פרק 1
אורורה
"את יכולה לעשות את זה, אורורה ויויאן הארט. את פאקינג תעשי את זה."
את נחמדה ויש לך היגיון בריא, ואני בטוחה שיש לך לב שלעולם לא יאפשר לעצמו לקבל טוב בלי להעניק אותו חזרה.
לקחתי נשימה עמוקה ומרגיעה, וחזרתי על המשפט הזה שוב ושוב, בזמן שהנפתי את התיק על כתפי ועליתי את שלוש המדרגות לביתו של אחי.
זה היה יום אוגוסט חמים, כשהרחובות של לייקשור, עיירת חוף קטנה באוהיו, היו מלאים בסטודנטים שחזרו מחופשת הקיץ. הייתי כאן קודם, כשביקרתי את אחי אוסטין בשנה שעברה. היה לו סוף שבוע חופשי נדיר מההוקי, והוא לקח הפסקה קצרה כדי להראות לי את המקומות היותר פופולריים של העיירה שהוא קרא לה בית עכשיו. המקום היה שילוב מושלם בין קולג', אתר נופש ונופים מהממים של נהר אירי. אבל מעולם לא חזרתי לבקר.
עד עכשיו.
צמרמורת חלפה בי בזמן שעודדתי את עצמי וצלצלתי בפעמון הדלת. אוסטין ציפה לבואי, אבל הפרפרים עדיין ריחפו בבטני כשמשכתי בכפייתיות בחולצה הרחבה האהובה עליי.
קפאתי כששמעתי את הצעדים הכבדים מעבר לדלת, ואת שקשוק המנעול. הדלת נפתחה בתנופה וחשפה את גופו הגדול של אחי, שחקן הוקי המתנשא לגובה של מטר ושמונים ושמונה סנטימטרים.
"רורי, הגעת." הוא משך ועטף אותי בחיבוק מוחץ.
"היי, אוסטין," צחקקתי כשנמסתי לתוך החיבוק המוכר שלו. דברים בינינו אולי היו מוזרים בשנים האחרונות, אבל הוא עדיין היה אחי הגדול. והקשר שלנו לא באמת גווע מעולם.
לפחות, קיוויתי שלא.
"אלוהים, טוב לראות אותך." הוא התרחק מעט. "תני לי להביט בך קצת."
"אוסטין," נאנחתי וגלגלתי את עיניי כשהוא בחן אותי כפי שנהג לעשות כשהיינו ילדים.
אל תסתכל קרוב מדי. בבקשה, בשם אלוהים, אל תסתכל קרוב מדי.
"את נראית עייפה."
"אני בסדר." השקר שתרגלתי היטב התגלגל על לשוני. "אתה מתכוון להזמין אותי להיכנס או שנעמוד בכניסה כל היום?"
"בואי. החבר'ה עדיין לא בבית, אז יש לנו את המקום לעצמנו."
הקלה הציפה אותי.
בדומה לאחי, חבריו לקבוצת ההוקי של אוסטין לא היו דבר קל להתמודדות. לפחות זו הייתה המסקנה שהגעתי אליה מהפעם האחת שפגשתי כמה מהם. אבל אני מניחה שזה בא עם התפקיד. לייקשור יו הייתה מכללת הוקי, והלייקרס זכו ליחס של סלבריטאים ברחבי הקמפוס. כולם קינאו ורצו להיות קרובים לשחקני הקבוצה שהגיעו חמש פעמים לגמר של הפרוזן פור.
"אני אראה לך את הבית," הוא לקח ממני את התיק. "אוקיי, זה הסלון." הוא הצביע על הדלת הראשונה, ואני תחבתי את ראשי פנימה.
"אני אוהבת מה שעשיתם עם המקום." גיחכתי כשבחנתי את מקלות ההוקי שהיו תלויים על פני הקיר. אפילו לא הופתעתי מהחולצה בצבעי תכלת־טורקיז וכחול אינדיגו של הלייקרס שהייתה תלויה במרכז לצד זוג מקלות וכפפות, ואפילו היה להם...
"תחתיות בעיצוב של דסקיות הוקי, ברצינות?"
"מה?" הוא משך בכתפיו. "קון מצא אותן בחנות הכול בדולר."
"ברור שהוא מצא." צחקתי. "כל עוד אני לא צריכה לישון במקדש של הלייקרס, אני בסדר."
לא רציתי בשום אופן לבלות את הלילות שלי מכורבלת בשמיכת לייקרס צעקנית.
"את לא. אנחנו שומרים את חדר השינה הזה ריק ל... אה..."
"אני נשבעת באלוהים, אוסטין, אם אתה אומר שהחדר הזה שמור לסטוצים, אני אסתובב ואצא מכאן."
הבחורה שגרה בדירה מעל הדירה שהייתי אמורה לעבור אליה ממש בימים אלו, אולי הציפה את המקום בזמן שגרת האמבטיה הנלהבת מדי שלה, וגרמה למספיק נזקים כדי להכריז עליה כלא ראויה למגורים, אבל עדיין יכולתי למצוא פתרון חלופי.
"תירגעי, אחותי. התכוונתי לומר אחסון. אנחנו לא חוגגים כאן בדרך כלל. יש לנו את הלייקרס האוס בשביל זה." הוא חייך, ומצאתי את עצמי מחייכת חזרה.
התגעגעתי לזה.
אליו.
גם אם חלק ממני עדיין נטר לו טינה.
"ממש טוב לראות אותך, רורי. אני יודע שדברים היו מוזרים, אבל השנתיים האחרונות היו אינטנסיביות, ואת היית..."
"זה בסדר." חייכתי. הכול הרגיש לא בסדר, אבל נראה שאוסטין לא שם לב.
ועד כמה שכאב לי להודות, הוא מעולם לא שם לב.
"אני אסירת תודה לך ולבחורים שאתם נותנים לי להישאר כאן. האישה ממשרד מעונות הסטודנטים אמרה שהתיקון לא אמור לקחת יותר מדי זמן."
"אין מה למהר. בין האימונים והשיעורים, לא נהיה כאן הרבה, ויש לך את כל הקומה השלישית לעצמך, ככה שיהיה לך הרבה מקום."
"לא אפריע לך, אני מבטיחה. לא הייתי רוצה להיתקע לאף אחד בין הרגליים."
"בחייך, רורי, זה לא ככה. את אחותי. ולחלק מהבחורים יש חברות, אז את לא צריכה להרגיש כאילו את נדחפת."
תחושת מועקה חלפה בי. "וואו, תודה."
"את יודעת למה אני מתכוון." אוסטין צחק. "אנחנו לא חולי סקס וחיות מסיבות כמו שאת חושבת." הרמתי גבה בתגובה למה שאמר, וצחוקו התגבר. "בסדר, רובנו לא. הולדן יכול להיות קוץ בתחת לפעמים, אבל קונור מאוהב באלה בטירוף."
אה, כן, נואה הולדן. רודף השמלות והחלוץ הימני הכוכב של לייקשור יו. הוא בהחלט היה החיסרון בלעבור לגור עם אחי. אבל זה היה לגור כאן או באחד ממעונות הבנות בקמפוס, וזו באמת הייתה האופציה האחרונה.
אופציה שלעולם לא תקרה.
אני אוהבת את המרחב שלי, והייתי צריכה את זה אחרי כל מה שקרה בשנה האחרונה בתיכון.
"את תאהבי את אלה. היא בחורה טובה. אני די בטוח שקונור עומד להציע לה נישואים בקרוב," אוסטין דיבר בזמן שהמשיך להראות לי את הבית. "הבחור חיכה שנתיים להזדמנות שלו איתה. פאקינג שנתיים, אני לא מבין את זה." הוא משך בכתפיו. "אבל הם נראים מאושרים."
"עדיין עם פוביה ממערכות יחסים?" שאלתי. הוא תמיד היה פרפר בתיכון, עבר מבחורה לבחורה.
"ראית איך אני נראה?" הוא שלח לעברי חיוך זחוח ושחצני כשהחליק את ידו במורד גופו. "אני יפה מדי בשביל להתמסד."
"יפה ושטחי מדי, מתברר."
"את קוראת לזה שטחי. אני קורא לזה ביטחון עצמי."
"אני רואה שיש דברים שלעולם לא משתנים," מלמלתי כשהתרחקתי כדי לבדוק את המטבח.
הוא היה מרשים. חלל פתוח גדול עם דלתות זכוכית מתקפלות שהובילו למרפסת חלומית.
"מגניב, נכון?"
"מהמם." התקרבתי אל הדלתות ובחנתי את ספת הגן הענקית ואת פרגולת העץ, שסביבה הייתה תלויה שרשרת אורות קטנים ובמרכזה מקום למדורה.
יכולתי לדמיין את עצמי מתכרבלת שם בחוץ עם כוס חלב חם ועם אחד הספרים האהובים עליי.
"תרגישי חופשי להשתמש במקום מתי שאת רוצה. הבחורים ואני רוצים שתרגישי כאן בבית."
"תודה, אבל אני מתכננת לשמור על פרופיל נמוך. אני יודעת שזה בטח מבאס כשאחותך הקטנה והמעצבנת מסתובבת לך בין הרגליים."
זו הייתה בדיחה. רק צחקתי. אבל בשנייה שהמילים עמדו בינינו, צל של חרטה שטף את עיני הדבש של אוסטין.
"רורי..."
"אני צוחקת." חייכתי.
חיוך מאולץ. מזויף. מובך.
אלוהים, זה לא היה אמור להיות כל כך קשה. אבל הדברים לא היו אותו הדבר בינינו. אוסטין עזב את סירקיוז לפני שלוש שנים בלי להביט לאחור. יותר מדי דברים עברו עלינו, ולא יכולנו לשכוח.
"יצא לך לדבר עם אימא לאחרונה?" שאלתי אותו, משנה את נושא השיחה.
"לא, למה?"
"היא סגרה עסקה חדשה עם חנות תכשיטים מקומית. כל אחד עשוי לחשוב שמדובר בעסקה עם גוצ'י או שאנל."
"היא עדיין עושה בוטוקס?"
בוטוקס... גיחכתי.
"כן. ואוכלת בריא ומתאמנת כמו אוגר על גלגל ריצה."
אוסטין זעף. "מה קרה ללהתבגר בחינניות?"
"זה מושג זר לאימא." משכתי בכתפיי.
סוזנה הארט מקדישה יותר זמן ועבודה למראה שלה משאי פעם הקדישה לגידול שלנו. אבל הפסקתי להתייחס לזה לפני זמן רב.
היא הייתה כל מה שאני לא הייתי. גבוהה, רזה, עם קימורים עדינים שעוררו קנאה אצל הנשים, גוון עור מושלם וחיוך צחור שהבליט את הניצוץ בעיני הברקת שלה.
היא בקושי נראתה בת שלושים, על אף שהייתה בשנות הארבעים המאוחרות. היא שתתה תערובת תוספים שדחפה לגוף שלה כדי להישאר צעירה, יפה ומתפקדת. אבל לא העליתי את הנושא.
אני הייתי כולי ירכיים ותחת וציצי, למרבה אכזבתה הבלתי נגמרת של אימי.
"רורי?" אוסטין דחף אותי בכתפו. "לאן נדדת עכשיו?"
"לשום מקום." חייכתי אליו. "הנסיעה עייפה אותי. אכפת לך אם אלך לנוח?"
"את לא צריכה לבקש רשות. את גרה כאן עכשיו." הוא חייך שוב, אבל צל כיסה את עיניו. "וזה משפט שלא חשבתי שאי פעם אומר."
"אוס..."
"תירגעי, אני רק מתגרה בך. תעלי. יש רק חדר שינה אחד בקומה השלישית, אי אפשר לפספס. יש מצעים חדשים על המיטה, והבאנו לך כל מיני דברים של בנות לחדר הרחצה."
"תודה... ואוסטין," היססתי, סערת רגשות הציפה אותי, "אני באמת מעריכה שאתה נותן לי להישאר כאן."
"את לא צריכה להודות לי, רורי. אני שמח שאת כאן. אולי מאוחר יותר אראה לך את שאר הבית ואכיר לך את כולם."
בהלה הציפה את חזי, אבל הצלחתי להגיד, "אה, בטח. נשמע טוב."
אבל זה לא נשמע טוב בכלל.
זה נשמע כאילו הסיוט הכי גדול שלי מתגשם.
הקומה השלישית התפרשה לכל אורך הבית. עם חדר רחצה פרטי וחדר ארונות, זה היה מקום מושלם להתבודד בו. אבל החלק האהוב עליי בהחלט היה מושב החלון, שהשקיף לעבר החצר ולנוף המהמם של אגם אירי באופק.
לאחר שפרקתי רק דברים הכרחיים — השהייה כאן הייתה זמנית, ולא ראיתי סיבה למלא את הארונות ואת שידת המגירות בכל הבגדים שלי, כי ידעתי שאצטרך לארוז אותם ברגע שאקבל הודעה שהדירה שלי מוכנה — עליתי למיטה הנקייה ונרדמתי למשך פאקינג שלוש שעות.
לעבור ללייקשור היה עניין גדול עבורי. גדול יותר ממה שאוסטין אי פעם ידע. זו ההתחלה החדשה שלי. הזדמנות להשאיר את העבר מאחור ולמצוא את עצמי שוב.
צחוק גברי נשמע מלמטה, וגל של חוסר נוחות חלף בי. אילצתי את עצמי לקחת נשימה עמוקה. הם היו החברים של אוסטין. חבריו לקבוצה. על אף שההיסטוריה שלי עם שחקני הוקי לא הייתה טובה במיוחד, יכולתי להתמודד עם טיפוסים כמו נואה הולדן וקונור מורגן.
איזו עוד ברירה הייתה לי?
נכנסתי לחדר הרחצה, התקלחתי ולבשתי חולצה שעליה היה מודפס 'תתמגנבו' מעל ערמה של ספרים. אספתי את השיער לקוקו גבוה ובדקתי את ההשתקפות שלי. מבטי ירד מייד לחזה, ועקב אחר הקימורים המוגזמים של גופי. אבל לא התעכבתי, לא יכולתי, או שלעולם לא הייתי אוזרת אומץ לרדת למטה ולפגוש אותם.
הדם געש באוזניי כשיצאתי מחדר האורחים, וליבי דפק בחוזקה. יכולתי לשמוע אותם בבירור עכשיו. הטון העמוק של אחד מחבריו של אוסטין וצחוקו המחוספס של חבר אחר.
תנשמי, אורורה. פשוט. תנשמי.
הם היו החברים של אוסטין, החברים הכי טובים שלו. חבריו לקבוצה ושותפיו לבית. ואוסטין היה המשפחה שלי. הכול יהיה בסדר.
אבל כשכף רגלי דרכה על המדרגה התחתונה של הקומה הראשונה, השיחה שלהם נעצרה, ושלושה זוגות עיניים נחתו עליי.
"היי." הרמתי את ידי בנפנוף קטן ונבוך. "אני אורורה."
"קונור," הגבוה מבין השניים אמר בחיוך כן. "נפגשנו כשביקרת בשנה שעברה. והחמור הזה הוא נואה." הוא הפנה את אגודלו לבחור השני.
"היי." נואה העיף לעברי מבט מהיר שגרם לעורי לסמור.
נראה שהדאגה שלי לא הייתה לשווא.
"נחמד לפגוש אתכם," אמרתי בניסיון לשחרר את המתח הפתאומי.
"כבר נתנו לך צפי לתיקון הדירה שלך?"
וואו, אוקיי.
לחיי בערו. ידעתי שנפלתי עליהם, אבל אוסטין אמר שהבחורים בסדר עם זה.
"הולדן, אחי. לא מגניב." אוסטין ירה לעברו מבט נוקב.
"שיט, לא התכוונתי... מצטער, אורורה, זה נשמע יותר גרוע ממה ש... התכוונתי..."
"ברצינות, אחי, תשתוק כל עוד אתה יכול," קונור גיחך, מנסה להרגיע את הסיטואציה המביכה. "אל תשימי לב להולדן. אין ספק שהוא תותח על הקרח, אבל הוא לוקה בחסר במחלקת המוח."
"לך תזדיין, אחי. צלחתי את השנה הראשונה."
"בקושי סיימת אותה."
נואה הניף לעברו אצבע משולשת, וקונור כרך את זרועו סביב עורפו, ושניהם נפלו מהספה כשהתגוששו.
"תתעלמי מהם," אמר אוסטין. "היי, את רעבה? אנחנו יכולים ללכת לפנלטי בוקס. הם מכינים את נקניקיות הצ'ילי הכי טובות בעיר."
"מישהו אמר נקניקיות צ'ילי?" קונור שחרר את נואה לפני שדחף אותו בצחוק.
"חשבתי שנוכל להכיר לאורורה את שאר הקבוצה, וזה עדיף מלהזמין משלוח."
"אני יכולה לבשל," הצעתי.
"צריך שיהיה לנו מצרכים בבית כדי לעשות את זה. אנחנו נוהגים לחיות על דיאטת משקאות ומשלוחי טייק אווי."
"אתם לא צריכים לשמור על תוכנית תזונה קפדנית במהלך העונה?" מצחי התכווץ.
"תנסי לומר את זה לקונור." אוסטין הנהן לעבר חברו.
"היי, אני שורף את כל זה על הקרח." הוא העביר את ידו במורד בטנו.
"אתה מתכוון שאתה שורף את כל זה בין הסדינים עם אלה." נואה גיחך.
"ברצינות אמרת את זה עכשיו, חתיכת מניאק? כי זו תהיה הפעם האחרונה שאתה..."
"תירגע, בנאדם. אני צוחק."
"ברצינות, חבר'ה. אפשר לא לעשות את זה עכשיו? אני גווע, ואורורה תוהה למה לעזאזל היא הכניסה את עצמה בזמן ששניכם מתווכחים כמו זוג זקנים נשוי."
"מצטער, אורורה." קונור חייך. "הולדן, אתה בא? או שסאם סוף־סוף הצליחה לשכנע אותך לקחת אותה לדייט?"
"לך תזדיין, אידיוט. שום דבר לא קורה ביני לבין סאם."
"תנסה להגיד את זה לה. אמרתי לך לא לתקוע את הזין שלך בתוך ה..."
"בנאדם, אחותי כאן." אוסטין העביר את ידו על לסתו ושלח לעברי מבט מתנצל.
האם הוא כבר מתחרט שהרשה לי לשהות פה? כי חלק בי כבר מתחרט שהסכמתי.
"סליחה, אורורה. אבל להולדן יש בעיה קטנה עם שפנפנות הוקי."
"יותר מדי מידע," מלמלתי. "אני אביא את התיק שלי לפני שנצא."
לא רציתי ללכת, אבל הייתי צריכה לעשות זאת. הייתי צריכה שאוסטין יחשוב שהכול בסדר.
אני הייתי צריכה להאמין שהכול בסדר.
השארתי את הבנים להמשיך בשיחה שלהם על שפנפנות ההוקי, והלכתי להביא את התיק שלי. אבל אוסטין היה לא רחוק מאחוריי.
"מצטער על זה," הוא אמר. "הם לא תמיד כאלה... אה, על מי אני פאקינג עובד? הם תמיד מתנהגים כמו אידיוטים. אבל הם בחורים טובים, אני מבטיח. לנואה יש פה גדול, אבל הוא..."
"אוסטין," עצרתי אותו, "זה בסדר. אני בסדר. אז אנחנו יוצאים?"
"כן, אני לא יכול לחכות עד שתפגשי את שאר הקבוצה. באופן רשמי, אני מתכוון." משהו הבזיק בעיניו. רמז של חרטה. אפילו עצב.
זו הייתה שנת הלימודים האחרונה שלו, והשנה האחרונה שלו עם הלייקרס, ומעולם לא צפיתי אפילו במשחק אחד שלו.
כמה עצוב זה היה?
אבל הוא לא היחיד שאשם בכך שהתרחקנו. כשהוא עזב לפני שלוש שנים, כעסתי. הייתי עקשנית וסירבתי לדבר איתו. שבועות הפכו לחודשים, וחודשים הפכו לשנים. עד הסתיו האחרון, כשסוף־סוף בלעתי את הגאווה ובאתי לבקר אותו.
שמרנו על קשר לאחר מכן. התכתבנו, והייתה שיחת טלפון אחת מוזרה ומביכה, ושלחנו מיילים מדי פעם. אבל מעולם לא סיפרתי לו את האמת. לא התוודיתי על הסיבה שבגללה הופעתי בסוף השבוע ההוא אחרי שנתיים וחצי שבהן בקושי היינו בקשר.
לאוסטין היו חיים בלייקשור. היו לו חברים והוקי, ואינספור בחורות שנלחמו על תשומת ליבו. היה לו כל מה שהוא אי פעם רצה ולא רציתי להרוס לו.
זו הייתה ההתחלה החדשה שלנו. הזדמנות לתקן את היחסים ולחזור להיות אוסטין ואורורה שהיינו לפני שהחיים שלנו הלכו לעזאזל. להשאיר את האקסים השקרנים והבוגדניים ואת המנוולות שהיו החברות הכי טובות שלי במקום שאליו הם היו שייכים.
בעבר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.