (2005); דת ומדינה בהגות היהודית במאה העשרים, ירושלים: הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה.
Almond, G. & Verba, S. (1965), The Civic Culture, Boston: Little Brown.
Connaly, W. (1969), The Bias of Pluralizm, New York: Atherton.
Dahl, R. (1967), Pluralist Democracy in the USA, Chicago: Rand McNally.
Hobbes, T. (1651/1982), Leviathan, The Penguin English Libarary.
Leuchtenburg, W. E. (1995), Supreme Court Reborn: The Constitutional Revolution in the Age of Roosevelt, New York: Willy.
Loewi, T. (1969), The End of Liberalism, New York: Norton.
Pateman, C. (1970), Participation and Democratic Theory, Cambridge: Cambridge University Press.
Peretz, D. & Doron, G. (1997), The Government and Politics of Israel, Third Edition, Boulder, Colorado: Westview Press.
Schumpeter, J. (1976/1942), Capitalism, Socialism and Democracy, New York: George Allen & Unwin.
1 על הדיון אודות דת ומדינה, ראו למשל: וינריב, א' (2000); ליבוביץ, י' ורביצקי, א' (2006): פרקים ו'-ז'; רביצקי, א' (2005); אגסי, י' (1993): 110-116.
2 ראויים לציון בהקשר זה בג"ץ "רופאייזן נגד שר הפנים" (62/72) ובג"ץ "שליט נגד שר הפנים" (86/68), שעסקו בשאלת הגדרת מיהו יהודי. אומנם במקרה הראשון (1958) דחה בג"ץ את תביעת העותר – הכומר אוסוולד רופאייזן – לרשום אותו כיהודי (על אף שמבחינה הלכתית בוורסיה האורדתוכסית שלה, האיש נחשב יהודי) ואילו במקרה השני (1968) קיבל בג"ץ את טענת העותרים (והורה לרשום כיהודים את מי שאינם מוגדרים מבחינה הלכתית כיהודים, וב־1970 אף הוכנס תיקון לחוק השבות בסעיף 4ב'), אך בשני המקרים ביקשו שופטי בג"ץ להקדים 'משפט' להלכה הדתית, (ראו למשל: Peretz & Doron, 1997: 60-61). החלטת בג"ץ מנובמבר 2006, לפיה ראוי לאפשר רישומם כחוק של זוגות חד־מיניים שנישאו על פי דין, מבטאת אף היא את המתח היסודי שבין חסידי ההשקפה הליברלית החותרת להפרדה מקסימאליסטית בין דת למדינה, לבין חסידי אי ההפרדה בין השתיים. ישנן, כמובן, גם דוגמאות נוספות.
3 ראו למשל: Dahl, 1967; Pateman, 1970; Almond & Verba, 1965; Connaly, 1969; Loewi, 1969.
4 Schumpeter, 1942/1976 חלק 5, סעיף IV.
5 כוונתנו לבולטות הדיסקורסיבית של סוגיית השילוב בין עקרונות דמוקרטיים ותיאוקרטיים. נקל לזהות גורמים נוספים, הקשורים בין השאר באינטרסים של שחקנים פוליטיים רלוונטיים. הקובץ הנוכחי עוסק בכך בהרחבה. שומפטר, אגב, אינו עוסק במקרה הישראלי, כך שבהקשר זה לפחות איננו יכולים לחלוק עליו.
6 דאל, 1998/2002: 126. הבחנה זו חופפת בחלקה להבחנה בין דמוקרטיה אליטרית (המדגישה את ערך המשילות), לבין גישות פלורליסטיות והשתתפותיות (השמות את הדגש על עקרון הייצוגיות).
7 ראו מאמרה של ד"ר פני יובל בקובץ הנוכחי.
8 דוגמה מאירת עיניים לפוטנציאל ההיזק של הרשות השיפוטית, גם שהיא נסמכת לכאורה על שיקוליים משפטיים לגיטימיים, מספק, למשל, בית המשפט העליון של ארה"ב בתקופת השפל (Depression) של שנות השלושים של המאה הקודמת. גוף זה מנע מהנשיאים הרברט הובר (Hoover) ופרנקלין דלאנו רוזוולט (Roosevelt) לנקוט מדיניות של הגברת מקדם ההתערבות של המדינה ב'שוק החופשי' – ובכך להקל על מצוקתם של מיליונים – בטוענה בדבר חובתו של בית המשפט להגנה על החוקה האמריקנית. על מאבקו של רוזוולט בבית המשפט העליון, ראו למשל: Leuchtenburg, 1995.
9 להוציא הכרמלית, כמובן.
10 Hobbes, 1982 (1651): 368.
11 ראו, למשל, מאמרו הקלסי של ש"נ אייזנשדאט, אודות "בעיות היסוד של המדינה המודרנית". בתוך, נויברגר, ב', קופמן, א' ושמשי, ק', 1996.
12 למשל תנועת "יש תקווה", תנועת "ישראלים לשיטת הממשל", "התנועה להעצמת האזרח".
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.