לכי לעזה

תל אביב, 2016 1.

ליאור הביט בעגבניות בריכוז. אמו לימדה אותו שהעגבנייה היא ירק סולני, וכל ירק סולני הוא רעיל. כשהיה ילד, לא חצו עגבניות את סף ביתו. כעת, במטבח הקטן בחדרו שבמעונות הסטודנטים, שכבו על צלחת שתי עגבניות סמוקות, תמימות למראה. אם היה עכשיו בכיתה א' היה חושב שהן רק מתחזות, אורבות בסבלנות, וברגע המתאים יתקפו כנחש, יכישו ויזרימו למחזור הדם שלו חומרי ארס שימיתו אותו לאט אבל בטוח. בכל שנות ילדותו אמרה אמו שזה מה שעושים ירקות סולניים. הוא אף פעם לא ראה את זה קורה, אבל השילוב בין הוודאות הבלתי מעורערת של הידע של אמו לבין העוצמה המשתקת של הפחד הרחיק אותו מעגבניות עד אותו יום גורלי באמצע כיתה ב', שבו אמר לו המוכר בקיוסק שמול בית הספר, שכל הכריכים שהעז לקנות בשבועות האחרונים היו מלאים עד אפס מקום בעגבניות.

בהתחלה היה ליאור המום, משותק מפאת הגילוי. מאחר שנשאר בחיים ושום איבר לא נשר לו, הבין ליאור בעצב שאמו לא יודעת הכול, כפי שהבין שנה קודם לכן שאין פיית שיניים וכפי שילמד לגלות מהכנסיות האריתראיות, האתיופיות והרוסיות הקטנות, שהיו משובצות סביב הדירה הזעירה שבה גר עם אמו בשכונת שפירא בדרום תל אביב, שסנטה קלאוס הוא מובטל שיכור בן ארבעים וחמש.

כעת עמד ליאור מול השיש במטבח הקטן בחדרו שבמעונות הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן. הוא לקח את העגבנייה והחל לחתוך אותה. הוא חש כאילו הוא גוזר את דינו־שלו למוות.

הוא סיים לחתוך את העגבניות וגרף אותן בתנועות קצובות אל הקערה הקטנה.

הוא הביט בפלפל האדום שנח בצלחת שעל משטח השיש. אם עגבניות היו סיכול ממוקד, פלפל היה נשק להשמדה המונית. כך אמרה לו אמו, לו ולכל לקוחותיה במסעדה הטבעונית הקטנה שלה, והוא האמין בכך בילדותו בכל הלהט של חוזר בתשובה.

הוא לקח את הפלפל, הניח אותו על קרש החיתוך הקטן והחל להכות את הקרש בסכין בכוח רב מהנחוץ, חותך את הפלפל בחיתוכים מדויקים.

כמעט שנתיים עברו מאז עזב ליאור את בית אמו בתל אביב ועבר לבניין החדש של מעונות הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן, ועדיין היה טמוע בו זכר דירת ילדותו: סלון קטן, שבמרכזו עמד שולחן עץ בהיר ודק איברים. על השולחן נח אגרטל כסף דקיק, ראשו פרוש לצדדים בשלוש בליטות מתכת עדינות, שפערו פתח דמוי תלתן, מוכנות לקלוט פרח מזדמן. בפינת הסלון עמדה ארונית ספרים קלועה מבמבוק ועליה ספריה של אמו: ביוגרפיות של מהפכנים דרום אמריקאים, לוחמי חופש הודים, אנרכיסטים גרמנים ומנהיגים פלסטינים. דלת קטנה בקיר הסלון הובילה אל מרפסת זעירה, סגורה, שכמו התגוננה מפני עשן הרחוב האפור, השואג, המפויח של דרום תל אביב. צמוד לסלון היה מטבח קטן ואינטימי שראה יותר מדי גברים זרים. את הדירה הקטנטנה השלימו שני חדרי מגורים קטנטנים: חדרה של אמו וחדרו שלו.

לאחר שעזב את בית אמו חש ליאור כאילו גמר ריצת מרתון שנמשכה כל עשרים וארבע שנות חייו הראשונות ויצא לפנסיה נצחית. מעתה, כך חש, יתנהלו חייו באופן חסר אירועים וחסר מתחים, והוא יכול לרבוץ על ספה, לגרבץ בידו האחת, בידו השנייה פחית בירה, ולבהות במבט חלול וריק בטלוויזיה שמולו. אבל בחדרו שבמעונות הסטודנטים לא היו ספה או טלוויזיה, והוא מעולם לא שתה בירה.

בהיעדר חפצים אישיים חש כאילו הוא הולך לאיבוד בכל פעם שנכנס לחדר. כל חדר במעונות יועד לשני דיירים, אבל מספר הנרשמים למעונות באותה שנה היה בלתי זוגי, וכך התמזל מזלו של ליאור לקבל חדר זוגי ולגור בו ביחידות.

הוא ישב על המזרן הנזירי, הספרטני, שנח על מיטת הברזל הקטנה כמו פרוסת לחם לבן מרוחה בשכבה עבה של אוויר, ולפת את פינתה החדה של המיטה עד שהלבינו פרקי אצבעותיו. בידו השנייה לפת טלפון סלולרי כנאבק בו ומנסה להכריעו:

"אמא, את לא מבינה. אני יכול להגיע רחוק. הבחירות לראשות אגודת הסטודנטים בבר אילן הן רק נקודת ההתחלה. בבר אילן יש לליכוד רוב אוטומטי. אני מנסה לקבל את המועמדות לראשות תא הסטודנטים של הליכוד, ואם אצליח, השמים הם הגבול."

"ליאור, אתה רק בן עשרים וארבע. תן לי ללמד אותך משהו..."

ליאור קם מהמיטה והחל להסתובב בחדר כארי בכלוב: "לא, אמא, את זאת שלא מבינה! אני אמנם רק רכז סניף הליכוד בבר אילן בחצי משרה, אבל אני מתכוון לנצח בבחירות האלה, ואחרי זה אני מתכנן להתמנות לציר במרכז המפלגה ולהתברג ברשימה הארצית."

"אתה רוצה להיות חבר כנסת?" שאלה לאה בפליאה, מנסה בחוסר הצלחה להסוות נימת ביטול שהסתננה לקולה.

לליאור היו חושים חדים. הוא נכווה, נדקר, נמעך ולמד לזהות סימנים מקילומטר. שניהם שיחקו במשך שנים במשחק הסיף של נעיצות והתחמקויות, ובו זמנית נזהרו לא לעבור את הגבול. הם ידעו שהם חייבים לשמור זה על זה, כשני סייפים מיומנים המתחרים על כרטיס אחד לאולימפיאדה ועם זאת יודעים שליריבם אין תחליף כשותף לאימונים — גם אם אינם מצליחים להבין מאיפה יריבם פועל — כי אין להם מישהו אחר.

ליאור ביקש הפוגה בקרב הנעיצות: "אמא, כרגע, כל מה שאני רוצה זה רק לא לריב איתך."

"אז אתה בא איתי לסולימן!" צהלה לאה. "יופי!"

"אמא, לא אמרתי את זה."

"אני לא מבקשת ממך הרבה. זה ליום הולדתי החמישים."

"אבל שוב, אמא, את לא מבינה אותי. אם יראו אותי שם, זה יהרוס את הקריירה הפוליטית שלי."

"אין לך קריירה פוליטית."

"אני מתחיל אותה."

"אתה מזכיר תא סטודנטים באוניברסיטה. זו לא ממש קריירה פוליטית."

"לא נכון. אני מתמודד על ראשות תא הסטודנטים."

"זה מה שאמרתי."

מתוסכל, העביר ליאור את ידו בשערו הצהוב, החיוור כקש. "ראשות תא הסטודנטים של הליכוד באוניברסיטת בר אילן זה קצת יותר ממזכיר הקיבוץ שלך. זו משרה פוליטית."

"ליאור, אני כבר עשרים וארבע שנים לא בקיבוץ," מחתה לאה. "זה לא הוגן מצדך לשפוט אותי לפי סטנדרטים של הקומוניזם הישן. חוץ מזה, אתה יכול להיות רגוע," הפטירה בתנועת יד מבטלת, "מי בכלל מכיר אותך בירושלים? ועוד במזרח העיר?"

"מזרח העיר?" ליאור הרים את קולו והסתובב על צירו. הטלפון הנייד היה צמוד לאוזנו עד שזו הלבינה. הוא הביט סביבו במבוכה מהולה ברגשי אשמה מתורגלים היטב. מזל שאני לבד בחדר, חשב.

"אנחנו נוסעים למזרח העיר, אמא? כי לא אמרת כלום על מזרח העיר."

"כי לא נתת לי הזדמנות להגיד לך."

"אז אולי הגיע הזמן שתגידי לי, לא?"

"זו פגישה של הקבוצה שלי ללימוד ערבית."

"את לומדת ערבית?"

"אייווה, יא איבני."

"ומה למדת עד עכשיו?"

"אייווה, יא איבני."

"ו...?" ליאור עודד את אמו בתנועות יד, כאילו זו יכולה לראות את העידוד מעבר לקו הטלפון, עשרה קילומטר ממנו, בדרום תל אביב, וכך להיזכר בעוד חלקיקי מילים. "יש המשך?"

"רק התחלתי," משכה לאה בכתפיה, מתנצלת ומתגוננת באחד, "דברים טובים באים לאט."

"דברים טובים," נאנח ליאור בספקנות, "כן, אמא, זה בהחלט נכנס להגדרה של 'דברים טובים'. מי עוד יהיה שם?"

"רק אנחנו. אני ואתה."

"וזהו?" הרים ליאור את גבותיו כאילו אולץ לחבור לכנופיה המתכננת פשע, ורק מבקש, אם אפשר, שלא יהיו עדים.

"כן."

"את בטוחה? לא שכחת משהו?"

"אני ואתה. וזהו."

ליאור חיכה בסבלנות. למוד ניסיון, ידע שאחרי שאמו אומרת "זהו", יבואו צרות.

"וכמה בנות," הוסיפה לאה בחשש קל.

ליאור הכה על מצחו בכף יד פרושה: "את לא מדברת במקרה על החברות השמאלניות שלך?" נשף בכעס עצור.

"כן," גמגמה לאה בחוסר נעימות, כקושרת קשר שסודה נחשף, "יהיו כמה בנות מהארגון שלי."

ליאור היה רק בשנה השנייה של לימודי המשפטים, אבל כבר למד שאת מסכת הראיות צריך להציג עד תומה:

"בקיצור, לכבוד יום ההולדת שלך אני צריך לשבת עם ערימת שמאלניות במזרח ירושלים, לשמוע תעמולה פלסטינית, לסתום את הפה ולהנהן." הוא הנהן. "אני מבין שחלק מהפתעת יום ההולדת שלך זה להשאיר לי לגלות את זה רק כשאני כבר מגיע למוקטעה הזו וכך לארגן לעצמי לינץ'..."

"ליאור," מחתה לאה, "אנחנו רק לומדות שם ערבית!"

"כן, ברור. איזו שאלה. אתן רק לומדות ערבית. רק ערבית. בילאדי־בילאדי ואיטבח אל יאהוד" — ליאור הנמיך את קולו לכדי לחישה כשאמר את המילים האחרונות. בכל זאת, חשב, אני במעונות הסטודנטים בבר אילן — "ואני צריך לשבת שם ולרשום את כל זה במחברת?" שב והרים את קולו כמפציר. "אמא, אל תכריחי אותי."

"אתה לא צריך לרשום כלום. וסולימן הוא אדם נהדר."

"סולימן?"

"המורה לערבית. מה חשבת, שנלמד ערבית מאפליקציה?"

"זו המתנה שאת רוצה ליום ההולדת שלך, אמא? שאני אהיה איתך שם?"

"כן."

ליאור חשב על בנצי, רכז סניף הליכוד באוניברסיטת בר אילן והמנטור שלו. הוא עצם את עיניו בכאב של השלמה. לעזאזל, חשב, שרק בנצי לא יֵדע על השיחה הזו, ועל אמא שלי באופן כללי.

"לא יכולת לבקש מתנה שתכאיב לי קצת פחות?" הפטיר בחוסר אונים, "שיעקרו לי שן בלי הרדמה, למשל?"

"אני רוצה להראות לך שדו־קיום קורה בפועל!" עם המילה האחרונה הכתה לאה על שולחן מטבחה הקטן.

"אני מבין שאת אוהבת ערבים וכל זה, אבל..." גמגם ליאור. זו הייתה טעות:

"'וכל זה'? 'וכל זה'? לְמה אתה מתכוון, ליאור? לאתיופים, רוסים, סודאנים, פועלים זרים, הומואים, לסביות, ביסקסואלים, טרנסג'נדרים, פוליטיקאים, חיות..."

"אמא..." ליאור חש את התחושה המוכרת והישנה: הוא מנסה לעצור את אמו בדישה. הוא ידע שאין לו סיכוי. מוחה של לאה היה בלולאה רקורסיבית: "...דאע"ש, האחים המוסלמים, החזית העממית, אש"ף, פת"ח, חמאס, הג'יהאד האסלאמי, אל קעידה ואסלאם קיצוני בכלל ומוחמד עטא החתיך בפרט? או שזה אסור בדמוקרטיה המחורבנת שלך, זו שאתה שומר רק למי שהם בול כמוך?"

ליאור פער עיניים: "'כמוך'? מה זה 'כמוך'?"

"בלונדינים ימניים עם עיניים כחולות, יוצאי פלוגות המחץ או הסער או מה זה משנה..."

"אמא!" מחה ליאור, "פלוגות הסער זה נאצים! אני סגן בגולני! חצי מהחיילים שלי הם בכלל מזרחיים!"

"אל תעבור נושא," אמרה לאה בחומרה.

ליאור קם והחל להסתובב בחדר. הוא הודה לאללה על כך שהשיחה הזו מתקיימת בטלפון.

לאה צנחה מיוזעת לכיסא במטבחה הקטן. דמעות נקוו בעיניה: "ואולי אני אוהבת אותם כי הם מאהבים טובים יותר? או שיש להם זין של חמור וזו ההעדפה שלי? או שזה פאקינג לא עניינך מה אני אוהבת?"

ליאור החל לתרגל נשימות עמוקות. זה היה עדיף מאשר להטיח אגרוף בקיר. הוא ניסה לא לשכוח את דבריו של בנצי: תהיה רגוע. תזכור שיש לך מסר להעביר. אל תיתן לדעתך להיות מוסחת. בטח לא בגלל כמה שמאלנים. אפילו אם הם אמא שלי, חשב.

"אמא," נשם ליאור עמוק, "מצדי תאהבי עציצים מפלסטיק, מוזיקת גאמאלאן מטיבט ודגי פיראניה מזהב. אני בסך הכול רוצה לדעת קצת לגבי..."

זו הייתה טעות. לאה נורתה מהכיסא כחץ שלוח והחלה להסתובב במטבחה הקטן כאריה בכלוב: "...לגבי הנאמנות הלאומית שלי? לגבי החברוֹת בארגון השמאלני שלי, כדי שתוכלו לשים עליהן יד ולשלוח אותן למחנות הריכוז שאתם בונים בנגב? על גופתי המתה!"

"את רוצה שאני אראה את סולימן, את החברות שלך ואת הארגון שלך," ניסה ליאור לפנות לקול ההיגיון. "אז מגיע לי לדעת לְמה אני נכנס, לא?"

"תבוא איתי פעם אחת! רק פעם אחת!" לאה העמידה אצבע זקופה, עיקשת, מול פניה, כאילו יכול ליאור לראותה מאוניברסיטת בר אילן ברמת גן ועד דירתה הקטנה בדרום תל אביב, "ואחרי זה אני עוזבת אותך בשקט! וזה ליום ההולדת שלי! חמישים! ליאור, בבקשה!"

ליאור נשם עמוק: "אמא, אני לא יכול לדבר עכשיו. בואי נדבר שוב הערב, אוקיי?"

"תחשוב על זה."

"אני מבטיח."

באגרסיביות־מה נגע ליאור באצבעו בעיגול האדום על מסך הסלולר שניתק את השיחה. כרגע רצה לשכוח את השיחה, לשכוח שאמו קיימת, להסיר את עול קיומה מעל צווארו, הפוליטי והרגשי. הוא ייחל לכך שתימחק, תתפוגג לאטומים ותהפוך להיות מאוחדת עם היקום שאותו היא כל כך אוהבת.