ליצן כיפורים

לייבל'ה נולד בה' באייר תש"ח, בגורשקוב, עיירה קטנה במזרח פולין. הבית שבו גדל ניצב מנגד לַכנסייה, מעבר לה והלאה זָרַם פלג הגולש לנחל המתפתל בין הכפרים, שועט לעבר ים גדול השוכן אי־שם מעבר להרים. הפלג לא היה רחב, מבוגר יכול היה לצלוח אותו בהינף רגל; אפיק עמוק היה לו ודגים היו בו לרוב. שעות ארוכות ישב לייבל'ה על שפת הפלג, מפזר זירעונים על פני המים, עוקב אחר נחיל הקרפיונים הנוהר ללקט אותם טרם שקיעתם בבוץ הַצָמִיג שבקרקעית. כאשר שבעו עיניו מאדוות המים המתפשטות למעגלים משיוט פזיז של דג, או מאצטרובל כָּמוּש שהשליכה רוח החולפת ביעף על המים, שוטט לאורך הגדה העטופה בעשב סמיך. על אבן סלעית התרווחה להנאתה לטאה עם זנב כחול, מתמוגגת מקרן שמש המלטפת ברכּוּת את עורה השקוף. מפאתי העיירה נמתחת דרך העוברת לאורך שדרה של עצי לִבְנֶה, אל רצועת שדה משובצת מלבנים ירוקים וחומים וזהובים. יש שהיה משתרע פרקדן על העשב הסמיך, בצל של עץ אלון שבטבור השדה, מגביה מבטים אל תכלת השמיים הניגרת מבעד לְסִבְכָת העלווה המוריקה.

הוא היה ילד שגדל בטבע. כמו השרכים, כמו הפטריות, כמו האוכמניות, כמו הזוחלים וכמו הציפורים הרגיש גם הוא חלק ממנו. עם הילדים לא הִרבה לשחק, מסיבה לא מובנת הם התנכרו אליו והדירו אותו מחברתם. עם הופעתו במגרש המשחקים החליפו ביניהם מבטים כמוסים. התחושה המקננת בו זה מכבר שהם מעלימים מפניו דבר־מה על אודותיו, התחזקה בו מיום ליום. לא אחת בחן את בבואתו, ולבד מהאף המעוקל לא מצא בה דבר־מה יוצא דופן. מכל מקום, הם התעלמו במפגיע מנוכחותו, רצו במעגלים, מתאמצים לתפוס זה את זה, הטילו כדור לאוויר וקלטו אותו בתרועות, צוהלים חגו בסחרחרה, נרגשים טיפסו על סולם חבלים, וכשעייפו שיחקו בגולות, והוא ישב בצד וצפה בהם בְּעיניים כָּלוֹת. בימי ראשון לבשה העיירה חג. זוגות־זוגות פסעו בסך ההורים עם ילדיהם אל הכנסייה, הגברים בחולצות לבנות וחליפות אפורות, הנשים בשמלות פרחוניות, והם נושאים את ספר התפילה תחת זרועם. המשפחה של לייבל'ה לא נטלה חלק בתפילות, גם לא במיסה של חג המולד. באחד הטיולים הנדירים שלו בחברת אביו ברחובות העיירה, נקרה כומר העיירה בדרכם. "שוב לא ראיתי אותך בכנסייה וגם להתוודות אינך בא!" אמר איש הדת לאב בתוכחה כמי שתופס ילד בקלקלתו, וחייך אליו בסלחנות.

אדם, אביו של לייבל'ה, היה נוח לבריות. משום כך ואולי גם בשל היותו נצר למשפחת מִילוֹש, מהוותיקות בכפר, זכה במשרת הלבלר במועצה המקומית. הוא בילה במשרד שעות רבות, את הארוחה שהכין עם שובו לעת ערב הם אכלו בצוותא, שמץ של טרוניה על היעדרותה של האם לא עלה על שפתיו. אחר כך היה מתחפר בחדרו, יוצא ממנו רק כדי להכין לעצמו כוס תה או לבקר בשירותים.

רגינה, אמו של לייבל'ה, הייתה אישה משכילה, ודאי בהשוואה לַנשים המקומיות. אף על פי שרק לעתים רחוקות החזיקה בידה ספר, השתמרו בזיכרונה כאוצר יקר ערך הספרות הקלאסית, הספרות המודרנית, המוזיקה, התיאטרון — השכלה שרכשה בבית הספר למשחק לאחר תום לימודיה בגימנסיה. היא קימצה מאוד בסיפורים על ילדותה, סיפרה שאִמה הייתה גאה בה מאוד וניבאה לה עתיד זוהר כשחקנית, ואביה שראה זאת כאסון החמיץ פנים כנגדה. הבמה הרחיקה אותה מהמשפחה לעתים מזומנות למשך שבועות אחדים, אך בימים הפנויים מתיאטרון הייתה מתייצבת בבית, ולמרות היותה רצוצה מסיבוב ההופעות שהרחיק גם לנידחות שבעיירות, הרעיפה על לייבל'ה אין קץ אהבה אמהית. שכרה לא היה חיוני לפרנסת המשפחה, האב השתכר די למחייתם, הגם שלא מתעשרים ממשפט או שניים בתפקידי משנה, שגילמה על הבמה של תיאטרון פרובינציאלי. היא הייתה אישה יפה, קולה היה נעים, בעלת היגוי דיבור ברור. היא ניגנה בפסנתר, רקדה בלט קלאסי, ומעל לכול ניחנה בכישרון תיאטרלי לא מבוטל. על אף כישרונותיה האומנותיים לא נבחרה משום מה לגלם בתיאטרון תפקיד משמעותי. כאשר גילו את ייחודה, זה כבר היה מאוחר מדי.

כשמלאו ללייבל'ה עשר חָלְתָה האם. חבריה בתיאטרון, שהבחינו שהיא מאבדת משקל בקצב מהיר, הציעו לה להתייעץ עם רופא. חרף כאבי הראש התכופים שהעיקו עליה וחולשת הגוף שלא עזבה אותה היא הרגיעה אותם, "זה יעבור, הרוחות הקרות בחורף הקשה הזה כנראה משפיעות עליי לרעה, כבר קרה לי שהגוף התעייף, ועם בוא הסתיו התאושש." הם קיוו שכך יקרה גם הפעם. אבל לא כך היה, מחלתה החריפה. היא שבה הביתה וסרה אל רופא המחוז, והוא הפנה אותה בדחיפות לערוך סדרת בדיקות במכון רפואי. עד אז העמידה פנים אמיצות, לא התאוננה, אופטימית הייתה מטבעה וציפתה לשוב מהר לאיתנה, אולם משנתקבלה האבחנה הקודרת והתחוור לה שמחלתה חשׂוכת מרפא, חשך עליה עולמה והיא פרצה בבכי קורע לב. בחלוף שבועות ספורים גופה כחש, פניה השתנו ללא היכר, שריריהן רפו, שערותיה הלכו והתדלדלו באופן מחפיר, הצביעה החוזרת שלהם לצורך הבמה רק הבליטה את הדלילות, צווארה הצמיח קווים שחיש מהר הפכו לחריצים; היא הייתה לצל של עצמה. הכאבים המענים לא הרפו ממנה ולו לרגע, הם הופיעו גלים־גלים שלפתו אותה בזעם, היא קדחה מחום, נשימתה נעתקה כל אימת שאחז בה התקף שיעול.

כאשר נכנעה למחלה וידעה כי קִצה קרב, חשה כי אין כבר טעם להסתיר מלייבל'ה את חומרתה, סימנה לו בידה להתקרב, והוא ניצב למראשותיה. האוויר בחדר היה סמיך, משהו עמום עמד בחלל, מבטה הכחול הדהוי מתוגת החולי חיבק אותו באהבה, שפתיה הקמלות נעו, מתקשות להגות מילים. הוא הרכין אליה את ראשו. במאמץ רב אספה את השאריות הנותרות מחיותה ופלטה מילים שהגיעו לאוזניו צלולות, והן נחרתו ככתב יתדות בהכרתו הילדותית: "אני יהודייה וגם אתה, אם אתה רוצה, תהיה יהודי, אם לא, אל תהיה." מששבה נשימתה, המשיכה בקול קלוש: "אני מתנצלת, הייתי צריכה לספר לך את זה מוקדם יותר, דאגתי לעתידך, להיות יהודי בפולניה זה קשה מאוד." הוא התבלבל, כולם ידעו שהיהודים הם שדים, הוא שמע גם את הילדים בגן המשחקים אומרים את זה, אבל לא יכול להיות שהוא יהודי. אני לא שד, חשב. לבו עמד להישבר, בקושי רב התאפק מלפרוץ בבכי, דמעה שלא עצרה בנפשה זלגה אל לחיו, היא הבחינה בה. אחר נפנה ממנו לְאִטוֹ מבטה, האב ניצב על מפתן הדלת, עצב ניגר כמים מעיניו, היא עִפְעְפָה, רמזה לו להתקרב, הוא ליטף ברוך את מצחה, שמורות עיניה כבדו כששטחה לפניו בשפתיים יבשות את בקשתה האחרונה: "אני רוצה להיקבר בבית קברות יהודי."

"אֵל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים..."

בימיה האחרונים הייתה רגינה שקטה להפליא, למעט אנחות קלות לא הטריד דבר את שלוותה. בלילות הטה לייבל'ה אוזן לכל רחש הבא מחדרה. מדי פעם שמע מלמול של מילים מקוטעות, הוא זיהה ביניהן את שמות הוריה, את שמם של אדם ושל לייבל'ה הגתה ברור יותר, נראה שמראות העבר נארגו בהזיותיה עם מראות ההווה. היא מתה ביום בהיר של שלהי החורף; במרחבים המושלגים העוטפים בדומייה את העיירה, חדלו הרוחות מלנשוב ביום ההוא.

"...הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה, עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה,

בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים,

אֶת נִשְׁמַת רְגִינָה בת מָרִיק למשפחת קוזלבוסקי שֶׁהָלְכָה לְעוֹלָמָהּ, בַּעֲבוּר שֶׁנָדְבוּ צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתָהּ..."

עם כיפה לראשו עמד לייבל'ה לנוכח האדמה פעורת הפה, בלועה חבויה גופת אמו, שואף אל קרבו את ניחוח האדמה, שעלה מרגבי העפר הטחובים שסגרו בעדה לעולמים. לצדו עמדו אדם וההורים של רגינה, ולהשלמת המניין הנדרש לאמירת קדיש, הצטרפו ביוזמת הרב אחדים מאנשי הקהילה היהודית שבקרקוב. הוריה, שתחושת בטן התריעה בפניהם בעוד מועד מאסון העומד להתרגש על היהודים בפולין, זנחו זמנית את אורח החיים היהודי ואימצו את הנצרות הקתולית. גון שערם הצהבהב ועיניהם האפורות שיוו להם חזות, שהסירה חשד גם משכנים שהיו ששים, אם היו מגלים את דבר יהדותם, להסגירם למשטרה תמורת קילוגרם קמח או חצי כיכר לחם. הם דיברו פולנית רהוטה וסיגלו אורח חיים בורגני, בילו באולמות קונצרטים והרבו ללכת להצגות. רגינה, שדמתה בַּכּוֹל לחברותיה, למדה בגימנסיה פולנית, ואף סיימה את הלימודים בהצטיינות. יחד עם ניצולים בודדים, ששבו לעיר מהמחנות לאחר השחרור, ויחד עם מתי מעט ברי מזל שנמצא להם מסתור, הם היו קומץ היהודים שנותר בקרקוב לאחר מלחמת העולם השנייה.

"...בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָהּ

לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֶהָ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים,

וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתָהּ..."

אדם כיבד את בקשתה האחרונה, פנה אל רב הקהילה בקרקוב, ושילם תמורת חלקת קבר, שבה נטמנה גופת רגינה על פי כללי ההלכה היהודית.

"...יְיָ הוּא נַחֲלָתָהּ,

וְתָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבָהּ, וְנֹאמַר אָמֵן."

הרב גם ניאות ברצון לבקשת אדם להציג בפני לייבל'ה מעט מקודשי היהדות. בהדרכתו ביקר בבית הכנסת ונחשף לספרי התורה, לטלית, לתפילין, לסידורי התפילה ולתשמישי קדושה נוספים.

מכאן ואילך נהג אדם בכל פעם שהזדמן לקרקוב לצורך עבודתו, או כאשר פקד את קבר אשתו, להיפגש עם הרב. הוא התרשם עמוקות מהשקפת עולמו של הרב ומאישיותו, במחיצתו חש נוח יותר מאשר בתא הווידוי שבכנסייה, להשיח מעט את לבו. מותה של האם הטיל קור בבית, קור מצמית, שונה בתכלית שינוי מזה ששרר בימים שבהם נעדרה לרגל הופעותיה. אדם, שחש בהלך רוחו המתקדר של בנו, סיפר לו על ארץ ישראל שעה שהסבו לארוחת הערב. "יש שם הרבה פרדסים עם תפוזים כתומים, חופי ים יפים, אור השמש שם בהיר וקורן באופן מיוחד. אם נרצה, אמר לי הרב בפגישתנו האחרונה, הוא יכול לסדר לנו תעודות מעבר, שיאפשרו לנו לעלות לישראל. הוא חושב שכדאי שתחיה בעולם שלו אתה שייך, שם לדעתו תהיה בטוח יותר."

בימים ההם נקט ולדיסלב גומולקה, מנהיג פולין, מדיניות סובלנית כלפי היהודים, אך יש הטוענים שרצה להיפטר מהם. אם כך ואם כך, בתמורה לוויתור על אזרחותם הפולנית אִפשר ליהודים לקבל "תעודה כחולה", מסמך שהתיר לאלפים לעזוב את פולין ולעלות לישראל.

אדם, שחרד לעתיד בנו, היה עד לא אחת למעשי זוועה שעשו כפריים ביהודים בתקופת המלחמה. לאחר שגם לייבל'ה הניד ראשו להסכמה, נענה בחיוב להצעת הרב. השקפת עולמו האגנוסטית, שמעצם מהותה אינה מחשיבה שיוך דתי, השקפה שהקלה עליו בשעתו להינשא לרגינה חרף יהדותה, עמדה לו גם בשעה זו. לדידו לחיות במדינה יהודית או נוצרית זה היינו הך. ברבות השנים העריך לייבל'ה מאוד את הוויתור האצילי שעשה כדי שיגדל בישראל; נטישת ארץ מולדת אינה קלה כלל ועיקר.

שעה שארז את החפצים וצרר את הזיכרונות, נפרד לייבל'ה בלב כבד מנוף ילדותו. "היה שלום, פלג, היו שלום, קרפיונים, היו שלום, עצי לִבנה, היו שלום, שדות, היה שלום, עץ אלון, היי שלום, לטאה עם זנב כחול." הוא נופף בידו לילדים ששיחקו בגן המשחקים. הם התעלמו ממנו, אף לא אחד מהם השיב על ברכתו.

הם עזבו את גורשקוב. רכבת שחצתה עמקים ושעטה לרגלי הרים הביאה אותם לגנואה, בנמל המתינה להם אונייה. על הסיפון הצטופפו נוסעים רבים, שמפאת דתם פלטה אותם מולדתם מתוכה, ופני כולם עטו ארשת קפואה. אף יד לא נופפה לשלום ליבשת שהותירה בלבם פצע מדמם שאין לו מזור. התרועה המכריזה על יציאתה אל הים של האונייה, אשר החלה מחליקה לאִטה על פני המים כדינוזאור ענק, קטעה את הרהוריו; שובל מים ארוך השתרך בעקבותיה. מבטו של לייבל'ה נח על המגדלור, שהלך והתמעט, עד שהיה לנקודה זעירה שהתמזגה כליל בקו האופק המעורפל. כף יד נחה על כתפו. הוא פנה לאחור, עיניו המבריקות מלחות פגשו את מבטו האוהב של אדם. הוא חיבק אותו בחום, נרכן ונשק לו על מצחו.

באונייה הכיר אדם את מַאלְצְיָה, בחורה בשנות השלושים בעלת גוף קטן כשל נערה ושברירי למראה, שמצאה במנזר מחסה מזוועות המלחמה. אם המנזר, שפרשה עליה את חסותה, שמרה בקנאות את דבר יהדותה גם מפני הקרובים לה ביותר. מאלציה כה היטיבה למלא את תפקידה כנזירה, עד שאיש לא הטיל צל של ספק בכך שהיא נוצרייה קתולית. עם זאת, השנים במנזר לא פגמו בנשיותה. עינה צדה את אדם, שהיה גבר נאה, גבוה, חסון. מחמת ביישנותו לא נענה לחיזוריה, אולם התחמקויותיו לא ריפו את ידיה, וכאשר נראה קו היבשה באופק, צפו השניים מהסיפון ברכס הר הכרמל המשתפל לים וחייכו זה לזה. העולם שוב נראה להם מקום שכדאי להיות בו.