למה אף אחד לא רוצה לשחק איתי?

1 מה הסיפור?

לכולנו יש סיפורים שאנו מספרים כדי להסביר את הבעיות שגורמות לנו לאי־נוחות.

תופעה אנושית — אך לא יעילה!

סאם הוא ילד פיקח. במובנים רבים, הוא חכם יותר ממרבית בני גילו, ועל כך מעידים גם חבריו. הם מוכנים להודות בכך, אך הם אינם מוכנים לבלות בחברתו, לשחק איתו וגם לא לבחור בו כבן זוג לפרויקט לימודי. הם אינם מחבבים אותו, והתנהגותו המתנשאת אינה תורמת, ואינה גורמת להם לשנות את דעתם.

רורי בן העשר הוא הליצן של הכיתה, אבל הוא מעצבן יותר משהוא משעשע. הוא מנסה כל הזמן להצחיק ואינו יודע מתי להפסיק. הוא מספר ״בדיחות קרש״. הוא חושב שבדיחותיו מצחיקות גם כשאף אחד אינו צוחק מהן, והוא פשוט מתיש את כולם עם הבדיחות שלו.

שרה בת השמונה משתלטת על כל מצב. היא חייבת להשליט את רצונה ופוגעת בכל מי שאינו מסכים איתה. אם ילד אחר בכיתה מקבל ציון טוב יותר או זוכה למחמאה, היא מכוונת את השיחה כך, שתעסוק בה ומתפארת בדברים שיש לה או שהיא עשתה.

מייגן היא ילדה בלתי נראית בכיתה ה׳. היא ביישנית ונבוכה מבחינה חברתית וגופנית. כשמרשים לה, היא מעדיפה לא לבוא לקפטריה לארוחת הצהריים, אלא להישאר בכיתה ולעזור למורה. כשהיא חייבת ללכת לארוחת צהריים, היא מנסה למצוא מקום בשולחן שנמצא בין שתי חבורות ילדים, היכן שישימו לב אליה פחות ולא יציקו לה.

דני בן חמש וכבר חובב מושבע של דינוזאורים. הוא משחק לבד ונוהם כמו טי־רקס אמיתי כשילד אחר נכנס למרחב שלו. חבריו לכיתת הגן למדו להניח לו לשחק לבד.

הילדים הללו שונים מאוד זה מזה. אולם בדבר אחד הם דומים: התנהגותם מפריעה להם לפתח חיים חברתיים טובים. קשה להם להתחבר לילדים אחרים ולהתמיד בחברות. נראה שאין להם מושג כיצד להתאים את עצמם לחברת הילדים. בבית הספר הם אינם סומכים על ילדים אחרים ואינם משחקים איתם, ולכן במקרים רבים הם נשארים לבד. הם אינם מוזמנים לימי הולדת ולמסיבות כיתה, וכשהם כבר מוזמנים, המסיבה מתקלקלת. התנהגותם נראית לאחרים מעצבנת, דוחה ומוזרה. הם יכולים להיות יותר מדי רעשנים, פעלתנים, פוגעניים ונדחפים, או חרדתיים, נמנעים, עצבניים ומוזרים, ולכן ילדים אינם מתחברים איתם. בין שהם מנודים ובין שפשוט מתעלמים מהם, הילדים הללו אינם מקובלים בחברת הילדים.

דבר משותף נוסף מחבר בין הילדים הללו, והוא שלכל אחד מהם יש ״סיפור״ משלו. כשילדים אינם מצליחים לפענח את הקודים החברתיים ואינם מבינים מדוע לא רוצים לשחק איתם או להתחבר אליהם, הם יוצרים לעצמם סיפור, מעין התרצה מקוצרת להתנהגות שלהם ולאופן שאחרים מתייחסים אליהם. זוהי התנהגות אנושית טבעית: אסטרטגיה הגנתית שעוזרת להימנע מאי־נוחות, בין שהיא נגרמת על ידי אנשים אחרים, מצבים או רעיונות ובין שהיא נובעת ממשהו בהם. סיפור הגנתי של ילד לא מקובל יישמע לעיתים כך:

לא אכפת לי שאין לי חברים בבית הספר.

אנשים הם סתם מטומטמים.

טוב לי לבד.

הם מתעניינים רק בשטויות.

לילדים חכמים אין חברים.

הם סתם רעים.

אני לא חייב להתחבר איתם אם לא מתחשק לי.

רק אתם חושבים שיש לי בעיה.

הורים קובלים בפניי לעיתים קרובות שההתנהגות החברתית של ילדיהם אינה מובנת. מצד אחד, הילד מתלונן שאין לו חברים, ומצד שני, הוא מסרב לכל הזמנה חברתית. כששואלים אותו אם הוא רוצים לשחק עם מישהו, הוא לרוב מסרב. וכשהוא כבר מסכים, התנהגותו מכשילה את המשחק. הורה אחד סיפר שהביא את הילד למסיבת כיתה שהיו בה מתקנים מתנפחים. בזמן שכל הילדים קפצו והתרוצצו, ישב ילדו בצד ושיחק במשחק אלקטרוני. התנהגויות כאלה אינן הגיוניות בעליל לילד שטוען שהוא מעוניין בחברים או שצריך שיהיו לו חברים.

ומנגד, הורים רבים אינם מוכנים לראות בהתנהגות כזאת בעיה חברתית, אפילו כשהתנהגות ילדיהם מעצבנת ילדים אחרים ודוחה אותם. וזאת משום שרוב ההורים אינם מעוניינים שילדם יהיה כנוע וצייתן. אנחנו ההורים לא מעוניינים שילדינו יהיו ילדים מְרַצים או ״נגררים״. אנחנו רוצים שילדינו יפתחו מקוריות וייחודיות ואנחנו מעודדים אותם לחשיבה עצמאית. ואולי גם אתם צופים בהתנהגויות החריגות של ילדיכם ומנחמים את עצמכם שזה האופי המיוחד שלו. זהו למעשה הסיפור הנפוץ ביותר שהורים מספרים לעצמם על האתגרים החברתיים של ילדיהם.

אני רוצה להציע כאן את הגדרתי לבעיה חברתית כדי שנשתמש בה גם בהמשך לזיהוי התנהגות חברתית בעייתית, וכדי לעזור לילד לפתח מיומנויות שישנו את התנהגותו וילמדו אותו להרגיש נוח יותר, בטוח בעצמו ומצליח במצבים חברתיים: בעיה חברתית היא כל מה שמונע מילדכם להיות חלק מקבוצה, להתחבר לילדים אחרים, לשמר חברויות קיימות, להסתדר עם בני גילו ולתמרן במצבים חברתיים בעייתיים.

מדעי המוח וההתנהגות מוכיחים שגם ילדים מאותגרים חברתית יכולים ללמוד את המיומנויות החיוניות הדרושות לשיפור כל מצב, ולהתאים את התנהגותם כדי להשתלב חברתית ולהרגיש טוב. בפרקים הבאים אראה לכם כיצד להדריך אותם תוך שימוש בעקרונות ובתרגולים של ״התוכנית לשחק טוב יותר״, אך הצעד הראשון של ילדכם בפתרון הבעיה החברתית הוא גם הצעד הראשון שלכם.

אם יש לכם ילד מאותגר חברתית, האם אתם יודעים מדוע? מהו הסיפור האמיתי?

ילד בודד או לב בודד? הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו מעצבים את התנהגותנו

ייתכן שהסיבה לבדידותו של ילדכם נראית לכם ברורה. אולי הוא פשוט ילד שהדברים שמעניינים אותו אינם מעניינים ילדים אחרים בני גילו. או שהוא מכור כל כך למשחקי מחשב שאין לו זמן לצאת ולשחק עם ילדים אחרים. ואולי הוא אינו מסוגל לצאת ממפגשי משחק או להתמודד עם אכזבה בלי ליצור משבר. ייתכן שהוא ילד שכבר בגיל צעיר נחשב לשונה משאר הילדים, ״בכיין״, ״עושה צרות סדרתי״, ״מרביץ״, ״מתבודד״, ״מוזר״. או ילד שהדברים שהוא אוהב חשובים לו כל כך שהוא נראה קצת מבודד, חי בעולם משלו.

ואולי אתם חושבים שגם ההסברים הללו אינם הסיבה האמיתית, מכיוון שרוב הזמן נדמה שהילד אפילו לא מנסה, וכשהוא כבר מנסה, הסיום תמיד מצער.

כדי לעזור לילדים לרכוש מיומנויות חברתיות חדשות, אנחנו חייבים, קודם כול, להבין מה מפריע להם. מה מעכב דווקא אותם, כשילדים אחרים לומדים באופן טבעי את כל מה שמצופה מהם ומגיבים נכון במצבים חברתיים? מדעי המוח, המחקר ההתנהגותי והניסיון האישי שלי עם הילדים הללו מוכיחים שהאופן שבו ילדים רואים ותופסים את עצמם ואת האחרים טבוע עמוק בנרטיב הפנימי, שמגביל את הבנתם לגבי התנהגות חברתית נאותה, ולגבי האופן שבו הם אמורים לתפקד במצבים חברתיים. הסיפור הפנימי הזה על האופן שבו הם רואים את העולם החברתי ואת עצמם כחלק ממנו צובע את השקפתם לגבי כל קשר, כל מצב שהם מתכוננים אליו או נמנעים ממנו. עוצמתו של הנרטיב הזה עולה כשהוא הופך למסנן תפיסתם הקוגניטיבית, או לאופן שבו המוח מעבד, מפרש ולומד כל חוויה. מבעד לעדשה שלילית או מתגוננת, המוח עלול לפרש חוויה מסוימת כשלילית, ופירוש זה מהדהד ומחזק את הרגשות השליליים, מסתיר את החוויות החיוביות וגורם לייתכנות נמוכה יותר של תוצאות חברתיות חיוביות.

מסנן שלילי צובע את החוויה החברתית ואת הציפיות החברתיות.

כשילד חושב: כשאני כועס, אני יכול לומר מה שאני רוצה וילדים אחרים יצטרכו להשלים עם זה, הסיפור שלו הוא שזה בסדר להתפרץ כשכועסים, לא חשוב שכעס זה משפיע על אחרים או שיש להתנהגות כזאת גם השלכות. השוו בין זה לבין דפוס חשיבה דומה אך שונה באופן משמעותי: כשאני כועס על משהו, אני יכול לחשוב על מה שאני עושה ואומר, ולא סתם להתפרץ.

הסיפורים שהילד מספר לעצמו מעצבים את הבנתו לגבי התפקיד החברתי ועלולים להפריע לו להתחבר ולהכיר בהתנהגויות שהוא חייב לשנות. ״אני עומדת במסדרון — ילדים אחרים צריכים להזמין אותי להצטרף אליהם״, הסבירה לי פעם ילדה בת תשע. אמונתה זו מונעת ממנה להתקרב לילדים אחרים מכיוון שהיא איננה מבינה שלפעמים היא צריכה ליזום, שילדים אחרים לא יזמינו אותה לשחק איתם או להצטרף אליהם רק מפני שהיא עומדת ומחכה. האמונה שלה לגבי האופן שבו דברים מתנהלים מוטעית, אולם כל עוד היא איננה מבינה את הטעות הזאת, היא תמשיך לעצב את השקפותיה החברתיות ואת תפקידה במצבים כאלה. גם כשיש הבנה אינטלקטואלית לגבי ההתנהלות התקינה במצבים חברתיים, הילד חייב לפתח את המיומנויות הדרושות כדי לעשות את מה שצריך, ואת הביטחון שישנה את המסנן, את הדיבור העצמי או את אותו קול פנימי שאומר לו ״אני לא יכול״ לקול של ״אני יכול״.

הילד לא תמיד מבחין בסיפורים שהוא מספר לעצמו על חייו החברתיים. תהליך האימון מאפשר לילד להבחין, לחשוב, למצוא בעצמו את התובנות למצב, ולהשתמש בתובנות אלה כדי ליצור התנהגות חדשה שתוביל בסופו של דבר להצלחה. זה מה שצריך כדי להבטיח שינוי של ממש והאימון יעשה את השינוי הזה.

פטריק - זהירות: ספוילר!

פעמיים בשנה — פעם בחורף ופעם בקיץ — משפחתו המורחבת של פטריק מתאספת ומבלה יחד בבית נופש שכור, סוף שבוע של כיף, עם משחקים, ארוחות משותפות ובערב צפייה בסרט שכולם מחכים לו. את הסרט בוחרים בני הדודים הצעירים. כחברת המשפחה, היה לי העונג להצטרף לאחד הערבים הללו. הגעתי היישר לארוחת הערב, לאחר שביקרתי בקהילה קרובה שבה הייתה לי עבודה.

שבעת הילדים, בנים ובנות בגילים בין שש לעשר, טרפו את ארוחתם בזמן שיא של שלושים שניות, ורצו למטה לחדר הטלוויזיה, שבו הוצבו כבר הפופים לפני המסך הגדול והשטוח. קודם לכן, בזמן שכמה מההורים הכינו עדיין את ארוחת הערב, התפתחה שיחה אודות פטריק בן השבע שתמיד מתקשה במצבים הללו, בעיקר כששתי הדודניות בנות גילו לוחצות עליו להסכים לבחירתן. מכיוון שפטריק חש שמאלצים אותו לעשות משהו, הוא פורץ בבכי או משתולל מכעס. האחרים מגיבים כצפוי במקרים כאלה, מכנים אותו תינוק בכיין, או אחד שהורס לכולם את מצב הרוח. זו הייתה ההיסטוריה, החוויה האומללה שצבעה את ציפיותיו בכל פעם שהמשפחה נפגשה. אבל, ההיסטוריה הזאת הייתה גם של שאר הדודנים ולכן בכל פעם שנפגשו, הדודנים ציפו מפטריק להתנהגות גרועה והוא עמד בציפיותיהם.

לאחר כמה שנים של דינמיקה לא נעימה זו, כשמלוא תשומת הלב נתונה להתנהגותו של פטריק ולהשפעתה העצובה על האחרים, החליטו הוריו לנקוט בגישה מונעת. הם לקחו את בנם הצידה כמה שעות לפני ארוחת הערב, והזכירו לו שהוא ״חייב להתנהג יפה בעניין הסרט״. פטריק התפתל בחוסר נוחות, וככל שקרבה שעת ארוחת הערב, הפכו התזכורות של הוריו לאזהרות. ״תזכור״, אמרו בקול מאיים, ״אתה חייב להסתדר איתן״. אזהרות אלה לא הצליחו בעבר, והם גם לא ציפו שיצליחו הפעם. אך זה כל מה שהם ידעו לעשות. פטריק נראה חרד ועצבני. סקרנותי גברה — תהיתי מה הייתה כאן הבעיה. ראיתי כמה שפטריק השתדל להצטרף לחבורה קודם לכן, כשהוא מנסה לעמוד בציפיות הקבוצה ונכשל, אך גם ראיתי בבירור שהוא באמת רוצה להיות עם כל הילדים. ביקשתי מהוריו רשות לשוחח עם פטריק, ולראות מדוע בחירת הסרט הייתה לו קשה כל כך.

פטריק ואני שוחחנו במשך זמן מה, ולאחר שהבנו שהוא מעוניין שהדברים ישתפרו והוא מוכן לנסות, החלטנו על תוכנית פעולה. הוא יצטרף לחבורת הדודנים, וישתדל להקשיב להם, אך אם ייתקל בקשיים, הוא יוכל לבוא אליי ונחשוב ביחד מה לעשות.

הריב הראשון החל כשכל הדודנים הסכימו על סרט מסוים, למעט פטריק. הוא רצה לראות סרט שכולם, וגם הוא, ראו כבר מיליון פעם. פטריק ואני הלכנו הצידה לחדר שקט וריק. ללא עיניים בולשות שגרמו לו להרגיש לחוץ.

״פטריק״, אמרתי, ״מה דעתך שננסה להפוך את בחירת הסרט לקלה יותר?״ פניו אורו, ואז הזדעף משום שזכר את כל ניסיונותיו הקודמים שכשלו.

״אי אפשר״, ענה לי.

״ודאי שאפשר״, התעקשתי. ״מה אתה אוהב בסרטים שכבר ראית כמה פעמים?״ שאלתי בנימה של סקרנות אמיתית.

הוא חשב לרגע. ״אני אוהב לדעת מה עומד לקרות״, אמר.

״ומה אתה מרגיש כשאתה לא יודע מה עומד לקרות?״

״אני חושש״, אמר לי.

התברר שהמתח של חוסר הידיעה לגבי מה צפוי לקרות גרמה לפטריק לחשוש. אפילו סרט מצויר של משפחת קדמוני גרמה לאותה תחושה אם לא ראה את הסרט קודם לכן. חוסר ודאות גרמה לו לחרדה. וכשהיה חרד הוא היה עצבני. בנוסף לכך, היה עליו להתמודד עם תגובותיהם השליליות של שאר הילדים. הוא התקשה להתמודד עם רגשותיו הוא, ועוד פחות מכך עם אלה של הילדים האחרים, ותחת לחץ כזה הוא החל להתפרע ולריב על דברים שבעיני הילדים האחרים נראו לא הגיוניים.

פניו של פטריק אורו כשאמרתי לו שאולי יש משהו שאנחנו יכולים לעשות. החלטתי להראות לפטריק באינטרנט את הקדימון של הסרט שהילדים בחרו. רמת הלחץ של פטריק ירדה מייד. עתה, כשחש נוח יותר, הוא הצליח להצטרף לבחירת שאר הדודנים. בהמשך הערב, בכל פעם שפטריק חש קושי מסוים, הוא בא אלי וביחד מצאנו פתרון לבעיה, שהיה מקובל עליו ועל שאר הילדים. הפעם, הצליחו הדודנים ליהנות מהסרט יחד עם פטריק.

פטריק חווה את ה״ביחד״ עם חבורת הדודנים ולא הרגיש עוד שהוא הבכיין המנודה. הוא גם הצליח להתמודד עם לחץ חברתי ועם חרדה בדרך חדשה לגמרי. ראשית הוא איתר את מקור המצוקה (חרדה מהלא נודע), חשב על דרכים שיצמצמו את החרדה סביב בחירת הסרט (לראות את הקדימון לסרט לפני הקרנתו). הצלחנו למצוא את הפתרון הזה לאחר שיחה קצרה שבה פטריק שיקף את מצוקתו ומצא דרך לנטרל אותה כדי שיוכל לצפות בסרט. לא היה כאן פתרון קסם למגוון הבעיות שהעיקו על פטריק במצבים חברתיים. אולם זו הייתה התחלה של מציאת דרכים חדשות עבורו ועבור הוריו, כדי להתייחס לבעיות החברתיות הגדולות יותר צעד אחר צעד, עד להצלחה שתאפשר לו להתקדם בעתיד.

הסובבים את פטריק ראו בהתנהגותו חוסר רצון לשתף פעולה, עקשנות וילדותיות. האמת הייתה שהתנהגותו ביטאה את חרדתו שהחריפה, את חוסר הידע שלו להתמודד איתה, את תסכולו הרב ואת חסרונן של מיומנויות חברתיות בסיסיות, הנחוצות לנו כדי לתפקד במצבים חברתיים. זוהי עקומת למידה גדולה לרוב הילדים, אך היא חדה במיוחד עבור כמה מהם. מורכבות של מצבים חברתיים פשוטים, לכאורה, יכולה להלחיץ מאוד ילד שמיומנויות התפקודים הניהוליים שלו אינן מפותחות והוא לא מצליח להתמודד עם המטרות הבסיסיות של התנהגות רגשית וחברתית: לראות את התמונה הכוללת, להתמודד עם רגשות חזקים, להבין את תפקידיו ואת הציפיות של שאר הילדים ואת רגשותיהם, ולאחר מכן להתאים את התנהגותו כך שתתמוך בכוונתו החברתית.

חשוב לזכור: איננו יודעים תמיד מה מטריד את הילדים, ואל לנו להניח שאנחנו יודעים. אנחנו חייבים להתייעץ איתם, לשאול אותם על חוויותיהם, להקשיב להם ולא להיחפז להסיק מסקנות או לומר להם מה לעשות. אנחנו חייבים להבין אותם תחילה, להצטרף ולגלות יחד איתם את רצונותיהם ולעזור להם לשנות את הדרכים שבהן הם פועלים.

לא מסוגלים או לא רוצים? האשמות, השפלות וסיפורי הורים שגורמים לנו להיות תקועים

כהורים או מורים, גם לנו יש מדי פעם סיפור על ילד מאתגר במיוחד. כמה פעמים שמעתם את עצמכם או אנשים אחרים מנתחים ומסבירים התנהגות של ילד או מתייגים ילד או מסכמים את התנהגותו? הוא לא מקשיב אף פעם. הוא עקשן ושתלטן. הוא עצלן. הוא אנוכי. היא ילדה מופנמת — לא כולם יכולים להיות פרפר חברתי. אלה הסיפורים שבחרנו לשייך להתנהגות הילד.

יש בוודאי מקרים שבהם הילד עקשן או אנוכי, אולם המדע והספרות המקצועית טוענים שהתנהגות זאת נובעת מחוסר במיומנויות מסוימות, ובעיקר חוסר במיומנויות של מנגנון התפקוד הניהולי של המוח הקובע את ההתנהגות. לא מדובר בעקשנות, בעצלנות או באופי גרוע. התפקוד הניהולי הוא מנגנון של מיומנויות כגון: זיכרון עבודה, ארגון, תכנון, ויסות עצמי, ויסות רגשי וכן היכולת לשנות את ההתנהגות כדי להשיג מטרה או להגיב לאחרים. כשמיומנויות אלה חסרות, מסיבה כלשהי, ההוראות השחוקות והמיושנות לנסות להתקדם, להשתדל יותר, ופשוט לחתור להצליח, אינן עוזרות כלל ועיקר. למעשה יש בהוראות אלה מן העלבון וההשפלה והן רק מחמירות את המצב.

אם התנהגות ילדכם מעצבנת או מדאיגה אתכם, אתם יכולים לבזבז זמן רב בניסיון להבין אם הילד עושה לכם דווקא, ובוחר להתנהג באופן זה, או אולי הוא איננו מסוגל להתנהג אחרת והוא זקוק לעזרה. האם איננו רוצה או אולי איננו מסוגל? שאלה זו אולי הגיונית, אולם היא מונעת מכם לבקש עזרה. הניסיון לאבחן בין איננו רוצה לאיננו מסוגל, החשיבה על כל כישלון חברתי של ילדכם, או ההתייחסות לכל הערה של המורה על הבעיות שהתגלו בכיתה, גורמות לכם לחוש תקועים בדיון שאתם מנהלים עם עצמכם. אתם אינכם מתקדמים והילד שלכם אינו מתקדם.

כדי להתקדם עליכם לזהות בדפוס ההתנהגות של ילדכם מרכיב של חוסר מסוגלות, ולהבין שהתנהגותו איננה משקפת רק אי־ציות עקשני, נימוסים לקויים או עצלנות. אין זה אומר שאתם לא צריכים לדרוש מהילד לקחת אחריות על התנהגותו. פירושו שאתם מודעים לכך שהיכולת שלו לזהות אותות חברתיים רגילים ולהגיב בצורה הולמת, ככל הנראה לוקה בחסר. אתם גם מבינים שמדובר כאן באתגר מתמשך, והילד זקוק לעזרה כדי לרכוש את המיומנויות החסרות לו. זוהי נקודת ההתחלה להבנת האתגרים של ילדכם ולהבנת המיומנויות הבסיסיות לפתרון בעיות, שהוא חייב להכיר, ללמוד, להסתגל אליהן כדי להצליח כאדם חברתי.

לעולם לא נצפה מילד לחצות אגם בשחייה אם הוא לא למד לשחות. לא נשלח ילד לטורניר כדורגל לפני שלמד את מיומנויות המשחק הבסיסיות. כך בדיוק, ילדים בעלי לקויות חברתיות זקוקים להדרכה ישירה, כדי לפתח את אותם תפקודים מוחיים שעוזרים להם לתקשר עם ילדים אחרים.

כשמגיעים אליי הורים למתבגרים, אחת התלונות העיקריות שלהם היא שהם עסקו זמן רב מדי בסוגיה האם הילד איננו רוצה או שמא איננו מסוגל. הם חששו ״להיכנע״, ולכן המשיכו להתמקד בתיקון המצב, בתוצאות ובעונשים שהלכו והחמירו. כתוצאה מכך, המתבגר לא קיבל את העזרה הממוקדת הדרושה לשיפור המיומנויות החברתיות של התפקודים הניהוליים כדי לפתח את המיומנויות הללו בגיל צעיר. עתה, משחלפו השנים והילד בגיל תיכון או אוניברסיטה, הבעיה החברתית עדיין קיימת, והסיכונים גברו. האם טכניקת האימון יכולה לעזור גם לילד מבוגר יותר, או שמא בגיל מסוים מאוחר מדי לשפר את התפקודים הניהוליים החברתיים? תשובתי היא שלעולם לא מאוחר ללמוד את המיומנויות הללו. אני התאמתי את התוכנית, שיניתי את המסרים, את הדוגמאות ואת התסריטים כך שיתאימו למתבגרים ולמבוגרים בכל הגילים. במקרים רבים, אנשים שהבינו שהקריירה שלהם או יחסיהם הבין־אישיים לקויים בגלל התנהגותם החברתית, מרגישים מוטיבציה חזקה לשנות את הדברים. אך אין פירוש הדבר שאתם יכולים לחכות!

הסיפור החבוי: מיומנויות התפקודים הניהוליים במוח קובעות את ההתנהגות החברתית

הנטייה שלנו כהורים היא לקפוץ מייד לתקן את הדורש תיקון: לפתוח קשר בשרוכי הנעליים, לתכנן מחדש משהו שלא הצליח, לתקן צעצוע שבור. קל להניח שאנחנו צריכים למהר לתקן את מה שאנו רואים כבעייתי. אולם ההתנהגות שאנו רואים היא רק קצה הקרחון: החלק הנראה לעין הוא רק שמינית מהקרחון עצמו, והחלק הגדול יותר של הקרחון חבוי מתחת למים. החלק הגדול יותר והחבוי הוא האתגר של האוניות החולפות, מכיוון שהן לא מבחינות בו. מתחת לפני המים של התנהגות הילד, נמצאים כוחות וגורמים שמניעים אותו. האימון של ילדכם ייקח אתכם לעומק רב יותר — ללב ליבה של חוויית הילד — ויעזור לשניכם לפתח את המיומנויות שמעודדים שינוי וצמיחה.

התנהגויותיו החיצוניות של ילדכם — המעצבנות והמתסכלות — הן רק הקצה הנראה של הקרחון. הסיבות להתנהגויות אלה נמצאות מתחת לפני השטח, באופן שבו חווטו חוזקות מסוימות במיומנויות שבמוח, בזמן שהמיומנויות האחרות לא התפתחו באופן שווה או התפתחו פחות.

פראן

זמן קצר לאחר שפראן החלה את לימודיה בגן חובה, הגננת דיווחה לאימה שפראן אינה מגלה עניין במשחק עם ילדים אחרים. באתי יום אחד להתבונן בילדים וראיתי שפראן שיחקה לבדה ונראתה מרוצה. שפת הגוף שלה שיקפה שביעות רצון, אך גם הבחנתי שכשילדים אחרים דיברו איתה, היא לא ענתה. ילדים ניסו להתקרב אליה, ונראה שהיא מתעלמת מהם. היא הקיפה את עצמה בצעצועים ושיחקה לבדה.

העובדה שהיא שיחקה לבד לא הפריעה לאיש. הילדים האחרים שיחקו יחדיו. אולם אז החלו הדיווחים השליליים. דברים שלא הטרידו ילדים אחרים ואיש לא עשה מהם עניין, כגון בחירת עפרונות צביעה, או המתנה לתורה כדי לשחק במשחק מסוים, הפריעו לפראן. חוסר העניין שגילתה פראן בילדים אחרים, והעובדה שאחרים עלולים לחשוב שהיא לא מנומסת, החלו להטריד את אימה.

הוריה של פראן חשבו: האם היא תגדל והתנהגותה זו תשתנה או שמא הם צריכים להתערב. בדיקה רפואית תוכל להרגיע את חששותיהם, או שתגלה אולי ליקויים מסוימים שהם יכולים לטפל בהם כבר עכשיו. הם החליטו שאם היא זקוקה לעזרה, כדאי לגלות זאת מוקדם כדי לא לאחר את המועד.

בהערכה רפואית מקצועית התגלה שלפראן יש בעיה מסוימת בעיבוד הדיבור (הפרעה בקליטה ובהבעה receptive-expressive language disorder), בעיה שגרמה לדוגמה לכך ששיחות לגבי העדפות של משחק מסוים, עיפרון כלשהו, או מנה בארוחת הצהריים היו קשות ומסובכות יותר לפראן מאשר לשאר הילדים בני גילה. כששאלו את פראן אם לארוחת הצהריים היא מעדיפה כריך עם חמאת בוטנים, מקרוני וגבינה או משולש פיצה, גם אם היא רצתה את הכריך עם חמאת הבוטנים, היא אמרה את הפריט האחרון ברשימה. כשקיבלה את משולש הפיצה ש״ביקשה״, היא התעצבנה משום שבמוחה היא בחרה בכריך, אולם לרוע המזל היא ביקשה את משולש הפיצה. פירושו של דבר, שאנשים סביבה לא הבינו למה היא התכוונה ומה היא ניסתה לומר. כשנראה שפראן מתעלמת מילדים אחרים, למעשה, היא לא הצליחה להבין ולעבד את מה שחבריה אמרו. זוהי בעיה שמתסכלת כל ילד בגילה, אך כשתסכול זה התמשך, הלחץ גבר והיא הביעה את תסכולה ואת מגבלותיה במשברים או בהתנהגות וכחנית.

בדומה לילדים רבים חסרי מיומנויות חברתיות שמקורן במוח, גם התנהגויותיה של פראן הצביעו לכאורה על חוסר רצונה לשחק עם ילדים אחרים או להתחבר איתם, אולם הרגשתה הייתה שונה לחלוטין. היא לא הייתה סתם עקשנית ולא ידידותית. היה עליה לעבוד קשה כדי להבין למה התכוונו האנשים שדיברו אליה, ולהתמודד עם התוצאות הקשות. היא הייתה מותשת ומבולבלת.

חוסר תגובה מתפרש לעיתים קרובות כהתעלמות או כגסות רוח וחוסר השתדלות. התנהגויות ״טופוגרפיות״ אלה הן התופעות שאנחנו רואים על פני השטח (קצה הקרחון) — ההתנהגויות הנראות לעין. אולם מתחת לפני השטח יש מגוון של סיבות לכך שילדכם אינו קולט או מגיב בדרכים המקובלות.

התנהגויות אלה מונעות על ידי מנגנוני התפקודים הניהוליים במוח, וכדי לשנותן, הילד זקוק להנחיה מסוימת ולהדרכה ישירה, כדי לעשות מה שילדים אחרים עושים באופן טבעי. אצל רוב הילדים בעלי לקויות במיומנויות התפקודים הניהוליים של המוח, אימון לאסטרטגיות, והוראה מקצועית מיוחדת, מלווה בתרגול מצליחים היכן ששיטות אחרות כשלו.

זכרו את מודל קצה הקרחון כשאתם חושבים על התנהגות ילדיכם. בספר זה, נתמקד בהתנהגויות חברתיות שניתן להבחין בהן, ובסיבות המבוססות על מנגנוני המוח אשר משפיעות עליהן. אצל ילדים רבים ליקויים במיומנויות של התפקודים הניהוליים מגיבים טוב לאימון לאסטרטגיות, להדרכה ולתרגול. בפרק הבא נתמקד יותר בתפקודים הניהוליים, אולם זכרו שעליכם תמיד להיות מודעים, להבין את הסיפור של ילדכם ואת הסיפור שאתם מספרים לעצמכם כשאתם מתבוננים בהתנהגותו.

״נחכה ונראה״ איננו הפתרון. עיכוב הוא בזבוז זמן

בתחומים רבים בילדות, ״נחכה ונראה״ יכול לפעמים לחולל ניסים קטנים. יום אחד הפעוט שלך זוחל ופתאום הוא כבר רץ וקופץ. חינוך לעשיית צרכים נראה תחילה כאתגר עצום, ולפתע הילד כבר לא זקוק לחיתולים. ילדה שלא מצליחה לרכוב על אופניה בפעם הראשונה, מנסה שוב כעבור שישה חודשים, ומצליחה.

האתגר שונה כשמדובר בהתפתחות מיומנויות חברתיות. ילדים בעלי קשיים חברתיים עומדים בפני פרדוקס שהם אינם יכולים לפתור אותו בעצמם. המשחק הוא סביבת הלימודים הראשונית של ילדים צעירים. כשהם משחקים עם ילדים אחרים, הם לומדים התנהגות חברתית ומפתחים את אותם צמתים ומיומנויות במוח שמשפיעים על סוגי הלמידה. הם לומדים פתרון בעיות, משא ומתן, הגנה על עמדותיהם, הבעות רגשיות, חשיבה במונחים של ״ראיית התמונה הגדולה״, פיתוח נקודת מבט, וויסות רגשותיהם. אולם הזדמנויות המשחק מצטמצמות מהר אצל הילדים הנמנעים מיצירת קשרים חברתיים, או אצל אלה שהתנהגותם איננה הולמת ודוחה את חבריהם למשחק.

על פי רוב, חברויות מתחילות בבית הספר, אולם הן מתגבשות ומתחזקות מחוץ לכותלי בית הספר — במסיבות פיג׳מות, בטיולים וכדומה. הקשרים בין הילדים נוצרים בזכות עניין ופעילויות משותפות, בין שמדובר בבניית מצודות מקוביות בסלון, במשחק וידאו ובין שמדובר בהצגות מצחיקות לחבריהם ולמשפחה. ילדים שאינם מוזמנים למסיבות כיתה או למפגשי חברים אינם מקבלים הזדמנות להתחבר או להשתתף בפעילויות משותפות שמקדמות את ההתפתחות החברתית. הם אינם נהנים מההזדמנויות ללמוד ולתרגל מיומנויות חברתיות כמו כל הילדים האחרים. ואם הורה חששן מוותר על ההזמנות הללו משום שהוא מעדיף להימנע מהתוצאות המביכות של המפגש, הדבר מגביל עוד יותר את ההזדמנויות של הילד לתקשורת חברתית ומחזקות את דימויו כילד שונה.

גמישות המוח, או יכולת המוח להשתנות בעקבות תרגול וניסיון, היא גבוהה ביותר מלידתו של הילד ועד לגיל חמש, למרות שגמישות זו ממשיכה לאורך הילדות וההתבגרות. באחד המחקרים צוין, שבדידות ולחץ הם ככל הנראה ״הדבק שמחבר בין מיומנויות חברתיות חלשות לבין בריאות״. דבר זה נכון לגבי כל הילדים, אולם הוא משמעותי יותר אצל מיליוני הילדים שמיומנויות התפקודים הניהוליים שלהם נחותות מאלה של חבריהם, ודורשות תשומת לב וטיפול כדי לגשר על הפער. רובם רוצים לשנות את הסיפור שהם משתמשים בו כדי לתרץ בידוד חברתי. אולם, הם אינם יודעים כיצד לעשות זאת. לו היו מסוגלים, היו עושים.

התחילו בצורה פשוטה: הניחו לאהבה ולסקרנות להוביל את דרככם

חברתי אוהבת לומר, ״תשומת לב מעודדת צמיחה טובה יותר״. לילדכם יש סיפור. לכם יש סיפור. עלינו לשים לב לסיפורים הללו כדי שנתחיל להכיר אותם, לזהות את שורשיהם ולמצוא את האפשרויות לצמיחה מחדש ולשינוי. הם מקשים עלינו לשנות את הדפוסים הישנים ואת נקודות המבט.

הסיפור שהילד שלכם אימץ וטיפח במשך הזמן לא ישתנה בן לילה. אולם השינוי הוא בלתי נמנע כשתהליך האימון פותח בפניו הזדמנויות חדשות ואמונה בהבטחה לשינוי. כרגע כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להקשיב לילדכם. הקשיבו לסיפור שאתם שומעים, כשהילד בודד או עצבני או כשמפגש עם חברים לא הצליח. אל תתעמתו עם הילד ואל תנסו להטיל ספק בסיבות שבגללן ילדכם חושב כפי שהוא חושב. תתבוננו ושימו לב. בתהליך האימון שתתחילו בקרוב, האמונות הללו יהיו ההתחלה לחשיבה מעמיקה ולשיחה, להצבת מטרות ולבניית מיומנויות. אלה הן אבני היסוד של השינוי.

בעבודתי עם ילדים, ראיתי כיצד הסיפורים המגבילים שהם מספרים לעצמם ומאמינים בהם מעמיקים ומתרחבים עם כל כישלון חברתי נוסף, אם אנחנו מניחים להם ולא מטפלים בהם. ראיתי גם שהטפות או ביקורת אינן מצליחות, מכיוון שהן לא מטפלות בשורש התנהגותו הבעייתית של הילד: חיזוק החיווט המוחי והמיומנויות הדרושות כדי שהילד יוכל לתפקד כהלכה. אני רואה בילדים את מוריי החשובים ביותר, והחיבור הזה בין הסיפור הפנימי, מיומנויות ושינוי התנהגותי, הוא השיעור החשוב ביותר שאנחנו לומדים מהצלחותיהם. כמאמנים של ילדכם, אתם תעזרו לו למסגר מחדש את סיפורו, להבין את מקורות הסיפור הישן שדבק בו עד עתה, ולפתח סיפור חדש המבוסס על מיומנויות חדשות ועל ציפיות הגיוניות להצלחה.

בשלב הזה, הצעד הראשון הוא להכיר בכוחו של הסיפור הפנימי, להקשיב לו ללא כל שיפוטיות. וכאן מתחיל השינוי.

מהו הסיפור של ילדכם? עשר דרכים לגלותו

זהו תרגיל בהקשבה

1. הקשיבו לאופן שבו ילדכם מתאר מריבות ואכזבות חברתיות. אילו תירוצים או סיפורים שמגינים עליו הוא מספר כדי להסביר את התנהגותו, או את התנהגותם של אחרים. הקשיבו — אל תתקנו אותו ואל תתווכחו איתו. הראו לו שהקשבתם למה שסיפר: נשמע שכולם היו צריכים לחכות די הרבה זמן עד שהפגישה התחילה. או, נשמע שהרגשת מתוסכל כשג׳יני הצליחה להיות ראשונה.

2. הקשיבו לאופן שבו הילד מתאר את עצמו בתפקיד שהוא מאמין שיש לו בקבוצת החברים או במשפחה. הערות כמו ״אני תמיד מסתבך בצרות״, ״אני המצחיקנית״, ״אני המפסידן״, ״הם סתם טיפשים״, מצביעות על סיפור כיסוי או על נרטיב שהילד מספר לעצמו. הביטו ברשימת הדברים שילדים אומרים לעיתים קרובות, שהובאה בתחילת פרק זה, ובדקו אם הם נשמעים להם מוכרים. שאלו את ילדכם שאלות לגבי ההערות או ההצהרות שהשמיע. שאלות שאתם יכולים לשאול הן: ״אני שומעת שאתה אומר את זה הרבה פעמים — למה אתה מתכוון?״ ״אתה אומר שהיית בסדר — למה אתה מתכוון?״

3. אם ילדכם איננו דברן או שקשה לו לחשוב ולמצוא את המילים הנכונות כדי להביע את עצמו, אתם יכולים לעזור לו כשתראו לו כיצד לשקף. אתם יכולים לומר, ״אני מבחין ש—״. להמשיך בהערה או בתמונה ולשאול את הילד אם הוא מסכים או לא מסכים להבנתכם. אתם יכולים לשקף דוגמה של ״ילד של חברים״ או שאתם יכולים לשתף את ילדכם במשהו מעברכם, ולספק לו את כל הפרטים. כך ייפתח הילד יותר לתהליך החשיבה.

4. אתם יכולים להביא את התיאורים של הילדים בתחילת פרק זה — סאם, רורי, שרה, מייגן ודני — וגם את הסיפורים הארוכים יותר של פטריק ופרן, ולאחר מכן לשאול את הילד אם הוא מכיר ילדים כאלה בבית הספר או במסגרות אחרות. שאלו אותו מה הוא יכול לומר לגביהם ומה הוא חושב עליהם.

5. מתי אמונה לגבי עצמנו הופכת לסיפור, לנרטיב? העלו את השאלה הזאת כנושא מסקרן שמישהו העלה, ושגרם לכם לחשוב מה ילדכם חושב על כך. מהו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו וכמה הוא שונה מהאמת? איזה סיפור יכול להועיל לנו? איזה סיפור יגרום לנו להישאר תקועים? הכינו מראש דוגמאות ידידותיות לילד. אנשים חשבו פעם שכדור הארץ שטוח. כיצד השפיע השינוי בסיפור על מה שהם חשבו לאפשרי וכדאי לנסות? הציעו כמה דוגמאות מניסיונכם: אני האמנתי פעם שלעולם לא אוכל ________ אבל, ________.

6. הקשיבו להערות שמניחות ששום דבר ואף אחד לא יכולים להשתנות וגם לא ישתנה. ״לעולם לא אצליח להיות טוב בזה״; ״אף אחד לא אוהב אותי״; כולם שונאים אותי״. שאלו את הילד אם הוא שינה פעם את דעתו לגבי מישהו או משהו. או שאולי שינה את הבנתו לגבי דברים מסוימים כשידע עליהם יותר, (דינוזאורים, כדורגל או דברים אחרים שהוא מתעניין בהם.) ״דמיין עולם שבו שום דבר ואף אחד לא משתנה, עולם שבו הכול קפא בזמן — מה אנחנו רואים בטבע לגבי שינויים?״

7. זהו אמונה או סיפור חיובי שהייתם רוצים שילדכם יאמץ כדי לחשוב שהוא יכול לשפר את מצבו החברתי, ובקשו מהילד להתבונן במצב הזה יחד איתכם. דוגמאות: שינוי תמיד אפשרי; אם תמשיך לפגוש ילדים אחרים, תמצא בסוף חברים; כולנו צריכים לעבוד על גישתנו החברתית והדבר ישתלם לנו בסופו של דבר. שתפו את ילדכם באמירות כאלה ושאלו: ״מה יקרה אם תאמין בזה? כשאנחנו מדברים איתך על אמונה חיובית, מה אתה חושב ומרגיש?״

8. שאלו את הילד לגבי ההנחות שלו. האם הוא אומר לכם ש״הוא לא יוזמן אף פעם למסיבה?״ או שמא הוא אומר, ״לא שווה לי המאמץ לנסות לפגוש את החברים״. או שאולי הוא אומר, ״אני רוצה להמשיך לנסות בעצמי״. בדקו את ההנחות שהוא משמיע לגבי חברות וחיים חברתיים. אתם יכולים להמשיך ולשאול: ״למה אתה אומר את זה? מה פתאום? ספר לי על כך עוד״.

9. במעין משחק, אתם יכולים לומר משפט חסר, ולבקש מהילד למלא את החסר. נסו לעשות זאת כשהוא אומר משהו כמו, ״אני לא יכול לשנות את החברות הזאת מפני ש........ ״ או ״אני לא יכול להשתנות משום ש—״. כשהוא ממלא את החסר, חזרו על האמירה השלמה. ״אז מה שאני שומע הוא שאתה אומר־״. ושאלו: ״למה אתה חושב כך?״ ״מה גורם לך לומר את זה?״

10. בקשו מהילד לצייר את מה שהוא חושב שמקשה עליו במצבים חברתיים. בחנו את הציור יחד איתו. מי הם האנשים בציור ומה הוא מנסה להראות לכם? מה הוא מרגיש כשהוא מצייר את הציורים הללו?

עכשיו תורכם הקשיבו לסיפור שאתם מספרים לעצמכם לגבי ילדכם

אם התבוננתם בהתמודדות ילדכם מהצד, או שאתם מאמינים שילדכם אבוד ואי אפשר לעזור לו, ייתכן שבניתם לעצמכם סיפור לגבי הילד ומצבו החברתי, ואתם מאמינים בו. לעיתים קרובות, הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו משקפים את התסכול ואת תחושת חוסר האונים שלנו והם אינם התמונה הנכונה לגבי יכולתו של הילד להשתנות ולצמוח. אני מבקשת מכם להשיל את עור הנחש הזה מייד. זכרו שאם אתם חושבים על ילדכם כעל צרה צרורה כמו הדוד שלו, ומאמינים שהוא לא ישתנה לעולם, האמונה הזאת תעכב אתכם ואת ילדכם. אם אתם חושבים שלילדים חכמים אין חברים, כדאי שתדעו שלהרבה מאוד ילדים חכמים דווקא יש חברים. וגם לשלכם יכולים להיות חברים. השאלות הבאות יעזרו לכם לזהות סיפורים חבויים שאינם עוזרים לכם:

■ האם אתם מתרצים או מצדיקים את התנהגותו החברתית של ילדכם?

■ האם אתם מגוננים על התנהגותו החברתית של ילדכם וטוענים שהילד ״סתם אדיש״ או ״עצמאי״?

■ האם אתם מרבים להאשים אחרים בהתנהגותו החברתית של ילדכם?

■ האם אתם מצפים מאחרים להשלים עם התנהגותו החברתית של ילדכם?

■ האם אתם מיואשים מהתנהגות ילדכם ומרגישים שהוא אינו משתדל מספיק?

■ האם אתם מהססים לגבי אבחון מקצועי של הילד, וחוששים שמא יתויג כבעייתי?

■ האם אתם חשים שילדכם מניפולטיבי?

■ האם אתם תולים את האשמה בהתנהגות ילדכם כגורמת לבעיות שיש לכם בזוגיות?

אם עניתם בחיוב על השאלות הללו, זוהי נורת אזהרה עבורכם, וכדאי שתבחנו שוב את הסיפור שיצרתם, שעלול למנוע מכם להבין את ילדכם, לראות את האתגרים שאיתם הוא מתמודד ואת הסיבות לכך, ולעזור לו לשנות את התנהגותו.