לכי תביני גברים!

מי אני?

שלום, נעים מאוד, שמי אנה.

נכון לרגעים אלה, שבהם אני כותבת ספר זה, אני בת 37, בעלת תואר שני בכלכלה בהשכלתי, מתכנתת ומנהלת מערכות Business Inteligence לפרנסתי.

אני גרושה ונשואה בשנית. אימא לשלושה ילדים מופלאים - כל אחד בדרכו.

אני בת של, אישה של, גרושה של, אימא של, אחות של, חברה של... ובעיקר... אדם של... אושר. אני אדם של אושר. אדם מאושר.

כשהתחתנתי עם בעלי הראשון - הייתי מאושרת.

במהלך שנות נישואיי איתו - הייתי מאושרת.

כשהתגרשתי ממנו - הייתי מאושרת.

בשבע השנים שבין נישואיי הראשונים לשניים הייתי מאושרת, ולאחר שהתחתנתי בפעם השנייה - אני ממשיכה להיות מאושרת.

כשהתקבלתי לעבודה הייתי מאושרת, וכשפיטרו אותי הייתי מאושרת.

וגם כשבית המשפט פסק כי בני הבכור אינו יכול להגר איתי ועם בני משפחתי החדשה לספרד, וגם כשנודע לנו על התסמונת הנדירה שיש לבני השני, לא נתתי לכל אלה להפריע לי להיות מאושרת.

אומנם זהו ספר על גברים, אבל אם כבר החלטתי להקדיש פרק קטן לעצמי, הייתי רוצה לחלוק איתכן את תפיסת העולם שלי על החיים באופן כללי.

לפי תפיסתי, האושר אינו מטרה, אלא דרך חיים. יותר מכך, הוא פנימי ואינו תלוי בגורמים חיצוניים. ישנם אנשים שחיים בלי כלום והם מאושרים, ויש אנשים שיש להם הכול - בית, משפחה, ילדים, חברים, כסף, מותרות, והם אומללים.

האושר שלנו תלוי אך ורק בנו, וליתר דיוק, בהכרת התודה שלנו. מחקרים כבר הוכיחו זאת. ככל שאדם מוקיר תודה יותר ויותר על מה שכבר יש לו, כך הוא מאושר יותר. ההתרכזות במה שיש, ולא במה שאין - היא הגורם לאושר.

כמובן, הדברים החסרים בחיינו אמורים להוות עבורנו מקור למוטיבציה להתקדם כדי להשיג אותם, אבל חסרונם אינו אמור לאמלל אותנו בשום אופן.

עוד, לפי תפיסתי, אין לנו לצפות לדבר מאף אדם אחר. לא מההורים שלנו, לא מהחברים שלנו, לא מבן הזוג שלנו, לא מהילדים ולא משום איש.

ציפיות גורמות לאכזבות בלבד, לתחושות שליליות ולסכסוכים מיותרים ומכאיבים אם אינן מתממשות.

אין לנו להניח הנחות לגבי האחריות המוטלת על אדם אחר: מה הוא אמור לעשות, מה הוא אמור להגיד ואיך הוא אמור להתנהג ("אמור" הוא שם של דג).

כל אדם יכול לשלוט אך ורק במעשיו ולהיות אחראי אך ורק עליהם.

כל אחד צריך להתמקד בשאלה: "מה אני יכול לעשות?"

בכל מערכת יחסים, ואין זה משנה עם מי, אני מקיימת את החלק שלי בלבד, והכי טוב שאני יכולה. אם הדברים אינם "עובדים" כמו שאני רוצה, אני מנסה להבין כיצד אני יכולה לעשות את הדברים אחרת ללא ציפייה מהאחר. אינני שואלת:

האם הם יעשו את הטוב ביותר שהם יכולים?

האם ההורים שלי יסכימו לשמור על הקטנטנים שלי כשאזדקק לכך?

האם הילד שלי יאמר לי את האמת לגבי שיעורי הבית?

האם חברה שלי תעזור לי בשיווק ספר זה?

האם בעלי יתאמץ כמוני לשמור על המשפחה שלנו?

אין לי מושג, ואין לי שום אפשרות לשנות אותם או לגרום להם לעשות דברים נגד רצונם. ואם הם לא יעשו דבר, אני לא איעלב (גם אם זה קצת צובט בלב), ולא אפגע ולא אאשים אלא אנסה להבין אותם. לשים את עצמי במקומם. אז אולי אלמד משהו חדש ואדע לגשת אליהם להבא בצורה שבה הם ישתפו פעולה בשמחה.

דבר נוסף שבו אני מאמינה בכל מאודי הוא הרעיון שכדי להגיע לתוצאות רצויות צריך לעבוד ולהתאמץ. אני מתכוונת לעבודה עצמית - לא להתנהג על פי ברירות מחדל וחשקים מזדמנים, אלא לשנות את ההתנהגות הטבעית שלנו (מה שדורש מאמץ לא קטן) כדי להשיג מטרה רצויה.

לדוגמה:

אם יש לנו מטרה והיא להוכיח את עצמנו במקום העבודה ולהתקדם בקריירה -

• אנחנו צריכים לקום מוקדם בכל בוקר למרות העובדה שמתחשק לנו להמשיך לישון.

• אנחנו צריכים להיות "ראש גדול", לעשות מאמץ ולחשוב על רעיונות יצירתיים כדי לשפר תהליכים ולהגיע לתוצאות טובות יותר, גם אם נוח יותר להיות "ראש קטן" ולעשות את המינימום הנדרש ורק את מה שהמנהל מבקש.

• אנחנו צריכים להישאר שעות נוספות, למרות הרצון ללכת הביתה.

אם יש לנו מטרה והיא להצליח בלימודים -

• אנחנו צריכים להגיע להרצאות (או לפחות לטרוח להשלים את החומר מאלה שהיו בהן) למרות הרצון לא לעשות כלום.

• אנחנו צריכים להכין את שיעורי הבית ואת התרגולים למרות הקושי והתסכול.

• אנחנו צריכים "לשבת על התחת" וללמוד למבחנים גם אם מתחשק לנו לצאת לבלות.

אם יש לנו מטרה והיא לשמור על כושר - אנחנו צריכים לצאת מאזור הנוחות שלנו, להשקיע מאמץ ולהתאמן כמה פעמים בשבוע. גם אם מתחשק לנו לרבוץ על הספה ולבהות במסך כזה או אחר לאחר יום ארוך ומעייף.

וכך גם במקרה שבו נרצה לשמר את הזוגיות הטובה שבה אנו נמצאים - אנחנו צריכים להתאמץ ולעבוד, לעשות דברים שאולי אינם מורגשים כטבעיים (לפחות בהתחלה) ושאולי לא מתחשק לנו לעשות, אבל למען השגת המטרה (שהיא שמירה על הזוגיות) פשוט צריך לעשות אותם. אנשים חושבים, בטעות, שבזוגיות אפשר להתנהג ככל העולה על רוחנו ולעשות רק את מה שמרגיש לנו טבעי, ורק את מה שהיינו מעדיפים לעשות. "אני אמורה להתנהג בטבעיות - והוא אמור לקבל אותי כמו שאני". זו טעות ענקית. הרי עם גישה כזו לא נגיע לתוצאות טובות בשום תחום בחיים, אז מה גורם לאנשים לחשוב שבזוגיות כן? זה פשוט מגוחך.

"אישה אינה אמורה לשנות בעצמה דבר כדי להיות מושכת" - זה משפט שנאמר לי. וזה פשוט אינו נכון. גברים ונשים כאחד צריכים להתנהג בצורה מסוימת כדי למשוך את המין האחר. אם יש גבר, לדוגמה, שאינו מתנהג בצורה מושכת (ואני בטוחה שנתקלתן באחד או בשניים כאלה במהלך חייכן) - אם הוא רוצה להתחיל למשוך אליו נשים, הוא חייב לשנות את ההתנהגות שלו! וכנ"ל לגבי נשים.יש נשים וגברים שההתנהגות הזו טבעית להם, ויש כאלה שצריכים ללמוד כיצד לגרום למשיכה זו, בדיוק כמו שיש כאלה שהלימודים קלים עבורם - הם זוכרים את כל החומר הנלמד ומבינים אותו בקלות, בזמן שהרוב צריכים "לקרוע את התחת" בשביל להבין, לזכור ולהצליח במבחן, וכמובן, בדיוק כמו שיש אנשים שמתעוררים בטבעיות בשעה שש בבוקר, בעוד מרבית האנשים משתמשים בעשרה "נודניקים" כדי להתעורר בזמן לעבודה. אז כן... כך קורה גם בזוגיות.

יש (מעט) אנשים שההתנהגויות ה"נכונות" "באות להם" באופן טבעי, והם מתנהגים בצורה שמושכת את בני המין האחר ושומרת על זוגיות טובה ללא כל מחשבה יתרה. אבל רובנו צריכים ללמוד את ההתנהגויות האלה. הרוב צריכים לאמץ משהו שבהתחלה אולי לא יהיה טבעי עבורם.

למרות הרצון להאמין שאנחנו לא אמורים לשנות דבר בהתנהגות שלנו, ושהזוגיות הטובה פשוט אמורה להיות שם מעצמה באופן טבעי - אנחנו נדרשים להבין שזה פשוט לא נכון. כמו בכל תחום בחיים, אם רוצים תוצאות טובות, צריך להתאמץ ולעשות דברים שלאו דווקא תואמים את ההתנהגות הטבעית שלנו.

משהו חכם שקראתי פעם איפשהו:

"אם שני חבלים יירצו להיקשר זה לזה, יהיה על כל אחד מהם לוותר על חלק מאורכו. אם ירצה כל אחד לשמור על מלוא מידתו, לא יווצר קשר לעולם. מכאן מובן שהוויתור על חלק ממך הוא יסודו של הקשר".

זהו. עד כאן על תפיסת עולמי. להלן תמונה של "אמור":