אתם לא אמורים להפסיק לפחד, אתם אמורים לא להפסיק למרות הפחד
עוד לא הייתי בן שמונה, ילד בכיתה ג', וכבר בעיני עצמי הייתי בעייתי. הרבה פעמים מצאתי את עצמי מגיב באלימות פיזית ומילולית. קיללתי הרבה ולא שלטתי באגרופים שלי. בדיוק עברנו מדרום תל אביב, מאחת השכונות הפחות סימפטיות בעיר, לראשון לציון, לאזור חדש שעדיין היה בבנייה. בוקר אחד הגיעה משאית, שעליה הועמסו כל חיינו, שכבר היו בארגזים, וכעבור חצי שעה פורקו בכתובת אחרת. מצאנו את עצמנו בבית חדש, בעולם חדש, מוקפים חולות. תל אביב עבורי הייתה אזור הנוחות שלי, גם אם היה לי קשה, היא עדיין הייתה עבורי הבית. בבית הספר הייתי מקובל, לא הייתה מורה שלא הכירה אותי, ולמרות הקושי ידעתי להיות הבורג המרכזי בכל סיטואציה חברתית. בראשון לציון לא הכרתי כלום, לא איש ולא רחוב. הרגשתי כאילו נחַתִּי בעולם חדש ובעיקר זר. האנשים לא היו מהסוג שהכרתי, הרחובות היו שונים וכך גם הנוף מהחלון.
בימים הראשונים שלי בבית הספר החדש, באחת ההפסקות, ראיתי שכל הילדים יוצאים החוצה מהכיתות לשחק כדורגל. תמיד הייתי חלק מהמשחקים, התרגלתי שאפילו מחכים לי כדי להתחיל את המשחק, ופתאום אף ילד לא הכיר אותי, ויותר מזה, לא עניינתי אף אחד. הם דחפו אותי החוצה והתחילו לשחק בלעדיי. זה אולי נשמע קטן, שטויות של ילדים, אבל עבורי זה היה גדול מאוד. זאת הייתה זעקה פנימית שאותתה לי שהינה, העולם שלי משתנה, שאני צריך להילחם על המקום שלי ולהתמודד בפעם הראשונה עם דחייה. אלה דברים שאפילו בתור מבוגרים לא קל לנו להתמודד איתם. בתור ילד לא היו לי כלים להשתלט על הנפש שלי, ובאותו רגע הרסתי להם את המשחק, לקחתי להם את הכדור ובעטתי אותו עד הגג. לדעתי עד היום הוא שם.
מאותה נקודה התחיל סביבי חרם. אף אחד לא רצה לדבר איתי או לשמוע ממני. הייתי ילד לא פשוט, כל המשפטים יצאו לי מהפה מבולגנים. חשבתי יותר מדי לפני שדיברתי, ואז כשכבר פתחתי את הפה, כל המילים היו נשפכות ללא שליטה. לא הצלחתי להעביר את התחושות שלי באופן מדויק, וזה יצר אצלי הרבה מאוד תסכול שרק חיפש לצאת החוצה. הייתי מודע לכל האנרגיות שהשתוללו בתוכי, אבל לא ידעתי מה לעשות איתן, אז כעסתי והרבצתי הרבה, כי זו הייתה הדרך שבה ידעתי לתקשר.
בכל שני וחמישי קראו לאימא שלי לחדר המנהל לשיחות. ראיתי את כל זה קורה סביבי ולא הבנתי מה הבעיה, עד שיום אחד חזרתי הביתה מבית הספר בוכה. כשאימא שלי ראתה אותי, היא הייתה בהלם, אף פעם לא ראתה אותי ככה. היא שאלה אותי מה קרה, אבל אני בחרתי לשתוק. לקח הרבה זמן עד שהצלחתי להגיד לה שלוש מילים, “לא טוב לי."
אימא שלי לא הבינה על מה אני מדבר, היא הייתה בטוחה שבראשון לציון, כמו בתל אביב, אני בצד המקובל והאהוב. כמה ימים לאחר מכן כמה ילדים מבית הספר הגיעו אליי הביתה על מנת לצעוק לי מחוץ לחלון, לקלל אותי ולבקש שאסתלק מבית הספר. עוד לפני שבאו לקחתי דף פוליו מהדפדפת, כתבתי עליו בעט “תעזבו אותי בשקט" ותליתי מחוץ לחלון. כמובן שהדף היה קטן והכיתוב היה בעט, לכן אי־אפשר היה לראות כלום, אבל הייתי בטוח שעשיתי צעד הרואי וענק. מבחינתי זה היה הצעד האחרון, ממש זעקתי לשקט.
למחרת פחדתי ללכת לבית הספר, כי הם היו חבוּרה ואני הייתי אחד. הייתי ילד שקילל המון, עד שיום אחד אימא שלי שמה לי חריף בפה. כשהתחלתי לבכות מרוב כאב ולשאול אותה למה היא עשתה את זה, היא ענתה, “עד היום לא עזר כל מה שביקשתי ולא עזר כל מה שהסברתי, זה לא מכבד וזה לא נעים באוזניים." שמעתי אותה מבעד לדמעות אבל זה לא שינה כלום. בלילה לפני השינה חשבתי על מה שהיא אמרה לי וחיפשתי את התשובה לשאלות הגדולות — למה אני שונה מכולם, למה קשה לי כל כך ולמה כולם רבים איתי ומתגרים בי. יום אחד פשוט הסתכלתי במראה והבנתי, הם לא הבעיה, אני הבעיה.
ידעתי שלקלל זה לא דבר טוב, ידעתי שאני יוצא רע ועדיין, לא משנה כמה ניסו לגרום לי להפסיק, עד שאני לא הבנתי את ההשלכות של מה שאני עושה, זה לא קרה. רק כשהבנתי שהכוח לשינוי טמון בי ושהמטרה שלי היא לראות את אימא שלי מחייכת וגאה בי, הפסקתי. הבנתי שכדי שיהיה טוב, אני זה שצריך להשתנות, אני צריך להשתפר ולהפוך להיות גרסה טובה יותר של עצמי. בבוקר למחרת קמתי ילד אחר, ידעתי שאני עם הקללות סיימתי, הן לא עושות לי טוב, לא עוזרות לי ולא מקדמות אותי לשום מקום. הבנתי שאם אני רוצה שהסביבה שלי תשתנה, אני חייב להשתנות ראשון. אני זה שצריך לבוא ולהתחבר, אני זה שצריך לעשות את המאמץ. אף אחד לא יבוא אליי, אני צריך לעבוד קשה ולהוכיח את עצמי, שום דבר לא מקבלים בחינם.
מאותו היום התחלתי להבין מהן התכונות הטובות שלי ולהחצין אותן. התחלתי להיות נחמד יותר, התחלתי להציע עזרה לאחרים, ראיתי שככל שאני נרגע ומשתנה ככה גם הילדים שמולי. אחד הדברים שהתחלתי לעשות ברגע שהרגשתי יציב מספיק, היה לעזור לילדים החדשים שהגיעו אחריי. השכונה הייתה חדשה, הכול עוד היה בבנייה, ככה שהגיעו לבית הספר הרבה ילדים חדשים ואני החלטתי שהם לא יחוו את הבדידות שאני חוויתי, הם לא יעשו את הטעויות שלי. ככה, הפכתי את החוויה הקשה שלי לנקודת חוזק. פתחתי להם את הדלת, הייתי שם כדי לעזור ולכוון ובתמורה קיבלתי מעגל חברים חדש לתוך חיי. בתפיסה שלי ויתור הוא כניעה, ולכן הרגשתי באותם ימים שהדרך שלי להתקדם ולקבל את מה שאני רוצה, היא אך ורק דרך שינוי, אך ורק דרך קבלה של הדברים, הבנה שיש צורך לצאת מאזור הנוחות על מנת לשנות ולשפר את המצב הקיים.
שנה אחר כך העניינים כבר נרגעו, מצאתי את עצמי במקום הרבה יותר מאוזן חברתית ויכולתי לחזור להתעסק בעצמי. באותה תקופה, הרבה פעמים בסוף יום הלימודים היו מחכים מחוץ לבית הספר כל מיני בעלי חוגים בעיר שחילקו פליירים עם הזמנה לחוג שלהם. יום אחד יצאתי הביתה ומישהו הגיש לי פלייר להצטרף לחוג כדורסל. ספורט היה משהו שדיבר אליי מאוד, וידעתי שיש לי כל הנתונים לשחק כדורסל. הייתי חזק וגבוה יחסית לשאר הבנים בשכבה. חזרתי הביתה עם הפלייר כשבראש שלי אני כבר דורון ג'מצ'י הבא.
הראיתי לאימא שלי את הפלייר והיא מייד שלחה אותי לאבא שלי, “שהוא יחליט."
אבא שלי שכב על המיטה בחדר השינה, הוא קרא עיתון ואני רצתי אליו בהתלהבות, כבר מדמיין את עצמי על הפרקט שולח יד אל הסל. אבא שלי הסתכל עליי ואז על הנייר שהחזקתי ביד. “למה כדורסל? לך לכדורגל."
אבא שלי איש חכם, מאלו שלא חושבים צעד אחד קדימה אלא עשרה. אני מול עיניי ראיתי חוג, הוא ראה קריירה. הוא ידע שבכדורגל מרוויחים טוב, הוא הכיר את המשחק טוב יותר משום ששיחק בו במשך שנים כתחביב, צפה בכל משחק ששודר וידע שיוכל לעזור ולכוון. אבא שלי ידע שאני ילד תחרותי, ידע שאם יש משהו שירגיע אותי וימתן לי את הנפש, זה ספורט.
בבוקר למחרת קמתי והבנתי שאבא שלי יודע בדיוק על מה הוא מדבר. שעה לאחר מכן, כאילו מישהו קרא את המחשבות שלי, בפתח בית הספר עמד בחור צעיר בשם טל הירשהורן. הוא לבש חולצה בצבע תכלת ומכנסיים צהובים וחילק פליירים שהזמינו להצטרף לחוג הכדורגל. לקחתי ממנו נייר, דחפתי אותו לתיק ובסוף יום הלימודים חזרתי הביתה והראיתי אותו לאבא שלי. ההורים שלי דיברו ביניהם ויום למחרת כבר רשמו אותי. מדובר היה בחוג בשעות אחר הצהריים במסגרת בית הספר, ככה שאפילו לא היה דשא. היינו נפגשים פעמיים בשבוע ומשחקים על האספלט של המגרש שהוקצה בשעות מסוימות לכדורסל ובאחרות לכדורגל. לא היה לי מושג מה אני שווה, הדבר היחיד שיכולתי להשוות אליו היה המשחקים בהפסקות עם תלמידים אחרים, שם ראיתי שאני מוכשר, אבל לא ידעתי למקם את זה על שום סְקָלה.
באימון הראשון בעטנו הרבה ושיחקנו בינינו. טל בדק כיצד אנחנו מתמודדים במצבי לחץ, איך אנחנו בועטים ומכדררים, וככה לאט הוא התחיל להבין את החוזקות של כל ילד ולנתב כל אחד מאיתנו לתפקיד. אחרי כמה אימונים, בסופו של יום, הוא קרא לי לבוא אליו ושאל אותי באיזה תפקיד אני רוצה לשחק.
“גולים," עניתי לו. מבחינתי זה היה התפקיד הטוב ביותר, זה שמבקיע לשער.
בכל אימון הוא חילק אותנו לשתי קבוצות ונתן לנו לשחק תוך כדי שהוא צועק, מכוון ונותן דגשים. באימון שהגיע אחרי השיחה הוא שם אותי בתפקיד שביקשתי, המשחק נגמר 4–1 לטובת הקבוצה שאני שיחקתי בה, שלושה מתוך אותם ארבעת הגולים היו שלי. מאימון לאימון טל שם לב יותר ליכולות שלי, ולא עבר הרבה זמן, אולי כמה חודשים בודדים, לפני שהוא זימן אותי לשחק בקבוצת הילדים של הליגה של ראשון לציון. שמתי לב שבחודשים הראשונים שלי התייחסתי למשחקים כאילו הם סתם חלק מחוג, מקום שבו אני יכול להוציא אנרגייה ולהיות עצמי. אבל ככל שהזמן התקדם התחלתי להבין שאבא שלי צדק, יש כאן משהו שיכול להתפתח. אל האימון הראשון שלי בליגה אבא שלי הגיע עם אחד השכנים שלנו, זה שהייתה לו מסרטה. הם ישבו על הספסל של המחליפים והשכן צילם את כל המשחק. זה היה האימון הראשון שלי על מגרש אמיתי, פעם ראשונה שהרגליים שלי נגעו בדשא.
אני לא זוכר כמה זמן עבר מתחילת המשחק עד שהגיע אליי הכדור. עצרתי אותו עם החזה, הסתובבתי, כבשתי שער והקבוצה שלי ניצחה 1–0. השיח סביבי היה — הינה הילד ש"יש לו את זה". עכשיו השאלה היא איך שומרים על זה ואיך מקדמים את זה. עד היום יש לי את הסרט הזה, לפעמים אני אוהב לפתוח את הקובץ, לראות את המשחק ולשמוע את אבא שלי ברקע צועק בהתלהבות בכל פעם שהכדור היה אצלי. בווידאו גם שומעים אותו מתחיל לפנטז על העתיד, מדבר עם השכן שלו שמסריט על הכסף הגדול שאני עוד אעשה. אבא שלי היה שרוף על כדורגל, אבל הוא מעולם לא היה שחקן מקצועי, ככה שהוא לא ידע כמה מדורי גיהינום יש בדרך לאותו הכסף הגדול שעליו הוא פנטז.
מהר מאוד התחלנו לשחק לא רק בתוך עצמנו, אלא מול קבוצות ילדים מליגות אחרות. על הדשא פגשתי ילדים מירושלים, כפר סבא, אשדוד ועוד. מי שאימן את קבוצת הילדים בליגה היה בני שלום. טל דיבר איתו עליי מאחורי הקלעים, בני ראה במה מדובר והתחיל לשים עליי עין. אימא שלי קלטה לאן נושבת הרוח, ויחד עם אבא שלי הם כבר קנו מצלמה משל עצמם. מאימון לאימון התקדמתי והשתכללתי. ההורים שלי צילמו גם בשביל שתישאר מזכרת, אבל בעיקר כדי שאלמד מהטעויות שעשיתי. אחרי כל אימון חשוב או משחק שצילמו, הייתי יושב יחד עם אבא שלי שלא נתן לי לזוז מטר ויחד ראינו הכול שוב. הוא היה מסביר לי מהלכים שגויים שעשיתי והתחיל ללמד אותי לזהות טעויות. אומרים שאי־אפשר להתקדם בלי לתקן דברים בדרך, וכמה שזה היה נכון.
אהבתי ללכת לאימונים של הקבוצה. מצאתי את עצמי מוציא המון מרץ במהלך כל אימון, וזה הרגיע אותי ונתן לי את השקט הפנימי שחיפשתי כל כך. התחושה הייתה שעם כל אימון שעובר האגרסיות שלי משתחררות ממני ועוזבות אותי. הרגשתי שמצאתי משהו שאני לא רק אוהב וטוב בו, אלא שאני גם מגיע אליו עם תשוקה ומעוניין להשקיע את הזמן ללמוד אותו על מנת להשתפר. המגרש ביגר אותי, פיקס אותי, לימד אותי מהי צניעות אבל גם הראה לי עד כמה אני תחרותי וכמה חשובה לי ההצלחה.
הייתי מלך השערים של ליגת הילדים של ראשון לציון, דבר שהחמיא לי מאוד אבל גם שם אותי במקום מלא לחץ, בעיקר שלי אל מול עצמי. ילדים לא באמת יכולים לרוץ מגרש שלם כמו הגדולים, אז בכל אימון או משחק המגרש היה נחצה לשניים וככה גם הקבוצה התחלקה לשני משחקים, משחק בכל חצי. אני זוכר שהיה משחק מול קבוצת הילדים של מכבי ירושלים. הייתי בצד הימני של המגרש והצלחתי לכבוש שבעה שערים בזמן שהצד השמאלי של המגרש עדיין עמד על 0–0. בני המאמן ביקש לעצור את המשחק ולהעביר אותי לשחק בצד שמאל. בהתחלה לא הבנתי למה הוא עשה את זה, שיחקתי טוב והראיתי ביצועים, למה שהוא יוציא אותי מהמשחק?
בני ענה, “לא הבנת, אני לא מוציא אותך מהמשחק, אני רק מעביר אותך לצד השני כדי שתוכל להבקיע גם שם."
עברתי, נשמתי ובתוך פחות מחמש דקות הבקעתי שני שערים. אחרי שזה קרה בני כבר הוציא אותי לגמרי מהמשחק, הוא חיבק אותי והסביר לי שאנחנו עדיין ילדים ושצריך לתת הזדמנות גם לאחרים. בשבוע שלאחר מכן כתבו על המשחק הזה כמה שורות ב"במקום", העיתון של ראשון. אימא שלי גזרה את הכתבה הקטנה, שמה אותה בשקית ניילון ושמרה אותה. מהר מאוד הצטרפו עוד כתבות, עד שלבסוף אימא שלי העבירה את הכול לתוך אלבום מסודר שעם הזמן הכיל את התפתחות כל הקריירה שלי. בחיים שלי לא אשכח את המשחק הזה. כילד, לעשות דבר גדול כל כך ועוד לראות זה בעיתון גרם לי להתפוצץ מרוב גאווה. הינה, עבדתי קשה, נתתי את כל מה שהיה לי, הגעתי מוכן ולקחתי את כל הקופה. הבנתי שיש לי כאן הזדמנות ענקית מול העיניים ולא התכוונתי לפספס אותה.
שנה לאחר מכן הגיעה ההצעה להמשיך, ואני יחד עם עוד ילד בשם אביחי נבחרנו לעלות לקבוצת הגילים הבאה. ההסתגלות שלי שם הייתה הרבה יותר קלה מזו שחוויתי בבית הספר, משום שבספורט יש רק דבר אחד מול העיניים — אם תהיה טוב, תישאר. כבר הבנתי שהמגרש הוא אזור הנוחות שלי. הייתי גדול וחזק יחסית לשאר הילדים שסביבי ונחשבתי ל"מוציא אל הפועל של הקבוצה". לא משנה איך הכדורים הגיעו אליי, דאגתי שהם ייכנסו לשער.
באחד המשחקים מול מכבי תל אביב ניצחנו אותם 6–5. ארבעה שערים מתוך השישה האלו היו שלי. בזמנו, את קבוצת הילדים של מכבי תל אביב אימן יהודה ליבני. להיות ילד שמשחק בליגה בראשון לציון ורוצה להשתחל למכבי תל אביב זה לא קל, אבל זה החלום. יהודה ראה אותי משחק והחליט שאני שייך למכבי, הוא יעשה הכול על מנת שנעבור אליהם. בסוף אותו משחק הוא פנה אליי וביקש לדבר עם ההורים. הוא נעמד מולי ואני השפלתי את המבט, לא האמנתי שמישהו כזה מדבר איתי. יהודה הלך ודיבר עם אבא שלי ולאחר מכן עם המאמן שלי. בני לא הסכים לשמוע מילה, מבחינתו אני ילד של ראשון לציון וככה זה הולך להישאר. מהר מאוד נוצרה מחלוקת. מכבי תל אביב רצו אותי ברמה שהיו אפילו מוכנים לשלם. לבקש לשלם על ילד בגילי נחשב באותה תקופה דבר נדיר מאוד.
בני הסתכל עליי בגיחוך ולא הבין. “אתה שחקן חזק, מצליח, אתה אחד הטובים שלי, למה שאשחרר אותך?"
לא ידעתי מה לעשות. אם הוא לא משחרר אותי על מנת לעבור למכבי תל אביב, אני צריך לעבור הסגר קטין, מה שאומר שנה בלי משחקים, רק אימונים, ומי רוצה דבר כזה. הבלגן הזה שם אותי בדילמה ענקית. מצד אחד רציתי להמשיך ולדחוף את עצמי, כי זה מה שאני יודע לעשות בכל מה שנוגע למשחק, מצד שני חשבתי שאולי כדאי לי להתחיל לשחק גרוע כדי שהם לא ירצו אותי יותר וישחררו אותי. התוצאה הייתה איזה עולם ביניים, ירדתי בקצב ובהחלט אפשר היה לראות עליי את חוסר ההתלהבות להגיע לאימונים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.