לינקולן: הנשיא שקרא דרור

1. המערכת האמריקנית

המהפכה האמריקנית הייתה מרד נגד מגבלות. ואחת המגבלות הראשונות שהתמוטטו הייתה זו שהטילו רשויות האימפריה הבריטית בעשור שלפני המהפכה על הקמת יישובים קולוניאליים חדשים מעבר להרי האפלצ'ים. משעה שהוסרה ידה הנוקשה של ההצטמצמות הבריטית החלו הרפתקנים אמריקנים סקרנים לפלוש דרך הגאיות בין ההרים ולרדת אל עמק אוהיו, חברות קרקעות בלתי מורשות צצו כדי למכור את הבעלות על חלקות אדמה שלא טרחו כמעט לבדוק בעצמן, ואז, בשנת 1780, חקלאי מעמק שֵׁנַנְדוֹאָה ששמו אברהם לינקולן מכר את 850 הדונמים של חוותו החקלאית בווירג'יניה ורכש 4,850 דונמים חדשים בערבות הפרא שנודעו כבר אז בשם קנטקי.

משפחת לינקולן נדדה למעשה מאז שראשון הלינקולנים הגיע להינגאם אשר במסצ'וסטס בשנות השלושים של המאה ה־17, כחלק מההגירה היוצאת של פוריטנים מנוכרים שנמלטו מהכנסייה האנגליקנית ומהממשלה האנגלית, שאבד כל סיכוי לטהרן. אחד הלינקולנים האלה, סמואל, היה לאורֵג בהינגאם ומת שם ב־1690; אחד מבניו, מרדכי, החל מייד לנדוד שוב, ראשית להָאל, ואז לקוֹהָאסֶט; ולאחר מכן בניו, אברהם ועוד מרדכי, עזבו את ניו־אינגלנד לצפון ניו־ג'רזי בשנות העשרים של המאה ה־18, ומשם למחוז בֵּרְקְס במזרח פנסילבניה ב־1730. מרדכי השני מת בטרם עת בשנת 1735, והאדמות שהותיר אחריו, בהיקף של יותר מ־4,000 דונם בניו־ג'רזי ובפנסילבניה, חולקו בין ארבעת בניו, ג'ון לינקולן (מנישואיו הראשונים בניו־ג'רזי), תומס, וכפי שאפשר כבר לחזות — מרדכי ואברהם. בתור הבן הבכור, ג'ון לינקולן יועד בצוואת אביו לרשת את אחוזת המשפחה בת 1,200 הדונמים בניו־ג'רזי. אבל נדמה שהלינקולנים נודעו לשמצה בכך שנרתעו מלשוב על עקבותיהם, ולכן ג'ון לינקולן נשאר בפנסילבניה, ובשנת 1758 הלך בעקבות זרם חדש של מהגרים פנסילבנים דרומה לעמק שננדואה בווירג'יניה, וקנה שם חלקה בשטח 2,400 דונמים מצפון להריסונבורג, בלב העמק.

אף שסירבו להכות שורש, שבט הלינקולנים נחל הצלחה. הלינקולנים שנותרו מאחור בהינגאם שגשגו, ואחד מהם, לוי לינקולן (בן־דוד רחוק של "ג'ון מווירג'יניה"), סייע בכתיבת החוקה המהפכנית של מסצ'וסטס, וכיהן בתפקיד התובע הכללי של הנשיא תומס ג'פרסון. אחיו הצעיר של ג'ון לינקולן, אברהם, הצטרף בנישואיו למשפחתו של דניאל בּוּן, ואביו של ג'ון עצמו החזיק בכמה משרות ציבוריות בדרג זוטר לפני מותו. 2,400 הדונמים של ג'ון בשננדואה הספיקו לרומם אותו לשורות בעלי האחוזות של וירג'יניה, וכאשר הגיעה המהפכה השתלב אחד מבניו בצבא המהפכה בתור קצין, ואילו אחר, אברהם, התחתן עם בת לאחת המשפחות החשובות במחוז, והיה קצין זוטר במיליציה של וירג'יניה במהלך מלחמת הלורד דנמור ב־1774 וקפטן במשלחת לפורט לורנס ב־1778. אבל אפילו 2,400 דונמים לא היו שווים המון כשבאה השעה לחלקם בין חמשת בניו של ג'ון לאחר מותו. וכך, אף שג'ון הוריש לבנו אברהם שטח של 850 דונמים ב־1773, הוא ניצל את ההזדמנות הראשונה שיצרה המהפכה, ובשנת 1780 מיהר לחצות את האפלאצ'ים לעבר קנטקי.

מכל מהלכי הלינקולנים, לא היה סביר פחות מזה. בהיעדר שליטה בריטית בטריטוריה במהלך המהפכה, וירג'יניה טענה לבעלות על קנטקי בתור הפרובינציה המערבית שלה, ואת נחלתו שם קנה אברהם לינקולן ממשרדי הקרקעות של וירג'יניה שהוקמו בחופזה. וירג'יניה נלחמה עדיין במהפכה, ולכן אברהם לינקולן נכנס למה שהיה, ברובו, יער בלתי מבורא, שרבות מהדרכים העוברות בו נשלטו בידי שבטי אינדיאנים שהיו בעלי בריתם של הבריטים. כנופיית פושטים מאחד השבטים האינדיאניים האלה היא שתפסה את אברהם לינקולן ביער בזמן שכרת עצים יחד עם שלושת בניו, והרגה אותו. ייתכן שהפושטים היו הורגים גם את ילדיו, ונראה שאחד הפושטים אסף את תומס הצעיר, בן השמונה, כדי לשאת אותו כשבוי. אבל הבכור, מרדכי, חטף רובה וירה באינדיאני למוות, מציל בדרך פלא את אחיו הצעיר והמבולבל.

מותו של אברהם לינקולן היה, למרבה הפלא, המכה האלימה הראשונה שהוכו הלינקולנים במסעם הארוך ממסצ'וסטס. העול הגדול ביותר נפל על תומס הצעיר, שכן אביו נפטר ללא צוואה, ונראה שהשליטה ברכוש המשפחה נפלה בידי אחיו הבכור מרדכי. "לא פעם אמרתי שדוד מוֹרְד ברח עם כל ערכי המשפחה", אמר אחיינו הנשיא במרירות, ובשנים הבאות אכן העריכו בלעג את מרדכי לינקולן בתור אדם בעל "שכל ישר" ו"גאון בצדק". אולם נראה שמרדכי לא היה אנוכי עד כדי כך, לא בערכיו ולא בטיפולו ברכוש המשפחה. מרדכי לינקולן היה "מספר סיפורים מוכשר ... איש חסד וצדק ברמ"ח איבריו". אף שתומס לינקולן עזב לטנסי כדי לעבוד בתור "נער פועל נודד" אצל אחד מדודיו בשנת 1798, ולאחר מכן הפך לשוליית נגר ובונה ארונות באליזבתטאון שבקנטקי, הוא השיג די כסף לרכוש בשנת 1803 קרקע בשטח 963 דונמים במיל קריק, מצפון לאליזבתטאון, ושני מגרשים בשווי ארבעים דולרים באליזבתטאון; וסביר להניח שהכסף הגיע מאחיו הבכור.

שלוש שנים לאחר מכן, בגיל 26, התחתן תומס לינקולן עם ננסי הַנְקְס, קרובת משפחתו (אולי אחיינית) של הנגר מאליזבתטאון שלימד אותו את מקצועו. הם גרו באליזבתטאון זמן מה, ושם נולדה בפברואר 1807 בתם הבכורה שרה. אז, ב־1808, הם עברו לחוות 1,200 דונמים בנולין קריק, במחוז הרדין בקנטקי. שם, ב־12 בפברואר 1809, נולד עוד לינקולן ששמו אברהם.

אברהם לינקולן לא זכר דבר ממקום הולדתו. היבול היה דל, וגרוע מכך, התברר באופן מביך שבעלותו של תומס לינקולן על השטח הייתה פסולה. להפתעתו של תומס לינקולן, נגד החווה עמד שטר שעבוד מבעליה הקודמים, ובשנת 1813 הם תבעו את הבעלים הבאים (כולל תומס לינקולן) בדרישה להשיב את הנכס לידיהם. שנה לאחר מכן נאלץ לינקולן למכור את נכסיו האחרים במיל קריק בהפסד, כי שוב התגלו בעיות בשטר הקניין. שני ההפסדים הללו לא היו לחלוטין באשמת תומס לינקולן. משום שקנטקי יושבה בתחילה לפי חוקי וירג'יניה, חלוקת הקרקעות בה נקבעה בהתאם למערכת האנגלית הישנה של "קווים וגבולות", שזיהתה גבולות לפי ציוני דרך ומאפיינים פיזיים בולטים. אך בקנטקי, היכן שהיער הבלתי מבורא טרם סולק ומאמצי המיפוי הקפדניים טרם הושלמו, תכונה פיזית בולטת ביום אחד הייתה עלולה להיעלם לגמרי ביום המוחרת. במקרה של הנכס במיל קריק, קו הסקר המקורי "לא נסגר" (לא יצר גבול רציף), ולכן תומס לינקולן איבד 150 דונמים והרבה מאוד כסף.

תומס לינקולן ויתר על החוות בנולין קריק ובמיל קריק, ורכש חווה חדשה בת 120 דונמים בלבד בנוֹבּ קריק, גם כן במחוז הרדין. בחווה הזו הוטבעו "זיכרונותיו המוקדמים ביותר" של אברהם לינקולן, אם כי מה שזכר בשנת 1864 לא היה מעודד במיוחד: "היא ישבה בעמק מוקף גבעות רמות ונקיקים עמוקים", והצפות בזק "שטפו דרך הנקיקים וסחפו מהשדה את האדמה, התירס, גרעיני הדלעת וכן הלאה". חוויותיהם של תומס וננסי לינקולן לא היו יכולות להיות חיוביות הרבה יותר. ילד שלישי ששמו תומס נולד להם שם, אך התינוק "לא שרד שלושה ימים". ואז, בספטמבר 1815, עסקי הנדל"ן הבלתי יציבים בקנטקי הכו שוב. "מר תומס לינקולן, דייר בעל חזקה", נתבע בידי יורשיו של ספסר קרקעות עשיר, תומס מידלטון, כשהתגלה לפתע שב־40 אלף הדונמים שלו נכללו גם 120 הדונמים של משפחת לינקולן.

רק ב־1818 תיפתר התביעה הזאת, ולינקולן יצליח לזכות הפעם. אבל עוד לפני כן החליט תומס לינקולן שנמאס לו מהאי־ודאות בעסקי הנדל"ן בקנטקי, ועקר עם משפחתו שוב, הפעם כדי לצלוח את נהר אוהיו לעבר טריטוריית אינדיאנה. חציית האוהיו הביאה את משפחת לינקולן למה שהיה כמדומה עולם חדש, כי טריטוריית אינדיאנה נוסדה לא בידי רשויות מדינת וירג'יניה, אלא בחסותה של הממשלה הלאומית החדשה כחלק מתקנות הקרקע הגדולות של 1785 ו־1787. מנהר אוהיו ומערבה לאילינוי, עד 1804, הממשלה הפדרלית ערכה סקר קרקעות מקיף שחילק את שטחי הצפון־מערב למקטעים מסודרים של מייל רבוע או 640 אקר (2,589 דונמים). מחיר האדמות הממשלתיות הללו נקבע בחוק המקרקעין הפדרלי משנת 1800 לשני דולרים לאקר.

מכיוון שהקונגרס ראה במכירות הקרקעות מקור הכנסה, המכירות הראשוניות הוגבלו לקטעים של 640 אקר, מה שאמר שרק ספסרי הקרקעות העשירים ביותר היו יכולים לקוות לרכוש אותם. אבל בשנת 1804, בלחץ הציבור, נאלץ הקונגרס להפחית בהדרגה את השטח המזערי לרבעי חלקות של 160 אקר, ולאחר מכן ל־80 אקר (323 דונמים). אפילו אז, פולשים חסרי ממון השתלטו על קרקעות בכוחות עצמם, והתברר שפינוים היה קשה עד כדי כך שהקונגרס נתן לבסוף "זכות קדימה" לפולשים ותיקים ש"שיפרו" את אדמותיהם והורשו לשלם את "מחיר הקונגרס" המקורי.

הגאונות של המערכת מנקודת מבטם של מתיישבים כמו תומס לינקולן הייתה שהממשלה הפדרלית הבטיחה סקרי קרקעות נקיים וקניין בלתי מעורער. יתרה מכך, מושל הטריטוריה ויליאם הנרי הריסון טיהר בהצלחה את אינדיאנה מהקונפדרציה האינדיאנית המסוכנת של טֵקוּמְסֶה ב־1811, והצ'יף הגדול טקומסה עצמו נהרג בקנדה בקרב על התמז ב־1813. לא האינדיאנים שהרגו את אביו ולא הספסרים שקראו תיגר על בעלותו איימו על תומס לינקולן באינדיאנה, וכך בדצמבר 1816, כשאינדיאנה התקבלה כמדינה מן המניין באיחוד הפדרלי, תומס לינקולן נדד לדרום המדינה והוביל את משפחתו למקום שבחר לו על ליטל פיג'ן קריק במחוז פרי דאז, במקום שהפך לכפר הצטלבות הדרכים ג'נטריוויל. "המרחב היה אז שממה מוחלטת, ללא כבישים או גשרים", זכר אחד משכניה של משפחת לינקולן, "כך שתומס לינקולן ומשפחתו הקטנה נאלצו לכרות להם דרך ביערות העצים הצפופים". בתוך שנה הוא שילם את התשלום הראשון שלו, בסך 16 דולרים על חלקת 650 דונמים.

אבל אפילו באינדיאנה, תומס לינקולן לא הצליח לחמוק מעוד שבר נורא. בסתיו 1817, דודתה ודודה של ננסי לינקולן, אליזבת ותומס סְפָּארוֹ, הגיעו לפיג'ן קריק והביאו איתם את בן דודה של ננסי, דניס הנקס, שנולד מחוץ לנישואים. תומס לינקולן אירח אותם בבקתה קטנה על אדמתו עד שיגיע האביב והם יוכלו להתחיל לברא חלקה משלהם. אבל בקיץ הבא פרצה בדרום אינדיאנה "מחלת החלב", כפי שנודעה אז, שהמתיישבים פירשו אותה בעמימות בתור רעל שזיהם חלב פרות. למעשה המחלה נבעה מצמח שורש הנחש הלבן הרעיל, שפרות אכלו במרעה לעיתים קרובות; הוא הועבר דרך חלב הפרות למי ששתו אותו, והתוצאות היו שיתוק איטי, בחילות ומוות. בני הזוג ספארו חלו ראשונים במחלת החלב, ושניהם מתו ממנה; ננסי לינקולן, שאולי שתתה את חלב הפרות של משפחת ספארו בעת שטיפלה בהם בגסיסתם, התמוטטה ואז מתה ב־5 באוקטובר 1818. תומס לינקולן קבר אותה פחות מקילומטר מהבקתה שלהם, ונותר עם שני ילדים ששכלו אם ועם דניס הנקס, שננטש כעת בשנית.

נראה שתומס לינקולן התאפיין בהתמדה עקשנית, כי במקום להתמוטט מהמכות הללו הוא המתין רק עד היבול של השנה הבאה לפני שחזר לקנטקי והציע נישואים לשרה בּוּש ג'וֹנְסְטוֹן, אלמנתו של דניאל ג'ונסטון, חקלאי ממחוז הרדין שמת ב־1816. תומס לינקולן לא היה איש של דקויות: הוא הציע בזריזות להינשא "מייד", ולאחר ששילם כמה מחובותיה של סאלי ג'ונסטון, נישא לה בפני כומר מתודיסטי מקומי ב־2 בדצמבר 1819. לאחר מכן אסף את חפציה של סאלי — ארון, שולחן, שידת בגדים, כישור טווייה, "שתי מיטות ומצעים ופריטים אחרים" — ויחד עם שלושת ילדיה (אליזבת, ג'ון ומטילדה) החזיר אותה איתו אל מעבר לאוהיו בדרכי החתחתים שהובילו לליטל פיג'ן ריבר.

בואה של שרה לינקולן היה מעין קו פרשת מים בחייו של אברהם לינקולן הצעיר. "מר לינקולן הקים בקתת עץ טובה, נוחה דיה", אבל חקלאות המאפשרת קיום חייבה חלוקת עבודה פטריארכלית נוקשה בין גברים לנשים, ובמות אשתו לתומס לינקולן כנראה לא היה מושג כיצד למלא את החלל הריק של "מלאכות נשים" שהשאירה ננסי הנקס. סאלי בוש לינקולן "נדהמה לגלות שלבית בעלה אין רצפה או דלת, אין רהיטים מכל סוג שהוא, אין מיטות או מצעים", ולילדי משפחת לינקולן "יש מחסור גדול בבגדים", ואברהם ודניס הנקס "לבשו בעיקר עורות צבי". היא "מייד ריצפה את הבית, העמידה דלתות וחלונות" ו"הלבישה את הילדים מתוך ההיצע הגדול שהביאה עמה".

אבל יותר מכך שהיא פשוט גרמה לדברים להיות "נוחים ונעימים", סאלי בוש לינקולן "ידעה בדיוק כיצד לנהל ילדים", והביאה חיבה אימהית אמיתית לחיי אברהם הצעיר. לינקולן, כמעט מהרגע מהראשון, השיב לה טוּב לב בחיבה שמעולם לא הפגין כלפי אף אישה אחרת. "היא הייתה החבר הטוב ביותר בעולם", סיפר לאחר מכן לאחד מילדי משפחת ג'ונסטון. "איש לא היה יכול לאהוב אם יותר משהוא אהב אותה". לאחר מות אביו התערב אברהם כדי להגן על ענייניה הכלכליים של האלמנה מפני קרובי משפחתו החורגים; ביקורו הפרטי האחרון לפני שיעזוב את אילינוי לעד בשנת 1861 יהיה אצל שרה בוש לינקולן. "אייב היה ילד טוב", אמרה לוויליאם הנרי הרנדון לאחר מותו של לינקולן, "ואני יכולה לומר מה שבקושי אחת מאלף נשים — אימהות — יכולות לומר: אייב מעולם לא אמר לי מילה רעה או הביט בי בעין רעה, ומעולם לא סירב, בפועל או למראית עין, לכל בקשותיי. ... נראה שהמוח שלו ושלי — המעט שהיה לי — היו מתואמים".

זהו היפוכה של גרסת אגדות האחים גרים למערכת היחסים הצפויה בין אם חורגת לבנה, אך יותר מכך זהו היפוכה של מערכת היחסים שנועדה להתקיים בין אברהם לאביו תומס. חלק מכך היה בבירור באשמתו של תומס. "תומס לינקולן מעולם לא הפגין שהוא מעריך את בנו אברהם בילדותו", נזכר קרוב משפחה אחד בשנת 1865. "הוא התייחס אליו בגסות יותר מאשר בחיבה, ותמיד נראה שהוא מעריך יותר את בנו החורג ג'ון ד' ג'ונסטון מאשר את בנו שלו, אברהם". בגופו הגוץ וב"יציבתו הנמוכה", תומס חש לא בטוח ולא נינוח כשהשגיח על "ילד" שכבר הראה סימנים של "כישרונות טבעיים נדירים", והוא "התייחס אליו באכזריות דרך שגרה". תומס אהב לחשוב על עצמו כעל בדחן, אבל השכנים זכרו כמה נוח לכעוס היה — ולפעמים גם כמה נוח להתעלל פיזית — כשבנו החל להפגין אותו כישרון חיקוי שהיה לאביו, ולנסות אותו בפומבי. "כשזרים היו רוכבים באזור וקרבים לגדר של אביו", נזכר דניס הנקס, "אייב, מתוך גאווה וכדי להתגרות באביו, תמיד היה מוודא שהוא זה שיפנה לזרים את השאלה הראשונה". בכעסו על קריאת התיגר "הגסה והנועזת" הזאת על מעמדו בתור אב המשפחה, תומס "לפעמים נתן לו במקל" או הלקה אותו בשוט.

בסופו של דבר התגלגל העימות ליותר מניגוד אופי פשוט. תומס לינקולן לא היה "הלא יוצלח" או "הזבל הלבן העני" שציירו הביוגרפים הראשונים של לינקולן, במטרה להאדיר את הישגי בנו, אך נכון שהוא היה חקלאי שפרנסתו על אדמתו, ובדגם "בעל הבית" האידיאלי של ג'פרסון הוא היה "חובבן" ששאף בעיקר לייצר בעצמו לא יותר מהנדרש למשפחתו. אחד משכניו העיר בפשטות שתומס לינקולן "שמח לחיות בצורה הישנה והטובה; צריפו הגן מפני הגשם; היה הרבה עץ לאח ... הדרכים הישנות היו טובות מספיק בשבילו". הוא "היה מאושר — חי בקלות — ומרוצה" ו"היו לו מעט רצונות והוא סיפק אותם ... בקלות". חוות לינקולן "הייתה מצוידת היטב בחזירים, בסוסים ובבקר", וברגע שסאלי בוש לינקולן קיבלה על עצמה את ניהול משק הבית, תומס "גידל יבול משובח של חיטה, תירס וירקות". משפחת לינקולן אפילו "עיבדה עורות משלה", ודניס הנקס הצעיר "עשה להם נעליים מהעור הגס שלהם". אפילו "הבגדים יוצרו כולם בבית ... מכותנה ומהפשתן שגידלו בעצמם", "הם השיגו מצרכים הכרחיים רבים בחיים" מחנות קטנה בג'נטריוויל, אך גם אז "ההילך החוקי" היחיד היה בעצם רק סחר חליפין, "חזירים ונקניק בשר צבי ... וגם עורות דביבון". בסך הכול, תומס לינקולן "רק גידל מה שצריך כדי להשתמש בו" ו"לא שלח תוצרת לשום מקום יותר משהיה צריך כדי לקנות את הסוכר והקפה שלו וכל זה".

תומס לינקולן לא ראה כל סיבה לכך שבנו לא יצעד בעקבותיו ויחיה בתבנית האגררית הקלאסית הזו. "חונכתי לעבודה חקלאית", נזכר לינקולן בשנת 1859, ופירוש הדבר (כפי שהסביר לג'ון לוֹק סְקְרִיפְּס שנה לאחר מכן) היה ש"אף שהיה צעיר מאוד ... גרזן הונח בידיו מיד; ומאז ועד שנתו ה־23, הוא כמעט תמיד התנהל עם הכלי הזה, השימושי עד מאוד — פחות, כמובן, בעונת החריש והקציר". על אותה דרך, כאשר הגיע אברהם לינקולן לגיל ההתבגרות, תומס השאיל אותו לחקלאים שכנים כחלק מההשאלה וההחלפה הבלתי פוסקות של רשתות החליפין הכפריות, ושמר לשימוש המשפחה את כל הסחורות והטובות שהוצעו במעין תשלום חליפין תמורת עבודתו של הנער. לפחות מגיל 13 ואילך אברהם קצר וגיבב חציר, כרת והבקיע בולי עץ לגדרות ולהסקה, עבד במעבורות האוהיו, וכל זה בעיקר תמורת "תשלום ... במוצרי מכולת".

במקום להרגיל את הילד לדפוסים המסורתיים של החקלאות החופשית הג'פרסוניאנית, החוויה עוררה באברהם הצעיר רק מרמור. לינקולן העיר לעיתים קרובות בשנים הבאות ש"אביו לימד אותו לעבוד אך מעולם לא לימד אותו לאהוב את העבודה", או לפחות לא את סוג העבודה שאביו התכוון לה. מה שהוא הוקיר היה זכרה של עבודה שונה בתכלית: שני גברים מיהרו לרדת לנקודת העגינה של מעבורת האוהיו, שלינקולן החזיק בה סירת שירות קטנה, אילצו אותו לחתור בה למענם עד לב הנהר כדי ליירט ספינת קיטור מתקרבת, וכל אחד מהם תגמל אותו ב"חצי דולר כסוף" שהם "השליכו ... על רצפת הסירה שלי".

רבותיי, אתם עשויים לחשוב שזה היה דבר קטן מאוד, וכיום זה אכן נראה לי כזוטות; אבל זה היה אירוע חשוב ביותר בחיי. בקושי יכולתי להאמין שאני, ילד עני, הרווחתי דולר בתוך פחות מיממה... העולם שלפניי נראה רחב והוגן יותר.

אברהם לינקולן פגש את כלכלת המזומנים.

המתחים בין אברהם לאביו עלו לפני השטח בדרכים אחרות בהתקרבו לפרקו. דרישות העבודה החקלאית הותירו מעט זמן ללימודים, ולינקולן מעולם לא חדל לקונן על שהשכלתו הייתה "לקויה". הוא זכר שהוא ואחותו למדו מעת לעת ב"כמה בתי ספר, אם אפשר לכנותם כך", אך העריך ב־1860 ש"סך זמן לימודיו לא הגיע לשנה אחת" (טענה המהדהדת בהערכתו של שכן אחד שלינקולן "הלך לבית הספר ... במשך כארבעה חורפים"). האשמה לכך הוטלה בדרך כלל על תומס לינקולן, שבנו טען בזלזול ש"מעולם לא כתב יותר מאשר החתימה המקושקשת של שמו", ושנודע בכך שבז במלוא הכנות ל"אשׂכלה" (סאלי בוש לינקולן הסכימה ש"מר לינקולן היה יכול לקרוא רק קצת ובקושי לכתוב את שמו...").

אולם לינקולן הודה בפני לאונרד סְוֶוט ב־1853: "אבי ... קבע בשלב מוקדם שאני זקוק להשכלה טובה", וראוי לציין שמכיוון שקנטקי ואינדיאנה לא הפעילו מערכות חינוך במימון ציבורי בשנים שמשפחת לינקולן התגוררה בהן, אפילו "בתי הספר של האלפבית" שילדי לינקולן התחנכו בהם דרשו תשלום באמצעות מינוי, מעשה הקרבה מבחינת חקלאי בלתי אמיד כמו תומס לינקולן. ולפי כל העדויות, זה גם לא היה חינוך גרוע, אם לשפוט לפי ספרי הלימוד: בלימודי הכתיב, ספר הכתיב האמריקני, המיועד לשימוש בבתי הספר היסודיים שלנו (1802) מאת אסא רוֹדְס ואולי גם ספר הכתיב האמריקני (1783) של נוח וֵבְּסְטֶר; באריתמטיקה, מערכת חדשה ומלאה של האריתמטיקה, שנכתבה לשימוש אזרחי ארצות הברית (1788) מאת ניקולס פַּייק; בהיסטוריה, תולדות ארצות הברית (1820) של ויליאם גְרִימְשׁוֹ, חיי ג'ורג' וושינגטון (1807) מאת דייוויד רַמְזִי וחיי וושינגטון (1800) המפורסם יותר שחיבר "פַּרְסוֹן" מייסון וִימְס; וכן מדריך קנטקי, המכיל כמה שיעורים שימושיים לקריאה ולדיבור (1812), הדובר האמריקני (1811) ושיעורים בתורת הנאום, או מבחר קטעים בפרוזה ובשירה (1779) של ויליאם סקוט בתחום "נאומים ויצירות לדקלם" מאת שייקספיר, אלכסנדר פופ, מילטון, ויליאם קוּפֶּר ותומס גריי; לצד הדפסות אמריקניות (ומצונזרות) של מסעות ההלך מאת ג'ון בַּאנְיָין, רובינזון קרוזו של דֵפוֹ, המורליסט האוריינטלי (גרסה אמריקנית ל"סיפורי אלף לילה ולילה"), ואפילו משלי איזופוס (אבל כנראה "ללא גיאוגרפיה — או דקדוק").

לא על החינוך עצמו נסובו חילוקי הדעות בין שני הלינקולנים, אלא בשאלה אילו מטרות נועד החינוך לשרת. "הרעיון של חינוך יסודי על פי תומס לינקולן ... היה שאצליח לפענח את כלל השלושה בכתיבה". וככל שניסה "לשים לעצמו לחוק שלא לבקש ממנו להניח את ספרו", תומס לינקולן התעצבן בקלות כשאברהם החל להקדיש לקריאה את הזמן שהוא היה רוצה אולי שישכיר בו את עבודתו, ו"נדרש לפעמים להכות אותו על שהזניח את עבודתו כדי לקרוא". אולם בשביל אברהם, משמעותה של הקריאה הייתה זרז ל"שיפור", לשינוי עצמי, להצטרפות לשורות חיילי המהפכה בדפיו של פרסון וימס או לשורות קשתי הנרי החמישי באז'נקור (מתוך שיעורים בתורת הנאום של סקוט), ששניהם "נחרתו בזיכרוני". הוא "לא היה אנרגטי אלא בדבר אחד", נזכרה אחותו החורגת מטילדה ג'ונסטון, ו"הוא היה פעיל והתמיד בלימוד — קרא כל מה שהיה יכול". בעיקשותו הוא העדיף לעבוד כדי לרכוש ספרים ולא "מוצרי מכולת", והיה "קשור לקריאה עד כדי כך" שבסופו של דבר אביו אפשר לו להשכיר את עצמו כדי לרכוש עותקים של ספרי של כּיילב בִּינְגְהָם המדריך האמריקני (1794) והנואם הקולומביאני (1797), שהבטיח "לשפר את הנוער ואחרים באומנות הנאה והשימושית של צחות הלשון".

חינוכו של לינקולן לא היה גרוע כל כך, אבל הוא היה יכול בקלות להיות טוב הרבה יותר, וזה מה שעורר את אכזבתו בהמשך. רק 80 ק"מ ממערב לביתו פתח רוברט אוון את המושבה הניסיונית "ניו־הרמוני", שבה קבוצה של אלף אינטלקטואלים, הוגים חופשיים ומחנכים חדשנים — "מטען של ידע" — ובראשם ויליאם מֶקְלוּר, צ'רלס לֵסוּר, מארי פְרֵטָז'וֹ וג'וזף נִיף תכננה להוביל את הקמתה של חברה חדשה של "צדקה, חסד וטוּב אוניברסליים". אוון, התעשיין שמימן את ניו־הרמוני, רכש את אדמת המושבה ממעון נידח של מסתגרים דתיים בשנת 1825, ולאחר מכן כבש את וושינגטון בסערה עם תוכניותיו לקהילה נחשונית שתבטל כל "נכס פרטי או אישי" ו"מערכות דת אבסורדיות ולא רציונליות". היוזמה שרדה רק שנתיים לאחר שארבת הנהר של אוון, הפילנתרופ, הנחיתה את אוסף הפרופסורים במורדות הנהר וָאבַּאשׁ. ניו־הרמוני התפרקה לדיסהרמוניה הישנה והמוכרת סביב השאלה מי נותן את הפקודות. אבל הלינקולנים לא היו יכולים להתעלם מניו־הרמוני. למעשה, תומס לינקולן היה לזמן קצר בעליה של חלקת אדמה קטנה סמוך למקום. שנים לאחר מכן, דניס הנקס טען שאברהם לינקולן השיג עותקים של העיתון קצר הימים של ניו־הרמוני, הניו־הרמוני גאזט, למטרות לימודיות.

התפתחותו בהחלט תאמה יותר את הספקנות הדתית של ניו־הרמוני מאשר את דתו של אביו; למעשה, בדת יותר מאשר בכל דבר אחר בחייו התקרב אברהם לינקולן לדחייה מוחלטת של אביו. בקנטקי, תומס וננסי לינקולן היו חברים בכנסייה הבפטיסטית הנפרדת בליטל מאונט, קהילה שהייתה מקושרת לאחת משפע כנסיות בפטיסטיות קלוויניסטיות פרדסטינריות שהיו פזורות ברחבי מרכז קנטקי וטנסי, וכשעברו לאינדיאנה הם חברו לכנסייה הבפטיסטית של ליטל פיג'ן קריק, שהוקמה ב־1816. אף שהכנסיות האלה וארגוניהן המחוזיים זיהו ביניהם הבדלים מספיקים כדי להתפצל לזרמים "הנפרד", "הרגיל" ואפילו "שני זרעים ברוח", כולם היו (לפי ג'יימס רוֹס) "פרדסטינרים נלהבים והתפארו בתורה שהטיפו לה".

פרדסטינציה היא כאמור תפיסת "הגזרה הקודמת"; משמעותה, במקרה הזה, הייתה "שהרבה לפני שכוכבי הבוקר רנו יחדיו, ובני האלוהים היללו את תפארת הבריאה החדשה, בורא העולם הביט מטה אל הדורות שטרם נולדו, כבקרת רועה עדרו, בחר אחד פה ואחד שם שייהנו מחיי נצח, והותיר את השאר בקדרותה של אפלת נצח". לפיכך, מצבו של מי "שלא נבחר ביסוד העולם נותר חסר שינוי וחסר תקווה כאילו כבר הושם בבור שאין לו תחתית". המשמעות הייתה גם, במובנים מעשיים, שאם אדם "אינו מן הנבחרים, כל הטפות העולם לא יועילו לו, מבחינת הישועה, כי הם האמינו שהצלוב מת למען הנבחרים בלבד". מכאן שרבות מהקבוצות הבפטיסטיות הקלוויניסטיות לא האמינו בתועלתן של תנועות רפורמה חברתית, ובמיוחד אלו שקראו להתנזרות ולביטול העבדות. הבפטיסטים הפרימיטיביים בפרט, כפי שהכריז איש כנסייה זו גילברט בִּיבִּי בשנת 1832, לא יתמכו "בשום ועדות מיסיון לגיור הכופרים או לאוונגליזציה של העולם; בשום בתי ספר של יום ראשון כפעוטונים של הכנסייה; בשום בתי ספר מכל סוג שהוא להוראת תאולוגיה ואלוהות או להכנת גברים צעירים לכמורה".

תורת הגזרה הקודמת הקיצונית הזאת משכה את הבפטיסטים הקלוויניסטיים בגלל הביטחון שנתנה בכך "שאם האדם היה בין הנבחרים, לא חטאיו ולא כל כוחות החושך שבעולם היו יכולים למנוע את ישועתו". ג'יימס רוס זכר כיצד אחד הכמרים הוותיקים של התאחדות בית־אל (במרכז טנסי) היה "קורן מאושר ... ואומר 'יום מהולל לנפשי'" בכל פעם שכומר אחר "היה מטיף אחת מהדרשות המאלפות שלהם הדוגלות" בפרדסטינציה. מצד שני, נזכר רוס, "מחשבה מפחידה אחת השפילה תדיר את הנוצרים הזקנים האלה עד עפר""

"האם אני, ככלות הכול, אחד הנבחרים? כלום ייתכן שאני טועה? ואם כן, אזי פגה כל תקוותי!". המלח שהוטח בסערה, כאשר סירתו טובעת, עשוי למצוא קרש או קורה שבורה, ובהישענו עליהם להגיע לחוף מבטחים; אך למי שאינו נבחר אין קרש או קורה או חוף מבטחים; הוא מוכרח לטבוע במים העמוקים עד מאוד. יש סיבה להאמין שבשל החשש הזה עורערה בינתם של רבים. ...

הגזרה הקודמת הגביהה מאוד את רף הקבלה של האל, ולמי שהיו יכולים לצלוח אותו ואיכשהו להיות בטוחים שהם הנבחרים שהצלוב מת למענם היא העניקה "את הרעיונות הנעלים ביותר, וללא ספק רבים מהם ראו בעצמם עליונים בהרבה, במובנים האלה, על הפלגים הנוצריים מסביב, כמו היהודים הקדמונים בהשוואתם עם אומות הנוכרים שסביבם". אבל בחסרי האתלטיות הרוחנית המאפשרת לזנק מעל הרף, הרעיון היה עלול לעורר ייאוש קטלני, "חששות קודרים ... שבסופו של דבר הם יאבדו, על אף כל תקוותיהם הטובות לתוצאה ההפוכה", ועגמומיות עמוקה ומתמשכת.

זה לא סייע לבלום את צמיחתן של כיתות בפטיסטיות קלוויניסטיות בסְפָר האמריקני, ובשנות הארבעים של המאה ה־19, הפרימיטיבים לבדם (שנודעו גם בכינויים "אנטי־מיסיון" או בפטיסטים "קשי קליפה") היו כמעט 20 אחוזים מכל הקהילות הבפטיסטיות הרשומות באלמנך ומרשם בפטיסטי השנתי. ואף שקהילת ליטל פיג'ן קריק זוהתה עם הבפטיסטים הנפרדים, שהיו מתונים מעט יותר, עיקרי אמונתם הכריזו: "אנו מאמינים בבחירה בחסד שניתנה בצלוב ישוע לפני היות העולם, ובכך שהאל קורא לכל הנבחרים להודו בחסדו המיוחד, מחדש ומקדש אותם". שרה בוש לינקולן בפרט זוהתה בתור "בפטיסטית קשת קליפה". אבל אף שאברהם לינקולן "התחנך לפי האסכולה הפרדסטינרית", אין שום עדות לכך שהוא הצטרף אי פעם לשאר בני משפחתו באחוות הנפרדים. שרה בוש לינקולן הודתה שלאברהם "לא הייתה דת מיוחדת — הוא לא חשב על השאלה הזו אז, אם בכלל — הוא מעולם לא דיבר על כך".

לינקולן לא היה בור באשר לקלוויניזם הקיצוני של הוריו: "הוא הלך לפגישות לפעמים והתנהג היטב", נזכר אחד השכנים, ושרבוטי עטו המתועדים הראשונים, ארבע שורות שנכתבו במחברת ושומרו באהבה בידי שרה בוש לינקולן, הן שורותיו של כותב המזמורים הקלוויניסטי הנודע אייזק ווֹטְס:

כָּל הַיָּמִים אַךְ הֶבֶל,

טָסִים מַהֵר כָּל כָּךְ –

כְּמוֹ חֵץ שֶׁל אִינְדִּיָּאנִים

וְכִנְפִילַת כּוֹכָב.

אבל לינקולן לא גילה ולו שבב התעניינות בהצטרפות לכנסיית אביו. "הוא מעולם לא שר מזמורי דת", נזכר דניס הנקס, אך היה משעשע את אחותו ואחיו למחצה בהציגו "מעל גבי גדם או בול עץ" פרודיה על הדרשה ביום א' האחרון, "ומדקלם אותה כמעט מילה במילה" ב"חיקוי הסגנון והנימה של המטיפים הבפטיסטים הזקנים", עד שתומס לינקולן "היה בא ומאלץ אותו להפסיק — שולח אותו לעבוד". מטילדה ג'ונסטון נזכרה ש"כשאבא ואמא היו הולכים לכנסייה", הילדים היו נשארים לעיתים קרובות בבית ו"אייב היה מוריד את התנ"ך, קורא פסוק — בוחר מנגינה — והיינו שרים". אך חוץ מזה, אמר נתנאל גְרִיגְסְבִּי, לינקולן "מעולם לא הכריז על אמונה כלשהי בימיו באינדיאנה, ככל הידוע לי".

כשהתבגר החלו להיפרם הקשרים שחיברו אותו לאביו ולשאר בני משפחתו. בשנת 1826 נישאה אחותו שרה לארון גריגסבי, אך בתוך שנה וחצי מתה בלידה. באותה שנה, 1828, שכר את שירותיו החנווני המקומי, ג'יימס ג'נטרי, כדי שיעזור לקחת סירת משא עם בשר מומלח ותוצרת אחרת במורד הנהר אוהיו, ומן האוהיו במורד המיסיסיפי לנמל הים הגדול של ניו־אורלינס. את שכרו, בסך המכובד של שמונה דולרים בחודש במזומן, היה עליו למסור בצייתנות לידי תומס. כעת היה מבוגר מספיק לפרנס את עצמו, ובנחישותו הגוברת לשמור את משכורתו החל לינקולן לחפש הזדמנות להסתדר בעצמו, ואפילו ניסה להשכיר את עצמו כעובד על סירת קיטור בנהר אוהיו.

אולם לתומס לינקולן הייתה משימה אחת נוספת לבנו. בעייפותו מאינדיאנה, קרוב לגיל חמישים, החליט לינקולן האב לעבור, שוב, אל האדמות החדשות שנפתחו למכירה מערבה משם, באילינוי.

נקודת התורפה בחלומו של ג'פרסון על אומת חקלאים חופשיים המקיימים את עצמם נגעה לא לפריון העבודה או האדמה, אלא לפריון כפשוטו. ריבוי הילדים במשפחות החקלאיות היה הכרחי, לא בגלל הערכים הרגשיים שתרבות מעמד הביניים העירונית עתידה הייתה לשקע בו, אלא בגלל שלל המשימות הבסיסיות שדורש הייצור הביתי. הקושי בכך היה שמצב כזה לעולם לא יעמוד על מכונו: בנים גדלו והתבגרו ונזקקו לאדמה משל עצמם, בנות נישאו לחתנים הזקוקים לכך אף הם, והמספרים צמחו מעבר ליכולתם של השטחים החקלאיים המיושבים להכיל אותם. ב־1819, מתיישבים מאינדיאנה כבר החלו לפרוץ מערבה הלאה מהוואבאש, והרפתקנים אחרים ממיסיסיפי, מטנסי ומקנטקי נהרו מעבר לאוהיו, אל מה שהיו בעבר היישובים הצרפתיים הישנים של אילינוי.

אי אז בעבר, צרפת שלטה בעמק המיסיסיפי. אולם אילינוי הצרפתית מעולם לא יושבה באופן נרחב, ורוב היישובים הקולוניאליים הצרפתיים התקבצו סביב קַסְקַסְקִיָה על המיסיסיפי או בפּוֹרְט וִינְסֵנְס על הוואבאש. כל זה עבר לידי הבריטים לאחר מלחמת שבע השנים, וּוירג'יניה ניצלה בזריזות את המהפכה כדי לחטוף לעצמה את טריטוריית אילינוי, אך אולצה למסור אותה לקונגרס בשנת 1784 כדי שהשטח יוכל להיכלל במשבצת הארגונית של תקנות המקרקעין של הקונגרס לאחר המהפכה. גלגולי הבעלות הללו הותירו ללא שינוי את מצבם של העבדים שהצרפתים הכניסו לראשונה לשטח בסוף המאה ה־17, ואף שתקנת הצפון־מערב משנת 1787 אסרה רשמית על עבדות בטריטוריה הצפון־מערבית, גם הבריטים וגם בני וירג'יניה העניקו הכרה משפטית מפורשת לזכות הבעלות הצרפתית על העבדים, והקונגרס למעשה העניק פטור מהתקנות למפעל המלח החיוני בסאלינס, ליד שוניטאון, כדי שיוכלו להמשיך להשתמש שם בעבדים.

דבר מכל זה לא הטריד את המהגרים החדשים לאילינוי, כי רבים מהם באו ממדינות הדרום העליון או ממדינות קרוליינה, שהעבדות בהן הייתה מובנת מאליה. "הגברים המשפיעים שלנו וכל מי שכיהנו במשרות ציבור, מהמושל ועד לשוטר, היו ממדינות עבדות", כתב אחד המהגרים המוקדמים. "כל שריף וכל פקיד מחוז היו תומכי עבדות". רוב המהגרים הללו היו בנים צעירים, שחיפשו מקום לחוות שכבר לא היו יכולות להכיל אותם; חלקם היו חקלאים מבוגרים שמכרו את אדמותיהם כדי לרכוש שטחים נרחבים יותר במחירים נמוכים יותר ובכך לפרנס את בניהם ובאותה עת גם לתמוך בעצמם בגילם המבוגר. מעטים מהם הגיעו לאילינוי בגלל איזו דחייה מוסרית של העבדות. ובגאות הזו של הגירת חקלאים חופשיים היה אחד מבני המשפחה של אשתו הקודמת של תומס לינקולן, ג'ון הנקס.

ג'ון הנקס היה בן דודה של ננסי הנקס לינקולן, והוא יהיה בן המשפחה היחיד כמעט במשפחת הנקס שאברהם לינקולן יתאר בעתיד בתור "יפה, ישר ואצילי". הוא הלך אחר הלינקולנים לדרום אינדיאנה בשנת 1822, חי זמן מה עם חמיו של לינקולן, וב־1826 חזר לקנטקי. שנתיים לאחר מכן יצא שוב לנדוד, הפעם למחוז מייקון במרכז אילינוי, בשיא ההגירה מקנטקי לתוך אילינוי; ובשלב מסוים כתב הנקס לתומס לינקולן ודחק בו ובמשפחתו להצטרף אליו שם. אין דרך לספר מה גרם לג'ון הנקס להיות משכנע כל כך, או אפילו אם היו אלה מכתביו של הנקס בלבד שעשו את העבודה, שכן גם מרדכי לינקולן היגר לאילינוי, ותקע עוד יתד במסעם של הלינקולנים מערבה. הקונגרס גם העניק זכויות ראשונים רחבות לפולשים לקרקעות אילינוי ב־1813, ואחרי 1820 מאה דולר במזומן היו יכולים לרכוש לחקלאי בעלות ודאית על 325 דונמים באילינוי. יתר על כן, אילינוי לא הטילה כל מס קרקעות על רכוש מיושב במשך חמש שנות הבעלות הראשונות.

תהא הסיבה אשר תהא, בסתיו 1829 מכר תומס לינקולן את שאריות האדמות שעוד היו בבעלותו בקנטקי, ועוד 325 דונמים של אדמת הקונגרס באינדיאנה שהצליח סוף־סוף לשלם את תמורתם במלואה, השיג מכתב שחרור מאת הבפטיסטים הנפרדים של ליטל פיג'ן קריק, וב־1 במארס 1830 יצא לדרך עם משפחתו הגרעינית (כולל אברהם בן ה־21) ולקט ג'ונסטונים, הנקסים ומשפחותיהם החדשות — חבורה בת 13 נפש בסך הכול. אחרי שיצאו מהפינה הדרומית־מערבית של אינדיאנה הם נעו צפונה בקשת ארוכה שחצתה את הנהר ואבאש לתוך אילינוי בווינסנס, ואז יצאו הלאה למרכז אילינוי ולארץ הנהר סנגמון.

בהצפינם התפוגג היער העבות שהקיף אותם בדרום אינדיאנה, וחשף את המרבד רחב הידיים והרבגוני של אדמת הערבה ועשביית הערבה של אילינוי. זו הייתה "ארץ עם אדמה עשירה ביותר, בעלת צורה גלית יפה ביותר ומשטח חלק", לדברי הסקוטי המיוחס ג'יימס סטיוארט, שסייר באילינוי בערך בימים שהלינקולנים הגיעו אליה, "כולה הונחה שם ביד הטבע, כמו היערות האנגליים". סקוטי אחר, פטריק שִׁירֶף, נפעם מ"היופי והשגב של הערבות ... הנקודות צמחים פורחים בני כל גוון ... ועֵינהּ כים", עד כדי כך שראה בכל זה הפרכה מוכחת ל"תורתו של מר מלתוס", שטען שיכולתה של האנושות להתרבות צפויה לעלות על כושרו של כדור הארץ להזין אותה. "אם לחלק ניכר מהאנושות יחסר מזון אי פעם, הגורם לכך יהיה התנהגות אנושית, ולא סירובו של הטבע לתרום את חלקו" — לכל הפחות, זו לא תהיה הבעיה באילינוי.

אפילו תושבי המקום שפעו שיחה וסחר. האנגלי מוריס בִּירְקְבֶּק זלזל בחלוצים שמצא בשנת 1817 ביישובים הראשונים באילינוי, כי היו "בני רמת תרבות נמוכה, אינדיאניים למחצה באורח חייהם", אך רוב סלידתו של בירקבק ממתיישבי אילינוי הושפעה מרתיעתו מן העבדות. אחד ממקורביו, ג'ון ווּדְס, הבחין ביתר חדות ש"רובם מכירים היטב את החוק ... קבוצה נחושה ביותר של רפובליקנים, בקיאים בפוליטיקה ועצמאים לחלוטין ... רחוקים מלהיות בורים, ומיודעים הרבה יותר משהיה אפשר לצפות לפי הופעתם".

עם זאת, לא סביר שתומס לינקולן חיבב את הערבות או את האנשים. שנים לאחר מכן, במבט לאחור, הסביר אברהם לינקולן את דחפיו חסרי המנוח של אביו בעוברו מקנטקי לאינדיאנה ולאחר מכן לאילינוי כ"מונעים בחלקם מעבדות; אך בעיקר בשל קשיי הבעלות על הקרקע". בעצם, שתי הסיבות היו זהות בעיני תומס לינקולן. הוא מעולם לא הביע רגש רב בדבר מה שהעבדות עשתה לעבדים; דרום אינדיאנה ואילינוי היו שני מקומות מוזרים להגר אליהם בגלל תחושות כאלו. ג'ורג' פלאוור, עוד אחד ממקורביו של בירקבק, ציין שגם דרום אינדיאנה וגם דרום אילינוי "יושבו בעיקר בידי אנשי הדרום, המעריכים את החירות פחות מאשר את הרכוש", שכלל (לדאבונו של פלאוור) גם עבדים (עם כל מה שאמרו תקנות הצפון־מערב על העבדות, היא הותרה בפועל בקנה מידה קטן במשך כל שנותיה של אילינוי כטריטוריה פדרלית, ובשנת 1823 כמעט צלח המאמץ להכשירה רשמית דרך שכתוב חוקת המדינה החדשה). סביר יותר שתומס לינקולן לא אהב את האפשרות שיתחרה עם בעלי אחוזות העבדים הגדולות, והעבדות נדחתה למעשה באילינוי בשנת 1823 בעיקר בקולותיהם של חקלאים חופשיים שהיגרו מהדרום העליון (כמו תומס לינקולן) שלא התנגדו לעבדות עצמה ולא רחשו אהבה לשחורים, אך חששו מאוד מפני פלישתן של אחוזות גדולות.

אפילו פחות מכך התרגש תומס לינקולן מיפי הערבה הבלתי חרושה. סקרי המקרקעין הפדרליים של אילינוי העריכו את פוריות הקרקע לפי מגוון הצמחייה בה, ובהתאם למדד הזה מרחבי הערבה העצומים לא הבטיחו ערך רב לחקלאים. הזמן והניסיון יוכיחו שההערכה הזאת הייתה שגויה, אך גם אם הזמן והניסיון היו מעידים את עדותם מהר יותר, חקלאים מוקדמים רבים באילינוי עדיין גילו שאינם יכולים לחרוש את עשביית הערבה, שמערכות השורשים הנפתלות שלה מעמיקות עד מטר לתוך הקרקע, בשום כלי מלבד מחרשות ערבה כבדות שמושכות בין חמישה לעשרה זוגות שוורים. לכן רוב המהגרים, כולל הלינקולנים, הגיעו לאדמות העמק הנוחות, העשירות והמיוערות יותר של נהרות אילינוי, כולל הסנגמון, שם היו יכולים להניח לחזירים ולבקר לרעות בחופשיות והיו די עצים להסקה ולגידור.

ג'ון הנקס בחר לו קרקע במחוז מייקון, עשרה קילומטרים ממערב לדֵקָטוּר, "בגדה הצפונית של הסנגמון, במפגש היער והערבה", ושם תומס ואברהם לינקולן "בנו בקתת עץ ועברו לתוכה, בנו עמודי גדר המספיקים לגידור 40 דונמים של קרקע, גידרו וחרשו את הקרקע וגידלו בה יבול תירס באותה שנה". בצל העצים רחבי הנוף על גדות הסנגמון הזורם לאיטו מצאו הלינקולנים את מה שנראה בוודאי כמו גן העדן של החקלאי המקיים את עצמו. "גידלנו די כותנה כדי לספק ... את רוב הלבוש שלנו", נזכר אחד ממתיישבי הסנגמון המוקדמים, ו־240 דונמים היו מניבים בקלות 25 אלף קילו תירס ו־5,400 קילו חיטה, שיבולת שועל ותפוחי אדמה, בשעה שהבמות רעו והשמינו על גדותיו הקרירות והבלתי מגודרות של הנהר.

הנהרות, עם זאת, תמיד הבטיחו משהו אחר לאברהם לינקולן. באביב 1831, כשאביו ואימו החורגת התיישבו ליד דקטור וקרוביו בני ג'ונסטון והנקס "השתכנו זמנית במקומות אחרים במחוז", תר אברהם לינקולן אחר מזלו במורד הסנגמון. הוא לא נראה כמו נהר שנושא בשורה, לפחות לא בפני עצמו, אבל היה פתוח לשיט בחלק ניכר מאורכו (תלוי בעונה ובמפלס המים) בסירות שטוחות פשוטות. לאחר שהתפתל בלולאה ארוכה לאורך כ־110 ק"מ במורד הזרם מדקטוּר נשפך הסנגמון לנהר אילינוי. זה, בתורו, הצטרף לבסוף למיסיסיפי מצפון לכפר אלטון, עם מעגן העומק הנפלא שלו, ולסנט־לואיס השוכנת מעברו־שמנגד, במדינת מיזורי. משם הנהר הוביל לניו־אורלינס ולעולם, ובשביל לינקולן זה הספיק. בעודו עובד למען אביו שמע לינקולן פוליטיקאי מקומי, ג'ון פ' פּוֹזִי, נושא נאום מרושל על הצורך בהעמקת נהר הסנגמון. לינקולן טיפס מייד על "קופסה או חבית" ונשא נאום על "הניווט בנהר הסנגמון" שהפתיע את פוזי עד כדי כך שהגבר הבוגר "עודד את לינקולן להתמיד". וכך הוא עשה: לינקולן ישוב ויישא את הנאום הזה עצמו לאורך עשרים השנים הבאות.

ההתמדה לא הפכה את הנהרות או את השיט בהם לקרן שפע. השיט בנהרות היה איטי, והאיטיות הפכה את ערכו של כל מטען שהובא לסנט־לואיס או לניו־אורלינס לבלתי צפוי. ואז, מרגע בואה לשם, לא הייתה דרך להשיט ארבה בחזרה במעלה הזרם, כך שחברי הצוות היו יכולים לבחור בין הליכה ברגל הביתה מניו־אורלינס או להשיט בדחיפת מוטות ובגרירה של סירת נהרות צרה בחזרה במעלה המיסיסיפי. אבל תמיד היו יזמים שהיו נכונים לסיכונים הללו, ובאביב 1831 איש עסקים מקומי ששמו דנטון אוֹפָט שכר את ג'ון הנקס, שכבר השיט בעבר ארבות במורד המיסיסיפי, כדי שייקח סחורות מהסנגמון למכירה בניו־אורלינס. והנקס, ביודעו על ניסיונו הקודם של אברהם לינקולן עם ג'יימס ג'נטרי ועל כך שלינקולן "היה הולך כמעט לכל מקום שיציע לו עבודה", הוא שהמליץ לאופט לשכור את לינקולן וגם את אחיו החורג ג'ון ד' ג'ונסטון.

זו לא הייתה עבודה קלה. לינקולן, הנקס וג'ונסטון נאלצו תחילה לשוט בקאנו במורד הסנגמון אל חנותו של אופט בכפר סנגמון־טאון, לבנות את הארבה ("שישה מטרים רוחבה ו־25 מטרים אורכה" לפי זיכרונו של הנקס, ו"באורך כתשעה מטרים ברוחב כארבעה" לפי עד אחר), ולאחר מכן להעמיס אותה במטען של אופט, שכלל "חביות חזיר משומר — תירס וחזירים חיים" — ולעזוב את סנגמון־טאון. במורד הנהר אחרי סנגמון־טאון הארבה הגיעה למרגלות כפר הטחנה הקטן ניו־סיילם, השוכן גבוה על צוקי ענק המשקיפים על נהר הסנגמון, ושם היא נתקעה, חציה נשענת על סכר הטחנה של הכפר וחציה על המים, וכמעט אבדה על מטענה. נדרשו עוד חודשיים להוביל את המטען של אופט עד ניו־אורלינס ולמכור אותו. במהלך המסע, עם זאת, נשבה אופט בקסמו של לינקולן הצעיר. לינקולן הוא שהצליח בפיקחות להציף את הארבה שנתקעה על סכר הטחנה בניו־סיילם, ומכיוון שאופט הוציא רישיון לפתיחת "חנות וטחנה בניו־סיילם", הוא הציע ללינקולן משרה בתור פקיד.

ניו־סיילם קיים כיום רק כמוזיאון היסטורי משוחזר, אך בשנת 1829, כשג'ון קמרון וג'יימס רוּטְלֵדְג' התבוננו באתר ובנו בו טחנה, נראה כאילו הוא עשוי להפוך לאחת ממוקדי המסחר האסטרטגיים ביותר במרכז אילינוי. הסנגמון העמיק שם דיו לספק מים לא רק לטחנה, אלא אולי, בתנאים הנכונים, למעגן ספינות קיטור.

לפיתויי השוק לא הייתה כנראה השפעה אלמלא התקיימו אמצעי גישה בין החקלאות הכפרית ובין השווקים המוחשיים או המופשטים בחוף המזרחי או בניו־אורלינס. נסיעת מרכבה רגילה מבוסטון לניו־יורק עלתה בין 10 ל־11 דולר בשנת 1810, והזמן הכרוך בה (במקרה של נסיעה מנשוויל לוושינגטון־סיטי, ארבעה שבועות) הוסיף עלות סמויה. בקונגרס נשמעו קריאות לממשל הפדרלי לפעול לסלילת דרך לאומית, אך כל עוד ג'פרסוניאנים כמו ג'יימס מדיסון וג'יימס מונרו ישבו בבית הלבן, כל הצעת חוק לשיפור לאומי הסתיימה בווטו נשיאותי. כמה מממשלי המדינות מימנו דרכי אגרה או שכרו תאגידי דרכי אגרה שיסללו דרכים בתחומיהם, אולם אפילו הטובים שבכבישים החדשים והמהפכניים נותרו איטיים ויקרים.

בשנת 1807, עם זאת, יזם יליד פנסילבניה ששמו רוברט פוּלְטוֹן, שהתחתן בתבונה עם בת למשפחת ליווינגסטון העשירה מניו־יורק, השיק בהדסון סירת נהר ניסיונית המונעת לא בכוח מוטות או מפרשים, אלא באמצעות גלגל משוטים שהניע מנוע קיטור מתודלק בעץ. השימוש באדים דחוסים כמקור לאנרגיה החל במשאבת המכרות הפרימיטיבית שפיתח תומס נְיוּקוֹמֶן בבריטניה בתחילת המאה ה־18, אך רק ב־1765 תכנן ג'יימס וַאט מנוע קיטור יעיל שאִפשר לרתום כוח מלאכותי אדיר לכל צורך כמעט. אמריקני אחד, ג'ון פִיץ', ניסה את כוחו בבניית סירת נהר מונעת קיטור בשנת 1787, ונכשל. פולטון, שסירת הקיטור שלו נראתה "בדיוק כמו מנסרת עצים מלב היער שהורכבה על אסדה והועלתה באש", שט 240 ק"מ במעלה הנהר מניו־יורק לאולבני בתוך 32 שעות בלבד, ולאחר פחות מחודש סירתו השיטה תשעים נוסעים בכל מסע.

לסירת הקיטור של פולטון היה הכוח להפוך כל נהר בר־שַיט בארצות הברית לכביש מהיר וזול להובלת סחורות ואנשים — כלומר, למעשה, ספינת הקיטור תוכל לחסל את המרחק הפיזי העצום שבודד את החקלאי המספק את כל צרכיו, ולהביא את קסמה של כלכלת המזומנים לאזורים שאחרת לא הייתה יכולה לחדור אליהם. בשנת 1811 ירדה לנהר האוהיו סירת קיטור שטוחה ורדודה במשקל 371 טונות שבנתה קבוצת משקיעים מפיטסבורג. הללו כינוה בשם האופטימי ניו־אורלינס, ושלחו אותה בכיוון הכללי של העיר שנקראה על שמה. היא ניווטה בקלות במפלי האוהיו, שרדה מרעידת אדמה ששפכה דונמים של אדמת גדה אל תוך המיסיסיפי, ולבסוף הגיעה לניו־אורלינס כעבור שלושה חודשים וחצי; ואף שטבעה שנתיים וחצי לאחר מכן בשל שרטון מפלצתי בנהר, הסירה הקטנה הוכיחה את עליונותה המובהקת בתובלה מסחרית מול כל דבר אחר שצף בנהרות פנים היבשת.

עוד לפני שהניו־אורלינס הגיעה לסופה המר, סירות ניסיוניות חדשות כמו האנטרפרייז של הנרי מ' שְׁרִיב היו יכולות להשלים את הנסיעה במעלה הנהר מניו־אורלינס ללואיוויל בתוך 25 ימים בלבד; כל הדרך לפיטסבורג ארכה לא יותר מ־54 ימים. ספינות הנהר לא רק קיצצו את משך השיט, הן קיצצו בעלויות ההובלה והתקשורת עם השוק. בשנת 1810, הובלת חמישים ק"ג של משא בארבה במורד הנהר, מלואיוויל לניו־אורלינס, עלתה חמישה דולרים. עד 1830, סירות הקיטור קיצצו את העלות לשני דולרים, ובשנת 1850 התובלה תעלה כ־25 סנט. בשנת 1820 פעלו 31 סירות קיטור במיסיסיפי ובאוהיו; כשמשפחת לינקולן הגיעה לנהר הסנגמון, כבר היו 361 סירות קיטור במיסיסיפי ובכל יובליו, כולל הוואבאש, המונוגהלה, הטנסי, המיזורי, הקומברלנד והארקנסו.

חיסול הזמן והמרחק היה המפתח להפיכת העורף החקלאי של ג'פרסון למשאב של השווקים בחוף המזרחי, והוא לא נעצר בסירות הקיטור. סירות הקיטור היו יכולות להגיע רק לאן שנהרות טבעיים אפשרו להן לשוט; אבל אם נהר לא זרם למקום כלשהו באופן טבעי, אפשר לגרום לו לזרום באופן מלאכותי, בתעלה. שש שנים לאחר שהניו־אורלינס יצאה להפלגת הבכורה שלה באוהיו הוביל מושל ניו־יורק, דֵוִויט קְלִינְטוֹן, הנפקת איגרות חוב בסיכון גבוה של המדינה כדי לגייס למעלה מ־7 מיליון דולרים למימון תעלה ענקית שתחבר בין אולבני הבירה שעל נהר ההדסון לימת אירי, וכך בעצם לימות הגדולות האחרות ולצפון־מערב העליון. תומס ג'פרסון לעג אז לתעלה ותיארה כעומדת "על סף הטירוף", אך לאחר שבע שנים וחפירת 584 ק"מ, קלינטון פתח בתרועת ניצחון את תעלת אירי, והתפאר בהצלחתו כשעלות התובלה בין אולבני לבאפלו צנחה ממאה דולר לטון לשישה דולר, ומשך התובלה צנח מ־45 ימים לחמישה. הצלחתה המרהיבה של תעלת אירי עוררה שיגעון תעלות, שהוביל לכרייתן החפוזה של תעלות באורך כולל של 5,300 ק"מ ב־15 השנים הבאות, וקידם תוכניות לעקוף את מפלי הניאגרה, וקרוב יותר לניו־סיילם, לקשר בין נהר האילינוי לימת מישיגן ולימות הגדולות.

אולם אפילו התעלות לא התעלו על עוצמת ההתפשטות של מסילות הרכבת. אחרי שפותחו באנגליה בתור יישום נוסף של כוח הקיטור, מסילת הרכבת המסחרית הראשונה הונחה לראשונה בארצות הברית ב־1828 בבולטימור. עד 1859 הרכבות כבר חצו את הרי האפלצ'ים והוזילו את עלויות התובלה לפחות משני סנטים לטונה לקילומטר. בחישוב כולל, תעלות, דרכי אגרה, ספינות קיטור ומסילות רכבת הוזילו את עלות תובלת הסחורות לשווקים האמריקניים ב־95 אחוזים, ואפשרו לידיו הארוכות של השוק להגיע אל החברות האגרריות הנידחות לשעבר של משפחות החקלאים העצמאיות. "הצווחה הממושכת" של שריקת הרכבת, כתב נתניאל הוֹת'וֹרְן בשנת 1844, ה"צורמנית מכל צרימה",

מספרת על אנשים עסוקים, אזרחים, מהרחוב החם, אנשי עסקים; ואין פלא שהיא מעוררת צווחה איומה כל כך, כי היא מביאה את העולם הרועש אל לב שאננותנו המנומנמת.

היא הביאה יותר מרעש. בבוא כלי התחבורה החדש, "לא רק הייצור הביתי שלנו, אלא גם חיינו המבויתים והרגלינו נעלמו במידה רבה", נזכר מילטון הֵיי, עורך דין מסנגמון, שאחיינו ג'ון היי יהיה מזכיר הבית הלבן של אברהם לינקולן.

השור ... הכישור והנול נעלמו יחדיו. התחלנו לבנות בתים בסגנון אחר ומחומרים שונים. את מלאכת החווה עשינו לא רק בכלים שונים אלא גם ברוח אחרת. אז התחלנו לחקור מהם השווקים ומהי תוצרת החווה שנוכל לגדל ולמכור בתמורה הטובה ביותר. החקלאי הגדיל את חוותו ולא עוד הסתפק באדמה שהוא עצמו או בניו היו יכולים לעבד, אלא היה עליו לשכור פועלים ועזרה לטיפוח אדמתו הרחבה.

ואין פלא: סירות הקיטור עם דודֵי קומקום התה הקטנים וארובות העשן מצינור הפח שלהן העמיסו בעליזות ובחריצות בדים תעשייתיים זולים ממפעלי הכותנה באנגליה או את חיקוייהם מניו־אינגלנד על מדפי החנוונים הכפריים בסנגמון ובמקומות אחרים, ותמורת החלפת מזומנים או הלוואה מנומסת, הסחורה החדשה הייתה יכולה להחליף טווייה ביתית מאומצת ומייגעת. במקרים אחרים, הסירות נשאו מניו־יורק או מבולטימור מחרשות פלדה חזקות דיין להפך את עשביית הערבה ומנפטות כותנה לניקוי סיבי הכותנה הגולמית.

את העודפים המפתיעים שהכלים החדשים הללו ייצרו היה אפשר למכור תמורת מזומנים לשלם בהם את החובות לחנוונים, עד שלבסוף, בספירלה הבלתי נמנעת של השתלטות שאין לעמוד בפניה, החווה לא ייצרה דבר מלבד גידולים שאפשר למכור ברווח הגדול ביותר בניו־יורק, בניו־אורלינס או בלואיוויל. הייתה בתהליך הזה הערת אזהרה, שכן אם שנה גרועה הכתה בחקלאי שגידל יבול אחד בלבד או מינף את עצמו יתר על המידה בהלוואות כדי לרכוש אדמה חדשה, הוא היה עלול למצוא את עצמו בסופו של דבר על סף התהום, ללא מזומנים למימון צרכיו או לתשלום חובות לבנקאים, שהריבית המחושבת שלהם לא אפשרה את מרווחי התמרון הישנים. "השוק הוא נגע", הזהיר עיתון חקלאי בניו־אינגלנד ב־1829, "אשר בהדרגה יאכל אותך בעודו מאכילך".

אבל לא לקול הזה נשמעו בניו־סיילם — שם, לצד טחנת הדגן, צמחה בלהט עיירה קטנה, עם מסבאה, שתי חנויות נוספות, נפח, פחח, חבתן, עוד כמה בתי מלאכה וסניף דואר. והקול הזה הוחרש לחלוטין בינואר 1832, כאשר וינסנט בוג, שהיה גם בעליה של טחנה קטנה על הסנגמון, החל לפרסם בכל רחבי העמק שהוא מתכוון לשכור ספינת קיטור, הטליסמן, ולהעלות אותה במעלה הנהר לניו־סיילם כדי לבדוק אם ייתכן מסחר בסירות קיטור על הנהר. הסעירה במיוחד ההבטחה של בוג "לספק מטענים מסנט־לואיס ... תמורת 37.5 סנט ל־50 ק"ג", כלומר חצי מהעלות הרגילה. אלה היו חדשות טובות במיוחד לדנטון אופט, שקיווה שגישה זולה לשוק בסנט־לואיס ובניו־אורלינס תהפוך את חנותו בניו־סיילם להצלחה.

אופט הבין שאת צעדו הראשון לקראת ההצלחה הזו כבר עשה, בשוכרו את אברהם לינקולן. אף שלינקולן הגיע לניו־סיילם כ"נער חסר חברים, חסר השכלה, חסר פרוטה", הוא "צבר מכרים וחברים במהירות". ממתבגר "קצת גרמי וגולמי" ו"מתנודד ומגושם, גמלוני וגבוה" הוא גדל לצעיר "בנוי היטב": "ירכיו היו מושלמות ככל שייתכן שיהיו אצל אדם", נזכר ויליאם גרין; הוא "שקל 97 ק"ג: גובהו היה 193 ס"מ", ו"הוא היה בשרני באינדיאנה יותר מאשר אי פעם באילינוי". מלבושו לא היה מוקפד, שילוב של "ג'יינים כחולים ... זוג נעלי סטוגה חבוטות" ו"כובע נמוך רחב־שוליים", אך כיילב כרמן התרשם במהרה שהוא "צעיר אינטליגנטי מאוד", ש"השיחה איתו הייתה לעיתים קרובות מאוד על ספרים — כגון שייקספיר וכתבים היסטוריים אחרים. ... הוא דיבר רבות על פוליטיקה".

בתור פקידו של אופט, הוא החזיק בדיוק במעלות שאריסטוקרטים ג'פרסוניאנים כמו ג'ון רנדולף מרואנוק לעגו להן: "קשוב לעסקיו, אדיב ומתחשב כלפי לקוחותיו וחבריו ותמיד מתייחס אליהם ברכות רבה, באדיבות ובכנות". הנרי מק'הנרי תיאר אותו בתור "פקיד טוב — חביב וגם ישר: הוא הגדיל את עסקיו של אופט בעיקר בזכות פשטותו". הנרי אוֹנְסְטוֹט זכר את לינקולן בניו־סיילם כ"אדם בעל הרגלים מתונים, אמיתי וכן, מעולם לא מכור לשפה גסה, לשתיית משקאות חריפים או לטבק, המעורר רצון טוב בכל מכריו".

והוא המשיך לקרוא. הוא למד אצל מנהל בית ספר מקומי את הדקדוק האנגלי המסוכם (1823) של סמואל קִירְקְהָם, ו"למד גם פילוסופיה של הטבע" — אולי הרצאות על הפילוסופיה של המוח האנושי (1820) של תומס בראון או עקרונות הפילוסופיה של המוסר והפוליטיקה (1785) מאת ויליאם פיילי התועלתני והתיאולוגי, שהיה ידוע יותר — וכן "אסטרונומיה, כימיה" מספרים אחרים שהצליח למצוא ו"היה יכול להפיק מהם מידע או ידע". ג'יימס שׁוֹרְט זכר ש"היסטוריה, שירה ועיתונים היו רוב חומר הקריאה שלו", ו"נראה שהמשורר רוברט ברנס היה המועדף עליו ... נהג לשבת מאוחר בלילה ולקרוא, וחוזר שוב לקרוא בבוקר כשקם". צ'רלס מַלְטְבִּי, שעבד בחנות עם לינקולן, ראה אותו "לומד את שירי ברנס, שהוא קרא הרבה והעריץ עד מאוד ... המבחר המועדף עליו היה 'טום [טם] אושאנטר', 'נאום לשטן', 'היילנד מרי', 'בוני ג'ין' ו'ד"ר הורנברוק'". העיתונים היו בדרך כלל פוליטיים: הקונגרשונל גלוב, הלואיוויל ג'ורנל, הסנגמו ג'ורנל והסנט־לואיס ריפבליקן. את השירה קיבל בין השאר מאת בטלן חביב ולשעבר מנהל בית ספר בניו־סיילם ששמו ג'ק קלסו, שהיה "מחונך היטב" ו"אהב שייקספיר ודַיִג", והיה "מושך את אייב ... לשבת על גדת הנהר ולצטט את שייקספיר — לבקר זה את זה". בכל אשר קרא "הוא בדרך כלל השתלט על ספר במהירות; כה מקיף היה שכלו".

לינקולן הצטרף גם לאגודת מַעֲמָתים (דיבייטים) קטנה שנפגשה פעמיים בחודש "בחנות ישנה", ושם בלטה יותר לעין התרחקותו מדת הוריו. הוא "תמיד היה ספקן, קרא את [קונסטנטין] ווֹלְנִי בניו־סיילם וספרים אחרים". לדברי הנרי רנקין, לינקולן "השתמש בניסוח" של הדאיזם הרדיקלי, "שלפי סיפור המקרה בברית החדשה, ישוע היה ממזר ואימו אשת זנונים". הוא לא ראה תועלת בתורת הגאולה דרך מות ישוע, או ב"לידה מחדש" באמצעות חסד אלוהי ותשובה. אך הוא מתח ביקורת חריפה במיוחד על "האמונה בעונש נצחי" על החטא, לא כי לעג לחטא או לעונשו (בהמשך אמר לחבר אחד ש"הוא לא בטוח אם העולם לא יהיה טוב יותר אם הכמרים שלנו יטיפו קצת יותר על עונשים וקצת פחות על מחילת עוון") אלא בגלל העוול שראה בהסדר שלפיו "אבדון" הוא תוצאתה של התנהגות שנקבעה מראש. גזרה אלוהית מוקדמת הפכה את כל הדיבורים על כפרה ועונש לחסרי היגיון. הוא האמין "שאלוהים קבע דברים מראש". אך בדיוק לכן לינקולן לא חשב שיש טעם להאמין "שהתוצאה תהיה אבדון נצחי", והוא הודה לפחות פעם אחת שאינו יכול להאמין בחיי הנצח האישיים של הנשמה. "אז אתה באמת מאמין שאין מצב עתידי?", שאלה פַּרְתֵנָה היל. "גברת היל, אני חושש שאין כזה", השיב לינקולן. "אין זה דבר נעים לחשוב שכשאנחנו מתים זה אכן סופנו".

ההתפכחות הספקנית הזאת היא שהפכה את לינקולן למעריץ גדול כל כך של ברנס, עוד פליט קלוויניזם בעל מחשבה חופשית. "ברנס עזר ללינקולן להיות כופר", נזכר ג'יימס מָתֵנִי, או "לכל הפחות הוא גילה בברנס הוגה שחושב וחש כמותו", במיוחד כשברנס הוכיח את האי צדק של אל הגוזר הכול מקדם, ובכל זאת מעמיד לדין אנשים על מעשים שבשביל לעשותם הם נבראו: "ולא על שום טובות או רע / אשר עשו בחייהם!". היו רגעים שהאל חדל בהם להיות אישיות בחשיבתו של לינקולן, והפך פשוט ל"השגחה מפקחת וכול־יכולה המנחה את פעולות העולם ושולטת בהן" באמצעות "חוק וסדר, ולא הפרתם או השעייתם". בהנהגתו של אל מרוחק כל כך, מכני כמעט, מוטב לקבל את העולם כפי שהוא, ולא לבקש המרה או תחייה דתית. כפי שכתב ברנס,

יוֹצֵר הַלֵּב, הֵן רַק אֶצְלוֹ

יִהְיֶה צוֹדֵק דִּינֵנוּ;

הֵן הוּא יוֹדֵעַ אֶת צְלִילוֹ

שֶׁל כָּל מֵיתָר בַּנֵּבֶל.

עַל כֵּן נִדֹּם בְּעֵת הַדִּין,

לְשַׁנּוֹתוֹ לֹא נַעַט;

אֶת הֶעָשׂוּי אָנוּ יוֹדְעִים

אַךְ לֹא אֶת הַנִּמְנַעַת.

בשנת 1834 שלח לינקולן את ידו בכתיבת "ספר קטן על כפירה". זה כנראה לא היה יותר ממאמר שנכתב על דף פוליו "נגד אלוהותו של הצלוב — ההשראה המיוחדת [של התנ"ך] — ההתגלות וכו'", שחשב לשלוח לעיתון לפרסום. הזעם הציבורי שהיה עלול להישפך על ראשו בשל מאמר כזה שכנע אותו, או לפחות כמה מחבריו, "לשרוף אותו, וזה נעשה". פַּרְתֵנה היל זכרה שבעלה ממש "חטף אותו מידו והשליך אותו לאש". אבל באותה שנה הוא אכן פרסם מתקפה בלתי חתומה על פיטר קַרְטְרַייט, מטיף מתודיסטי שהיה לפוליטיקאי, וזלזל בחסידיו בתארו אותם כ"רדופי כמרים, במידה מסוימת". ומכיוון ש"טום פיין ... השתמש בלשון דומה, לינקולן פורסם בחלק מהעיתונים ככופר".

ההתלחשויות על "כפירה" לא הפריעו כלל ללינקולן לנהל בקפדנות את ספרי החשבונות של אופט, ולצד לימודיו ועימותיו הוא ניהל את החנות של אופט בלי להפוך למתחסד נפוח. חברת החלוצים באילינוי התגאתה במה שג'ון מאק פָרָאגֶר כינה "קִרבה" (familiarity), ולינקולן הפגין את כישורי הקרבה שלו באמצעות זיכרונו המדהים לסיפורים מרתקים ובעוצמה הפיזית שבנה הגרזן של אביו בגופו הגבוה. ג'יימס שורט נזכר שלינקולן היה "מלא עליצות ומשעשע, מה שהפך אותו לחביב, ובולט למדי בין חבריו", ותושב ניו־סיילם אחר נזכר שלינקולן "היה יכול לשאת מה ששלושה גברים רגילים היו רוטנים ומזיעים בסוחבם אותו".

כשאופט התחיל להתפאר בכך שהפקיד החדש שלו יכול להכות כל מתאבק בניו־סיילם שוק על ירך, כמה מהם שלחו את האלוף שלהם, ג'ק ארמסטרונג, להיאבק בלינקולן. לא ברור מה בדיוק היו חוקי הקרב, או אפילו מי ניצח (ארמסטרונג הודה לאחר מעשה "שהוא זרק את ל' אך לא עשה זאת בהגינות"); מה שנראה בטוח הוא שלינקולן זכה בעקבותיו בהערצה, וכנראה גם בעסקים נוספים לחנות, אפילו מצד התושבים הקשוחים ביותר בניו־סיילם, וכן בנאמנותה הנצחית של משפחת ארמסטרונג. "הוא שבה אותנו בנחישותו ובעוזו", נזכר רויאל קְלֵרִי: ג'ק ולינקולן "הפכו לחברים אמיצים ביותר בחייהם".

ייתכן שאופט הוא ששכנע את בוג לשכור את לינקולן בתור נווט הנהר של הטליסמן כשהספינה הגיעה לנהר האילינוי מסנט־לואיס בסוף פברואר 1832. "נראה שאופט חשב שעם לינקולן בתפקיד הנווט או הקפטן אין שום סיכוי לכישלון בניווט בסנגמון", נזכר אחד מתושבי העיירה. לינקולן הכיר היטב את מכשולי הסנגמון והשרטונים שלו, אך מעבר לכך, הצבתו של לינקולן מאחורי ההגה של הטליסמן רק תמשוך עוד תשומת לב ליוזמה הקטנה של אופט ותגרום למחירי הקרקעות בניו־סיילם לזנק לשמיים (בצעד לא נבון במיוחד, לינקולן גם השקיע נתח מחסכונותיו הזעומים במיזם). אבל על אף כל כישרונותיו של לינקולן בניווט על הנהר, עומקו של הסנגמון אפשר רק בקושי לטליסמן לחלוף על פני ניו־סיילם ולהגיע למנסרה של בוג, אף שהנהר העמיק באופן זמני בשל הפשרת השלגים הטרייה. סבך הנהר והענפים הפולשים לנתיב הסנגמון האטו את ההתקדמות האיטית הזו לכדי זחילה, ולינקולן ושכירים אחרים קצצו וכרתו את הצמחייה המפריעה תוך כדי השיט.

בעליה של הטליסמן שהה בטחנה של בוג במשך שבוע, והמתין לראות אם מי הנהר יגאו; משהדבר לא קרה, הוא סובב את חרטומה של הטליסמן והחל לעשן את דרכו לעבר סנט־לואיס. בוג נתקע עם עלויות ההשכרה של הספינה וללא סחורות לשווק, ופשוט נעלם לנושיו. נדמה שהדבר הכריע גם את תקוותיו של אופט. עוד לפני שהטליסמן פנתה לאחור, החנות בניו־סיילם "נכשלה — קרסה כמעט". כישלונה של הטליסמן בפריצת נתיב אל השוק היה כנראה המכה בפטיש.

אולם הטליסמן לימדה את אברהם לינקולן לקח בעל ערך רב. כל המנועים החדשים בעולם, בפני עצמם, לא היו מסוגלים להביא את השוק לעולמם הסגור של החקלאים החופשיים. כלכלה חדשה תצריך ממשלה, וכך עוד לפני שהטליסמן נעלמה בדכדוך באופק והדגימה את האי שוויון שהטיל הטבע בעצבו את הסנגמון, אברהם לינקולן הכריז על עצמו כמועמד לבית המחוקקים של אילינוי, בכוונה מפורשת "לשפר את נהר הסנגמון".

בעלותו לבמה הפוליטית באביב 1832 נקלע אברהם לינקולן לעיצומה של אנדרלמוסיה פוליטית, לא רק באילינוי אלא בארצות הברית כולה. מאז הבחירות הלאומיות בשנת 1800, חברי מפלגת הדמוקרטים־הרפובליקנים של ג'פרסון שלטו בפוליטיקה הארצית ללא תחרות ניכרת מצד המפלגה הפדרליסטית המובסת. אבל ג'פרסון למד שלא היה קל כפי שחשב להטיל את החזון הג'פרסוניאני על החיים האמריקניים: הפדרליסטים לא עשו לו טובה ונעלמו, סוחרים אמריקנים התנגדו לאמברגו על מדינות זרות ושבטי אינדיאנים חשדנים במערב התנגדו להתקדמות החקלאים האמריקנים לרחבי הצפון־מערב. אבל הג'פרסוניאנים רק פירשו את התסכולים האלה בתור סימן לכך שחזונם לרפובליקה מוסרית נבלם בכוחם של קושרי קשר ותיקים ואפלים יותר מהפדרליסטים: הבריטים. הלוא ככלות הכול היו אלה הבריטים שחימשו ועודדו את קונפדרציית טקומסה בשנת 1811, והצי הבריטי הוא שבלם בבוטות ספינות סוחר אמריקניות בים הפתוח, ותפס את מטעניהן וצוותיהן. וכך חבורה חדשה של ג'פרסוניאנים רדיקליים מהמערב — הנרי קליי וריצ'רד מ' ג'ונסון מקנטקי, ג'ון ק' קַלְהוּן מרמות דרום קרוליינה — החלה לקרוא למלחמה עם בריטניה בתור פתרון לכל תסכולי הג'פרסוניאנים.

כמה מ"ניצי המלחמה" החדשים הללו היו ג'פרסוניאנים יותר מג'פרסון. הנרי קלֵיי, שנולד ב־1777 ונבחר לקונגרס בשנת 1810 בתור אויב הבנקים, התאגידים והיחסנים הפדרליסטים, עזר להטביע את 'בנק ארצות הברית' הוותיק, יציר כפיו של אלכסנדר המילטון, כשניגש לקונגרס לחדש את זיכיונו בשנת 1811. בנק לאומי, הודיע קליי, "היא אגודה נהדרת של יחידים מועדפים, שנבדלו מהמוני העם, זכו בפטורים והוקפו בחסינויות ובזכויות יתר". אבל קיבעונו הגדול ביותר היה בדבר האיום הקונספירטיבי מצד בריטניה, בית היוצר של המלוכה, האריסטוקרטיה וכמובן הבנקאות הבינלאומית. "יש לנו הוכחה מלאה לכך ש[בריטניה] תעשה הכול כדי להרוס אותנו — ואנו נוכל להיתלות רק בנחרצותנו וברוחנו". תשומת ליבה של בריטניה הוסחה כעת בשל מלחמה קיומית עם צרפת, מה שהותיר את קנדה הבריטית פגיעה ולא מוגנת, ובעיני קליי המצב הזה העניק לארה"ב סיכוי של פעם בחיים לכופף את הבריטים. פִּלשו לקנדה, קראו "ניצי המלחמה", ואז החזיקו אותה כבת ערובה להבטחת התנהגות בריטית נאותה בים הפתוח — או הוסיפו אותה לאימפריה הרפובליקנית של אמריקה.

הם קיבלו את ההזדמנות שלהם בשנת 1812, כשהנשיא מדיסון שלח לבסוף לקונגרס בקשה להכריז מלחמה על בריטניה. אולם התוצאה הייתה ההשפלה החמורה ביותר שסבלה הרפובליקה האמריקנית בפוליטיקה הבינלאומית במאה ההיא. חיל המצב הבריטי הקטן בקנדה הדף בקלות פלישות אמריקניות מאולתרות בשנים 1812 ו־1813, בעוד הצי הבריטי מטיל מצור ימי סגור ולעגני על נמלי הים האמריקניים. מלבד קומץ ניצחונות־בקושי של חיילים אמריקנים בקנדה בשנת 1814 והגנה מוצלחת אך מאוחרת על ניו־אורלינס שבועיים לאחר חתימת הסכם שלום עם הבריטים בגנט, מלחמת 1812 הסתכמה ברצף אסונות מופלא. הבריטים פשטו בלי התנגדות על החוף המזרחי האמריקני, ואפילו שרפו את וושינגטון־סיטי; מדינות ניו־אינגלנד נפגשו בהרטפורד שבקונטיקט באוקטובר 1814, ובפיהן איומים בעזיבת האיחוד; התזמון הגרוע של סגירת בנק ארצות הברית בשנת 1811 הותיר את הנשיא מדיסון ללא מנגנון למימון המלחמה, ודרדר אותו ב־1814 ללוות כסף מבעלי הון פרטיים כדי למנוע פשיטת רגל פדרלית.

מלחמת 1812 הכתה בהלם את הנהגת המפלגה הדמוקרטית־רפובליקנית של ג'פרסון, ובמיוחד את הנרי קליי. כאילו כדי לכפר על דחיפת האומה למלחמה שלא הייתה מוכנה לה בגלל הג'פרסוניאניות הרדיקלית שלו, קליי הפך כעת לתומך במה שיכונה רפובליקניזם לאומי. קליי, משמיד הבנקים לשעבר, סמך את ידיו על החייאת הבנק של ארצות הברית, והציע להקים בנק לאומי שני שימומן ב־35 מיליון דולר וישמש בתור מוסד ההלוואות הלאומי המרכזי. ועוד זאת, בתור בעל מטעים בעצמו, קליי קרא כעת למערכת חדשה של מכסי יבוא לאומיים שייקרו את ייבוא מוצרי הצריכה מאירופה ויעניקו הגנה ועידוד לאמריקנים שיתחילו לייצר את אותן הסחורות במולדת — כמובן, בעזרת הלוואות מהבנק הלאומי השני. רק כך, טען קליי בקונגרס ב־1816, "אפשר לשמור על עצמאות לאומית ... נגד הסגת גבול זרה".

השפעתה המזעזעת של מלחמת 1812 על האמונה הג'פרסוניאנית מוכחת בכך שג'יימס מדיסון בתקופת כהונתו האחרונה בנשיאות וג'יימס מונרו בשתי כהונותיו, בשנים 1824-1816, אפשרו לקליי ולבעלי בריתו להתקדם במתן הזיכיון לבנק השני של ארצות הברית, להכפיל את שיעור המכס ולממן דרך לאומית שתחבר בין מייסוויל במרילנד לטריטוריית אילינוי. בתי המחוקקים במדינות הלכו בעקבות קליי והנפיקו זיכיונות למאתיים בנקים מדינתיים ב־1815, ואחריהם לעוד 392 בנקים חדשים בשלוש השנים הבאות — כולם העניקו הלוואות, ויחד עם ההלוואות גם שטרות נייר שישמשו כמזומן קל לשימוש. מחוקקים מקומיים החלו גם לחלק זיכיונות לתאגידים, שהנפיקו ניירות ערך משלהם בדמות מניות ואיגרות חוב במטרה לגייס מזומנים ישירות משוקי הון גדולים. בשנת 1817 הופיע בניו־יורק מקצוע כלכלי חדש לגמרי — סחר במניות. רשת שוק לאומית, במסווה של מה שקליי יכנה "מערכת אמריקנית באמת", הפכה מעתה למיזם ממשלתי.

הנרי קליי לא היה יכול לחזות בפרץ היצירתיות הזה בשוק את אחריותו של הקפיטליזם למחזורי התמוטטות וצמיחה, ובשנת 1819 אירעה בדיוק התמוטטות כזאת. שלל הבנקים המדינתיים שאישרו בתי המחוקקים היו אמורים לשמור בכספותיהם די מטבעות לפדיון מבול שטרות הנייר שהדפיסו וחילקו, אך בבולמוס הפיתוח הגדול שלאחר המלחמה היה קל מדי לבנקים להתעלם מכך. כשמחיר הכותנה בבריטניה ירד משיא של 60 סנט לק"ג ל־30 סנט, הירידה בהכנסות הכותנה הפילה איתה את הבנקים, ועד אביב 1819 הפכה הקריסה לתבהלה לאומית. בנק ארצות הברית החדש, שהחזיק בבעלות על אוספי ענק של נדל"ן במערב, עיקל משכנתאות ומכר קרקעות בפחות ממחצית משוויין לפני 1819. "כל הערים הפורחות במערב משועבדות לכוח הכסף הזה", קונן תומס הארט בֶּנְטוֹן. "הן לכודות בלוע המפלצת".

התבהלה הכלכלית עוררה סערה פוליטית, וקליי לא הצליח למנוע מהעדר הדוהר לרמוס את מיזמיו ואת הקואליציה הפוליטית שיצר במפלגה הדמוקרטית־רפובליקנית. מנוסת הבהלה הגיעה לקליי עצמו ב־1824, כשבית המחוקקים של טנסי עקף את הוועידה המפלגתית הדמוקרטית־רפובליקנית המקובלת ובחר לא בקליי אלא באנדרו ג'קסון בתור המועמד לנשיאות. ג'קסון פיקד על הגנת ניו־אורלינס בשנת 1815, וניצחונו שם, גם אם לא השפיע כלל על חוזה השלום, עדיין הפך אותו לגיבור לאומי. בתור תושב הדרום ובעל עבדים, הוא גם היה יקירם של הג'פרסוניאנים הזקנים, ושנא בהשראה תנ"כית את כל מערך הבנקאים, המשקיעים וחופרי התעלות, שלדעתו רוקנו את האומה מסגולתה הרפובליקנית. "כל מי שמכיר אותי", טען ג'קסון, "יודע שתמיד התנגדתי לבנק של ארצות הברית. לא, לכל הבנקים", והפתרון שלו לתבהלת 1819 היה שהעם יחזור "להרגלי החריצות והפשטות שהיו לנו".

קליי מייד ראה בג'קסון את אויבו. הוא ואחד מבעלי בריתו הרפובליקנים הלאומיים, ג'ון קְוִוינְסִי אָדַמְס, הצטרפו למרוץ הנשיאותי של 1824 כדי לעצור את ג'קסון. אבל האומה עוד בעבעה באי נחת מתבהלת 1819, ולכן ג'קסון סחף את האומה עם תמיכה עממית שהשתוותה כמעט לתמיכה בכל יריביו גם יחד. אך לא היה בכך די להשגת רוב בחבר האלקטורים, וקליי ניצל את הדרישה הטכנית לכך בחוקה האמריקנית כדי לחתום "עסקה מושחתת" עם ג'ון קווינסי אדמס ולהוביל לכך שבית הנבחרים יבחר באדמס, ולא בג'קסון, לנשיא.

אבל לו נעדר אדמס מהשבעתו שלו עצמו, לא היו פני הדברים שונים הרבה מכפי שהיו להלן. שכן "העסקה המושחתת" הכתימה את ממשלו של אדמס מראשית ימיו ושיתקה את כל מאמציו ל"שיפור החקלאות, המסחר והייצור בחסות הפדרלית, טיפוח ועידוד המכונאות והאומנות היפה, וקידום הספרות והקדמה המדעית". בשנת 1828 חזר ג'קסון להתמודדות על הנשיאות, ולקול המרמור של הנרי קליי זכה בניצחון מוחץ. בלי להתנצל, ג'קסון פיטר בנקמנות יותר מאלף פקידים במשרדים פדרליים שהיה להם קשר כלשהו עם אדמס או קליי, פתח להתיישבות חקלאית חדשה 90 מיליון דונמים של קרקע מובחרת לגידולי כותנה בג'ורג'יה ובמרכז אלבמה, הטיל וטו על המשך בניית הדרך הלאומית, ובשנת 1832 הכשיל את חידוש זיכיונו של הבנק השני של ארצות הברית. "ג'קסון גילם היטב את הרודן", נאנח הנרי קליי המיואש, וחיכה רק לברוח מוושינגטון־סיטי "ברגע שאוכל לעשות זאת בהגינות, בהנאתו של אדם הנמלט ממערת קבורה".

בחירתו של אנדרו ג'קסון לנשיאות מוטטה את האשליה שקיימת עדיין מפלגה רפובליקנית אחת, מפלגת ג'פרסון ומהפכת 1800. בשנת 1834 העניק קליי לרפובליקנים הלאומיים את שם המפלגה שלהם, הוויגים, השואב מהעבר הפוליטי האנגלי את מפלגת ההתנגדות לאצולה הצבאית ולעריצות הפוליטית. "הוויגים של ימינו", הכריז קליי בנאום שנשא בסנאט ב־14 באפריל 1834, "מתנגדים להסגת הגבול מצד הרשות המבצעת" — כלומר אנדרו ג'קסון — "ולהרחבה מדאיגה של כוחה וזכותה. הם בולשים אחר שחיתויות הממשל וניצול כוחו בחסות מנהל עליון החותר לרכז בגופו את כל סמכויות הממשלה" ושואפים להגן על "הנר הדולק יחידי, ובוער תמיד לטובת העם, שהוא החוקה וחירויות האזרח".

קליי השתדל אומנם להגדיר את "הוויגים של ימינו" בתור רפובליקנים טובים ותו לא, אך הוויגיות ייצגה למעשה מקבץ ערכים ורעיונות פוליטיים וציבוריים שהבדילו אותה בבירור מהג'קסוניאניות. הוויגים ראו בעצמם מפלגה של העסקים וההון העירוניים הקטנים, ובדרך כלל אנשי עסקים ובעלי הון עירוניים שהיו חלק מרשתות ההשקעה והסחר הטרנס־אטלנטיות, או של סחר חוצה גבולות בין מדינות ומחוזות. זה לא אומר שהוויגים היו לחלוטין מפלגה מוכוונת־עיר: למעשה, הם שאבו הרבה מתמיכתם מהחקלאים. אבל חקלאים ויגים נטו להיות חקלאים מסחריים בקנה מידה גדול, שייצרו מוצרים חקלאיים לשווקים רחוקים, והיו קשורים לשווקים שנהנו מאסדרה מדינתית ואפילו לאומית של הסחר. במילים אחרות, לא הייתה זו מפלגה שחבריה הזדהו אך ורק עם מדינתם או עם מחוזם, במובן כלכלי או חברתי. לרוב ביקשו הוויגים להימלט ממגבלות המחוז והיישוב, וחתרו לעצב את עצמם מחדש בהתאם לזהויות כלכליות חדשות בעולם מסחרי רחב יותר, המבוסס על כישרון, שיפור עצמי ושליטה עצמית.

זה מה שמשך אותם אל "המערכת האמריקנית" של קליי, והוביל אותם לתמוך במכסי מגן גבוהים (כדי לסייע לעסקים אמריקניים להתחרות במוצרים אירופיים), סובסידיות לשיפורים פנימיים (כדי לסייע בשבירת חסמים בפני התרחבות הסחר), טכנולוגיית תחבורה חדשנית (בעיקר תעלות ומסילות רכבת), ובנק לאומי (ליצירת מערכת לאומית אמינה ואחידה להשקעה, למימון ולמטבע). ואף שהוויגים הסתכנו משום כך בהאשמתם בכך שהם פשוט מפלגה לעשירים, תשובתם הייתה שהם למעשה מפלגת ההזדמנויות הכלכליות. "מי הם עשירי ארצנו?", שאל עיתון ויגי. "הם המכונאי היוזם, שמרומם את עצמו בעמל המצאתו, מהאבק והמאבק בבית המלאכה שלו, למשכן של נינוחות ואלגנטיות; הסוחר החרוץ, שחסכנותו הסבלנית מאפשרת לו סוף־סוף לצבור די הון לחסוך מעצמו את חובתו בדלפק וליהנות מפנאי שהרוויח ביושרה". בעיני הוויגים, כוחם של השווקים הוא שנתן לאמריקנים את החופש להמציא את עצמם מחדש ולשפר את חייהם.

הוויגים גם תיארו את עצמם כ"מפוכחים, חרוצים וחסכנים", בהתייחסם לא רק לחייהם הכלכליים אלא גם לאלו המוסריים. כלכלת הוויגים הייתה תלויה בקיומו של סדר בכלכלה הלאומית, אך הוויגים הסתמכו גם על סדר בהתנהגות המוסרית, וזה הוביל אותם לברית הדוקה עם הפרוטסטנטים מהאסכולה החדשה. לא כל אוונגליסט יהפוך לוויג, כמו שלא כל ויגי יהפוך לאוונגליסט, אך רבים מהם, כמו המטיף הלהוט צ'רלס גרנדיסון פִינִי, או נתנאל ויליאם טיילור מאוניברסיטת ייל וחברו במשך כל חייו ליימן בִּיצֶ'ר, שוכנעו לראות בשוק לא יריב שיש להתנגד לו אלא כוח שיש לרתום. מפלגת הוויגים הציעה לאמריקנים הזדמנויות מרובות לניידות ולשינוי עצמי — מחקלאות למלאכה, מכפר לעיר, מעוני לעושר — ומכיוון שמהפכה עצמית עמדה גם בבסיס ההמרה האוונגליסטית, רבים באסכולה החדשה התקשו לראות בוויגים אויב. אמת, הודה הכומר מפילדלפיה הנרי אוגוסטוס בּוֹרְדְמָן ב־1853, "הִכתה המלחמה באלפיה, והמסחר ברבבותיו". אך השתקת הבנקים או שיבוש התאגידים לא יביאו פתרון: "דממת המוות תחליף את ההמולה הבלתי נסבלת אך היצרנית של בתי היציקה ובתי המלאכה", וגם (מה שהיה קטלני יותר לשאיפות הציבוריות של האוונגליסטים) "המערך האצילי של מוסדות הדת והצדקה שלנו יאבד את יעילותו, אם לא יושמד לחלוטין".

המיזוג הוויגי בין ההמרה האוונגליסטית לכוחו של השוק לא רק יצר התאמה תרבותית, אלא גם פתח את האפשרות ליצור הסכמה פוליטית פרוטסטנטית בתוך החברה הרפובליקנית החילונית של אמריקה. ליימן ביצ'ר, למשל, התייפח על כיסא קני הסוף שלו ב־1819 כשקונטיקט הצביעה לפרק את הכנסיות הקהילתיות שלה, אך כעת הוא חיפש כל זווית אפשרית שתאפשר לבנות מחדש את הקשר הזה דרך "השפעה" נוצרית באופן שיתאים לרפובליקניוּת. הוא נתן חסות לסדרת אגודות שינוי התנדבותיות שיוכלו לשמר את הפעילות החברתית הנוצרית כאשר הכנסיות לא יוכלו לעשות זאת (בגלל פירוקן ועקרון "הפרדת הדת והמדינה"); ואז עבר לאוהיו כדי להתמנות לנשיא סמינר ליין ולהציל את המערב מהקתוליות. באופן דומה, הנרי בורדמן גינה את "מכונות הקיטור וספינות הקיטור שלנו" וכינה אותן "מכונות שחיטה", אבל החליט שהן "דוממות ומאולפות בהשוואה לבית המרזח". בחיפוש המתמשך אחר ההשפעה הנוצרית על החברה, ביצ'ר ובורדמן שמחו לכרות ברית הדוקה עם הוויגים, והוויגים מצאו בכוח האוונגליסטי רחב היריעה את אמצעי השליטה האידיאלי שיקדם את סוג האחדות הלאומית הדרושה להפעלה נטולת תקלות של "המערכת האמריקנית".

משמעותה של הברית הזו הייתה שהן הוויגים החילונים והן הפרוטסטנטים מן האסכולה החדשה נעשו, מכורח המציאות, מחויבים לשימור האיחוד יותר מאשר לנטייה המתמשכת של תושבי הרפובליקה לחיי פרט דמוקרטיים. קליי, למשל, היה בעל עבדים מקנטקי, ולכן האינטרסים שלו תאמו את אלו של בעלי העבדים בדרום; אך הוא גם גינה בפומבי את חוסר המוסריות שבבעלות על עבדים, ביקש להגביל בפועל את התפשטות העבדות בארצות הברית, קידם תוכניות יישוב לעבדים משוחררים (פחות לטובת העבדים ויותר כדי להסיר אבן נגף בפני האחדות הלאומית), והיה אדריכלן של פשרות רבות שנועדו להשאיר באיחוד את מדינות העבדות הדרומיות. באופן דומה, אף שליימן ביצ'ר היה ינקי מקונטיקט והתנגד לעבדות, הוא התאמץ לדכא כל דיון על העבדות בסמינר ליין, מחשש להשפעה המשבשת שתהיה לכך על תלמידיו ועל תוכנית ההשפעה הנוצרית הלאומית שלו. הוויגים החילונים והאוונגליסטים כאחד האמינו שרק ברית לאומית חזקה תוכל להבטיח את ניצחון השווקים המשגשגים ואת מיסוד ההשפעה הנוצרית, ובלב סדר היום הוויגי הנרחב עמד דיכוי בכל מחיר של האזרחות המקומית, של השחיתות האישית והפרישה מהאיחוד.

הוויגיות הייתה אפוא תנועה בעלת קשרים אינטלקטואליים רחבים. במקביל לפעילות משותפת עם פרוטסטנטים אוונגליסטים, היא נהנתה גם מקשרים ברורים עם הליברליזם האירופי בשנות הארבעים של המאה ה־19. כמו הליברליזם, זו הייתה תנועה המבוססת על תבונה, ובעיקר על הרציונליות הכלכלית של השוק. ושוב כמו הליברליזם, האידיאולוגיה הוויגית האדירה את הפרט, אם כי במקרה הזה לא את הפרט האנרכי והעצמאי שדמיינו הג'פרסוניאנים, אלא את הפרט הכלכלי המשוחרר ממגבלות הקהילה המקומית, שיוצא באין מפריע לדרך ההזדמנות הכלכלית. אולם הצד האפל של הוויגיות, כמו הצד האפל של הליברליזם הבורגני, היה חשדו כלפי הדמוקרטיה העממית, ואמונתו שרק אליטה נאורה אך לא אריסטוקרטית מתאימה לשלוט בחברה האנושית. "כל העולם שמחוץ לדלתות הללו אינו חכם ופטריוטי כמו כל העולם אשר בין הקירות האלה", הזכיר דניאל ובסטר לסנאט. זה אפשר לדמוקרטים להוקיע את חבריהם משכבר הימים בתור "אצולה פדרלית־ויגית, משוחדת לטובת הבריטים, הלובשת חולצות מסולסלות, גרבי משי וכפפות עור גדי". בכך, אבל רק בכך, צדק אנדרו ג'קסון: קליי והוויגים לא היו מפלגת "העם".

אולם גם לדמוקרטים של ג'קסון (השם הכפול והמסורבל יותר "הרפובליקנים־הדמוקרטים" ננטש כשהרפובליקנים הלאומיים אימצו את לעצמם את הכינוי "הוויגים") לא התאים הכינוי "מפלגת העם". אף שג'קסון ראה בעצמו לוחם למען "החקלאי האמריקני, שזה עתה חרש את שדהו", הג'קסוניאנים הפכו את הרעיון הזה לאידיאולוגיה פוליטית מורכבת בדיוק כמו זו של הוויגים. בציטוט ישיר מהתורה האגררית של ג'פרסון, הדמוקרטים האמינו ש"החקלאי הוא באופן טבעי דמוקרט... שאינו מוכתם בשחיתותה ובחולייה של העיר הצפופה".

קחו מאה חורשים [כתב ויליאם לֵגֶט] משדותיהם ומאה סוחרים משולחנותיהם, ואיזה אדם, המתבונן בכבוד האמיתי של טבעו, יוכל להסס להעניק פרס הצטיינות מעולה, בכל מובן אינטלקטואלי, פיזי ומוסרי, לחבורת הכפריים הלבביים, על פני זו של רואי החשבון הרפויים והחיוורים, השחוקים מחרדות הסחר ומחישובי הרווח?

בשעה שהוויגים ערבבו אופורטוניזם כלכלי ומוסריות פרוטסטנטית, ובכך שילבו תאוות הלאמה עם מוסר פרטי, הדמוקרטים הבדילו לחלוטין בין הציבורי לפרטי, בטענה שהדמוקרטיה הרובנית תשלוט במרחב הציבורי וה"לסה פר" במרחב הפרטי. "הבה ניתן לעם לעשות כטוב בעיניו" הפך לדגל הג'קסוניאני. ומכיוון שהדמוקרטים הפכו את הסגולה הטובה הפוליטית לשם נרדף כמעט לרצון העם, הם לא נזקקו לדעתן של המוסריות הנוצרית וההשפעה הנוצרית, ולא בירכו עליה. "מטרת הדת היא להסדיר את התנהלות האדם בהתייחס לאושר במצב קיום עתידי", הכריז לגט במאמריו בעיתון ניו־יורק איוונינג פוסט בשנות השלושים של המאה ה־19, ואילו מטרת "הפוליטיקה" שונה בתכלית, "להסדיר את התנהלותו בהתייחס לאושרן של הקהילות".

זו לא הייתה עמדה אנטי־דתית לחלוטין, שכן היו בארצות הברית קהילות דתיות חשובות שחשו בנוח יותר בקרב הדמוקרטים מאשר אצל הוויגים. הפרסביטריאנים מהאסכולה הישנה נחלקו בין הדמוקרטים ובין הוויגים, בדרך כלל כי אנשי האסכולה הישנה בדרום ראו במפלגה הדמוקרטית מגן מפני התערבות בעבדות, וכי אנשי האסכולה הישנה בצפון היו לעיתים קרובות שמרנים מבחינה תרבותית שחשקו בדפוסי הארגון החברתי של אירופה, שהם לא מצאו אצל הוויגים. באופן דומה, אפיסקופלים של הכנסייה הגבוהה11 בזו לרעיון שהכנסייה האפיסקופלית המדרגית שלהם צריכה לנסות לערב את עצמה עם הרפובליקניות הבורגנית. "התכונה המעשית החשובה ביותר של המערכת הזו היא הכפיפות — כפיפות המבוססת על עיקרון ולא על נוחות — הקיימת במוסר ובמצוות האל, ולא במחשבה האנושית", התפאר כתב העת של הכנסייה הגבוהה צ'רצ'מן בשנת 1831, ובכך התנתק בנחישות מעולם הטיפוס החברתי והשיפור העצמי של הזהות הוויגית. עם זאת, הקיצונים ביותר בין הבפטיסטים והמתודיסטים האוונגליסטים מצאו גם הם סיבה להתייצב לצד הדמוקרטים, כך שלימן ביצ'ר חשב שהמפלגה הדמוקרטית בקונטיקט "כללה כמעט את כל הכיתות הקטנות, מלבד מחללי השבת, מוכרי הרום השתויים, הכופרים ובני הבליעל כולם". כמו אנשי האסכולה הישנה מן הדרום, גם ההדיוטות הבפטיסטים והמתודיסטים חששו מההשלכות החברתיות שיצוצו אם יניחו לסדר היום הפוליטי לעצב את מדיניות הכנסייה, והמחויבות הלוחמנית של ג'פרסון והדמוקרטים להפרדה מוחלטת בין הכנסייה למדינה נשמעה להם בתור התחייבות לביטחון יותר מאשר הפחתת יכולתם "להשפיע".

מתודיסטים ובפטיסטים גם הזדהו עם הדמוקרטים על שהוקירו את הרגש יותר מאשר את התבונה. בדיוק כפי שהמתודיסטים והבפטיסטים התאפיינו בכך שפנו במובהק ובפירוש לרגש כדי להצדיק את האמונה הדתית, הדמוקרטים נודעו בפנייתם ל"רגשות" הדמוקרטיים, ומדריכי נאומים המליצו לנואמים דמוקרטים לאמץ "מהירות, קטיעה, תלונה, קשיחות וחרדה". הפוליטיקאי הדמוקרטי בנאום קמפיין מקומי, כמו המטיף המתודיסטי, "מתח את צווארו וראשו נשלח לפנים, והוא לעיתים קרובות מהנהן ונד באורח מאיים נגד מושא הרגש". אנדרו ג'קסון, בעצמו פרסביטריאן מהאסכולה הישנה, זעזע אפילו את תומס ג'פרסון בהתנהגותו "הנלהבת". "רגשותיו איומים", ציין ג'פרסון הזקן לאחר שפגש את ג'קסון. "הוא מעולם לא הצליח לדבר בגלל עזות תחושותיו. ראיתי אותו מנסה שוב ושוב, ובדרך כלל נחנק מרוב זעם". זה אולי לא הרגיע את ג'פרסון, אבל האדרת הרגש ייסדה דפוס רטורי משותף בין דמוקרטים אנטי־דתיים ובין בעלי בריתם הדתיים. היא גם יצרה דפוס תרבותי שבו הקצוות בימין ובשמאל על הרצף הדתי — מטיפי "רגש" ואנשי האסכולה הישנה בחולצותיהם המגוהצות — עמדו לצד הדמוקרטים, בעוד אנשי האסכולה החדשה ממעמד הביניים והאוונגליסטים מן האסכולה הישנה שבאמצע הלכו עם הוויגים.

אומנם הוצבה בכך מטרה משותפת כלשהי לשוליים הקיצוניים של הדת האמריקנית ולג'קסוניאנים, אבל לא היה בכך כדי לעצב מפת דרכים לקידום "השפעה" ציבורית. בתחום הדתי, ויליאם לגט רצה "סחר חופשי לחלוטין בדת", כלומר ללא מכסים מוסריים וללא "הגנה, רגולציה או התערבות ממשלתית מכל סוג". והרעיון הזה הורחב, מבחינת לגט, אפילו להכרזה על חג ההודיה השנתי: "אנו מצטערים אפילו על קיומו של החריג היחיד הזה מן הכלל של הפרדה מלאה של ענייני המדינה מענייני הכנסייה". אפילו בעיצומה של מגפת הכולרה הגדולה של 1832 איים ג'קסון להטיל וטו על כל בקשה שתעלה מהקונגרס ליום צום ותפילה. "בכל פעם שהדת עוזבת את ביתה הראוי, הלב, כדי להצטרף לרעש ולהמולה של ענייני המדינה", הזהירה הוועידה הדמוקרטית הלאומית בשנת 1835, "היא חורגת משטח שיפוטה ופוגמת בתומתה". המוסריות הדתית הייתה עניין של מחשבת הפרט; ונאסר להעריך את המוסריות הפוליטית באמות מידה מופשטות של התנהגות מוסרית, אלא לפי מה שדרש הקול המשותף של הדמוקרטיה. אם הרוב העממי העדיף לבטל את הבנקים, להתעלם מהסכמים עם האינדיאנים ולעודד את השתלטנות הלא מוסרית של "המנהיג הצבאי"12 אזי כנראה הייתה לו הזכות לעשות זאת.

ויגים ודמוקרטים כאחד ראו בעצמם את אבירי החירות, אך מהר מאוד התברר שהוויגים חשבו שחירות פירושה חופש מהמגבלות הפריפריאליות של המקומיוּת, ואילו הדמוקרטים חשבו על החירות בתור הזכות לרסן ריכוזי עושר וכוח גדולים. מאמרי המערכת של ג'ון ל' אוֹסָלִיבָן בדמוקרטיק רוויו בשנות השלושים של המאה ה־19 הציגו את החירות בתור וטו על "ההשפעה החזקה" של "ערים, שהעושר מצטבר שם, שהפאר חושף שם בהדרגה את נטיותיו המשחיתות, שמנהגי האצולה והסיווג החברתי יוצרים ומחזקים שם את עצמם, שקהילת האדם מעוררת ומגזימה שם את כל הרעיונות. ..."; וחבר איגוד הסחר בניו־יורק איליי מוּר הטיף שחירות היא מגבלה על "הצטברות וחלוקה בלתי מוצדקות של עושר", אשר "כולנו יודעים, יוצרת את האצולה של המדינה הזו". כתוצאה מכך, החירות הייתה רעיון שלילי, ולא חיובי, בעיני הדמוקרטים, והם השתמשו בה לא כדי להשיג עוד, אלא כדי להתגונן.

לפיכך, בשעה שהוויגיות נעשתה דומה יותר לליברליזם הבטוח והלאומני של מעמד הביניים באירופה, הדמוקרטים החלו מדברים במידה גוברת בשם חקלאות מבוססת עבדים ובשם הפועלים, שכעסו על כוחם של מעסיקיהם הבורגנים או שהתנגדו לאכיפת התרבות המוסרית הבורגנית. כפי שניסח זאת דניאל ווקר האו, הוויגים קידמו חברה מגוונת כלכלית אך אחידה תרבותית; הדמוקרטים העדיפו אחידות ושוויון כלכליים, אך סבלו את התפשטותו של הגיוון התרבותי, האתני והמוסרי. לא מוגזם לומר (כפי שהעיר פעם מרווין מאיירס) שבהקשר של שנות השלושים במאה ה־19, הוויגים היו מפלגת האופטימיות, בעוד הדמוקרטים היו מפלגת הפחד. "הממשל [הדמוקרטי] תופס עמדת מגננה", כתב אוסליבן ב־1837. "קשה אם לא בלתי אפשרי לשמר את הטוהר המושלם, ללא שחיתות או ניצול לרעה, בכל אינספור ההשלכות של פעולותיה של רשות מבצעת כמו שלנו, נוקשה ככל שתהיה היושרה ועזה ככל שתהיה הפטריוטיות של הרוח המנהיגה אשר, מראשה, מפיחה רוח בשלם".

בעיני אברהם לינקולן, שנכנס למערכת הבחירות הראשונה שלו בשנת 1832, עולם הפוליטיקה של אילינוי בוודאי נראה מתבוסס ב"שדולות, אינטרסים מקומיים והרפתקנים פוליטיים". במהלך שנות העשרים של המאה ה־19, הכוח הפוליטי הגדול ביותר באילינוי לא היה מפלגה, אלא משפחתו של מושל הטריטוריה לשעבר, ניניאן אדוארדס. אבל ב־1832 התבניות שעיצבו את ההתמודדויות הפוליטיות הלאומיות הגדולות מסגרו והגבילו גם את הפוליטיקה המקומית. ובהתחשב בעומק אהדתו של לינקולן לכל אידיאולוגיה שהטיפה לשחרור מחיי החקלאות, האדירה את הניידות החברתית והסכימה שעבודה בשכר מבטיחה למעשה את היכולת "לשפר את מצבו של האדם", לא היה כל ספק בשאלה בקרב מי ימצא לינקולן את חבריו. "תמיד הייתי ויגי־הנרי־קליי מסורתי", אמר לינקולן לג'ון מיינור בּוֹטְס ב־1861, ומהרגע הראשון הייתה לו ההזדמנות להוכיח זאת.

11 בכנסייה האנגליקנית־אפיסקופלית, הזרמים הטקסיים ששימרו יותר מהאמונות והמנהגים של הכנסייה הקתולית.

12 Military Chieftain, בין הכינויים באותה תקופה לאנדרו ג'קסון.