ליאת והבלונדה

ליאת ניהלה חיי אקדמאית פעילים. תמיד תהיתי איך הצליחה הדיכאונית הזאת לעשות תואר, דבר שאישה בריאה בנפשה, נבונה ומשקיענית כמוני לא הצליחה משום מה לעשות. אבל באותו זמן, כשהתהלכתי בבית משועממת, אכולת פנאי, וצפיתי בה שהיתה כל כך פעלתנית ועסוקה, הבנתי למה. היא פשוט לא שמה לב למה שעשתה, היא לא הקדישה את כל־כולה במאה אחוז כמו שאני תמיד עשיתי. אני לצערי מושלמת בכליל המעלות, ביופי, בתבונה, בשכל ישר ובבריאותי הנפשית שאין איתנה ממנה. והנה — אני לא מצליחה לעשות כלום בחיים. זאת השאיפה לפרפקציוניזם, והיותי התגלמות השלמות, שמפריעות לי לפעול בעולם. ואילו ליאת, שכולה פגמים על גבי פגמים, יצור אכול מרירות ותסכול, שמאלנית רדיקלית שונאת אדם, ובנוסף לכול מעורערת בנפשה, מצליחה לקצור לה תארים אקדמיים, להיות מרצה באוניברסיטה, ועוד בנושא אופנתי כמו הפילוסופיה של האישה, וקונה לה אוהדים וידידים על ימין ועל שמאל, כולם מגונים בעיניה במידה שווה. הייתי אכולת פנאי. אין בעולם דבר נורא יותר ממראה אישה צעירה ויפה, שנונה ומשכילה שמתהלכת בביתה הגדול והמפואר בהרצליה פיתוח כמו ארי בסוגר ולא יודעת מה לעשות עם עצמה. אני צריכה להדהים את העולם, לסנוור, להאיר, אמרתי לעצמי. מוטלת עליי חובה מוסרית ראשונה במעלה לאפשר לאחרים, ברוב נדיבותי, ליהנות מזיו פניי, מכישוריי יוצאי הדופן, משמחת החיים והיצירתיות המתפרצת שבי. זה מאוד העיק עליי, אותה בגידה בייעוד שהתגלמה בהישארותי בבית. אסור שיצור כמוני יישאר בבית! חשבתי כל הזמן. מדובר בעוול נורא לאנושות כולה. רוב הזמן ליאת לא היתה. היא התחפרה במאורתה שבחוג לפילוסופיה, שם כרסמה לעצמה את הלב יחד עם כל היתר. כל מה שעשתה שעמם אותי, חוץ מקיקרו. בערבים היינו קוראות לפעמים ביחד את "על המוות" שלו, ואלה היו השעות היפות ביותר בחיי. בכל חיי הקצרים עדיין השעות היפות ביותר היו אלה שביליתי עם ליאת בקוראנו יחד את "על המוות" של אותו קיקרו. אבל הערב תמיד רחוק ואני, שפרשתי מלימודיי האקדמאיים לפני שהספקתי להשלים תואר, בגלל האהבה, בגלל ליאת ששברה את לבי, וגם בגלל אותה חולשה לשלמות שהוזכרה קודם, שמונעת ממני להשלים כמעט כל דבר שהתחלתי, הסתובבתי בבית חסרת מעש ותכלית, מציקה לאנאבל המשרתת, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מרוב שעמום החלטתי ללמוד צרפתית. למה לא? אמרתי לליאת. זאת שפה מקסימה וגדולי הסופרים, תודי, הם צרפתים. ליאת העדיפה את הרוסים. הרוסים לא שווים כלום! אמרתי ברוגז. חוץ מגונצ'רוב כולם נמאסים אחרי גיל שתים־עשרה. אבל למרות שהעדיפה את הסופרים הרוסים, ליאת שיבחה את החלטתי לפנות ללימודי צרפתית. כן, תלמדי צרפתית, היא אמרה. זה מאוד כדאי. זה יעשיר את עולמך וייתן לך משהו לעשות. בדיוק, אמרתי. אני צריכה להעסיק את עצמי. אחרי חודשיים ידעתי צרפתית. פניתי לתרגם קצת קלאסיקות צרפתיות ואז חשבתי, מה עכשיו? מה הטעם בעצם לתרגם אם אני בעצמי מבינה? כלום אין זה למטה מכבודי לשמש כמתווכת, מה עוד שזאת עבודה קשה שדורשת מהעוסקים בה לצרוך ללא הרף הרבה כוסות קפה, סמים קלים ומשחקי מחשב בהפוגות שחייבים לקחת כשמשקיעים מאמץ אינטלקטואלי כה מפרך בדבר כה מיותר. כל אותם חודשים ליאת המשיכה להיות עסוקה בתפלויותיה האקדמיות בחדרה החשוך שבפקולטה. היא קראה את התרגומים שלי ושיבחה אותם, אבל בגלל שהיתה חסרת כל חוש ספרותי שבחיה היו חסרי ערך. דרוש היה לי איש ספרות אמיתי שיעריך את התרגומים שלי כערכם. כל כך היטבתי לעשות את שני הדברים החשובים ביותר במלאכת התרגום, כלומר לבחור טקסט טוב, נהדר, שטרם תורגם משום מה, ואז לתרגם אותו יפה, עד שישתווה כמעט לטקסט המקורי, אם לא יעלה עליו. חשבתי לעצמי שאם אמצא איש ספרות אמיתי, יודע ח״ן, מן הסתם אמצא אותו בתל אביב, שהיא עיר ידידותית לסופרים ואנשי רוח שממלאים אותה בהמוניהם, ולא בהרצליה פיתוח הנוראה שבה גרתי, ששם אין אנשי רוח בכלל. התרגום שבחרתי היה קצר. הוא החזיק לא יותר מעמודיים, ליותר מזה לא היתה לי סבלנות. אחרי כמה שעות של רביצה על הספה שבסלון, עם גיחות החוצה לגן הנחמד שלנו, החלטתי לסור לבית קפה ספרותי בתל אביב, שם אולי אוכל למצוא לי חובב ספרות ואיש רוח שיסכים להקדיש מזמנו הזול את הדקות המועטות הדרושות לקריאת התרגום שלי מצרפתית.