למה דווקא אני?

הכול התחיל כשהייתי בכיתה ד', אחרי חופשת הפסח.

יום אחד, באמצע השיעור, פתאום נשמעה דפיקה בדלת הכיתה ומבלי לחכות לתשובה אמא שלי נכנסה עם סנדוויץ', נתנה לי אותו, הוסיפה נשיקה במצח, אמרה סליחה ויצאה.

התביישתי... לא הסתכלתי על אף אחד, ידעתי שיצחקו עלי עכשיו. תמיד צוחקים עלי על זה שאני הכי נמוך בכיתה, קוראים לי 'גמד' ו'תינוקי'... עמית ואיתַּי הסתכלו זה על זה, חייכו, גיחכו, ואחריהם עוד ילדים התחילו לחייך.

בתום השיעור יצאנו להפסקה, וכבר ביציאה מהכיתה עמית ואיתַּי נצמדו אלי ואמרו לי בנימה של לגלוג: "אההה...התינוקי שכח את הסנדוויץ' בבית, אוי אוי אוי... שלא ימות מרעב... היא לא הביאה לך גם מוצץ? חבל..." ואז אִיתַּי הוסיף, "מחר אני אביא לך את המוצץ של אחי התינוק!"

הסתכלתי עליהם נבוך כולי, הרגשתי שאני מסמיק. האטתי את צעדַי בדרכי החוצה והם המשיכו לצאת, תוך כדי שהם מסתכלים אחורה אֵלַי וצוחקים.

עמית ואיתַּי אף פעם לא היו חברים שלי. היו לי שני חברים אחרים בכיתה, אוּרי ועומרי. היינו נפגשים לפעמים גם אחרי הלימודים, משחקים כדורגל או משחקים ביחד בטלפון. שלושתנו לא היינו מהילדים המקובלים ביותר או הבולטים ביותר בכיתה, אבל זה לא הפריע לנו, כי שלושתנו היינו קצת ביישנים.

כשיצאתי לחצר, ראיתי אותם מרחוק. עמדתי בצד וחשבתי על מה שקרה עכשיו בכיתה, ואז הם ראו אותי וניגשו אלי.

"מה קרה נדב? שכחת היום את הסנדוויץ' שלך?"

"כן," עניתי.

"ומה רצו ממך עמית ואיתַּי כשנצמדו אליך ביציאה מהכיתה?" שאל אורי.

"הם קראו לי תינוק, ואמרו שמחר יביאו לי מוצץ."

"למה?" שאל עומרי.

"כנראה בגלל אמא שלי..." אמרתי.

"אז מה אם היא הביאה לך סנדוויץ', מה... הם רוצים שתישאר רעב עד סוף היום?" שאל עומרי.

"לא יודע," אמרתי.

"טוב, עזוב אותם, אל תתייחס אליהם," אמר אורי, והניח את ידו על כְּתֵפִי.

היה צלצול, נגמרה ההפסקה, חזרנו לכיתה ולפני שהמורה התחילה את השיעור, עמית הסתובב אלַי ועשה לי תנועה של מוצץ בפה, אחריו הסתובב אלַי איתַּי והכניס אצבע לפה שלו ואמר לי "הי, תינוקי!"

הרגשתי נורא.

רונית המורה בדיוק ראתה אותם מסתובבים אלי וביקשה מהם להפסיק לדבר. לא היה לה מושג למה הם הסתובבו אלי, והם כמובן נזהרו שהיא לא תשמע את מה שהם אמרו לי.

בסוף יום הלימודים, בדרך הביתה, ראיתי את עמית ואיתַּי מסתודדים עם עוד כמה בנים מהכיתה. תהיתי למה הם מסתודדים ושולחים אלי מבטים מהצד, וחשבתי לעצמי שהם בטח מדברים עלַי. אולי באמת זו היתה טעות שאמא הביאה לי...סנדוויץ'. זו היתה הפעם הראשונה ששכחתי אותו בבית...

כל אותו אחר הצהריים היה לי מצב רוח רע, חששתי ממה שעמית ואיתַּי יעשו עם זה בהמשך, אבל גם קיוויתי שזה לא ימשיך. חיכיתי לבוקר, הייתי סקרן, אבל גם השתדלתי שאמא ואבא לא ירגישו שאני במצב רוח כזה.