לך תפילתי ואני

הקדמות

מה אני עושה כאשר אני מתפללת?

מעשה התפילה שלי — פנייתי לאלוקיי — משתנה תדיר. הוא משתרע בין הסידור הפתוח לפני עיניי לניע שפתיי, ובין הלחש הזולג מן הפה ללב והמחשבה. תנודות נפשי והתמורות שמזמן לי גוף הטקסט הסדור לפניי, יוצרות הוויה חיה הנעה מקיום לאי־קיום, מדחיסות הכוונה אל רפיסותה, מנוכחותו של אלוקים אל כאב היעדרו או אל התפוגגותו הסתמית, מנהייה אחר ביטוי נאמן לגרעינו של האני אל המאמץ לאמץ אני רצוי.

האם אוכל ליתן דין וחשבון על מעשה התפילה, הרי רוב התרחשויותיו סמויות מן העין, מן הלשון ומן התודעה? בכל זאת, אנסה לרתום כלים מכלים שונים שברשותי, כדי להבין ולנתח את מה שאפשר לאחוז ולהבהיר מן ההוויה החמקמקה שהיא תפילה, בהיותי מודעת לגסות שבניסיון הזה.

במרכז הספר אנסה להתמודד עם שני נושאים מרכזיים: שאלת מעמדו של אלוקים — כמובן ביחס לתודעתו של המתפלל — בחלקיו השונים של מעמד התפילה הממוסד, ושאלת מקומו של המתפלל בהם.1 על בסיס הזיהוי המדויק של הנמען, שאליו פונה נוסח התפילה, והמוען, כלומר המתפלל, אפשר יהיה להגדיר את טיבה של פעולת הדיבור הנעשית בעת התפילה, או מדויק יותר: את טיבן של מגוון הפעולות שסידור התפילה היהודי מזמן למתפלל.2

נקודת המוצא לבחינה זו תהיה נוסח סידור התפילה האורתודוכסי. מטעמי נוחות גרידא יילקחו רובן הגדול של הדוגמאות כאן מנוסח ספרד משום שהוא נוסח התפילה המונח מולי ברוב שעות התפילה שלי. מחמת סרבולם של דברים לא אתייחס לחילופי הנוסחים בדוגמאות הרבות שיובאו כאן. עם המתפללים בשאר נוסחים הסליחה. על כל פנים, האמירות העקרוניות שאציג אינן הולמות את הנוסח הזה יותר משהן הולמות את אחָיו.

מילות התפילה עשויות להיות קרובות אל המתפלל הממשי, על ערכיו, מצבי רוחו ונפשו בהווה התפילה ואמונותיו, או להתרחק ממנו. צורותיו השונות של נוסח התפילה, על הפניות הישירות אל ה', ועל דרכי העקיפין המתפתלות בו, מנכיחות ומסתירות את ה' בתודעת המתפלל בתנועה מתמדת, והן עשויות להשפיע על טיבן של הפעולות שיבצע במילותיו. בתפילה האדם3 נפגש עם אלוקיו, ואילו הסידור משרטט את קווי המתאר של שדות המפגש שאליהם מזמינה המסורת את המתפלל. את נוסח התפילה הנפתל אוכל לדמות לעדשה המצטללת ונעכרת חליפות, העדשה המקרבת והמרחקת, המצמצמת והמרחיבה את שדה הראייה שעליו משקיפה תודעת המתפלל, ושאליו מכוון ליבו. אולם עדשה זו דו־כיוונית היא. אף המתפלל וליבו נחשפים בה ומתעכרים בתנודות שאינן צפויות מראש.

את הצעותיו של הנוסח אפשר לבחון בכלי המחקר ההיסטוריים והפילולוגיים ואף בכלי הדיון המשמשים בתחומי התחביר והשיח. בחלק מהדיונים אזכיר אותם כאן. עם זה, הנוסח כשלעצמו, על לשונו ותכניו, אינו אלא טקסט. אין הוא אלא אחד הנתונים החיצוניים של התפילה, ואליו מצטרפים נתונים חיצוניים נוספים, כגון מעמדם ההלכתי של קטעיו, מחוות הקול והגוף והתפקידים החברתיים המתלווים אליו.

כאן לא אסתפק בעיון במעטפת חיצונית זו של התפילה, אלא אתמקד במה שאפשר לבחון בנפש הנפגשת בנתונים הללו. כיוון שאני מתעניינת באפשרויות התרוצצותה של התודעה נוכח המילים הנהגות מן הפה, אתייחס אל תנועות הנפש שאותן אני מכירה מתוכי בעת שאני מבקשת להתפלל, לברך, לשבח או לקרוא באמצעות הכתוב בסידור התפילה.

במילים אחרות: בעיני האחת אבקש לעקוב אחר התפילה הסדורה לפניי, על מעטפתה ההלכתית והפיזית, ואילו בעיני השנייה אתבונן פנימה, אל נפשי. עין זו אפנה אל המניעים והתהליכים הרוחשים בי בעת התפילה מן הסידור, מתוך הנחה שלפחות חלקם עשויים להיות דומים למתרחש בנפשותיהם של מתפללים אחרים.4

מספרות חז"ל עולה שתפילת הקבע התמסדה בהדרגה. בתחילה נתקנו רק עקרונות יסוד, ועם השנים הוסדרה התפילה בסידורי תפילה.5 אפשר שיוצרי נוסח התפילה ומחוות הגוף הנלוות אליה ביקשו לבטא בהם את אשר בליבם. בנסחם את תפילת הקבע שיערו, מן הסתם, שהמצוי בליבם מצוי גם בשאר לבבות, אולם המתפללים האחרים חסרים כלי הבעה מתאימים, ויש נסיבות שבהם גם ליבם בל עמהם; על כן ראו צורך להמציא להם מבע מנוסח. ושמא סברו שאשר בליבם הוא מופת ראוי ללבבותיהם של אחרים. בין אם התכוונו לכך ובין אם לא, בניסוח תפילת הקבע האחידה עשו מעשה חינוכי ופוליטי, שעיצב וממשיך לעצב את פניו של העם, את אמונותיו ואת רגשותיו.6

חוקרים רבים ונכבדים עסקו בתולדותיה של התפילה, במניעיהם של יוצריה ומעצביה, בערכיהם ובאמונותיהם. הללו התבוננו במה שבין הנוסח המעוצב לתודעות מעצביו על הקשריהן החברתיים, התרבותיים וההיסטוריים. חכמי ההלכה לאורך הדורות התייחסו למעמדם ההלכתי של קטעי התפילה השונים. פסיקותיהם מצביעות על היררכיות ביניהם, על אופני הביצוע, על הרשות או האיסור להפסיק במילים בין קטע לקטע וכדומה. לא אתגדר לא במלאכתם של החוקרים7 ולא בשדה ההלכתי המסועף והמורכב. כאמור, את מבטי שלי אפנה כלפי אזור אחר: זה המתחולל בין הנוסח, המניע את שפתיו של המתפלל, לליבו. אשאל כיצד עומד המתפלל נוכח הנוסח שקיבל; לאיזו גמישות נדרשים תודעתו וליבו אם יבקש לעקוב ברצינות אחר הטקסט הסדור שלפניו ולא יסתפק במלמול פה ובכיבוד שפתיים, מצוות אנשים מלומדה ומנוכרת ללב אשר ריחק;8 ומה הוא יכול לעשות — בליבו או בשפתיו — כאשר אין פיו המבקש לעקוב אחר הכתוב בסידור, וליבו שווים.

כיוון שאין מעייניי נתונים כאן לדרכי התהוותה של התפילה ולמעמדם ההלכתי של הקטעים השונים המרכיבים אותה, אלא למצבו התודעתי־רגשי של המתפלל, בחרתי במודע לדון במארג התפילה הנתון לפניו, המשובץ בכל החומרים הללו בלא אבחנה — קטעים בעלי תוקף הלכתי וקטעי רשות, מקראות קדומים ותוספות מאוחרות, ברכות ותפילות שתוקפם ההלכתי חמור, ופיוטים ותחינות שאין להם תוקף הלכתי מחייב. הבחירה לעסוק ברצף התפילה הנהגֶה אינה נובעת מהתכחשות לעובדה הבסיסית שקטעיה של התפילה נצטברו בדורות שונים ממקורות שונים ומסיבות שונות או מתוך נטרול הממד ההלכתי של התפילה, אלא מתוך טענה עקרונית: התפילה אינה רק שריד ליוצרים בני דורות עברו; כוחה הממשי — בהיותה רצף טקסטואלי הממשיך, כמות שהוא, לצאת מפיותיהם של מתפללים חיים, ואף לעצב את תודעותיהם וחוויותיהם ואת המשכו של הזיכרון הקולקטיבי.

בהקשר ספרותי רחב יותר אפשר לנסח את הכיוון שאציג כאן בהפניית מוקד העיון מן המבט התר אחר 'כוונת המשורר' לעבר העניין ב'תגובת הקורא'. כלומר, במקום להתעניין בכוונותיהם הסמויות של מנסחי התפילה הקדמונים והאלמונים־ברובם או בכוונותיהם של מי שקבעו לשבץ מובאות מגוונות בתפילה הסדורה, אבקש לבדוק מה תוכל תודעתו של המתפלל לעשות בצבר הקטעים הללו הסדור לפני עיניו, פיו וליבו.

החברים ב'קהילת הדיבור'9 המתקבצת בבית־הכנסת והמתפללים ביחידוּת, הוגים בפיהם טקסטים שנוסחו בעבר. חלקם נאמרים בגוף ראשון יחיד, אחרים בגוף ראשון רבים; יש מהם הממוקדים באלוקים בגוף שני, ויש שהוא נזכר בהם בגוף שלישי. מבט מקרוב במגוון אירועי הדיבור הללו יגלה כי בקטעים לא מעטים המודפסים בסידור התפילה, לשון הגוף הראשון אינה מייצגת את המתפלל האמור לבטאם. המבעים הללו אינם משקפים נאמנה אותו או את עדת המתפללים שהוא משתייך אליה. יש גם קטעים שלשון הנוכח שבהם אינה מכוונת לאלוקים. אדוּן בעניינים אלו ובמתחים שבהם ואגשש דרכי לקראת פתרונות.

אף שעיקרו של החיבור הזה מעמיד את הנוסח הסדור כנתון קבוע, והוא דן במאמציו של המתפלל הכן להזדהות עמו, אתייחס בחלק השלישי לשתי מהפכות אדירות שעברנו במאה ה־20, שלדעתי נגזרים מהן שינויים עדינים בשולי נוסח התפילה: אתחלתא דגאולת העם ואתחלתא דגאולת האישה.

אני משערת כי רבים מקוראיו של החיבור הזה הם אנשים המנסים בעצמם לעמוד באתגר המורכב של תפילה כנה באמצעות מילים המוכתבות מן החוץ או שהתנסו בכך בעבר. מיעוט מן הקוראים יתעניינו בו מתוך סקרנות מן החוץ כלפי עולמם של המתמודדים הללו. ואולם גם מניעיהם של מתפללי תפילת הקבע אינם עשויים מקשה אחת.10 התבוננות במתפללים הללו מגלה קשת רחבה של מניעים העשויים לעמוד מאחורי תפילתם הסדורה. כאן אני מציעה לקורא המתפלל מן הסידור לעצור בקריאתו ולשאול את עצמו מה בדיוק מניע אותו להתפלל מן הסידור. לרוב המתפלל המצוי אינו מציג את השאלה המשמעותית והבסיסית הזאת, לא לפני עצמו ולא לפני קונו. הוא אינו מביא עמו אזמל תיאורטי לנתח בו את המעשה החי של התפילה. אבל כאן, בקריאה על התפילה, מעניין לבחון שאלה זו. פעמים רבות טעמים אחדים נמהלים זה בזה בנפשו של מתפלל אחד, ולעיתים אף בתפילה אחת מתפילותיו.

אציג באופן כללי שלוש קבוצות של מניעים לתפילה — רובם עשויים להביא את האדם להתפלל תפילה באשר היא, וחלקם מיוחדים לתפילה הסדורה:11

הקבוצה הראשונה של המניעים כוללת מצד אחד בקשה, הנובעת ממצבים של חסר, ומצד שני שבח והודיה, הנובעים ממצבי שפע ומלאות;

קבוצת המניעים השנייה כוללת מניעים כלליים יותר שאינם אחוזים במילים אלו או אחרות: המתפלל מן הקבוצה הזאת יפנה לאלוקים לא מתוך המשאלה להשלים את חסריו או להודות על השפע, אלא לשם עצם קיום הקשר איתו, או אפילו כדי להביע את נפשו מול מי או מה שנשגב ממנו.

קבוצת המניעים השלישית כוללת את העניין בפינוי מקום לקדושה או לחוויה דתית בתודעתו ובחייו של האדם, את הרצון להישמע לחובה ההלכתית, את הסולידריות עם העם ודורותיו, את הרצון להשתייכות קהילתית וכן מניעים אסתטיים.

אם יישאלו אלו המתפללים מן המניעים המפורטים בשתי הקבוצות האחרונות למעשיהם, הם לא יגדירו אותם כבקשה, שבח והודיה אלא כתפילה, כעשיית מעשה רוחני, רליגיוזי או הלכתי, או כהשתתפות בהתרחשות חברתית או אמנותית.

הבדל נוסף בין המבקשים, המשבחים והמודים למתפללים מן המניעים האחרים קשור לנוכחות אלוקים בתודעתו של כל אחד מטיפוסי המתפללים. המבקשים, המשבחים והמודים נוטים להיצמד יותר אל המילים עצמן, ובתודעתם נוכחותו של אלוקים ישירה, בסיסית וקרובה יותר מבתודעת המתפללים מתוך המניעים האחרים. נקודת המוצא של המתפללים ממניעים של רצון לקשר עם אלוקים או לפינוי מרחב של קדושה בחייהם היא של ריחוק ממנו. ובאשר למתפללים מסיבות שבפינוי מקום לחוויה רוחנית, מסיבות שבמסורת, שבסולידריות ושבהשתייכות או מסיבות שהן אסתטיות בלבד — אלו אינם בהכרח מאמינים בקיום הבורא או אפילו באפשרות להתקרב אליו או לתקשר עמו.

אם המתפללים מן המניעים שבקבוצה הראשונה פנו בפשטות אל אלוקים, הרי בתפילותיהם של מי שהניעו אותם הסיבות שבקבוצה השנייה הנמען הזה עשוי להיטשטש. נמענותו יכולה להתערפל עוד בתודעותיהם של מי שהסיבות לתפילותיהם נמנו בקבוצה השלישית.

בשעות שונות של תפילה אני מכירה כל אחד מן המניעים שנמנו כאן.12

* * *

מילות התפילה דבוקות אל שפתיו של המתפלל החי בתוך המסורת בדבק טוב ונדיר — קילומטראז' המילים הרצות של המתפלל בימי חייו, של המתפללים כולם, לדורותיהם ולמחוזותיהם על פני תבל בימי חייהם. עם זה, דבקותן של המילים בפעולה הגופנית של איברי ההגייה שבפה, היא היא המותירה את התודעה כהה, כמעט בקביעות. בעת שאצה־רצה רכבת התפילה, מְדדה התודעה ומדדים הרגשות בפיגור רב מאחור. לא אחת הם מתיישבים על ספסל הייאוש וממתינים לסופו של מעשה התפילה. מודעותי לכהות התודעה המתלווה לתפילתי, מביאה אותי לעיתים קרובות אל הספסל הזה. אני יודעת שדיבורי התפילה היוצאים מפי יִגְלו. והדבר חמור, שכן התפילה היא ההזדמנות הנפתחת לפניי לשטח מילותיי מול האין־סוף.

על כן אני מבקשת כאן לנסר משפט ממשפט, להזֵר13 בין מבע למבע חברו. ארצה לחדד את כליי ולגעת בנימים הדקות שמהן ארוגים התפילה וסביבתה. אני חותרת להפריד ממני את מלל התפילה המדובב מפי אוטומטית, ולהתבונן באפשרויות הגלומות בו. וכשם שהנסירה הראשונה שניסר אלוקים בין אדם הראשון ואשתו, שנבראה דבוקה לו אחור באחור, בלא תודעה, היא שאפשרה לזכר ולנקבה להגיע — לאחר עוגמה, געגוע ויגיעה — לזיווג פנים אל פנים, אקווה אף אני להגיע בסופו של הניתוח למפגש מחודש ומודע בין האיברים הנסורים, בעיקר בין האדם ואלוקיו;14 ולוואי — לזיווג של פנים בפנים ביני לתפילתי.

* * *

אחת ממשאלות היסוד של חיי היא שמירת אמונים לברית הלשון. אמנם סיפור חיי רצוף החמצות של יעד נכסף זה, ובכל זאת, אינני פוסקת מלהציב לעצמי את האתגר הזה. אם בשאר מעשים שבדיבור המתקיימים במעגלים רחוקים יותר, אני עדיין מבקשת שהמילים ישקפו בדיוק את ליבי ואת מחשבותיי, כיצד אני מועלת בברית זו, אפילו יותר, בתפילה — העבודה המילולית שבלב — המוגדרת מלכתחילה כדיבור אל המוחלט?

אכן, אפשר בקלות לתלות את קולרהּ של גלות הדיבור בתפילה — שלי ושל אחרים — במיסודה ההלכתי, בכך שהתפילה ההלכתית בעיקרה מנוסחת ונתונה למתפלל מחוצה לו. אינני שוללת את הקושי הנובע מתפילת הקבע, אולם עדיף בעיניי לנסות למוּל את מילותיה של התפילה מערלת הלב הגסה.

במלח הלימון של מחשבותיי אבקש כאן להסיר את האבן שנצטברה בקומקום התפילות, ולרענן משהו ממרכיביה של התפילה. כתיבתו של חיבור זה רחוקה ממעשה התפילה בפועל. בכתיבה הזאת אבקש לאתגר את הטקסט הממולמל מפי אוטומטית, בכמה שאלות שלי הן חדשות. אני מקווה שאם אשהה את המבט במרכיבי התפילה שבמרוצתה הרגילה דעתי כהה מהם, יתנער משהו ממה שכמוס בסידור. לוואי שיהיה בכך כדי לדובב את השפתיים הישֵׁנות במבעים חיים וערים, ולוּ לשעה. למרות הסיזיפיות שבדבר אין אני רואה עצמי בת חורין ליפטר מגילוי שולי העורלה המכסה את התפילה הממוסדת ומחשיפת משהו ממגוון ההתרחשויות התודעתיות והרגשיות שאליו מזמינה אותי פרטיטורת התפילה.

* * *

קודם שאכנס בעובי הדיון בתפילה, אקדים שתי הערות: הבהרה סמנטית באשר לשימוש במושג ה'תפילה' בחיבור זה, ומיפוי התפילה בתוך עולם המילים של היהודי ההלכתי או המסורתי.

1. תפילה — שלוש משמעויות

משמעותה המצומצמת של המילה 'תפילה' היא הכינוי לתפילת עמידה; משמעות רחבה של המילה 'תפילה' היא הפנייה האנושית במילים אל אלוקים; במשמע שאולי הוא רחב עוד יותר מציינת המילה 'תפילה' את המעמד שבו מתקיימים בצד התפילה במשמעיה הקודמים גם מעשים נוספים, כגון קריאת שמע או קריאה בתורה. לשם הבהרת הדברים אעמוד על אחדות מתכונותיה של כל אחת מן המשמעויות הללו.

א. תפילת עמידה

משמעה הספציפי של 'תפילה' בלשונם של חכמים הוא מה שהם מכנים גם 'עמידה'.15 תפילה זו, שעל פי המסורת תיקנו אנשי כנסת הגדולה,16 נקבעה כחובתו של היהודי שלוש פעמים בכל יום מימות החול, ויותר משלוש פעמים — בשבתות, בחגים, בחלק מן המועדים ובראשי חודשים. בימות החול תפילת עמידה מכילה תשע־עשרה ברכות הפותחות בשבח, חותמות בהודאה ובשלום, ובתווך — באה בהן שאילת צרכים אישיים ולאומיים.17 כאן לא אשתמש במילה 'תפילה' כשהיא לבדה במשמעות זו. כשאבקש להתייחס אליה, אשתמש במונח 'תפילת עמידה' כדי למנוע עמימות.

ב. תפילה

מושג התפילה שיינקט כאן רחב הוא מתפילת עמידה. התפילה היא בעיקר פנייה של האדם אל אלוקים בתשבחות, בהודיה ובבקשות.18 תפילת הקבע בכללה היא פסיפס של קטעים בני תקופות ומקורות מגוונים ביותר: פסוקי מקרא (בעיקר מספר תהלים), ברכות, דברי שבח, תחנונים והודיה שכוננו חכמים קדמונים ומאוחרים, ויצירותיהם של מקובלים ופייטנים. בצד התפילות הנאמרות בבית־הכנסת יש תפילות וברכות מנוסחות הנאמרות במקומות אחרים, כגון תפילת הדרך, תפילת הנכנס לבית־המדרש ולמקומות אחרים כגון בית־המרחץ, כרך וגורן, וכן ברכות הראייה, כגון ברכת האילנות וברכת הרואה את הים הגדול.

לקבוצה זו תסופח גם פנייתו של אדם אל אלוקיו בכל לשון, בכל מקום ובכל זמן. תפילה אישית כזאת עשויה להתחולל בין קטעיה של התפילה הממוסדת או במנותק ממנה, בין במעמד התפילה שיתואר מייד ובין במקומות ובזמנים אחרים, בפיו של מי שאחוז במסורת התפילה ובפיו של מי שאינו קשור אליה כלל.

ג. מעמד התפילה

משמע נוסף, ובמובן מסוים רחב יותר, של מושג התפילה מתייחס לכלל האירוע שבמרכזו תפילת העמידה. מעמד זה כולל גם קטעים שאינם תפילה ואינם ברכות: במקומות שונים במעמד התפילה נקראים טקסטים שמקורם מקראי, תלמודי, מדרשי או זהרי, כגון קריאת שמע, קריאת התורה, ההפטרה והמגילות, 'אלו דברים', פרקי אבות, 'פיטום הקטורת', 'כגוונא' ועוד. אלו יכונו כאן 'קריאות ליטורגיות'.19 הן נכללות ב'מעמד התפילה', אך אינן מוגדרות 'תפילה' במשמעה הקודם, משום שאין בהן פנייה אל ה' בבקשה, בהודאה ובשבח; למעשה אין בניסוחן פנייה אל ה' כלל. מבחינות שונות הן ייחשבו כחלק מלימוד תורה.20

2. התפילה בעולם המילים היהודי

כדי לחדד את טיבה של התפילה כדאי להשוותה למעשי מצווה אחרים המתחוללים במילים:

בדיבור פה מתקיימות מצוות נוספות, שאינן קשורות למעמד התפילה, ואינן דומות באופיין לתפילה, ולרוב גם אינן מתקיימות בבית־הכנסת: כאלה הם מבעי התחייבות, כגון נדר, הקדש וקידושין,21 וכן פעולות כגון קידוש החודש, ביטול חמץ, וידוי,22 היונקים את תוקפם ואת הגדרותיהם מן התורה שבכתב ושבעל־פה.

בהמשך הדיון אעמיד מול התפילה סוג אחר של פעולת דיבור דתית — לימוד התורה. אכן מצווה זו, שמעמדה המרכזי בעולם היהודי שלאחר החורבן אינו מוטל בספק, הוא מעשה תודעתי, אך לא פחות מכך הוא מעשה מילולי.23

לכאורה ניצבים שני מעשים מילוליים אלו, לימוד התורה והתפילה, בשני קטביו של עולם המילים היהודי: בלימוד התורה הוגה האדם מישראל את המילים שבהן מתלבשת החוכמה האלוקית,24 כדי שייקלטו בתודעתו; לעומת זאת, בתפילה הוא הוגה מילים אנושיות, המשקפות מצבי נפש אנושיים ומחשבות אנוש, כך שיישמעו באפרכסת האלוקית.

כאמור בסעיף הקודם, במעמד התפילה ישנם חלקים שאינם תפילה, אלא קריאות ליטורגיות נלוות, מעין לימוד תורה טקסי. הבירורים שאערוך בהמשך לגבי המעשים השונים הנעשים במעמד התפילה יראו כי דיכוטומיה זו אינה מובהקת כל כך.

התפילה היהודית אינה מוגדרת אפוא על פי מקומה. בתוך בית־הכנסת ואפילו במעמד התפילה נאמרות מילים רבות שאינן תפילה. מנגד, היחיד יכול לשאת את תפילתו בכל מקום, בכל זמן ובכל מצב, ולאו דווקא בבית־הכנסת ובמעמד ובזמנים מסוימים.

עם זה, דיבורי קודש רבים, שתוכניהם וצורותיהם קרובים למצוי בתפילה, ולעיתים אף מתלווה אליהם גם ממד מוסיקלי, אינם נחשבים תפילה ולרוב אינם נאמרים במעמד התפילה בבית־הכנסת (וגם לא במקבילתה של התפילה בציבור המתרחשת ביחידות). כאלו הם קריאת ההגדה של פסח, ברכות הנהנין והראייה, קידוש, ברכות הנישואין, שירת זמירות השבת ועוד. מקובל לכנות אותם טקסטים פארא־ליטורגיים, כלומר נלווים לליטורגיים.25

1 אני נוקטת את לשון הזכר, שהיא הלשון הבלתי מסומנת בעברית, בלי קושי רב, שכן זוהי מוסכמה מושרשת בשפה העברית, שאין בה מין דקדוקי ניטרלי. בשאלת מינה הדקדוקי של המוענת־המתפללת אדון בפרק טז בחלקו השני של סעיף 5, העוסק בשינויים בנוסח התפילה בעקבות תקומתה של האישה.

2 הפילוסוף הבריטי בן המאה ה־20, ג'והן לנגשו אוסטין, בסדרת הרצאות שנשא באוניברסיטת הארווארד באמצע שנות החמישים, ושקובצו בספרו, איך עושים דברים עם מילים, הדגיש את חשיבותם ומרכזיותם של מבעי לשון שאינם מסמנים מציאות קיימת בעולם. אוסטין עמד מול התפיסה הרווחת, שלפיה הלשון באה בעיקרה לשקף את העולם באמצעות מבעים שאפשר להעריך אותם כאמיתיים או שקריים, והעביר את מרכז הכובד של הדיון בלשון אל המעשים הנעשים באמצעותה, שאותם אפשר להעריך לפי מידת הצלחתם ותקפותם. לשם כך טבע אוסטין את המונח 'פעולת דיבור'. (ראו שיחתו של ג' סירל עם בריאן מאגי, אנשי הגות, עמ' 214). על היחס בין פעולות הדיבור שעליהן כתב אוסטין לבין המילים העושות מעשים בעולם היהודי כתבתי בהרחבה במסה "בראשית — לשון מחווה ומהווה" בספרי, יהי: מילים כמעשים, עמ' 25-87.

3 מעניינת הדוגמה החריגה שבה אלוקים מתפלל (?): "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוׂתַי כָּל הַיָּמִים..." (דברים ה,כו). אולי משהו מעין זה מצוי באגדה הרואה באלוקים דגם של בעל־תפילה בבבלי, ראש השנה יז ע"ב, אם משתהים בתמונה שהיא מעמידה, ואין מייחסים לה ערך דידקטי בלבד. על תפילתו של הקדוש ברוך הוא ראו גם ליד ההפניה להערה 5 בפרק יח. (תודה ליוסי בן ארזה, אחי, על ההפניות).

4 אינני מתיימרת לטעון שאני מחלצת מן הטקסט את פשרו 'הנכון' או את פשטו; גם אין כאן משום הצעת פירוש לסידור התפילה כולו. הניתוחים הלשוניים והספרותיים של קטעים מתוך נוסח התפילה שיוצגו כאן, אינם באים אלא כדי לשחזר את הפרשנות שעלתה בי בעת התפילה או בזמן שחשבתי על התפילה. במינוח של גדמר, מעשה פרשני זה הוא 'מיזוג האופקים' ביני, הסובייקט המתפלל, למבעי התפילה הסדורים שבפי.

5 סידור התפילה הראשון שבידינו הוא סידורו של רב עמרם גאון, בן המאה התשיעית.

6 ראו א' שביד, סידור התפילה: פילוסופיה, שירה ומסתורין, עמ' 75 ואילך.

7 לטובת הקורא המתעניין אפנה פה ושם — בעיקר בהערות שוליים מרחיבות — גם אל מקורותיהם של נוהגי התפילה ונוסחיה, אך כיוון שלא בכך מוקד הדיון, תהיה בזה מידה של אקראיות. לא אתיימר להקיף באופן שיטתי אפילו את החשובים שבמחקרים מתוך הספרות הענפה שעסקה בנושאים האלה. כאמור, בראש ובראשונה אני מבקשת לתאר את תגובותיי, המתפללת, אל הסידור בשעת התפילה; ובשעה זו לא כל המידע על התפילה פעיל ורלוונטי. בוודאי מושהה אז הידע והעניין בתולדות התפילה.

8 על פי ישעיה כט,יג.

9 'קהילת הדיבור' — משמעה קבוצה חברתית־תרבותית בעלת התנהגות תקשורתית דומה המשרתת את חבריה בנסיבות לשוניות ותרבותיות או שלחבריה רפרטואר לשוני משותף. הם אינם חייבים להשתמש תמיד באותה שפה, אך משותפות להם אסטרטגיות לשוניות שמשמעותן החברתית־תרבותית נהירה להם.

10 כאן אינני נכנסת לשאלות התהומיות בדבר המניעים האוניוורסליים לעצם מעשה התפילה, בדבר הפונקציונליות שלה ובדבר הפעולות שהיא פועלת בעולם או בעולמות. בחרתי להתמקד בבחירה לומר את תפילת הקבע היהודית. הדיון החשוב בשאלת המניעים למעשה התפילה באשר הוא משתרע מחוץ ליריעה זו. (בשוליו הוא עשוי לנשוק אפילו לתפילה נטולת נמען. ראו הפניה בהערה 1 בנספח א).

11 דיון מורחב במגוון מניעים שמתוכם פונים אנשים להתפלל תפילה סדורה וביחס בין המניעים הללו לבין שאלת נוכחותו של הנמען האלוקי בתודעתם בעת התפילה יובא בנספח א.

12 אמנם אין חלקי עם מתפללים המונָעים מן המניע ההלכתי בלבד; אך למעשה, גם אילו היה מעשה התפילה שלי נובע רק מכפיפותי לסמכות ההלכתית בלבד, היה ליבי, הנרתע מדיבורים גולים, נדרש לטיבם של המעשים הנעשים בלשוני. אפשר שדי היה בכך להזין את העיונים המובאים בזה, ואפשר שחוברים לזה גם כמיהתי להבעה מול הנשגב והעניין שלי להתבונן בכך.

13 הזרה, מלשון זָר, היא דה־אוטומטיזציה, מעשה אמנותי של הפקעת דברים מוכרים מהדרך שבה הם נתפסים בדרך כלל. בהפיכת המוכר לזר־כביכול אנחנו משתחררים מדפוסי הקליטה הרגילים שלנו ונפקחים למציאות מחדש. את המושג הזה אני שואלת מויקטור שקלובסקי, שטבע אותו באשר לאמנות. אני אציין באמצעותו את הניסיונות להביט מבט חדש, זר־לכאורה, על המילים השגורות על פיותינו זה דורות, הן בהתייחסות אל ההתרחשויות שבין מבעי תפילה רצופים באותו מעמד, הן בהצבת שאלות חדשות מול המבעים העתיקים.

14 הדימויים בפסקה זו מבוססים על המדרש המתאר את בריאת האישה כהפרדה. לפי המדרש, האדם הראשון, שנברא בצלם אלוקים, היה יצור דו־מיני או שהיה שתי ישויות שנוצרו מראש כשהן דבוקות זו לזו בגביהן. לאחר שהקדוש ברוך הוא הפיל תרדמה על היצור האנדרוגני שברא, הוא ניסר בין גב לגב, וכך הופרדו הזכר והנקבה זה מזה. ראו מדרש בראשית רבה ח,א; מדרש ויקרא רבה יד,א; מדרש שוחר טוב על תהלים קלט. למדרש זה נודע מקום של כבוד בקבלת האר"י. הוא מסמל בה עניינים שונים, ובעקבותיה אשתדל לצעוד במהלך זה. מדרש הנסירה יובא באפילוג.

15 תפילה זו מכונה מאוחר יותר 'תפילת עמידה' או 'תפילת שמונה עשרה'.

16 בבלי, ברכות לג ע"א. דעה הרואה בשלוש התפילות את תקנתם של אבות האומה מופיעה שם כו ע"ב משמו של רבי יוסי ברבי חנינא.

17 שם לד ע“א: “ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו. אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו. אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו“.

18 ראו י"מ אלבוגן, התפילה בישראל, עמ' 4; י' היינימן, התפילה בתקופת התנאים והאמוראים, עמ' 17-22 ובמיוחד עמ' 19.

19 השימוש בשם הלועזי 'ליטורגיה' בהקשר של התפילה היהודית עלול להטעות, שכן משמעו הראשוני הוא עבודת הציבור, והוא שאוב מדפוסי המנהגים המקובלים בעולם הנוצרי. יש לציין כי בהקשר היהודי את רוב הפעילויות הנכללות בגדר תפילה אפשר לקיים גם ביחידות, בין אדם לבין קונו, ללא נוכחותו של מניין ובכל מקום נקי, אפילו אינו בית־כנסת. אשתדל אפוא להמעיט בשימוש במושג זה, ולייחדו רק להקשר של 'הקריאות הליטורגיות', שלסימונן לא מצאתי תחליף הולם (אף שרבות מהן מתבצעות ביחידות). בביטוי זה השתמש ע' קדרי, במאמרו, "דברים שיש להם שיעור: על קריאות ליטורגיות כטקסי לימוד". בהקשר היהודי רגילים יותר לציין בשם 'ליטורגיה' את הממד המוסיקלי של התפילה, המודגש בהקשרים ציבוריים. תודה לעמליה קדם, שבשיחות עמה התבהרו לי עניינים אלו. פירוט נוסף ראו בחלקו האחרון של נספח ג.

20 שם, עמ' 21.

21 אוסטין היה מגדיר מעשים כאלה 'פעולות הפעלתיות'.

22 אוסטין היה מגדיר אותן אולי 'פעולות פוסקניות'. כנגד דיבורי קודש אלו קיימים גם איסורים הקשורים לדיבור הפה, דוגמת הליכת רכיל, הונאת דברים והחובה לרחוק מדבר שקר.

23 יש בתי־מדרשות שבהם מתלווה אל המעשה הזה גם נופך מוסיקלי, בעקבות הנאמר בשם רבי יוחנן בבבלי, מגילה לב ע"א: "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חקם לא טובים'". יתר על כן, אצל חלק מן הלומדים מלֻווה הלימוד בתנועות הגוף, המזכירות אף הן את ההתנועעות המקובלת אצל מתפללים רבים. וראו דבריה ובטישתה של ברוריה בבבלי, ערובין נג ע"ב-נד ע"א. תודה לרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי על הערותיה אלו. עוד על תנועת הגוף בשעת קריאת התורה בבית־הכנסת ובלימוד תורה בכלל ראו בבעל הטורים יתרו כ,טו; הגהת הרמ"א לאורח חיים מח. וראו עוד זוהר פינחס ריח; מחזור ויטרי תקח; הכוזרי ב,פ.

יש אומרים שמצוות תלמוד תורה עשויה להתקיים בקריאת התורה שבכתב אף ללא הבנה. ראו למשל רבנו בחיי בן אשר, כד הקמח, ערך 'תורה'. תודה ליוסי בן ארזה על הערתו.

24 לצורך הדיון אניח בינתיים בצד את מעמדה הייחודי של התורה שבעל־פה, שבצד הישענותה על דבר ה' שבתורה שבכתב אין להכחיש את השתתפותו הפעילה של האדם ביצירתה. אמנם רוב הספרים שלומדי התורה לדורותיהם לומדים בפועל הם ספרי התורה שבעל־פה, אך בתודעתם של הלומדים והשותפים ביצירתה ובפיתוחיה של התורה, לוז התורה שבעל־פה הוא תורת ה' שניתנה למשה מסיני. על כן המושג הבסיסי של תורה שיובא כאן ויונגד לתפילה יתייחס אל הנדבך הבסיסי של התורה, דבר ה' הפונה אל האדם. ה' הוא נותן התורה והוא המלמד תורה, ובמילות תורתו הוא חושף לפני האדם משהו מחוכמתו ומרצונו. ראו גם א' גושן־גוטשטיין, "בין מיסטיקה לתיאולוגיה מיסטית — תורה ותפילה בהגותם של ר' נחמן מברסלב ור' נתן מנמירוב", עמ' 822. הגדרות אלו יעודנו בסעיף 2 בפרק יז.

25 הם מתקיימים במרחב הציבורי שאינו מיועד לתפילה (כמו שבע ברכות הנישואין ומה שנאמר בברית המילה), במרחב המשפחתי או במרחב האישי (ברכות הנהנין, קידוש וזמירות שבת, קביעת מזוזה, הגדה של פסח, 'מעוז צור', הפרשת תרומות ומעשרות ועוד). מחוץ לכותלי בית־הכנסת נאמרות לרוב גם ברכות מצווה רבות (כגון ברכת הפרשת חלה, ברכת עשיית מעקה וברכת קביעת מזוזה).

אחד הסימנים המבחינים בין מי שאמון על המסורת למי שאינו אמון על נהגי הלשון שלה הוא כינויין של פעולות אלו. מי שאין המסורת שגורה על פיו יקרא גם לעושה המעשים הללו 'מתפלל', ואילו מי שרגיל בתפילת המסורתית יבחין בין 'מברך', 'מקדש', 'מבדיל', 'קורא הגדה', 'שר זמירות', 'אומר תהלים' ל'מתפלל'.