ליפול על ארון

ליפול על ארון

אוטיס פארקר מת. הוא נהרג על ידי ארון ספרים שנפל עליו, ומדפיו היו מלאים חומר קריאה כבד ביותר. המשקל הכללי היה אלף פאונד, ואלה שיטחו את גופו הדק של פארקר, ששקל 160 פאונד. תאונה טרגית, או כך היה נדמה.

קודם אציג את עצמי. אני ג'ון קורי, בלש העובד עבור מחלק הבילוש של הרובע הראשון שנמצא – אם אי-פעם תזדקקו לי – בכיכר אריקסון במנהטן תחתית, ניו יורק.

היה זה בוקר קר ושטוף רוחות של חודש מרס, יום שלישי, ואני ישבתי בבית קפה ברחוב הדסון, כמה בלוקים מהתחנה שלי, וניסיתי לתרגם לספרדית קותל חזיר וביצת עין הפוכה עבור המלצר המאותגר-אנגלית שלי. "חואבוס פליפו. האמבו ובלאנקו טוסטו. בסדר?"

הסלולרי שלי צלצל ב-8:34, וזה היה הבוס שלי, מפקח אד רואיז, שאמר, "שמתי לב שאתה לא בעמדה שלך."

"אתה בטוח?"

"איפה אתה?"

אמרתי לו, והוא אמר, "יופי. נבחרת. יש לנו גופה בחנות הספרים 'מבוי סתום' בנורת' מור, שהתגלתה על ידי מוכר שהגיע לעבודה."

הכרתי את חנות הספרים, שהתמחתה בספרי פשע ומתח – למעשה, הייתי לקוח שלהם בעצמי כמה פעמים. אני אוהב לקרוא תעלומות רצח. אני תמיד מצליח לנחש מי הרוצח – בלי להציץ בסוף. טוב... כמעט אף פעם. אם רק העבודה שלי הייתה כל כך קלה.

רואיז המשיך, "המנוח הוא בעל החנות, מר אוטיס פארקר."

"אה... הי, אני מכיר אותו. פגשתי אותו כמה פעמים."

"כן? איך?"

"קניתי ספר."

"באמת? למה?"

התעלמתי מזה ושאלתי, "זה מקרה שוד?"

"לא. מי שודד חנויות ספרים? אנשים שודדים מקומות שיש בהם כסף או מוצרים שאפשר למכור."

"אוקי, אז מה זה?"

"זה נראה כמו מקרה סגור," שזאת הדרך של שוטרים לתאר מקרה קל. הוא הסביר על ארון הספרים שקרס והוסיף, "נראה שזאת תאונה, אבל רורק, השוטר שקיבל את הקריאה, אומר שאולי כדאי להעיף עוד מבט לפני שינקו את הבלגן הזה."

"בסדר. הי, איך אומרים בספרדית ביצים מטוגנות בלחמנייה ותארוז לי לדרך?"

"בספרדית זה האסטה לה ויסטה ותעיף את התחת שלך לחנות הספרים."

"בסדר." סגרתי את השיחה ויצאתי אל הבוקר הקר. בשעה הזאת מנהטן תחתית פקוקה ברכבים ואנשים, כולם מנסים להגיע לעבודה, וכולם נהנים מכל רגע בדרך. כמוני.

הדרך הייתה קצרה יותר בהליכה מאשר בניידת שהייתי צריך לקחת מהיחידה, אז התחלתי לחצות את ארבעת הבלוקים במעלה רחוב הדסון, נאבק נגד הרוח הצפונית העזה ששאגה במורד השדרה. אקסהיביציוניסט בפינת הרחוב פתח את מעיל הגשם שלו, עף למעלה והמתין לאישור נחיתה מעל בניין ווסטרן יוניון. לא באמת, רק צוחק.

פניתי אל נורת' מור, רחוב שקט ומרוצף אבנים, שממשיך מערבה אל הנהר. מימין ראיתי שתי ניידות ואוטובוס – אם קראתם ספרי בלש ניו יורקיים אתם יודעים שאלה שני רכבי סיור משטרתיים ואמבולנס. רכב אחד הוא הניידת המקומית שהגיבה לקריאה והאחר – רכב הסיור של הסמל.

כשהתקרבתי לחנות הספרים "מבוי סתום" ראיתי שלא היו שם סרטי זירת פשע, והפעילות המשטרתית לא משכה את תשומת לב המקומיים; כך זה בדרך כלל בניו יורק, אלא אם כן זה משהו מעניין או בעל משמעות תרבותית, כמו חיסול של המאפיה. גם אז, המקרה לא שווה יותר מארבע דקות מזמנכם. כמו כן, זה לא היה רחוב שוקק במיוחד – בעיקר דירות ישנות ובנייני דירות לופט עם הרבה שלטי דירות להשכרה. מר אוטיס פארקר לא פתח את החנות שלו במקום טוב, אבל השם שנתן לה התאים בהחלט.

הצמדתי את התג שלי למעיל הגשם  וניגשתי לשוטר שעל תג השם שלו נכתב "קונר". "חוקר מקרי המוות כאן?" שאלתי אותו.

"כן. ד"ר היינס. אני חושב שהוא מחכה לך."

היינס היה בחור טוב. הוא נראה כמו קברן ולא ניסה לשחק אותה בלש. הצצתי בשעון שבסלולרי שלי. השעה הייתה 8:51.  אם באמת מדובר ביותר מהדגמה עגומה לחוק הכבידה של ניוטון, עד כמה שהסיכוי לכך היה קטן, אצטרך למלא טופס DD-5 ולפתוח תיק רצח. אחרת, סתם עברתי בסביבה.

הצצתי בחזית חנות הספרים, שתפסה את כל קומת הקרקע של בניין לבנים עם חמש קומות, שנראה מעוך בין שני בניינים ישנים. על דלת הזכוכית היה תלוי שלט "סגור", ליד ציון שעות הפתיחה – כל יום מלבד ימי ראשון, מתשע בבוקר עד שש בערב; בעיקרון, שעות פתיחה שהבטיחו מספר מינימלי של לקוחות. היו שני חלונות ראווה, אחד מכל צד של הדלת, ובחלונות היו... ובכן, ספרים. מה שבאמת היה חסר ברחוב הזה היה בר.

בכל מקרה, בחלון השמאלי היו בעיקר ספרי פשע – צ'נדלר, דורותי סיירס, אגתה כריסטי, קונאן דויל, וכך הלאה. החלון מימין הציג סופרים של רבי-מכר עכשוויים כמו בראד מלצר, ג'יימס פטרסון, דיוויד באלדאצ'י, נלסון דה מיל, ואחרים שעשו יותר כסף בכתיבה על מה שאני עושה ממה שאני מרוויח כשאני עושה את זה בעצמי.

שאלתי את השוטר קונר, "מי אחראי כאן?"

הוא אמר, "סמל טריפאני," והוסיף, "אני הנהג שלו."

תמיד כדאי לקבל תמונה כללית של השטח לפני שמתפרצים פנימה, אז שאלתי, "מי עוד נמצא שם בפנים?"

הוא ענה, "שני הפרמדיקים, השוטרים שהגיבו לקריאה, רורק וסימונס, ועובד בשם סקוט שגילה את הגופה כשהוא הגיע לעבודה."

"ואוטיס פארקר," הזכרתי לו.

"כן, הוא עדיין שם."

"ראית את הגופה?"

"כן."

"מה אתה חושב?"

קונר אמר, "הבוס שלי חושב שזאת תאונה."

"ומה אתה חושב?"

"מה שהוא חושב."

"כמובן." הוספתי, "אם מישהו מגיע ואומר שהוא לקוח או חבר, תכניס אותם פנימה."

"אין בעיה."

נכנסתי לחנות הספרים, שנראתה כמו בפעם הקודמת שהייתי כאן – בלי לקוחות, בלי צוות, קורי עכביש על הקופה הרושמת, ולמרבה הצער בלי פינת קפה. הרבה ספרים.

לחנות הייתה תקרה בגובה שתי קומות, ובפאתי החלל נח גרם מדרגות לולייני מברזל יצוק, שהוביל אל חלל פתוח, שם יכולתי לראות את סמל טריפאני, שכבר הכרתי, עומד ליד המעקה. הוא הבחין בי ואמר, "בוא, תעלה."

הלכתי אל גרם המדרגות, שעליו היה תלוי שלט "שטח פרטי", והתחלתי לטפס. בדרך ניסיתי להיזכר בפעמים הבודדות שבהן באתי במגע עם מר אוטיס פארקר כאן, בחנות שלו. הוא היה גבר מזוקן בתחילת שנות השישים לחייו, אבל היה יכול להיראות צעיר יותר אם רק היה צובע את שערו. הוא התלבש יפה, ואני זוכר שחשבתי – כמו ששוטרים חושבים – שבטח היה לו מקור הכנסה נוסף. אולי החנות הזאת הייתה כיסוי למשהו. או אולי קראתי יותר מדי ספרי מתח.

כמו כן נזכרתי שמר פארקר היה מעט גס רוח – אם כי פעם שמעתי אותו מדבר בהתלהבות עם לקוח על מהדורות אספנים, שאותן מכר בחלק האחורי של החנות. הוא נראה לי כמו אדם שאוהב יותר את הספרים שלו ופחות את האנשים שקונים אותם. בקיצור, בעל חנות ספרים טיפוסי.

הגעתי לראש גרם המדרגות ונכנסתי אל חלל הסטודיו הפתוח, שהיה למעשה משרד גדול מחופה עץ. במשרד עמדו השוטר רורק, שני הפרמדיקים, ד"ר היינס – שלבש את אותה החליפה השחורה כבר עשרים שנה – וסמל טריפאני, שקידם את פניי. "בוקר טוב, בלש."

"בוקר טוב, סמל."

בחקירות תמיד יש היררכיה ברורה, וסמל טריפאני, מפקח הסיור, עמד בראש, עד שבלש קורי מהיחידה הופיע. כמובן, לא היה חשד לרצח במותו של מר פארקר – לפחות לא לדעתו של סמל טריפאני – אבל אני באתי כדי לבדוק את זה, וסמל טריפאני שמח להעביר אליי את הפיקוד. למעשה הוא אמר מפורשות, "עכשיו זה בידיים שלך, ג'ון."

"רואיז רק ביקש ממני לעבור כאן," ציינתי, "אני עדיין לובש את המעיל שלי."

הוא לא השיב.

תפסתי שתי כפפות לטקס מאחד הפרמדיקים, וסקרתי את זירת הפשע או התאונה: זה היה משרד נחמד, עם שטיח פרסי שהיה פרוש על הרצפה, ועליו הרבה ספרים בכריכות עור מסביב לשולחן כתיבה גדול מעץ מהגוני. רגלי השולחן קרסו תחת משקלו של ארון הספרים שנפל, וכך גם הרגליים והמסעדים של הכיסא שמול השולחן והכיסא שלצדו. ארון הספרים המדובר יושר והועמד שוב כנגד הקיר, וחשף את מר אוטיס פארקר, שגופתו המשוטחת נחה, פרושת איברים, חלקה על השולחן המרוסק וחלקה על הרצפה. הפריטים שעל השולחן – טלפון, כרטסת, מחזיק עפרונות וכו' – שרדו באורח פלא על השולחן, וכך גם הנייר הסופג, שספח אליו חלק מהדם הטרי סביב ראשו של המנוח. למרבה המזל, מוחו של מר פארקר נשאר במקום המיועד. אני לא אוהב לראות מוח מחוץ לקופסה.

על השולחן גם נחה תמונה בשחור-לבן, ממוסגרת. הזכוכית נסדקה, אבל יכולתי להבחין באישה שחורת שיער, אולי בשלהי שנות השלושים לחייה. אם זו הייתה אשתו, היה מדובר בצילום ישן. אבל אם לא, הרי שלפארקר הייתה אישה צעירה. או שאולי זאת הייתה בתו. בכל מקרה, הגברת נראתה לא רע.

אוטיס פארקר, כך הבחנתי, נעל נעליים איכותיות, ולבש מכנסיים יפים וחולצה לבנה. ז'קט הספורט המהודר שלו נח על מתלה סמוך. לא היה לי מושג אם הוא ענב עניבה, מכיוון שהוא היה מונח כשפניו כלפי מטה. היה ברור שהוא ישב ליד השולחן כשארון הספרים שמאחוריו התנתק בדרך כלשהי מהקיר בדממה ונפל עליו, על השולחן ועל הכיסא. ייתכן שהוא ראה או הרגיש כמה ספרים צונחים סביבו, אבל בסופו של דבר לא היה לו מושג מה נכנס בו. זו באמת נראתה כמו תאונה. אבל איך קורה שארון ספרים ששוקל אלף פאונד נופל סתם כך קדימה? טוב, דברים קורים. וכמה אירוני שאוטיס פארקר נהרג על ידי הספרים שאהב. טוב, הארון הרג אותו, אבל זה לא מה שיכתבו בניו יורק פוסט. הם יכתבו, "נהרג על ידי הספרים שאהב."