ליידי צ’יל

פרולוג

"מאמי, קום, אני חושבת שקורה לי משהו."

גלעד הסתובב ומשך אותי אליו. "בואי, שימי ראש, את מתרגשת מהמסיבה, הכול טוב."

"לא הכול טוב," אמרתי לו, "אני מזיעה נורא, אולי זה התקף לב?"

"זה חרדה."

"אני מזמינה אמבולנס."

"טוב."

"מה טוב? השתגעת? אשתך חוטפת התקף לב ואתה ממשיך לישון?"

"לא. אשתי מזיעה ואני ממשיך לישון."

הוא קם. "אני הולך להביא לך מים."

הוא התקרב אליי והניח את כף היד שלו על המצח שלי. "את באמת מזיעה נורא, אני אביא גם מדחום."

"ומים."

גלעד ישן שבע שעות פונקט בכל לילה, ואם חלילה התעורר בגללי, בגלל הילדים או בגלל טיסה, יתלונן על זה במשך שבועיים שלמים. זאת הסיבה שאני נמנעת מלגזול ממנו שעות שינה. אבל היום, בעצם הלילה, רגע, שלוש בלילה זה לפנות בוקר או עדיין לילה? לא משנה, מה שחשוב זה שהתעוררתי רטובה לגמרי ולא, אנחנו לא באוגוסט, אנחנו ב־28 בפברואר 2020 ומחר אני חוגגת חמישים במסיבה על אחד הגגות היפים של יפו. כל החברים הטובים שלנו יבואו וגם ג'רי, הוא אמור לנחות בכל רגע.

"תפתחי את הפה." הוא תקע לי את המדחום מתחת ללשון.

"איי, למה ככה?"

"סליחה, בייבי, סליחה, את יודעת כמה קשה לי לתפקד בלילה."

לא, הוא לא מתחיל עם התלונות מעכשיו, אין מצב, שיחכה למחר בבוקר.

אחרי שלושים שניות הוא משך את המדחום מתוך הפה שלי ואמר, "אין לך חום, זה בטח חרדה."

"מה אתה מקשקש? אני לא סובלת מחרדות." לא חרדתי לקראת החתונה שלנו, לא לקראת הלידות ולא בבר מצוות של הילדים. התרגשתי, כן, אבל ישנתי כמו מתה.

"כולם יסבלו משני דברים במהלך החיים שלהם, חרדות וגב."

"אוקיי, רשמתי." הפסקתי להתלונן רק כדי לא לשמוע את התיאוריות שהוא זוכר עוד מהימים שלו בפקולטה.

"טוב, כבר קמנו, אולי נעשה משהו מועיל?"

"נסדר ארונות?" הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון.

"מצחיק."

"אני עומדת למות!"

"אין לך חום ויש לך אנרגיה לריב איתי. את לא הולכת למות ואני כבר ער, נראה לי כמו פתרון לא רע."

"אני מסכימה בתנאי אחד: אתה לא מתלונן שלא ישנת הלילה. אפילו לא פעם אחת."

הוא הסכים.

היה תכליתי. הוא נרדם בשנייה שזייפתי, ואני המשכתי להתהפך במיטה עד שהתייאשתי וקמתי לגוגל. הכנסתי את צמדי המילים "הזעת לילה" ו"קושי בהירדמות", וכמו כל החיפושים בענייני "אני לא מרגישה טוב", תוצאות החיפוש מתחילות בכולסטרול ונגמרות בסרטן.

אני ממעטת לערב את גוגל בעניינים האלה כי הוא – כמו חמותי – זוכר הכול, ומהרגע שביקשתי ממנו עזרה במשהו, איך להרגיע עקיצה של יתוש או איך להעלים כתם של יין מחולצת משי לבנה, הוא ירדוף אחריי עם תשובות והצעות למשך שבועות ארוכים, וגם כשאכנס לחפש מתכון לפשטידת בטטה הוא ישליך לעברי כתבות ופרסומות על המוצרים שיפתרו לי את הבעיה שכבר שכחתי מה הייתה.

סגרתי את המחשב ושוב הרגשתי שחם לי נורא. הכול הסתובב סביבי, ומרוב שנבהלתי הדופק עלה. קמתי לחפש את הנייד שלי כדי להזמין אמבולנס.

אפס סוללה. כרגיל.

לקחתי את הנייד של גלעד, תמיד עם מאה אחוז סוללה ואף פעם לא נעול. אצלי הכול נעול בקוד: המחשב, הטלפון, תיק המסמכים, אפילו ארון הנעליים שלי קיבל מנעול כשגיליתי שהחברה של הבן שלי גם במידה שלי וגם מעריכה את הטעם שלי.

גלעד עושה דברים הרבה יותר חשובים ממני ולא נועל כלום.

"הלו, מד"א, אני חושבת שיש לי התקף לב."

"אוקיי, שבי בבקשה ותנשמי."

"אני יושבת ונושמת."

"מה הכתובת שלך?"

"טשרניחובסקי 17."

"תל אביב?"

"תל אביב."

"אוקיי, אמבולנס בדרך אלייך. יש מישהו בבית?"

"כן, למה?"

"שיהיה מי שיפתח את הדלת."

"אם נחכה להם אני אמות כאן." קמתי ופתחתי את הדלת. "הדלת פתוחה."

"יופי, יש לי עוד כמה שאלות." אני יודעת שאין לה שאלות, היא פשוט פוחדת שאאבד את ההכרה אז היא מושכת את הזמן עד שהאמבולנס יגיע.

"בת כמה את?"

"היום חמישים."

"איזה יופי, מזל טוב."

"תודה." היא נחמדה זאת.

"את לוקחת תרופות באופן קבוע?"

"לא."

"כלום?"

"כלום כלום, למה את מופתעת?"

"לא, גברתי, אני לא מופתעת."

ברור שהיא מופתעת.

סירנה של אמבולנס העירה את כל השכונה ובסוף גם את גלעד.

"מאמי, דופקים בדלת, הילדים חזרו?"

"לא, הזמנתי אמבולנס."

עכשיו הוא גם קם וגם התעורר וניגש לפתוח לפרמדיקים את הדלת. "אתם משוחררים, יש לה גלי חום, אני לא מספר לה את זה כי היא תתבאס לאללה ויש לה מסיבה היום, אני אספר לה מחר."

"אנחנו חייבים לקחת אותה."

"אני רופא."

הם הלכו.

"אני שמעתי אותך, אתה יודע."

"נו, אז אולי הגיע הזמן שתדעי מה עובר עלייך."

"אתה רומז שאני זקנה?"

"עוד לא, אבל את בהתחלה של זה."