לכודים

פרק 1 שבת שלום

יום שישי, 6 באוקטובר, ערב שמחת תורה. בבסיס סופה בדרום העוטף, פחות משני קילומטרים מגבול עזה, הכול שגרתי, רגוע. הצבא מעניק חופשות רבות לרגל החג. גם ענֵר שפירא יוצא הביתה. הוא מגיע לירושלים, אל המשפחה בשכונת ארנונה. סוף השבוע שלו נראה מבטיח. קודם כל, ארוחת שישי וערב חג מושקעת עם המשפחה - אמא שירה, אבא משה, האח וחמש האחיות. ענר הוא הבכור. בהמשך הערב הוא ייפגש עם חברים בבר, ומשם ייסעו ביחד למסיבה הגדולה שהם מצפים לה כבר חודשים.

הגבר הרזה והשרירי, בן 22, משרת כלוחם בחטיבת הנח"ל. ליתר דיוק, ביחידה המובחרת של החטיבה: הסיירת. הוא עבר בהצטיינות את מבחני המיון והאימונים המפרכים. עכשיו הוא כבר חייל ותיק בפלוגת הנ"ט של הסיירת, העורב. היחידה שלו אחראית על איסוף מודיעין, סימון מטרות והכוונת אש עבור שאר הכוחות, וכמובן על השמדת מטרות איכות בעומק האויב. יש לה אמצעי סריקה ואיכון מתקדמים וגם יכולות הסוואה המשמשות אותה לתצפיות מעומק השטח ללא חשש חשיפה. בעוד ארבעה חודשים הוא משתחרר.

שמחת תורה הוא מועד משמעותי, בוודאי במשפחות דתיות כמו משפחתו של ענר. "באותו ערב היינו כולנו יחד", מספרת אמו שירה. "זו היתה ארוחת שבת מעולה, נפלאה ממש, והכי משפחתית וכיפית. באמת יוצאת דופן. אפילו אמרנו לילדים כמה אנחנו מעריכים את הרגע הזה וכמה אנחנו שמחים. זו היתה אחת הארוחות הנדירות שכל המשפחה שלנו היתה ביחד. ואז ענר אמר לנו שהוא לא נשאר בבית. הוא חוזר לדרום, למסיבה".

זה בעצם הרבה יותר ממסיבה: פסטיבל טראנס, אירוע ענקי בטבע - הסופר נובה. המארגנים מתארים אותה כ"מסע של אחדות ואהבה המשלב לוקיישן חדש ומרהיב, המוזיקה הטובה בעולם ואמנות יוצאת דופן ורבגונית".

ענֵר אוהב דברים כאלה. יש לו כישרון אמנותי בולט. הוא יצירתי מאוד - מנגן, שר, מצייר. הוא למד פסנתר קלאסי מגיל שש עד 18, אך מתעניין בכל הסגנונות המוזיקליים. בשנים האחרונות הוא חזק בעניין מוזיקה אלקטרונית, ראפ והיפ הופ. הוא כותב ומלחין שירים, וגם מבצע אותם. יש לו קול מעולה ונוכחות כובשת. כשיסיים את שירותו הצבאי, הוא ייצא לקריירה מוזיקלית. אולי אפילו יקים מרכז מוזיקה לילדים בעלי מוגבלויות. זה חלומו. הוא משוכנע שהמוזיקה יכולה לעזור לאנשים לבטא את עצמם ולהתפתח. מעציב אותו שיש קבוצות שלמות בחברה בלי שום גישה ללימודי מוזיקה. הפרויקט שהוא מתכנן ישלב את שתי האהבות הגדולות שלו: המוזיקה והאמונה הלוהטת בצדק חברתי. גם בזה הוא בולט מאוד. מאז הילדות ענֵר מורד בכל צורות האפליה והעוולות. הוא איש שלום, כמעט פציפיסט. אנרכיסט בעצם. וגם לוחם ביחידה מובחרת. זו לא סתירה?

"כשאני מדברת עליו עם אנשים שלא מכירים אותו, והם רואים שאני דתייה, הם מיד חושבים שהבן שלי חולה צבא, מורעל, שטוף באידיאולוגיה לאומנית, לפי כל הקלישאות הידועות. אבל זה ממש הפוך", אומרת שירה, אמו. "ענר לא מאמין בצבא, הוא לא רוצה להיות קצין כי הדרגות לא חשובות לו. הוא בכלל לא רוצה להיות חלק מ'הסיסטם'. מה שהכי חשוב לו זה ללמוד - ללמוד ולחנך. אבל הוא גם אומר שכל עוד הצבא קיים, כל עוד יש צורך בצבא כדי להציל חיים, הוא יהיה שם וייתן את הכי טוב שלו - 'אין סיבה שאנשים אחרים יסכנו את החיים שלהם ואני אשב בשקט בבית. אני צריך להיות בקו הראשון ולעשות כמיטב יכולתי להציל חיים'". זה ענר: פסנתרן קלאסי וראפר, איש שלום ולוחם בעורב נח"ל.

אחרי הערב המשפחתי השמח, מגיע הזמן לחברים ולמוזיקה. ההורים לא ממש יודעים לאיזו מסיבה הוא הולך ואיפה היא מתקיימת. גם לא החבֵרה, שֶלי. "הוא לא אמר שזה ליד רצועת עזה. אני גם לא חושבת שהוא ידע. הוא היה כזה... הוא פשוט הלך למסיבה עם חברים".

שלי לא באה איתו למסיבה; יש לה תוכניות אחרות. אבל ענר לא נוסע לבד. החבורה שלו מתכנסת קודם כל ב"סירה", כמו שהם קוראים לבר האהוב עליהם ברחוב בן סירא בירושלים. "הסירה" הוא מקום אלטרנטיבי שכזה, אבן שואבת לאמנים ואנשי רוח ירושלמים. יש בו הופעות מוזיקליות והוא פעיל גם בשישי-שבת - עניין יוצא דופן בבירה. והכי חשוב: "הסירה" הוא מקום המפגש של אוהדי הפועל ירושלים; בו הם חוגגים את הניצחונות ובו גם נערכות ישיבות על ניהול קבוצת הכדורגל שנמצאת בבעלות האוהדים.

הירש גולדברג־פולין, אוהד שרוף של הפועל ירושלים, אוסף את ענר כמה רחובות מהבית, מתוך כבוד למשפחה שומרת השבת. הם יוצאים יחד ל"סירה". גם הירש ממשפחה דתית, אבל ליברלית. ההורים לא כופים דבר על ילדיהם. הם מאפשרים להם להחליט בעצמם ולבחור את דרכם בחיים ובדת.

הירש בן 23, שנה גדול מענר. הוא נולד בברקלי שבקליפורניה, מעוז פרוגרסיבי מאז ומתמיד. המשפחה עלתה לארץ כשהיה בן שמונה. הוא וענר חברי ילדות. הם למדו באותה כיתה כמה שנים, וגם נסעו יחד לטייל באירופה. הם חולקים אותה תשוקה למוזיקה. הירש אינו מנגן, אבל הוא כולו מוזיקה.

לשני החברים יש גם חיבור רעיוני ופוליטי חזק. כמו ענר, הירש פתוח מאוד. לא נכנע למוסכמות וחושב מחוץ לקופסה. הוא נוטה חזק לשמאל. זה התחיל בבית הליברלי בו גדל. "יש כאלה שמתקשים להבין שאנשים יכולים להיות דתיים וגם פרוגרסיביים, מכבדים מסורת וגם ליברליים. אבל ככה אנחנו מגדירים את עצמנו", מסבירה אמו רייצ'ל. המשפחה של הירש אכן מייצגת היטב את המסורת הליברלית והפרוגרסיבית של יהודי ארצות הברית, שעומדת בניגוד חד לחלוקה הפוליטית והחברתית המקובלת בישראל.

הבית הליברלי השני שלו הוא קבוצת הפועל ירושלים. הירש אוהב כדורגל, ובעיקר הוא אוהב את הרוח המיוחדת של הקבוצה. היא נחשבת לאחד מסמלי הליברליזם בירושלים השמרנית והדתית. הירש חבר נלהב ב"בריגדה" - אגודת האוהדים של הפועל. גם ענֵר אוהב את הפועל ירושלים. הוא פחות בעניין הכדורגל ויותר בעניין הרוח של הקבוצה. "הוא אוהד של האוהדים", מחייך משה, אביו.

הירש מתכונן ללימודים באוניברסיטה. ממש עכשיו חזר מטיול של חודשיים באירופה וחגג בכל פסטיבלי הטכנו הפסיכדליים - ז'אנר מוזיקלי שהוא אוהב במיוחד. בימים האחרונים הוא היה במסיבה בצפון הארץ, שנקטעה במפתיע. הירש נאלץ לשנות את התוכניות. הוא חוזר לירושלים, אבל זה לא מדכדך אותו. להפך. הוא יודע שהוריו ישמחו והירש אוהב לשמח אותם. "הוא התקשר אלי להגיד לי שאני עומדת להיות מאושרת כי הוא חוזר הביתה והוא יהיה איתנו בשבת של שמחת תורה", נזכרת רייצ'ל, אמו.

בשישי הירש הולך לבית הכנסת, להקפות שמחת תורה, עם הוריו ושתי אחיותיו הקטנות ליבי ואורלי. אחר כך סועד איתם אצל קרובים, לא רחוק משם. ב־11 בלילה, הוא לוקח את התרמיל הקטן שארז, מנשק את הוריו, ויוצא אל ענר ואל "הסירה". הוא לא אומר להורים שהוא יוצא למסיבה.

ירושלים

ענר שפירא

הירש גולדברג-פולין

עדי קאופמן

יועד פאר

לענר והירש אין רכב. ב"סירה" הם פוגשים שני חברים ירושלמים שייקחו אותם למסיבה: עדי קאופמן ויועד פאר. הארבעה יוצאים מהבר קצת לפני חצות. המכונית, סיאט ארונה לבנה, שייכת לעדי, שגם נוהגת. היא רק בת 21, ברונטית, בעלת תווי פנים עדינים. לפני חצי שנה השתחררה, והיא מתכוננת לאוניברסיטה, רוצה להיות רופאה. יועד, בן 21, יושב לידה. בחור רחב, מזוקן וחייכן. איש מצחיק, יועד, עם חוש הומור מפותח למדי. זו פעם ראשונה שהוא הולך למסיבה כזו בישראל. רק לפני חודשיים השתחרר, נסע לאירופה וגילה את מוזיקת הטראנס בפסטיבל "זיגט" המפורסם בהונגריה. עכשיו הוא עובד כמלצר, חוסך לטיול הגדול. הוא מת על טיולים, אוהב טבע. תמיד חלם לנסוע ללפלנד, לראות את הזוהר הצפוני, וגם הצליח להגיע לשם עם טלי, אמא שלו. עכשיו הכול כבר מתוכנן אצלו: בדצמבר הוא ייפגש עם חבר טוב בתאילנד, ייצא לטיול הגדול, ואחר כך לימודים: משפטים ומינהל עסקים. יועד ועדי חברים קרובים. הם למדו יחד בתיכון ונפגשים הרבה. יש להם גם חברים משותפים.

"בשישי בערב אכלנו כל המשפחה יחד. היה מאוד שמח, ממש תחושה של קסם באוויר", מספרת טלי, אמו של יועד. "כשעדי הגיעה לאסוף אותו, חששתי שהם עלולים לנהוג תחת השפעת אלכוהול. אבל הם הבטיחו לי שיהיו זהירים. וזהו, הם יצאו לדרך".

אחרי שכולם נפגשים ב"סירה", הם יוצאים למסיבה. לפניהם שעתיים נסיעה עד לאתר. המיקום נמסר להם רק באותו יום בצהריים. ככה נהוג במסיבות האלה: המיקום נשמר בסוד עד לרגע האחרון. החבורה הירושלמית עוצרת תחילה במודיעין ואוספת עוד חבֵרה, ומשם דרומה, לסופר נובה.

לאחר כ־70 קילומטר הם מגיעים לשדרות, ועולים על כביש 232 לכיוון בְּארי ורֵעים. הכביש הזה הוא ציר התנועה העיקרי של עוטף עזה ונמתח במקביל לגבול שנמצא כמה קילומטרים מערבה. יש לו חשיבות צבאית גדולה. לאורך הכביש פזורים קיבוצים ומושבים, שהצליחו לפתח משקים חקלאיים משגשגים על הקרקע החולית. סוג של נס סביבתי. האזור שטוח למדי, הנוף יחסית דליל. בחורף, לאחר הגשמים הראשונים, הכול הופך ירוק ומתכסה בכלניות אדומות. אבל עכשיו רק תחילת הסתיו, אוקטובר, האדמה יבשה והשדות צהובים־חומים. גם חם עדיין. פה ושם נטועות חורשות - מקומות מעולים לפיקניקים וטיולים, גם למסיבות. אפשר להרעיש ללא חשש, לאיש זה לא מפריע. זו הסיבה שהמקום הזה - חניון רֵעים - נבחר על ידי מארגני האירוע.

הם מבטיחים הפעם מסיבה מיוחדת, יוצאת דופן, עם מימד בינלאומי מלהיב: זו מסיבה מקדימה לפסטיבל הברזילאי המפורסם "יוניברסו פרללו" ("יקום מקביל"), הנערך בחופי באהייה הקסומים - אחד הפסטיבלים הוותיקים והמשפיעים בעולם, והגדול ביותר באמריקה הלטינית. החיבור בין הסופר נובה לאנרגיות הברזילאיות אמור לייצר אירוע סוחף ועוצמתי, מלא הפתעות.

הרביעייה שלנו מגיעה לפסטיבל באחת וחצי בלילה. המקום הומה אדם, אלפי אנשים. עדי מחנה את הרכב באחד משני החניונים הגדולים המסומנים בשדות. שלושת הבנים - ענֵר, הירש ויועד - לוקחים את התיקים העמוסים בציוד מחנאות. המסיבה אמורה להימשך עד למחרת אחר הצהריים, והחבר'ה מתכוונים לישון שם. כולם מתקדמים לשטח המסיבה. הצלילים החזקים מגבירים את ההתרגשות.

בכניסה מתקיימת בדיקה קפדנית של הכרטיסים והתיקים. האירוע מאובטח היטב, עם עשרות מאבטחים וגם עשרות שוטרים שהוצבו שם במיוחד. יש כללי התנהגות קפדניים ואפילו הוראות לשמירת הטבע. העניין הזה חשוב למארגנים וגם לרבים מהחוגגים, כמו ענר. זה חלק מהעקרונות של מסיבות הטבע האלה בכל העולם. למשל, השימוש בכלים חד־פעמיים ומזהמים אסור בתכלית.

זו מסיבה מאורגנת ומושקעת, וגם די יקרה: מחירי הכרטיסים מגיעים עד ל־500 שקלים. רבים רוכשים אותם חודשים מראש, בהנחה גדולה. ועדיין, עבור חיילים בחופשה, סטודנטים או צעירים בעבודות מזדמנות, כמו החבר'ה הירושלמים, זה הרבה כסף והציפייה גדולה.

■ ■ ■

הסופר נובה היא "אירוע", תופעה. יש לה מאפיינים מוזיקליים וקודים תרבותיים, ואפילו אידיאולוגיה. היא חלק מגל גדול של מסיבות טראנס, ומתחברת לתנועה עולמית שלמה. הנובה הוא מותג ישראלי של מסיבות טבע, שנוצר לפני כשלוש שנים. במהלך השנה יש מסיבות נובה "רגילות" באתרים שונים, ובשמחת תורה מתקיימת "סופר נובה".

מה זה בכלל "נובה" או "סופר נובה"? אלה תופעות קוסמיות של כוכבים שמתפוצצים וגורמים לפרצי אור עצומים בגלקסיה. בתצפיות אסטרונומיות ניתן לראות אותם בתצורות מרהיבות וצבעוניות. השֵמות החלליים האלה מרמזים על התוכן: משהו שלא מן העולם הזה, או לפחות רחוק מהעולם הרגיל שלנו, ושאינו מתקיים לפי הכללים של העולם המוכר והעייף שלנו. משוחרר, פתוח, דמיוני. ובכלל, המשמעות של "טראנס" היא מצב תודעתי שבין שינה לעֵרות. כשאדם נמצא בטראנס הוא שרוי במצב שדומה להיפנוטי ובניתוק פסיכולוגי חלקי או מלא מהסביבה הפיזית.

מוזיקת הטראנס התפתחה בשנות ה־90 מהטכנו, עוד לפני שחלק גדול מהבליינים בנובה בכלל נולדו. הטראנס מתאפיין בהרבה שכבות או ערוצים של צליל, שחוזרים על עצמם בסוג של לופ ויוצרים מקצב בעל השפעה מדיטטיבית, אפילו היפנוטית. הטראנס הוא בעל קצב גבוה, עם הרבה תופים וסינתיסייזרים שיוצרים את הצליל הפסיכדלי. בשנים האחרונות יש יותר ויותר שילוב של שירה וקולות אנושיים בטראנס.

אפשר לזלזל ולהתייחס לכל זה בהתנשאות, אבל אם מתעניינים ומקשיבים קצת, מתגלה עולם של תוכן ועומק. בניגוד לתדמית הקלישאתית, זה לא סתם "בום בום בום" או "אומצה אומצה", אלא יש בטראנס מִגוון של יוצרים וז'אנרים, ויש גם מינעד רחב של רעיונות סביב המוזיקה והמסיבות.

הרעיון הבסיסי הוא חתרני ורדיקלי: אמונה באנשים ובחברה משוחררת מתסביכים ודעות קדומות, עם קבלה מלאה של האחר. האווירה במסיבות הטראנס בלתי שיפוטית בעליל. לאף אחד לא אכפת מה המוצא שלך, הדת, העמדה הפוליטית, או הכסף שיש לך או אין לך. "עִצמו את עיניכם, שחררו את ראשכם, ופשוט דמיינו את הרגע בו כולנו עומדים במרחב בטוח, צבעוני ומאפשר, בו נוכל להיות מי שאנחנו באמת, ללא שום גבולות או מעצורים...", נכתב בעמוד הפייסבוק של הסופר נובה.

מסיבות טראנס תחת כיפת השמיים צצו לראשונה כבר לפני עשרות שנים בקהילת התרמילאים בגואה שבהודו, ומשם נפוצו לכל העולם וגם לישראל. המסיבות מתקיימות בדרך כלל באתרים מבודדים, הרחק ממקומות יישוב. המוזיקה מושמעת בעוצמה גדולה עם באסים חזקים, והריקודים נמשכים שעות. מסיבת טראנס אופיינית נמשכת מאמצע הלילה ועד הבוקר, וישנן כאלו הממשיכות ימים ארוכים ללא הפסקה. זריחת השמש היא תמיד אחד השיאים במסיבות הללו. לאחר שעות של ריקודים בלילה, אתה מגלה את חבריך למסיבה באור יום, וכולם מחייכים ומאושרים. הפעם, זריחת השמש היתה האות להתקפה רצחנית, שכמוה לא ידעה ישראל.

אבל בינתיים, האווירה נפלאה. בקרחת יער, מתחת ליריעות צבעוניות ומעוצבות, המוני צעירים רוקדים מול הבמה. המוזיקה הסוחפת מחברת את כולם: רוקדים, שותים, צוחקים, ישנים, אוכלים משהו, רוקדים שוב... חלק מעשנים, אחרים נמצאים שם עם בני משפחה.

האווירה במסיבות הטראנס זכתה לכינוי "קרחנה". זה המקום להתפרק, ללכת עד הסוף, כל אחד עם הקטע שלו. בלי לחשוב יותר מדי "מה יגידו". אפשר להתלבש איך שרוצים ולעשות מה שרוצים, כל עוד לא פוגעים באחרים. אין גם שום חובה לרקוד כל הערב. חלק גדול מהחוויה זה להכיר את האנשים מסביב, והמסיבות אכן מושכות אליהן אנשים מיוחדים. הרבה משתתפים מביאים אוהלים וציוד מחנאות ונשארים לישון אחרי, ולפעמים כבר במהלך החגיגה. בכל זאת, לא מומלץ לנהוג אחרי לילה של שתיות ועישונים.

כבר ממסיבות הטראנס הראשונות, עוד בשנות ה־90, דובר רבות על שימוש בחומרים משני תודעה באירועים הללו. אבל זה לא כך עבור כולם. נכון, העניין הזה נפוץ מאוד, אבל יש כאלה שבאים ונהנים ממסיבות הטראנס גם ללא סמים. יש הטוענים שתרבות הטראנס חותרת לחוויה רוחנית הנובעת מהריקוד המתמשך והמוזיקה העוטפת, ולא משימוש בסמים. בכלל, יש ערימה שלמה של דעות קדומות על המסיבות הללו. אמרו שמגיעים אליהן אנשים לא טובים, שזה מסוכן, שזה יכול לדרדר לתרבות רעה. התיאורים הללו רחוקים מהמציאות.

תרבות הטראנס בישראל היא מהמובילות בעולם. רבים מיוצרי הטראנס הישראלים זוכים להכרה בינלאומית. בישראל מתקיימות הרבה מסיבות טראנס, לא כולן פועלות באישור, מה שגורם לעתים לביטול מסיבות על ידי המשטרה. ברוב המסיבות המארגנים מפרסמים את מקום האירוע ממש ברגע האחרון. כך היה כאמור גם בסופר נובה.

האנשים שבאים למסיבות הטבע הללו הם מכל הסוגים ומכל קצוות החברה. זה מתחבר היטב לאידיאולוגיה של הטראנס. אבל יש גם משהו שמקשר את כולם, ובולט מאוד במסיבה הזו. לצורך כתיבת הספר שוחחנו עם רבים שהיו שם. יש ביניהם מכנה משותף: הם ברובם סובלניים, ליברליים, לא שיפוטיים ופתוחים לאנשים אחרים. רבים מהם כישרוניים ויצירתיים, ובעיקר פחות כבולים למוסכמות חברתיות ופחות מקובעים בבחירות האישיות שלהם. זו גם אחת הסיבות שהחלטנו לכתוב את הספר: להציג את קבוצת האנשים המיוחדת הזאת, אנשי שלום במובן הכי בסיסי ואישי - כאלה שלא מחפשים ריב או מדון, אלא אנשים נדיבים שיודעים לוותר אחד לשני ועושים את זה באהבה. אנשים שנהנים להיות בחבורה, לשמוח, לשמוע מוזיקה, לרקוד, ולמצות את החיים. אנשים טובים עם ראש טוב.

התכונות האלה, הנדיבות והשיתוף, יבואו כולן לידי ביטוי כאשר החוגגים ייקלעו למבחן עליון של הישרדות. אבל עכשיו עדיין אמצע הלילה. האורות נוצצים בשלל צבעים, המוזיקה סוחפת. ענֵר, הירש, עדי ויועד מתחברים מיד לאווירה ולריקודים. לרגע אחד הם לא חושבים על גבול עזה שנמצא רק ארבעה קילומטרים מערבה משם.

■ ■ ■

באר שבע

עמית רוזנבאום

איתי בנג'ו

שני קופרווסר

איתן האלי

"זו היתה באמת מסיבה נהדרת, עם אווירה טובה", מספרת עמית רוזנבאום. "רכשנו את הכרטיסים שלנו הרבה זמן מראש, כבר ביוני. אני לא הכי מתעניינת במוזיקה הזו, אבל רוב החברים שלי אוהבים את זה. אז אמרתי לעצמי, למה לא? עוד כמה ימים חוזרים ללימודים באוניברסיטה, אז נחגוג את סוף הקיץ".

עמית בת 28. עדינה, מאופקת, דיסקרטית. שערה השחור הארוך גולש במורד גבה. קולה רך, כמו המחוות והתנועות שלה. עמית כבר בשלב מתקדם בלימודי ההנדסה שלה באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע. היא לא מכירה את החבורה שהגיעה מירושלים. היא באה עם קבוצת חברים אחרת, רובם חיפאים במקור. איתַי בנג'ו הוא הדבק של הקבוצה הזו. "אנחנו קבוצה של חברי ילדות משכונת שפרינצק בחיפה, כולם בני אותו גיל, מאוחדים מאז הגן ומאוד קרובים אחד לשני - כמעט משפחה שנייה", מספרת אסתר אלהרר, חברת ילדות של בנג'ו.

המסלול של בנג'ו שגרתי: שירות בשריון, טיול בדרום אמריקה, ואז הפתעה: בנג'ו מחליט ללמוד הנדסת חומרים בבן־גוריון - הראשון במשפחה שבוחר מסלול כזה. הוא שוכר דירת שותפים עם עוד חיפאית: שָני קופּרווסר, סטודנטית מבריקה לכלכלה. שניהם לא הכירו את באר שבע והרגישו בטוחים יותר ביחד. אולי משום ששניהם בוגרי אותו תיכון בחיפה - ליאו באק. יחד עם עמית רוזנבאום ואיתן האלי, עוד סטודנט בולט וכריזמטי, הם כבר שנים "חבורה" פופולרית בבאר שבע. החברים החיפאים באים אליהם לעתים קרובות. בנג'ו אוהב לארח וגם לבשל לכולם. הוא סיים זה עתה את התואר הראשון ואמור להתחיל את השני, וגם לעבוד כמתרגל באוניברסיטה. להגיד שהוא גאוות המשפחה זה אנדרסטייטמנט; בנג'ו הוא משוש לבם. גם לשָני קופרווסר הולך נהדר. היא מצליחה לגמור שני תארים בכלכלה בארבע שנים ומתחילה דוקטורט.

בנג'ו ושני כבר לא חולקים דירת שותפים. שָני עברה לגור עם חבר שלה, אוהד. הם מתכננים להתחתן ולעבור לתל אביב. ואילו בנג'ו שכר דירה חדשה בבאר שבע רק לפני כמה שבועות. החברים עזרו לו לעבור וסידרו איתו את הדירה. בנג'ו בעננים. הכול מצליח לו. גאה ונרגש בדירתו החדשה, הוא מזמין את החברים לפני המסיבה. הוא מכין להם ארוחת ערב נחמדה. האווירה מרוממת. כשמגיע הזמן לצאת לדרך, החברים לוקחים את התיקים ומתפצלים לכמה מכוניות. בנג'ו ואיתן נוסעים במכונית של חבר נוסף. שָני נוסעת יחד עם עמית. הן מגיעות קצת יותר מאוחר.

שָני לא מתכוונת להישאר הרבה במסיבה. יש לה תוכניות חשובות: כבר ביום ראשון היא מתחילה עבודה חדשה - התמחות במחלקת המיסוי של משרד רואי החשבון הנחשב "קסלמן וקסלמן" בתל אביב. שָני גם בתחילתו של המחקר לעבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטה. היא בחרה בנושא מרתק מתחום תורת המשחקים: מה אנשים מרוויחים מהבעת דעה קיצונית ומדוע השיח הציבורי כל כך מקצין. המחקר שלה דורש הרבה מתמטיקה, והיא לימדה את עצמה חלק גדול מהחומר כדי שתוכל לנתח את הנתונים. היא הבת הבכורה במשפחה, בחורה רצינית, מכוונת גבוה: להצטיינות אקדמית ולעולם העסקים. אבל יש לה גם צד משוחרר מאוד. היא אוהבת לחגוג, לרקוד, לצאת למסיבות; לנסוע באמצע הלילה למדבר לצפות בכוכבים. השילוב המיוחד הזה מאפיין רבים מהמשתתפים במסיבה - כישרון והישגים, וגם כיף, הנאה, ושחרור. לחיות את החיים במלואם.

החבורה הירושלמית והקבוצה מבאר שבע הביאו איתם אוהלים, אבל אף אחד לא מספיק לישון. האור כבר עולה ויום חדש מתחיל: שבת, 7 באוקטובר. בנג'ו שולח תמונה בקבוצת החברים בוואטסאפ. הוא כותב שהוא מאושר. החיוך על פניו אומר הכול. בתמונה אחרת שצולמה עם עלות השחר, ענֵר והירש יושבים במעגל עם חברים, ליד האוהלים שלהם. כולם שמחים, מחייכים, חסרי דאגה. "הם שמחו מאוד להיות שם", אומרת שֶלי, חברתו של ענר. היא היתה במסיבה אחרת, בערבה, וכבר חזרה הביתה לירושלים. אבל היא עדיין לא ישֵנה. היא מתקשרת לענר, בודקת מה קורה. היא מדברת איתו, מדברת אל אהובה כמו שמדברים כל האוהבים. בסביבות חמש בבוקר, לפני שניתקה, היא אומרת לו: "אני מתגעגעת אליך".