ללא כותרת

זה היה בוקר נפלא. הוא אהב בקרים כאלו, אהב להתעורר ולהרגיש על פניו את השמש מבעד לווילון, מלטפת את לחיו. הוא חשב לעצמו שאומנם זאת לא הפעם הראשונה שהוא מתעורר ביקיצה טבעית כזאת, אבל משהו אמר לו שהפעם הזאת שונה מן האחרות. משהו אחר עמד באוויר, תחושה אפרורית כזו, תחושה של מלנכוליה. הוא קם מהמיטה בחדר המלון שבו שהה, הרים אט-אט את בגדיו וצפה בה ישנה. היא הייתה כל כך יפה, הוא היה יכול להישבע שמכל אלו שהיה איתן לאחרונה, היא הייתה היפה ביותר. לרגע תהה עד כמה הוא יעבור בטרם ימצא את האחת שהוא לא יצטרך לעזוב, או גרוע מזה, להשאיר לתמיד. הוא ידע שבסוף מישהי תגיע והוא יצטרך להפסיק, אבל תהה איך הוא יוכל. הוא נכנס לשירותים, צחצח שיניים, השפריץ קצת אפטרשייב ואפשר לעצמו לנדוד במחשבותיו. כשהוא יצא, היא כבר הייתה לבושה, והוא תהה למה הן תמיד חייכניות כאלו. "היי," היא אמרה. "היי בחזרה אלייך," הוא השיב. "אני צריכה ללכת, אני עוד מעט מתחילה לעבוד," היא הטתה את ראשה הצידה, כאילו מחכה לתשובה ממנו. "כן, גם אני, יש לי המון עבודה," הוא השיב בטון המתכתי שאפיין אותו. "אז, אני אזכה אי פעם לדעת מי הזר שהזמין אותי למשקה במסיבה?" היא גלגלה עיניים בפזיזות וחייכה אליו. "אני צריך קודם להכיר אותו כדי להכיר לך אותו," הוא אמר. היא הסתכלה עליו בפליאה, חצי מחייכת חצי מבוהלת. הוא סימן לה להתקרב ולקח לה שנייה עד שהיא התקרבה אליו, מושיטה את ידה לאחוז בו. הוא הושיט את ידו, אחז בצווארה וקירב את שפתיה לשפתיו. היא נישקה אותו חזרה, נשיקה אחת תמימה. מבלי ששמה לב הוא הוציא מזרק שהחזיק מאחורי גבו. נדרשה דקירה אחת קטנה בקושי מורגשת, וכעבור פחות מחמש דקות הוא כבר החזיק אותה בידיו, מעולפת.