לישון עם האויב

ויטאלה רוקאנטי היה בנקאי, צאצא למשפחה אירופאית ותיקה ואריסטוקרטית מאוד. הוא פתח את התיק של החוקר הפרטי שעל שולחנו ובחן את התצלום של ארבעת האנשים הישובים אל השולחן. המיליארדר היווני, סרגיוס דמונידס, אירח את מונטי בלייק, הבעלים הבריטי של רשת מלונות רויאל, את אשתו המגונדרת, אינגריד, ואת בתם, זארה.

זארה, שכונתה בפי התקשורת טינקרבל בגלל מעמדה הסלבריטאי, שערה המוכסף וממדי גופה הקסומים, ענדה טבעת שנראתה כטבעת אירוסין. מסתבר שהשמועות על רכישה עסקית שעוגנה באמצעות ברית משפחתית היו נכונות. סביר להניח שהסלידה של דמונידס מפרסום הסבירה את היעדרה של הודעה רשמית, אבל בהחלט נראה כאילו נישואים עמדו על הפרק.

ויטאלה, שנודע במוחו הפיקח וברדיפתו חסרת הרחמים אחר רווחים, קימט מצחו. פניו הנאות והרזות התקדרו ופיו התקיף נחשק. מבטו הכהה התלקח ממרירות כעוסה בעיניו הזהובות משום שנתקף סלידה למראה חיוך הניצחון של מונטי בלייק. לשבריר שנייה הוא הרשה לעצמו להיזכר באחות האוהבת שטבעה כשהוא היה בן שלוש-עשרה, ובטנו התכווצה כשנזכר באובדן המר שהשאיר אותו לבד בעולם אכזר. אחותו היתה האדם היחיד שאהב אותו באמת. והרגע שלמענו הוא עבד קרוב לעשרים שנה סוף-סוף הגיע כי בלייק נראה על סף הניצחון הכביר ביותר שלו. אם ויטאלה יחכה עוד קצת, הטרף שלו עלול לחמוק ממנו אל חסותו של חם חזק כמו סרגיוס דמונידס. אם כי הוא תהה איך בלייק תכנן לתפוס דג גדול כמו דמונידס ברשתו? מלבד העובדה הקטנה הידועה שרשת המלונות רויאל השתייכה פעם לסבו של דמונידס, מה היה הקשר?

האם המעלות המפורסמות של טינקרבל, שלפי השמועה מוחה היה קל-משקל כמו גופה, היו המקור היחיד למזלו הטוב המפתיע של בלייק? האם היא באמת היתה גורם המשיכה היחידי? ויטאלה מעולם לא הניח לאישה להתייצב בינו לבין חוכמתו, והוא הניח שדמונידס התברך בשכל ישר דומה. פיו התעקם בבוז. אם הוא ידאג לכך שהאירוסין יבוטלו, גם העסקה עשויה לעלות בתוהו, והוא יביא למפלתו של מונטי בלייק שהיה זקוק נואשות לקונה.

ויטאלה מעולם לא העלה בדעתו שיהיה עליו להתעסק אישית עם הטרף שלו או להתקרב אליו כל-כך כדי לזכות בנקמה שהיתה דרושה לו כדי לסגור מעגל, אבל הוא נותר משוכנע שאכזריותו של מונטי בלייק חייבה תגובה דומה. האם העונש לא אמור להתאים לפשע? זה לא הזמן להיות מעודן, הרהר בחומרה. הוא לא יכול להרשות לעצמו לכבד גבולות כאלה. לא, יש לו רק ברירה אחת: הוא יצטרך ללכלך את הידיים כדי להעניש את האיש שהפקיר את אחותו ואת הילד שברחמה לגורלם המר.

כגבר שתמיד נהנה מהצלחה אדירה עם נשים, ויטאלה בחן את טרפו, טינקרבל. פיו המעוצב רטט. לדעתו היא השתייכה בקלות לקטגוריה של נזק סביר. והאם סבל לא אמור לעצב את האופי? עם עיניים כחולות ענקיות בפנים בצורת לב, בתו של בלייק היתה יפהפייה, אבל היא נראתה גם רדודה כמו שלולית והיתה רחוקה מלהיות בתולה סמוקה ורגישה. היא ללא ספק תצטער להפסיד מציאה עשירה כמו דמונידס, אך ויטאלה שיער שכמו אמה המושכת, יש לה עור של קרנף ולב של אבן, והיא תתאושש מהאכזבה במהירות רבה. ואם היא תחכים קצת מההתנסות איתו, זה בוודאי יהיה רק לטובתה...

"אני לא מאמינה שהסכמת להתחתן עם סרגיוס דמונידס," אמרה בי בעיניים ירוקות בורקות מדאגה כשבחנה את האישה הצעירה ממנה.

אף שבי היתה גבוהה רק במקצת מאחותה-למחצה הזעירה, ואף שלשתי הנשים היה אב משותף, בי היתה בנויה לפי קווים אחרים לגמרי. זארה נראתה עדינה מספיק כדי להתעופף ברוח חזקה, אבל בי ירשה את השיער הכהה הסמיך והכבד ואת עור הזית של אמה הספרדית, והיא התברכה בקימורים מרשימים. בי היתה ילדתו של מונטי בלייק מנישואיו הראשונים, שהסתיימו בגירושין, אבל היא וזארה היו קרובות. למונטי היתה בת שלישית בשם טאווני, התוצאה של רומן מחוץ לנישואים. אף אחת מהבנות לא היטיבה להכיר את אחותן הצעירה משום שאמה של טאווני היתה מרירה מאוד מהיחס של אביהן אליה ואל בתה.

"למה שאני לא אסכים?" זארה משכה בכתף צרה והתאמצה להפגין קור רוח. היא חיבבה מאוד את בי, והיא לא רצתה שהאישה האחרת תדאג לה, לכן בחרה בתגובה אדישה במתכוון. "נמאס לי להיות לבד ואני אוהבת ילדים–"

"איך יכול להימאס לך להיות לבד? את רק בת עשרים ושתיים וזה לא שאת מאוהבת בדמונידס!" מחתה בי בעודה בוחנת באי-אמון את פניה המושלמות של אחותה.

"טוב... אה..."

"לא יכול להיות שאת אוהבת אותו – את בקושי מכירה אותו, למען השם!" קראה בי, שמיהרה לנצל את היסוסה של זארה. אף שהיא פגשה את סרגיוס דמונידס רק פעם אחת, כושר ההבחנה המפותח שלה, בליווי מחקר מדוקדק באינטרנט על איל ההון היווני, הזהירו אותה שהוא מועמד מחוספס מדי עבור אחותה הרגישה. לדמונידס יצא שם רע עם נשים, והוא גם נודע לשמצה באופיו הקר והמחושב.

זארה זקרה את סנטרה. "זה תלוי בשאלה מה את מחפשת בנישואים, וכל מה שסרגיוס רוצה זה מישהי שתגדל את הילדים שנמצאים תחת אחריותו–"

בי קימטה את מצחה לשמע ההסבר. "שלושת הילדים של בן-דודו?"

זארה הנהנה. חודשים אחדים קודם לכן נהרגו בן-דודו של סרגיוס ואשתו בתאונת דרכים, וסרגיוס הפך לאפוטרופוס של ילדיהם. בעלה לעתיד היה איל ספנות חזק, ציני ומאיים, שהרבה בנסיעות ושעבד שעות ארוכות מאוד. אם להיות כנה, והיו אנשים בודדים מאוד בחייה של זארה שאיתם העזה להיות כנה, היא היתה הרבה פחות מבוהלת מסרגיוס אחרי שהוא הודה שהסיבה היחידה שהוא מעוניין באישה היא כדי להשיג אם לשלושת היתומים שבביתו. זה היה תפקיד שזארה חשבה שתוכל למלא בנוחות.

הילדים, שטווח גילם נע בין תינוק בן שישה חודשים לבין ילד בן שלוש, גודלו נכון לעכשיו כמעט בלעדית בידי העובדים שלו. מסתבר שהילדים לא השתלבו היטב במשק הבית שלו. סרגיוס אולי היה אדם עשיר מאוד ורב-השפעה, אבל דאגתו לילדים הרשימה אותה. סרגיוס עצמו הגיע מרקע של משפחה לא מתפקדת, ולכן רצה לעשות את המיטב עבור הילדים, אבל הוא פשוט לא ידע איך. הוא היה משוכנע שאישה תצליח במקום שבו הוא נכשל.

זארה מצדה היתה להוטה נואשות לעשות משהו שסוף-סוף יגרום להוריה להתגאות בה. מותו הטרגי של התאום שלה טום בגיל עשרים פער חור ענק במשפחתה. זארה העריצה את אחיה. היא מעולם לא התרעמה על העובדה שטום היה הילד המועדף על הוריה, ואפילו היתה תכופות אסירת תודה על הצלחתו האקדמית של טום שהסיטה את תשומת לבם של ההורים מכישלונותיה המכאיבים. זארה עזבה את הלימודים לפני מבחני הסיום משום שהתקשתה להתמודד עמם, שעה שטום למד לתואר במנהל עסקים באוניברסיטה. טום תכנן להצטרף לאביהם בעסקי המלונאות המשפחתיים בעת שהתרסק עם מכונית הספורט שלו ומת במקום.

לצערם של הכול, אחיה הכריזמטי והמצליח היה כל מה שהוריה רצו או היו צריכים אי פעם בילד. הצער בעקבות מותו גרם למזגו החם המסוכן של אביהם לצאת משליטה לעתים קרובות יותר. אם זארה תוכל בדרך כלשהי לפצות את הוריה על מותו של טום והישרדותה שלה... היא היתה להוטה לעשות זאת. אחרי הכול, כל חייה היא ניסתה להשיג את אישור הוריה מבלי להצליח בכך. כשטום מת, היא תהתה מדוע הגורל בחר בו במקום בה כקורבן. טום דחק בה תכופות להפיק יותר מחייה והתעקש שאסור לה להניח לזלזול של אביהם להשפיע עליה כל-כך. ביום ההלוויה של טום, היא הבטיחה לעצמה שלזכר אחיה היא תנצל עד תום כל הזדמנות ותתאמץ להחזיר להוריה את האושר. וזו היתה עובדה מצערת שכל החינוך של זארה יועד להפוך אותה לאישתו המושלמת של גבר עשיר, ושהדרך היחידה שלה לשמח את הוריה באמת היתה להינשא לשאפתן עשיר.

הילדים בביתו של סרגיוס בלונדון נגעו ללבה. היא היתה פעם ילדה אומללה, לכן הבינה מה הם מרגישים. כשהביטה בפניהם הקטנות והעצובות, היא הרגישה שסוף-סוף תוכל להשפיע על חייו של מישהו אחר. סרגיוס אולי לא זקוק לה אישית, אבל הילדים האלה נזקקו לה באמת, והיא היתה משוכנעת שתוכל להצליח בתפקידה כאם. זה משהו שהיא יכולה לעשות, משהו שהיא יכולה להצטיין בו, וזה היה חשוב מאוד לזארה.

יתרה מכך, כשהיא הסכימה להתחתן עם סרגיוס, אביה הביט בה בגאווה לראשונה בחייה. היא לעולם לא תשכח את הרגע ההוא או את הזוהר של החמימות, הקבלה והשמחה שהרגישה. אביה חייך אליה וטפח על כתפה במחווה חסרת תקדים של חיבה. "כל הכבוד," אמר, והיא לא היתה מחליפה את רגע השבח היקר הזה בעבור מיליון פאונד. זארה היתה גם משוכנעת שהנישואים לסרגיוס יעניקו לה חופש, דבר שמעולם לא חוותה. בעיקר חופש מאביה, שממזגו החם למדה לפחד, אבל גם חופש מהציפיות המחניקות של אמה המטופחת לעילא ובעלת השאיפות החברתיות, חופש מהשעמום החוזר ונשנה של ימים שעוברים בקניות ובהתרועעות עם האנשים הנכונים במקומות הנכונים, חופש מהגברים האנוכיים שהתמקדו בה כיעד לכיבוש הבא שלהם... חופש – היא קיוותה – שיאפשר לה בסופו-של-דבר להיות היא עצמה לראשונה בחייה.

"ומה יקרה כשכן תפגשי מישהו שתוכלי לאהוב?" שאלה בי בצער בשתיקה שהשתררה.

"זה לא יקרה," הכריזה זארה בביטחון. כבר שברו לה את הלב בגיל שמונה-עשרה, ואחרי שעברה את החוויה המפכחת הזאת, היא לא גילתה חיבה כלפי אף גבר.

בי גנחה בקול. "בטח כבר התגברת על השרץ ההוא ג'וליאן הרסט."

"אולי פשוט ראיתי יותר מדי גברים שלא יודעים להתנהג מכדי להאמין באהבה ובנאמנות," ענתה זארה עם זיק ציני בעיניה הכחולות הגדולות. "אם הם לא מעוניינים בכסף של אבא שלי, הם מעוניינים רק בסטוץ."

"טוב, את אף פעם לא היית בקטע הזה," העירה בי באירוניה, כי היתה מודעת היטב לכך שלמרות דיווחי התקשורת שרמזו ללא הרף שזארה נהנית מטווח רחב של מאהבים, אחותה היתה אדישה כלפי רוב הגברים שפגשה.

"אבל מי יאמין לזה בכלל? לסרגיוס לא אכפת מאף אחד מהדברים. הוא לא זקוק לי בתחום הזה–" זארה לא חלמה לשתף את אחותה בהרגשה כמה מבורך מבחינתה חוסר העניין שלו. הסירוב שלה לבטוח בגבר מספיק כדי להגיע איתו לאינטימיות מינית היה דבר פרטי מכדי לשתף בו מישהו, אפילו את אחותה האהובה.

בי קפאה והבעה של ייאוש גובר עלתה על פניה מלאות ההבעה. "אלוהים אדירים, את אומרת לי שהסכמת לנהל איתו נישואים פתוחים?"

"בי, לא מזיז לי מה סרגיוס יעשה כל עוד הוא יהיה דיסקרטי, וזה בדיוק מה שהוא רוצה – אישה שלא תפריע לחיים שלו. הוא אוהב אותם כמו שהם."

אחותה נראתה מלאת הסתייגות מתמיד. "זה לא יעבוד. את רגשנית מכדי לנהל מערכת יחסים כזאת בגיל צעיר כל-כך."

זארה זקרה את סנטרה. "הגענו להסכם, בי. הוא הסכים שהילדים ואני נוכל לחיות בלונדון ושכל עוד אני לא אעבוד במשרה מלאה, אני אוכל להמשיך לנהל את העסק של אדית'."

בי הופתעה מהמידע זה, והיא נענעה בראשה ונראתה ביקורתית עוד יותר. הוריה של זארה פשוט צחקו כשדודתה של זארה, אדית', מתה והורישה לאחייניתה את עסק עיצוב הגינות הקטן אך המצליח שלה, בלומינג פרפקט. הזוג בלייק בז לרעיון שבתם הסובלת מדיסלקציה קשה תנהל עסק כלשהו, שלא לדבר על עסק בתחום שמצריך ידע מקצועי. אביהן התעלם בעקשנות מהעובדה שבשנים האחרונות זארה, שהיתה שותפה זמן רב לאהבה של דודתה לשטחים פתוחים מטופחים, עברה בהצלחה קורסים אחדים בעיצוב גינות. ויכוחים ענקיים התגלעו בבית בלייק כשזארה התייצבה מול הוריה הסנוביים השתלטניים, ולא רק סירבה למכור את ירושתה, אלא גם התעקשה לגלות עניין מקרוב בניהול היום-יומי של העסק.

"אני רוצה... אני צריכה לנהל חיים עצמאיים," הודתה זארה ברמז לייאוש.

"ברור." בי התמלאה אהדה כשזיהתה את הדמעות הבורקות בעיניה של זארה, והיא לפתה את ידיה של האישה הצעירה יותר. "אבל אני לא חושבת שנישואים לסרגיוס הם הדרך להשיג את זה. את רק מחליפה כלא אחד באחר. הוא יהיה עם אג'נדה משלו לא פחות מההורים שלך. בבקשה תחשבי שוב על המעשים שלך," דחקה בה בי בדאגה. "האיש לא מצא חן בעיני כשפגשתי אותו, ואני בוודאי לא הייתי בוטחת בו."

כשהתרחקה בנסיעה מהבית שהותאם במיוחד עבור אמה הנכה של בי, היתה זארה שקועה במחשבות רבות. זארה ידעה שזה לא הגיוני כל-כך להתחתן מתוך תקווה לזכות בחיים חדשים, אבל היא היתה משוכנעת שכיזם מפורסם בזכות עצמו, סרגיוס יפגין הרבה יותר סבלנות והבנה כלפי הרצון שלה לנהל את העסק שלה מכפי שהוריה יוכלו אי פעם לגלות. הוא אפילו ישמח שתהיה לו אישה עם תחומי עניין משלה, שלא תצטרך לחפש אצלו תשומת לב, והוריה סוף-סוף יתגאו בה, יתגאו בה ויהיו מרוצים שבתם נשואה לאדם כה חשוב. למה בי לא מסוגלת להבין שהנישואים מבטיחים ניצחון לכל המעורבים? בכל מקרה, זארה לא יכלה לתאר לעצמה שתתאהב שוב כפי שלא יכלה לתאר לעצמה שתלך ברחוב ערומה. נישואי נוחות היו הרבה יותר לרוחה, כי אהבה הופכת אנשים לטיפשים, חשבה בכאב.

אמה התחתנה עם גבר שהשתעשע דרך קבע עם נשים אחרות. אינגריד, דוגמנית שבדית לשעבר מרקע דל, העריצה את בעלה ואת סגנון החיים המפנק ואת המעמד החברתי שהוא העניק לה עם נישואיהם. לא משנה מה מונטי בלייק עשה או באיזו תכיפות יצא מכליו, אינגריד סלחה לו או האשימה את עצמה בחסרונותיו. ומאחורי דלתיים סגורות, החסרונות של אביה היו הרבה יותר מפחידים מכפי שמישהו יכול היה להעלות על דעתו, חשבה זארה וכבשה רעד של רתיעה.

כעבור רגע חנתה זארה מחוץ למשתלה הקטנה של בלומינג פרפקט. רוב, המנהל שאביה שכר, היה במשרד הקטן המבולגן, והוא קם בחיוך כשהיא נכנסה. "בדיוק עמדתי להתקשר אלייך – יש לנו עבודה אפשרית בחו"ל."

"איפה?" שאלה זארה בהפתעה.

"איטליה. הלקוח ראה את אחת הגינות שדודתך עיצבה בטוסקנה ומסתבר שהוא התרשם מאוד."

זארה קימטה מצחה. היו להם כמה לקוחות פוטנציאליים שנסוגו ברגע שהם קלטו שדודתה כבר לא בחיים. "מה הוא אמר כשאמרת לו שהיא נפטרה?"

"אמרתי לו שאת מעצבת באותו קו כמו אדית', אבל עם גישה יותר עדכנית," הסביר רוב. "הוא עדיין היה להוט מספיק כדי להזמין אותך לשם על חשבונו כדי לתכנן עיצוב. הבנתי שהוא יזם ושהוא שיפץ את ביתו, ועכשיו הוא רוצה לרענן גם את הגינה. לפי איך שזה נשמע, זה פרויקט של הרבה כסף והצ'אנס שאת חיכית לו."

רוב העביר לה את המחברת שעל השולחן כדי שתראה את הפרטים שרשם. זארה היססה לפני ששלחה יד מסויגת ולקחה ממנו את המחברת. למען הרושם היא השפילה מבט אל הכתוב אבל היא לא היתה מסוגלת לקרוא אותו. כדיסלקטית, קריאה היוותה תמיד אתגר עבורה, אבל היא תמיד גילתה שכתב יד, שלא כמו טקסט מודפס, היה אפילו קשה יותר לפענוח. "אלוהים, איזו הזדמנות," העירה בצייתנות.

"מצטער, שכחתי," גנח רוב, שקלט באיחור מה הבעיה, כי היא נאלצה לספר לו על הדיסלקציה שלה כדי לעבוד איתו. הוא טיפל במה שהיא לא היתה מסוגלת לבצע. אחרי שלקח ממנה את המחברת, הוא מסר לה את הפרטים בעל-פה.

בשעת דיבורו נותרה זארה נוקשה ממבוכה. היא התחלחלה מאותם רגעים משפילים שבהם לא יכלה להסתיר את המגבלה שלה ושעמיתיה נאלצו לעשות למענה פשרות. זה החזיר אותה לימים המחרידים שבהם אביה הטיח בה שוב ושוב את המילה "טיפשה" כשהשתולל בגלל התעודות הגרועות שלה מבית-הספר. בעיניה אנשים נורמליים יכלו לקרוא, לכתוב ולאיית ללא בעיה, והיא שנאה את הקושי שלה ושנאה עוד יותר את הכורח להודות בבעיה בפני אחרים.

אך מבוכתה של זארה התפוגגה כשהתלהבות מהמחשבה על אתגר יצירתי אמיתי תפסה את מקומה. מלבד העיצובים שעליהם עבדה עם אדית', הניסיון שלה עד כה הסתכם רק בגינות קטנות בעיר שהוקמו עם תקציב מוגבל. תוכנית גדולה יותר היתה בדיוק מה שחסר בתיק העבודות שלה, ואם העבודה תבוצע היטב, היא תעניק לבלומינג פרפקט את הרצינות הדרושה לה כדי להתוות דרך חדשה בלי להסתמך במידה כה רבה על המוניטין של דודתה המנוחה. נוסף על כך, אם היא תצא עכשיו לנסיעה כזאת, הדבר יבטיח שסרגיוס ומשפחתה יבינו באיזו רצינות היא התייחסה לקריירה החדשה שלה. אולי אז משפחתה תפסיק להתייחס לחברת העיצוב כתחביב.

"תתקשר אליו בחזרה ותערוך את הסידורים," הורתה לרוב. "אני אטוס בהקדם האפשרי."

זארה השאירה את רוב במשרד ונסעה לבדוק את ההתקדמות של שתי העבודות הנוכחיות שלהם. היא גילתה שאחת מתקדמת כראוי ושהאחרת נתקעה משום שרשת של צינורות, שאיש לא הזהיר אותם לגביה, התגלתה בנקודה בעייתית. הרגעת הלקוח ומציאת קבלן שיטפל בבעיה ארכו זמן רב, והשעה היתה אחרי שש כשזארה חזרה לדירתה הנפרדת בבית הוריה. היא היתה מעדיפה עצמאות רבה יותר, אבל היא לא ששה להשאיר את אמה לבד עם אביה, והיתה מודעת היטב לכך שמונטי בלייק עשה מאמצים רבים לשלוט ברוחו כשבתו היתה בטווח שמיעה.

ארנבת המחמד שגידלה בביתה, פלאפי, השתובבה סביב רגליה בכניסה כקבלת פנים. זארה האכילה את החיה הקטנה וליטפה את ראשה הפרוותי הרך. בתוך עשר דקות משובה הצטרפה אל זארה אינגריד בלייק, אישה יפהפייה ורזה כמקל שנראתה צעירה במידה רבה מארבעים ושלוש שנותיה.

"איפה לעזאזל היית כל אחר-הצהריים?" דרשה לדעת אמה בקוצר רוח, ופלאפי ברחה לכלוב שלה לשמע הטון הצווחני.

"הייתי במשתלה והיו לי כמה עבודות לבדוק–"

"במשתלה? עבודות?" אינגריד העוותה פניה כאילו זארה אמרה מילה גסה. "מתי השטויות האלו ייפסקו, זארה? המשתלה יכולה להיות רק עניין חולף. העסק האמיתי של החיים שלך הוא החתונה שאת צריכה לארגן – מדידות שמלה, שירותי הסעדה, סידורי פרחים, וזו רק ההתחלה–"

"חשבתי ששכרנו מארגן חתונות שיטפל בשבילנו ברוב הדברים האלה," ענתה זארה ברוגע. "אני זמינה לכל פגישה שתיקבע–"

"זארה," החלה אינגריד לומר בטון נרגז, "אל תהיי יותר טיפשה ממה שאת מוכרחה. כלה אמורה לקחת חלק פעיל יותר בחתונה שלה."

"אל תהיי יותר טיפשה ממה שאת מוכרחה" היתה הערה שעדיין הצליחה לפגוע עמוק, כמו סכין שמפלחת בשר רגיש, כי זארה עדיין ראתה בשנות הלימודים שלה סיוט. כישלונותיה הרבים באותה תקופה היו אפילו עכשיו מקור לבושה עמוקה מבחינתה.

"זו יותר החתונה שלך מאשר שלי," הרגישה פתאום זארה דחף לציין, כי לא היה לה אכפת כהוא זה מכל הטררם והקישוטים.

אינגריד הניחה יד רזה על ירך גרומה ופנתה לבחון את בתה בעיניים כעוסות. "מה זה אמור להביע?"

"רק שלך אכפת מדברים כאלה ולי לא. אני לא מנסה לנהוג בגסות אבל מעסיקים אותי דברים חשובים יותר מהשאלה אם לבחור בהינומה עם פנינים או קריסטלים, וגם את סרגיוס זה לא מעניין. אל תשכחי שאלה הנישואים השניים שלו," הזכירה זארה לאמה בעדינות, מאמצת נימה מרגיעה במקום ללבות את האש של מורת רוחה של אמה.

במהלך המריבה התקשר רוב לזארה כדי לשאול מתי היא תרצה לטוס לאיטליה, והוא 'החזיק אותה על הקו' שעה שהזמין לה כרטיס טיסה לעוד יומיים. אינגריד היתה חסרת סבלנות מכדי לחכות עד שזארה תחזור להקדיש לה את מלוא תשומת הלב, והיא יצאה בכעס מהדירה.

זארה נשמה לרווחה כשנותרה שוב לבד. לפחות באיטליה היא תזכה לפסק זמן מהיסטריית החתונה. שום דבר לא היה חשוב לאמה יותר מליצור מראית עין. הכישלון של זארה להשתלט על טורי הרכילות עם רצף של חברים מהמעמד העליון פגע בגאוותה של אינגריד במשך שנים, ואמה התמוגגה מההרפתקאות של טום במועדוני לילה עם חבריו העשירים. עם זאת, אינגריד גמרה אומר להפוך את חתונת בתה לאירוע הגדול, הנוצץ והמדובר ביותר של העונה.

לפעמים זארה השתוממה מכך שהיה לה מכנה משותף כה מזערי עם הוריה. ואף-על-פי-כן הסתדרו זארה ואחותו הרווקה בת השישים של אביה מצוין. אדית' וזארה חלקו אותה הנאה מהיופי השלֵו של גינה יפה ואותה השקפה מציאותית ומעשית לגבי שאר החיים. מות דודתה, שהתרחש חודשים אחרי התאונה של אחיה, שבר את לבה של זארה. אדית' תמיד נראתה כה בריאה, ומותה הפתאומי מהתקף לב היה זעזוע איום.

זארה התלבשה בקפידה לקראת הטיסה לאיטליה, מצוותת חצאית וז'קט מכותנה בצבע חאקי עם חולצת טי בגוון קרמל ונעליים נמוכות-עקב. היא אספה את רעמת השיער הבהיר שלה על קדקודה עם קליפס והשתמשה באיפור מינימלי משום שחששה שגילה הצעיר והמראה שלה יפעלו לרעתה עם הלקוח. אחרי-ככלות-הכול, כנערה שתויגה בגיל ארבע-עשרה כבלונדינית טיפשה, מי כמוה ידע שרושם ראשוני הוא דבר חשוב מאוד. אבל במקביל, כשירדה מהמטוס שלה בפיזה, היא ידעה שאחיה, טום, היה מתגאה בה על שעמדה על שלה בכל הנוגע לבלומינג פרפקט והבהירה לכולם כמה העסק יקר ללבה.

נהג פגש אותה בנמל התעופה, והיא הוסעה מהמקום בנוחיות ממוזגת ברכב ארבע-על-ארבע שחור נוצץ. הנוף הכפרי המדהים של גבעות מיוערות ערפיליות ועיירות ביניימיות עתיקות הרגיע את עצביה שהיו מרוטים בגלל חילוקי דעות של הרגע האחרון עם אמה, שמחתה מרות ברגע שהבינה שזארה טסה לאיטליה לסוף שבוע ארוך.

"ומה תהיה דעתו של הארוס שלך על זה?" הטיחה אינגריד בבתה.

"אין לי מושג. לא שמעתי ממנו כבר כמה שבועות, אבל השארתי הודעה בטלפון שלו כדי שהוא יידע שאני נוסעת," ענתה זארה בשלווה. סרגיוס לא נהג לשמור איתה על קשר קבוע, והיא הבינה היטב שהוא ראה בנישואיהם הצפויים להיערך בעוד שלושה חודשים קשר מעשי יותר מאשר אישי.

"הוא אדם עסוק מאוד," מיהרה אינגריד לטעון לטובת חתנה לעתיד.

"כן, והוא לא מרגיש צורך לפקח על כל צעד שלי," ציינה זארה בשקט. "וגם את לא צריכה. אני כבר מזמן לא נערה מתבגרת."

אינגריד חשקה שפתיים. "את הרי לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, ואת יודעת כמה אימפולסיבית את יכולה להיות–"

זארה חשה מרירות כשנזכרה באותה עקיצה בעת שנסעה דרך הגבעות של טוסקנה. רק פעם אחת בחייה היא נהגה באימפולסיביות מסוכנת, והיא שילמה ביוקר על הטעות הזאת. אפילו אחרי ארבע שנים, זארה עדיין הרגישה את הכווייה, ובטנה התהפכה כשנזכרה בהשפלה שג'וליאן הרסט גרם לה. היא התבגרה במהירות רבה אחרי אותה בגידה, אבל אף שלא חזרה על השטות ההיא, הוריה המשיכו להזכיר לה בקביעות את רגע השפל שלה.

המכונית פנתה מהכביש, ומחשבותיה פנו מיד אל העבודה המחכה לה. היא הזדקפה במושבה כדי להציץ דרך החלונות. השביל נעשה תלול. אם הבית ניצב על גבעה, כפי שמסתמן, מהגינה יישקפו נופים נפלאים. ההצצה הראשונה שלה על מבנה האבן הישן הרוחץ בשמש של שעות אחר-הצהריים המאוחרות גרמה לעיניה להתרחב מקורת רוח. ערוגות מסורתיות מגודרות בשיחים גזומים עיטרו את חזית הווילה, שהיתה הרבה יותר גדולה ומרשימה ממה שציפתה לראות. עיצוב גינה עבור אדם שהחזיק בנכס כה יפה יהיה אתגר יצירתי גדול, והיא היתה נרגשת מהאפשרות שנקרתה בדרכה.

כשהנהג הוציא את התיק שלה, דלת הכניסה נפתחה ואישה כהת-שיער בשנות השלושים לחייה, לבושה בחליפת עסקים אלגנטית, קיבלה את פניה. "סניורינה בלייק? ברוכה הבאה לווילה די סולה. אני קטרינה– אני עובדת אצל סניור רוקאנטי. הוא יגיע בתוך זמן קצר. איך עברה הטיסה שלך?"

קטרינה חייכה אל זארה והובילה אותה אל חדר כניסה מרווח עם מרצפות אבן גיר חיוורות, ואז הניחה את תיקה על הרצפה. ניכר היה שהבית ששופץ לאחרונה היה ריק, וזארה החלה לתהות איפה היא אמורה ללון הלילה. האישה הפטפטנית ערכה לה סיור במקום. הווילה, שהיתה בת יותר ממאה וחמישים שנה, עברה מודרניזציה אלגנטית. השיפוץ היה מהמם מכל בחינה. החדרים הורחבו ונפתחו, חדרי רחצה מהודרים הוספו, ומשטחים חלקים של רצפת אבן טבעית, מקומות אחסון מוסתרים ומערכות חימום, תאורה וקול משוכללות נוספו כדי להשיג רמת מותרות שהרשימה אפילו את זארה.

קטרינה היתה קיר אטום בכל הנוגע לשאלות לגבי השטחים הנרחבים. לא היה לה מושג מה המעסיק שלה רוצה לעשות עם הגינה או מהו גובה התקציב.

"סניור רוקאנטי אנין טעם," העירה כשזארה התפעלה מהנוף הנפלא של גבעות מכוסות בכרמים ובמטעי זיתים.

טעם מובחר והמון כסף כדי להוציא אותו לפועל, הרהרה זארה כששמעה את השאגה העמומה של מנוע מכונית חזק בקדמת השטח. קטרינה נחפזה לעזוב תוך מלמול התנצלות, וכעבור רגעים שמעה זארה פסיעות כבדות מהדהדות באולם הכניסה.

היא נשאה מבטה בדיוק כשגבר הופיע בפתח, ונשימתה נעתקה. אור שמש הציף את החדר דרך החלונות ונצץ על שערו השחור ועל ריסיו המעוגלים הכהים שעה שהדגיש את הקווים המדהימים של מבנה העצם הקלאסי שלו ואת פיו המעוצב לעילא. הוא היה חתיך משגע, והכרה זו טלטלה אותה – נדיר היה שזארה הרגישה תגובה כה חזקה ומידית לגבר.

"פגישה עסקית התארכה יתר על המידה. אני מצטער שנאלצת לחכות, סניורינה," מלמל חלקלקות, מבטו המהורהר הכהה נח עליה.

"תקרא לי זארה, ואתה...?" זארה ניסתה לא ללטוש מבטים. היא קלטה רמז למתח בקולה וקיוותה שהאיש לא הצליח להבחין בו. היא הושיטה את ידה.

"ויטאלה רוקאנטי. אז את האחיינית של אדית'," העיר כשבחן אותה בעיניים שנצצו מתחת לאותם ריסים ארוכים שערורייתיים, שהיו נראים נשיים בפנים פחות גבריות, כשהוא לחץ את ידה ושחרר אותה שוב. החיכוך הקל של אותן אצבעות שחומות ארוכות העביר עקצוצים של מודעות בכל גופה. "תסלחי לי אם אני אציין שאת לא דומה לה כל-כך. למיטב זיכרוני, היא היתה אישה די גבוהה–"

זארה נעצה בו עיניים בהפתעה. "אתה פגשת את אדית'?"

"אני התגוררתי בפלאצו באריגו עם משפחתו של הדוד שלי כשדודתך עיצבה את הגנים," הסביר ויטאלה שעה שמבטו נח לרגע על ידה הדקיקה והבחין בהיעדרה של טבעת אירוסין. היא הסירה אותה?

כשהוא הזכיר את הקשר שלו לאישה שלימדה אותה כמעט את כל מה שידעה, זארה נרגעה וחיוך העלים את המתח מתווי פניה העדינים. "אלה גנים נפלאים ובכל ספרי העיצוב המקצועיים..."

כשהיא חייכה, נאלץ ויטאלה להודות, היא זינקה בסקאלה מיפה במיוחד ליפהפייה עוצרת נשימה. התמונות לא שיקרו, אבל גם לא אמרו את האמת כולה. שערה החיוור נצנץ באור כמו כסף ממורק, עורה הקטיפתי היה חלק ללא מתום ואותן עיניים, שצבען היה כחול סגלגל מתחת לגבות הקמורות, היו מיוחדות ומשגעות. הוא הזכיר לעצמו שהוא אוהב נשים גבוהות, כהות ושופעות. היא היתה זעירה ודקיקה כמו סרט, חמוקיה העדינים כמעט לא ניכרים בחולצת הטי ובחצאית שלה, אבל היא היתה גם אישה נשית ביותר, החל בקרסוליה הענוגים וכלה במותניה הצרים לעילא. ובאשר לפה שלה, שהיה מלא, ורוד ובשל, כל גבר היה מפנטז על פה מפתה כזה. ויטאלה נשם לאט ועמוק וניסה להרגיע את הנחשול התאוותני שהגיע לחלציו. הוא לא ציפה שתהיה לה השפעה מפתה כזאת.

"כבר היית בחוץ?" שאל ויטאלה.

"לא, קטרינה בדיוק ערכה לי סיור בבית – הוא מרשים ביותר," העירה זארה, מבטה עוקב אחריו כשהוא נגע במתג והקיר של דלתות הזכוכית החל לנוע בשקט הצדה כדי לאפשר גישה למרפסת. הוא נע בחן שקט של פנתר שמשחר לטרף, כתפיים רחבות, ירכיים צרות ורגליים אלגנטיות ארוכות שהובלטו בחליפת מעצבים אפורה מחויטת להפליא. היא התקשתה להסיט את תשומת לבה ממנו. הוא היה אחד מאותם גברים שצריך רק להיכנס לחדר כדי להשתלט עליו. אפילו בקהל הוא היה מתבלט למרחק של קילומטר עם הגובה החריג, הביטחון העצמי והתחכום המולד שלו.

"הגינה אמורה להשלים את הבית עם המון מרחב פתוח לאירוח," אמר לה.

"אני רואה שיש בריכה," העירה כשהעיפה מבט במבנה שהיה לפחות בן חמישים שנה ונטוש כמו קישוט מרכזי מכוער בעשב הדק והרפה שצמח פרא.

"תמצאי לה מקום אחר שבו היא לא תהווה אטרקציה מרכזית."

זארה ניסתה לא להעוות פניה לשמע החדשות שאבן הנגף של גנן נוף, הבריכה, אמורה להיכלל בעיצוב. אחרי הכול, בכל עבודה יש מלכודות, והיה שפע של מרחב כדי למקם בו בריכה תחומה כראוי. "אני מוכרחה לשאול אותך – זה יהיה הבית שלך? משפחה תגור כאן?"

"המטרה שלך צריכה להיות להעניק לגנים יופי אוניברסלי," יעץ לה בפנים חתומות.

זארה הרגישה מטופשת במקצת. כמובן, אם הווילה מיועדת למכירה, דבר שללא ספק מהווה מטרה בשביל יזם נדל"ן, לא יהיה לו מושג מי יהיה הבעלים. כשהיא התחילה לרדת במדרגות השחוקות, עקבה החליק מקצה אחת המדרגות וידיו לפתו את מרפקה כדי לייצב אותה. המשב הרפה של מי קולון הדריים הגיע לנחיריה באוויר הדומם והחם. כשהיא הגיעה שוב לקומת הקרקע, הוא הסיר את ידו בלי לעשות מזה עניין, אבל היא נותרה מודעת ביותר לקרבתו, לגובהו ולחוזק של גופו הארוך והרזה, שלא לדבר על ההילה הברורה של גבריות חייתית.

היא היתה זקוקה למידות של הגנים, לכל מיני פרטים, אבל ויטאלה רוקאנטי לא נראה כמו הטיפוס הסבלני שישמח לעמוד בחיבוק ידיים ולחכות כשהיא תרשום הערות. היא תצטרך להכיל את הלהיטות שלה להתחיל בעבודה עד הביקור הבא שלה. הגן השתרע עד לקצה של שטח מיוער וגבל בצל הכהה שהטילו העצים. אבל הנוף הפתוח שמדרום היה עוצר נשימה.

ויטאלה ראה את פניה מוארות כשהבחינה בנוף של הגבעות עם השמש המתחילה לשקוע, שוטפת את העצים באור חום-אדמדם זהוב. הבעתה הזהירה התחלפה בהנאה גלויה. היא לא היתה כלל מה שציפה למצוא. היא לא היתה פלרטטנית או צחקקנית או אפילו מחייבת תחזוקה גבוהה, אם הבגד הפשוט הזה היה הנורמה מבחינתה. הוא גם לא הבחין עליה באיפור, דבר שהיה מחזה חריג עוד יותר אצל גבר שהתרגל לנשים מקושטות, שהעדיפו להציג לפניו תמונה מלוטשת.

כשזארה פנתה בחזרה אליו, עיניה הסגלגלות המיוחדות הבריקו מהמחשבה על האתגר שמחכה לה. עם הסביבה היפהפייה, זו באמת היתה עבודת חלומותיה. "מה שטח האדמה במקום?"

הטוהר של פניה בצורת הלב, שהיו מוארות בהתלהבות גלויה של ילדה, גרם לגבר שהתבונן בה ללטוש עיניים. פר אמור די דיו, הרהר ויטאלה באופן לא רצוני, היא היתה מושלמת! המחשבה הלא מוכרת טלטלה אותו, ומבנה העצמות הקשה שלו נמתח והתקדר.

"כל השטח שאת רואה מסביב שייך לבית. זה היה פעם שטח חקלאי גדול," הסביר. "את תוכלי לחזור לכאן מחר ולחקור את האזור. אני אעמיד לרשותך רכב."

זארה פגשה בעיניים זהובות כהות מדהימות עם יכולת חדירה בוחנת ופיקחית של חצים זהובים בקצותיהן. עיניים כהות, עמוקות, סקסיות מאוד, מוקפות בריסים שחורים ומבורכות בהשפעה חריגה. זרועותיה של זארה התכסו עור ברווז. פיה יבש, ובטנה ביצעה סלטה פתאומית שגרמה לה להתאבן ולהסתחרר. "תודה, זה יעזור לי מאוד," ענתה וניסתה להתגבר על הרגשתה בכך שהכריחה את עצמה להיזכר בג'וליאן ובכאב ובהשפלה שגרם לה.

"פרגו!" ענה ויטאלה בקלילות כשהוביל אותה בחזרה פנימה וליווה אותה על פני הבית השקט.

באולם הכניסה היא התכופפה להרים את תיק הנסיעות שלה.

"אני אקח אותו," אמר ויטאלה והגיע לתיק שבריר שנייה לפניה.

היא יצאה בעקבותיו וחיכתה בזמן שעצר לנעול את הדלת. הוא פתח את הדלת של הלמבורגיני השחורה שבחוץ, הכניס את התיק שלה לרכב והצטדד כדי לאפשר לה להיכנס.

"איפה אני אתאכסן?" שאלה כשהתיישבה במושב הנוסע, אצבעות לחוצות מחליקות את חצאיתה שהתרוממה קצת יותר מדי מעל ברכיה.

"איתי. יש לי בית-חווה במורד הגבעה. זה יהיה בסיס נוח בשבילך." כשתשומת לבו נתונה לאותן ברכיים עדינות וירכיים דקות חיוורות, ויטאלה דמיין איך הוא מפשק אותן. הוא עצר את התמונה הגסה הזאת בקימוט מצח.

מה קרה לו לעזאזל? אפשר היה לחשוב שהוא רעב לסקס, דבר שלא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. ויטאלה פינה מקום לסקס בלוח הזמנים שלו באותה יעילות כמו לפגישות עסקיות. היו לו מאהבות ביותר מעיר אירופאית אחת, נשים דיסקרטיות ומתוחכמות שידעו שאל להן לצפות ממנו למחויבות ממושכת. לא היו שום סצנות רגשיות או אי-הבנות בחייו המסודרים של ויטאלה, וכך הוא רצה שיהיה. הוא לא בנה את החיים שלו מאפס בכך שהשאיר מקום לחולשה באופיו. לא היו לו שום ציפיות מאנשים, והוא בהחלט לא בטח בהם. אם אין ציפיות, יש פחות סיכוי לאכזבה. הוא למד לא לפתח אכפתיות כלפי נשים, במיוחד לא לאהוב אותן. החיים לימדו אותו שהאנשים היקרים לך ממשיכים הלאה, מתים או בוגדים בך. בעקבות אותן חוויות, הבדידות הכאיבה אפילו יותר, לכן עדיף לא להרגיש כלום לאף אחד. האני מאמין הזה שירת אותו היטב והביא אותו מעוני וחסך קיצוניים לחיים המתורבתים הנוחים של מולטי-מיליונר, שעם כל שנה חולפת הגדיל את הונו.